במוזאון העיצוב חולון נפתחה לא מכבר התערוכה Decode, שיובאה לכאן בשיתוף פעולה עם מוזאון ויקטוריה ואלברט, לונדון. לצד מציגים בינלאומיים – כולל נערי הפוסטר הדיגיטליים ג'ושוע דייויס וארון קובלין המבריק – מציגים גם יוצרים מקומיים כמו מושון זר אביב ("יודעים להקשיב"), אמנון דקל ודוד אופ (Device <—> Interference), וכמה מחברי המעבדה לאינטראקציה מהמכון הטכנולוגי חולון ("קוביות"). היוזמה והכוונה ברוכות כמובן. ישראל, שמתהדרת בהיותה מעצמת הייטק עולמית, תמיד מעט מפגרת דווקא כשמגיעים לתחום האמנות הדיגיטלית. אנחנו אוהבים להיות דיגיטליים, אבל את האמנות שלנו אנחנו עדיין מעדיפים במוזאונים על קנווסים ופדסטלים. על כן קשה להתנתק מהתחושה שגם התערוכה עדיין מגיעה בגישה מעט מיושנת לאמנות דיגיטלית. עם זאת, מנעד העבודות רחב, ונע בין הבשל והמעניין למוצלח פחות.
שווה לציין לטובה את Snow Mirror של האמן הישראלי שפועל בניו יורק דניאל רוזין: על מסך שבראשו מצלמת וידאו מוקרנים פתיתי שלג. הפתיתים נערמים באיטיות על קווים המגיעים מהמצלמה, ויוצרים מראה של העומד מולה
העבודות שלך כמעט תמיד עוסקות במראות. למה זה? שאלה טובה. כשיש תוכן מסוים, אנשים תמיד עוסקים בעיקר בו, מנסים לפענח אותו ולהתייחס אליו. כשתוכן העבודה הוא מראָה, הוא בעצם שקוף ואין מה להתייחס אליו, והשאר הוא שמקבל את תשומת הלב. פעמים רבות אנשים מתרכזים בשאלה איך הם שולטים במחשב או במכונה, כשבעצם הם לא שמים לב איך המכונה משנה את הדרך שבה הם עצמם פועלים. זה חלק ממה שמעניין אותי באינטראקציה. בעבודה הזאת ספציפית אנשים נדרשים לנוע באיטיות או להיות קפואים על מנת שהעבודה תקלוט אותם ופתיתי השלג יצטברו סביבם. "מעניין אותי לבדוק מה המינימום הדרוש כדי ליצור דימוי מזוהה. כאן תמיד ישנן רק מאה אלף נקודות לבנות שמרכיבות את הדימוי, מורכב ככל שיהיה. זה דומה לצייר שצריך לצייר בכמות מוגבלת של דיו".
עבודה משמחת נוספת היא פרויקט "קוביות" של אנשי המעבדה לאינטראקציה (ערן גל אור, מיכל רינות, שחר גייגר, לוקה אור), המציגים כ-20 קוביות פלסטיק שקופות שאפשר לראות את רכיביהן. בראש כל קובייה הוראה כתובה מרמזת על אופייה. כך למשל הקובייה knock תחזור במדויק על הנקישות שתקבל בעזרת פטיש פנימי קטן.
פרויקט "קוביות" נדמה פרימיטיווי במובן המקסים של המילה. הוא משחקי, ומזמין את הצופה לחוות אותו באופן ראשוני, כשברור שמטרתו היא תענוג וגילוי
עם כל הרצון הטוב, נדמה שאוצרי התערוכה התלהבו כילדים מהחידוש והקדמה לכאורה, ולא תמיד שאלו שאלות באותה רמת ביקורתיות שהיו נוקטים מול אמנות במדיות ותיקות יותר. הרבה מההסברים על שלטי התערוכה נראו כרמיקס כמעט רנדומלי של מילים מהעולם הדיגיטלי, ולא תמיד הצטרפו לכדי משפט קוהרנטי שתורם משהו לצופה בעבודה כזו או אחרת. עם זאת, מומלץ בהחלט להגיע לתערוכה (בעיקר עם הילדים), להתרגש מחלק מהעבודות, ולבחון את השאלה מדוע היא אינה באמת מוצלחת כפי שהיה ראוי לה שתהיה.
Decode: Digital Design Sensations, אוצרים: לואיז שאנון, שיין וולטר. מוזאון העיצוב בחולון, עד 10.3.2012
[...] "חוקרים במופלא" במוזאון ירושלים, וגם בתערוכה Decode במוזאון העיצוב בחולון. Troika (אמיתי גלעד) [...]