26.1.12

אפקט הדומינו

Domino Party from Ronda on Vimeo.


תגובות

  • אין תגובות, למה אתם מחכים?

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
25.1.12

ועדת קישוט

לייבל העיצוב ConfettiSystem הפך את העבודה למסיבה אחת גדולה

לא תאמינו מה אפשר לעשות מכל אותם נצנצים, כלים חד-פעמיים וקישוטי נייר שאפשר למצוא בחנות "הכל בדולר" הקרובה לביתכם. לייבל העיצוב בעל השם המשמח ConfettiSystem שואב השראה בדיוק מכל אלה. צמד המעצבים שהקימו את הלייבל, Nicholas Andersen ו-Julie Ho, החלו לשתף פעולה כשהם מאלתרים ממרתף בוויליאמסבורג תפאורות למסיבות של חברים ולמופעי אינדי מוזיקליים. "גילינו שהיכולת לשנות חלל ומצב רוח ללילה אחד, להעניק לאנשים זיכרון מיוחד מאירוע – משמחת אותנו מאוד", הם מספרים.
העולם הזול והזמין של אביזרי המסיבות ריתק אותם, והם החליטו להפוך אותו למוטיב חומרי מרכזי בעבודתם.

בהרבה כישרון אלתור ובחיבה משותפת למלאכת יד, הם החלו ליצור תכשיטים ואובייקטים עיצוביים שיש בהם מן הקריצה לאותו נצנוץ מסיבתי, כשהם משלבים בניירות הכסופים גם עור ומשי

הסדרה הראשונה שהוציאו לאור הייתה פיניאטה piñata – קבוצת אובייקטים בהשראת המשחק המקסיקני, שבמהלכו מכים במכל נייר מקושט עד שהוא מתפרק מתכולתו ומשיר ממתקים או צעצועים. המשחק קיבל טוויסט עיצובי מקסים שהפך אותו לספק אהיל ספק כדור מראות תוצרת בית.
רבים וטובים נשבו בקסם של שיטת הקונפטי, וכרגע אפשר לומר שהשניים די עסוקים. בזמן שנותר להם מגזירות קונפטי בעבודת יד (על כך הם לא מתפשרים), הם טסים בעולם, מקימים תפאורות למופעים, מלבישים חללים במשטחי קונפטי עצומים ומשתפים פעולה עם בתי אופנה וחברות כמו Lanvin ,J.Crew ו-Opening Ceremony.

תגובות

  • אין תגובות, למה אתם מחכים?

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
24.1.12

שנדבר על הפיל שבחדר?

מיקרו בניין או מקרו רהיט: מיצג שבוחן מושגי יסוד באדריכלות

"פיל לבן", מושג שמקורו בנוהג של מלכי סיאם להעניק במתנה פיל לבן (הקדוש לבני המקום) לחצרנים, ואלה נאלצו לשאת בעול אחזקתו עד להתרוששות, הוא ביטוי גנאי המשמש אותנו בעיקר לתיאור מבנים אדריכליים שגורמים לבעליהם הפסדים. בשם זה בדיוק בחר האדריכל Jimenez Lai לקרוא למיצג החדש שלו, שניחן בכמה תכונות לא שגרתיות, בין השאר: אפשר להעמידו באופנים שונים בחלל, הוא יכול להתגלגל באופן חופשי בלי תלות בגרוויטציה או באוריינטציה קבועה מראש, ונוסף על כך, הוא קשה וקר מבחוץ ורך ועדין מבפנים – חלקו החיצוני עטוף בפוליקרבונט (חומר תרמופלסטי המשמש ביישומים תעשייתיים ורפואיים) שקוף למחצה ושכבת הפנים שלו עשויה עור פרה.

התוצאה היא מעין "בית" קטן ומוזר שמספק ליושבים בתוכו חלל נעים ומוגן יחסית וניחן ביכולת להשתנות בהתאם למשתמשים ולסביבה, ומנגד, הוא בעל נוכחות הדומה לפיל בחדר

המיצג, מבית היוצר של Bureau Spectacular, גוף לאקספרימנטים בעיצוב אדריכלי שהקים חימנז ב-2008, הוצג בגלריה Land of Tomorrow, ומהווה למעשה ניסוי רדיקלי בקנה מידה קטן, הבוחן מושגי יסוד באדריכלות, כמו יחסי פנים-חוץ, גמישות חלל וכד', וקורא תיגר על הטכניקות המקובלות בשדה.

תגובות

  • אין תגובות, למה אתם מחכים?

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
23.1.12

עיצוב חופשי

"לפעמים עיצוב מושלם מתמטית נראה פשוט רע. קצת כאוס לעולם לא מזיק!"

לפני כשנתיים החליט Steven Bonner בוגר תעשיית העיצוב לצאת לדרך עצמאית. מיותר לומר, שמאז הוא לא הביט אחורה. עבודותיו נראות בכל מקום, משערי מגזינים וכתבות ועד קמפיינים וסרטוני אנימציה. הכל מהודק באלגנטיות ובטביעת אצבע ייחודית. מגלזגו – בראיון.

הפשטות הבולטת שבדימוייך הפכה לסימן ההיכר שלך. עם זאת, אין שני דימויים עוקבים שנעשה בהם שימוש באותם אספקטים. איך אתה ניגש לכל בריף חדש? אני מנסה לחשוב על רעיון או רגש שמתאימים לאותו פרויקט, ואם זה אומר לנסות משהו חדש אז בסדר. הרבה מזה מגיע משנותיי כמעצב במשרד, שם הורגלתי לבחון כל בריף לגופו. אף על פי שזה טוב להיות בעל סגנון מזוהה, ואף שזה מעודד לחשוב שלעבודה שלי יש ייחודיות מזוהה, זה חשוב באותה מידה לא לאפשר לאסתטיקה הזאת להכתיב את העבודה עד למצב שאני בעצם מרַצה את עצמי, ולא מביא בחשבון את משתמש הקצה.
איזה סוג בריפים אתה מקבל בדרך כלל מלקוחות – פתוחים או מנחים? קצת משניהם, למעשה. לפעמים לקוחות מבקשים משהו דומה לעבודה שכבר קיימת, שזה בסדר מפני שזה נותן לי מושג באשר ללוק אנד פיל שהם מבקשים להשיג, ומצד אחר, אני אוהב כשלקוחות מבקשים ממני משהו שלא עשיתי קודם, ומאפשרים לי להעלות קונספטים בעצמי.
מה הייתה הנקודה שבה החלטת לצאת לדרך עצמאית? הגעתי למצב שאני עובד במשרד במשרה מלאה, ומגיע הביתה לעוד "משרה מלאה" כמאייר "מהצד", עד שפיזית לא עמדתי בכך. החלטתי לעזוב את המשרד ולעבוד כעצמאי מהבית. אני עדיין "עם רגל אחת" בחיים הישנים, ולוקח עבודות מיתוג ועיצוב, וכן עבודות פרילנס לסוכנויות בגלזגו ובאדינבורו. אני לא חושב שאני רוצה לעזוב את העיצוב הגרפי המסורתי לגמרי, מאחר שזה משמש עבורי כגיוון נחמד. עם זאת, אחרי שנתיים של עבודה מהבית נתקפתי ב"קדחת התא" – השתעממתי לעבוד לבד והתגעגעתי ל"קהילה" של התעשייה. לכן עברתי לאחרונה לסטודיו חדש בגלזגו, עם עוד כמה עצמאים ופרילנסרים מכל מיני תחומים. כך אני יכול גם לפתח קשרי עבודה עם אנימטורים, במאים, אמני 3D, כמו גם עם מאיירים ומעצבים אחרים, ולהיפתח לעוד דרכי עבודה.
יצרניות תוכנה מוציאות חבילות אפליקציה על בסיס קבוע, אבל עד כמה הפיצ'רים החדשים חשובים מבחינת עידוד היצירתיות? זה הכל כסף, לא כך? אם זה פיצ'ר שימושי באמת, אז זה מצוין. אני לחלוטין בעד ללמוד דברים חדשים, אבל לפעמים אני מקבל את התחושה שכמה מהפיצ'רים מוספים לתוכנה רק כדי למכור משהו שהיה יכול להסתכם בשדרוג קל.

אני נוטה להשתמש באותם כלים. מדי פעם יוצא פיצ'ר חדש שאני משתמש בו כדי לזקק את הליך העבודה, אבל אני חושב שהדימוי מגיע מהרעיון, ולא מהכלי

אתה מגיע מרקע של עיצוב גרפי ודפוס. האם אתה מוצא את עצמך עושה החלטות מודעות הנוגעות לצבע ולייאאוט או שאתה מניח לזה וזורם? השימוש אצלי בצבע הוא פשוט למדי, אבל זה בעיקר מפני שאני עיוור צבעים. אני יכול להגיד לך מהו הצבע לפי מספר הפנטון שלו, אבל אל תצפה ממני להצביע עליו מראייה! אני כ"כ מקנא באנשים שנראה כי הם מצליחים ללא מאמץ ליצור פלטות מבריקות ומעניינות.
בכל הנוגע ללייאאוט, אני נמנה עם הסטודנטים האחרונים בערך שלמדו להכין לייאאוט ביד. אני אכן משתמש באופן מודע בגריד, לאיזון ומיקום. כך עשיתי תמיד, אף על פי שהכל היה מבוסס מחשב עוד לפני שהתחלתי לעבוד. השיעורים האלה שלמדתי נשארו איתי. אתה צריך להכיר את החוקים כדי להפר אותם. לפעמים עיצוב מושלם מתמטית יכול פשוט להיראות רע, ועליך לסמוך על העין שלך. קצת כאוס לעולם לא מזיק!
המדריכים שכתבת לאחרונה זכו לתגובות מצוינות מקוראים. איך אתה רואה את תרבות מערכי ההדרכה הנוכחית? אני אוהב את העובדה שהכל פתוח כל כך עכשיו, ולמדתי בעצמי דברים שלא ידעתי – בעיקר דברים טכניים, אבל טוב לדעת שאם אני תקוע בשאלה בנוגע למה כלי כלשהו יכול לעשות, מישהו שם בחוץ כבר פירט את השימוש בו.
מה שמדאיג אותי בכל זאת היא כמות הפעמים שראיתי חובבנים מעתיקים חלק מהמדריכים האלה ומנסים להשיק קריירות על סמך אלה. זה קצת מעליב. מבחינתי, מדריכים הם שם כדי ללמד איך להשתמש בכלי או ללמד תהליך מסוים, לא כדי ללמוד איך ליצור אימג' מסוים. צריך להבין שהדימויים במדריכים האלה הם לא "הצעות הגשה", ושרעיונות ואינדיווידואליות הם שיוצרים קריירה.
כפרילנסר, מהו הרגע שאתה הכי גאה בו? בתקווה שעוד יושגו מטרות רבות, עצם המעבר לעבודה עצמאית והגילוי שאני יכול להצליח – היה מספק מאוד עבורי.

לראיון המלא

ColourSpace & Brand Nu

תגובות

  • אין תגובות, למה אתם מחכים?

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
22.1.12

הווריאציות של מנדלסון

סקיצות זעירות שצייר החייל היהודי אריך מנדלסון בשדה הקרב במלח"הע ה-I, שינו את פני האדריכלות המודרנית

סרטו הדוקומנטרי של דוקי דרור – "מנדלסון: חזיונות בלתי פוסקים", המוקרן בסינמטקים ברחבי הארץ, עורך היכרות מחודשת עם אריך מנדלסון, אחד מאבות האדריכלות המודרנית.
מנדלסון נולד ב-1887 בפרוסיה, למד אדריכלות בברלין, וחבר לקבוצת "הפרש הכחול" האקספרסיוניסטית. הסרט עוקב אחריו מימי מלחמת העולם הראשונה, בזמן ששירת כחייל גרמני בשדה הקרב ברוסיה, ומתוך השוחות צייר על פיסות נייר סקיצות, שהפכו מאוחר יותר למבנים מהפכניים.

מנדלסון הוא דמות אניגמטית וסוערת, וההיסטוריה של המחצית הראשונה של המאה ה-20 משתקפת דרכה כחיזיון בוהק של עולם משתנה

את הסקיצות המצוירות הוא שלח לאהובתו הצעירה ממנו ב-20 שנה, לואיז בת ה-16, נגנית צ'לו שלימים תהפוך לאשתו ותעזור לו להתגבש כאחד האדריכלים המבוקשים בגרמניה.
כשעלה היטלר לשלטון לא הורשה מנדלסון לעסוק במקצוע, והוא עזב את מולדתו לגלות מתמשכת ללא בית קבע, עד למותו בסן פרנסיסקו ב-1953.
את הרעיון לצלם סרט על מנדלסון קיבל הבמאי בעקבות ההכרזה על העיר תל אביב כעל אתר מורשת עולמית. "אמנם מנדלסון לא בנה בעיר, אך הוא השפיע על כל אחד מהאדריכלים שכן בנו בה", הסביר. "הסקרנות גברה בי כשביקרתי בבניין איינשטיין בפוטסדם, שבנה מנדלסון. היה לי ברור שמדובר באמן גאון.

לאחר שקראתי את מכתביו ללואיז ואת יומניה, התחבר לי הכל לסיפור על אמן שרצה לשנות את העולם באמצעות עיפרון

המסע ארך שבע שנים, ובסרט שולבו עבר והווה, דוקומנטרי ונרטיב". ב-1935 הגיעו בני הזוג מנדלסון לגור בירושלים. מנדלסון האמין באוטופיה חברתית ובדו-לאומיות, ושאף לדיאלוג בין הסביבה לבנייניה. הוא תכנן כמה בניינים בירושלים ואת בית משפחה ויצמן ברחובות, אך כשלא זכה במכרז לתכנון האוניברסיטה העברית, עזב את הארץ מתוסכל. ב-1941 הציג ב-MoMA בניו יורק (כשביום הפתיחה התרחשה המתקפה היפנית על פרל הרבור). הסרט הוא אינטרפרטציה קולנועית לאחד הפרקים המרתקים בהתפתחות באמנות והאדריכלות המודרנית.
72 דקות, בימוי ועריכה: דוקי דרור. צילום: פיליפ בלאיש. לטריילר

תגובות

  • אין תגובות, למה אתם מחכים?

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
19.1.12

החיים על מזוודות

DVF from Luis Aguirre on Vimeo.

תגובות

  • אין תגובות, למה אתם מחכים?

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
18.1.12

הכובען המטורף

Piers Atkinson הוא כובען צבעוני וקאמפי שיוצר, איך לא, בלונדון

אמנם כובעים בעיצובו עיטרו את ראשיהן של בנות משפחת המלוכה באירועים רשמיים, אך את שמו קנו לו דווקא היצירות היותר אקסצנטריות שלו, דוגמת כובע הדובדבנים, שהפך לסמל המסחרי שלו: שני דובדבני ענק נוצצים בברק פלסטי' שנחים על הראש ויוצרים תמונה סוריאליסטית למראה. אטקינסון, בנה של כובענית בתאטרון, ינק מגיל צעיר את סודות המקצוע, אבל לא תכנן ללכת בדרכה של אמו. הוא פנה לצילום ועיצוב גרפי, ועבד כדי ג'יי, כמארגן מסיבות וכמעצב תלבושות. לסצנת האופנה בלונדון התגלגל דרך חברים דוגמת Fred Butler והאמן הרב-תחומי Andrew logan. ב-2008 השיק קולקציה עצמאית ראשונה, שכללה כובעים ואביזרי ראש אוונגרדיים, והוקדשה כולה למיקי מאוס ולאוזניים המפורסמות בעולם. השימוש בדמותו המשועתקת לעייפה של העכבר של דיסני הייתה רק יריית הפתיחה. בקולקציות הבאות הוא המשיך להשתעשע בציטוט ופירוק של דימויים פופולריים מזוהים, כמו ברבי והבננה של אנדי וורהול.

נושאי ההשראה שלו מתכתבים תמיד עם עולם הזוהר, על היופי והכיעור שבו, ומציגים מיקס של רומנטיקה וטראש, שיק וביזאר

בקולקציה האחרונה שלו הייתה זו הסצנה האלמותית מהסרט Blond Venus, שבה, במהלך מופע קברט, כשהיא מוקפת זמרות רקע בלבוש כאילו אפריקאי, פורצת מרלן דיטריך מתוך חליפת גורילה ושרה את Hot Voodoo. אטקינסון עושה מחווה בקולקציה זו למלאכותי, למזויף ולפנטסטי, תוך שהוא קורץ באירוניה גם לרומנטיזציה ההוליוודית שעשו לאפריקה, כשדימו אותה לג'ונגל טרופי קסום ורוחש יצרים.
מומלץ ביותר לבקר באתר של אטקינסון ולהתרשם מקולקציות העבר שלו. שימו לב לרשימת הקרדיטים והתודות הארוכה שמלווה כל קולקציה. מתחבאות בה פנינים כמו מוזיקה מומלצת והקדשות מרגשות ומצחיקות לצוות שלו ולבני משפחתו.

תגובות

  • אין תגובות, למה אתם מחכים?

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
17.1.12

רנסנס 2012

פירנצה לא מסתפקת בתהילת עבר, ומתקשטת בבית אופרה מודרני (כזה עם זכוכיות)

העיר פירנצה היא כולה מוזאון אחד גדול, אבל מעט מאוד מתחדש בה. מרבית היוזמות האדריכליות מתעכבות במשך שנים או לא יוצאות לפועל מפאת שלל התנגדויות. יוצא מן הכלל הוא Teatro del Maggio Musicale Fiorentino, בית האופרה החדש של פירנצה.
בית האופרה, המשתרע על פני 330 אלף מ"ר בפאתי העיר ההיסטורית, הושלם בתוך שנתיים בלבד, ונחנך לפני פחות מחודש בסדרת קונצרטים עתירי כוכבים, שראשון להם קונצרט בניצוחו של זובין מהטה.

הבניין מהווה חלק ממתחם חדש רחב היקף ויוצא דופן בנוף האורבני של העיר, שיוקדש כולו לתרבות ולאמנות. דומה שפרנסי העיר מקווים להפיח בה רוח חדשה, לאחר שנשארה קפואה כסמל של תקופת הרנסנס

הבניין מורכב משני מלבני ענק שהונחו זה על גבי זה. המבנה העליון, מחופה זכוכית, ניצב לרוחב ומספק למבקרים תצפית על העיר כולה. המבנה התחתון, שניצב בשיפוע ונדמה כאילו התפרץ מתוך הקרקע, הוא המבנה הראשי, המכיל את האולמות ומציג חזית בטון אטומה כמעט לגמרי. בסך הכל כולל המבנה, שעלותו הסתכמה ב-139 מיליון אירו, 4,900 מושבים. האולמות ממוקמים מתחת לפני הרחוב, ואילו בקומת הקרקע אפשר למצוא ספרייה וקפיטריה. בשטח הפתוח שסביב למבנה – המהווה את הכיכר הגדולה ביותר בעיר – מוקמו מזרקות, פינות ישיבה ומרחבים שיציעו מגוון פעילויות פנאי. לדברי היזמים, מדובר באחד מבתי האופרה המתקדמים ביותר באירופה מבחינה טכנולוגית, והוא יכול לארח כמה מופעים במקביל ולענות על צורכיהן של אוכלוסיות שונות: שוחרי בלט ואופרה, אוהבי מוזיקה קלאסית או מופעי רוק.
משרד האדריכלים שהוציא לפועל את הבניין הוא סטודיו ABDR מרומא, המתמחה במבני ציבור ומתחמים מסחריים. בין הפרויקטים האחרים של המשרד: התאטרון החדש שנבנה באסטנה, קזחסטן, שחזור ושימור המוזאון הלאומי לארכאולוגיה בקלבריה, איטליה, והכפר האולימפי בעיר קיאטי.

תגובות

  • אין תגובות, למה אתם מחכים?

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
16.1.12

חפצי לב

עוד רגע קט פיה תניף שרביט, והדוממים מבית רדיש – יתעוררו לחיים

שולחן ענוג בשם "פרימה בלרינה"; "ווטרשיפ" – משפחת ארנבים מאלומיניום (בהשראת ספרו הידוע של ריצ'רד אדמס "גבעת ווטרשיפ"); שמלת פיקניק בשם "נורית" (Buttercup, מ"הנסיכה הקסומה"), או פסל בדמות הגולם היהודי – אין ספק שהפריטים של Reddish ניחנו באישיות כובשת.
סטודיו רדיש הישראלי שהוקם ב-2002 על ידי בוגרי המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי בחולון נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן, סומן כבר בתחילת דרכו כמבטיח. כמעט עשור אחר כך אפשר להכריז שהוא גם מקיים. השניים (זוג בסטודיו ובחיים) מעידים שהם משקיעים הרבה זמן "בעזרה לאובייקטים להרגיש טוב יותר עם עצמם", והאמפתיה אכן ניכרת, בין שהאובייקט הוא רהיט, גוף תאורה, תכשיט או פסל.

בפרויקטים החדשים: Dov, ריהוט המחבר בין חומריות הקלקר לאלומיניום, שממש מתחשק לשלוח אצבע ולפורר אותם בחמדה, ו-Sucker – ארונית שנדמה כי נטבלה בשיטת טאי דאי המיועדת בעיקר לבדי בטיק, וחושפת מרקם טבעי שבהדרגה הולך ולובש סינתטיות

on\off – מנורת עמוד אייקונית בסיסית וחפה מעיטורים, מקבלת טוויסט חמוד שמהדהד לפיקסאר: כשהמנורה דולקת, היא נראית ככל מנורה תמימה וביתית, אבל במצב כבוי, חלקו העליון של גוף התאורה מוטל על הרצפה, כפרח שקמל.
בסדרה המתוקשרת Yakuza גילה הצמד רגישות מיוחדת לחומר, כשקעקע (דיגיטלית) קעקועים בסגנון היאקוזה על גבי רהיטי עץ בעלי גזרות גאומטריות פשוטות ושמנמנות – משל היה העץ עור אדם.
את תוצריו של הסטודיו אופף ניחוח נעים של חדשנות, תחכום ואיכויות אסתטיות קפדניות, אשר שומרות על קשר הדוק בין תעשייה לקראפט. אז אם מתחשק לכם לפגוש אובייקט לשיח שנון, האתר שלהם הוא המקום.

תגובות

  • אין תגובות, למה אתם מחכים?

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
15.1.12

כיבושי טרויקה

TROIKA_SHOAL from Troika on Vimeo.

פינג פונג עם רון ארד, ענן מלהיב בהית'רו ומיצגים במוזאונים: קולקטיב בתנועה

Troika הוא קולקטיב שייסדו Eva Rucki ,Conny Freyer ו-Sebastien Noel ב-2003, בעת לימודיהם בלונדון. עבודותיהם – פסלים ומיצגים אקספרימנטליים, חוצות פרקטיקות שונות ותחומים שלא נפגשים בדרך כלל. הם נוטים לשלב רב-ממד דיגיטלי ביצירותיהם, ומפגישים אותו עם חומרים ונושאים שהדיגיטליות זרה להם. מפגש בין חשיבה מדעית לאמנות מופשטת, כשהתנועה תמיד נוכחת, הופך את חלק מהעבודות למהפנטות ממש.

בזמן שרבים מדקלמים: "חיבור עולמות אינטראקטיוויים עם שדות נושנים", נדמה שחברי טרויקה יודעים גם לספק את הסחורה וליצור חוויות שמעוררות מחשבה בפס רחב, וזאת מבלי לוותר על אפקט ה-wow

כך אפשר לראות את "ענן", עבודה שמוצבת בטרמינל 5 בשדה התעופה הית'רו, ומתכתבת עם לוחות הטיסות שקדמו לעידן הדיגיטלי, שבהן נכתב הטקסט בכרטיסיות מכניות. מדובר בפסל דיגיטלי באורך חמישה מטרים שמצופה ב-4638 נקודות מתכת שיכולות להסתובב על צירן ב-180 מעלות. סיבוב הנקודות יוצר אנימציות מהפנטות על גוף הפסל, ומשמיע קול מכני נעים.

'Cloud' by Troika, 2008 from Troika on Vimeo.

עבודה מומלצת נוספת של החבורה היא Restless Bats, סדרה שנוצרה כשהוזמנו לעשות משהו עבור פתיחת תערוכת הרטרוספקטיווה של רון ארד. הם יצרו מבחר מטקות טניס שולחן בעלות טוויסטים שונים, כולם קשורים לעבודותיו הידועות של ארד. כך נולדו סטים של מטקות: מטקות עם לדים שמאייתים באוויר, לפי תנועות המטקה, את המילים "פינג" ו"פונג", מטקות מחלקי מכונית רובר (בהתייחסות לכיסא המפורסם הראשון של ארד), ועוד.
עבודותיהם נמצאות באוספים הקבועים של המועצה הבריטית, מוזאון ויקטוריה ואלברט, MoMa ומוזאון ישראל (שזיהה את הפוטנציאל שלהם עוד בשלב מוקדם יחסית). בימים אלה הם מציגים בתערוכת העיצוב "חוקרים במופלא" במוזאון ירושלים, וגם בתערוכה Decode במוזאון העיצוב בחולון.
Troika


Green Map (2010), by Troika

Green Map (2010), by Troika

Thixotropes (2011), by Troika

Thixotropes (2011), by Troika

Green Map (2010), by Troika

Green Map (2010), by Troika

Restless Bats (2010), by Troika

Restless Bats (2010), by Troika

Cloud (2008), by Troika

Cloud (2008), by Troika

תגובות

  • 01

    וואו. מדהים!

    אילת ר16.1.12
  • 02

    מהפנט מרחיב את הלב כמה יופי

    ענת16.1.12
  • 03

    וואוו, מדהיייים!!! מושך עיין והמיקום שלו במקום הנכון.

    לורינה16.1.12
  • 04

    העבודה עם הגשם של טרויקה שמוצגת במוזיאון ישראל מהממת. אין כמו לחוות את העבודה על אמת

    דבי26.1.12

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.

עקבו אחרינו

תגובות אחרונות