את מבקריה היא מוציאה מדעתם עד שהם גונבים לה עבודות, את חבריה היא מאיירת ומשדכת להם חיות משונות, היא עובדת עם תאגידי תקשורת ענקיים אך זוממת על פרויקטים ביקורתיים שיחתרו תחתם, ובכל זאת נדמה שהאזרחית ט' מצליחה לשרוד בשלום. מיכל רינות עם טל דרורי בראיון סוחף…
את מעצבת אינטראקציה, מעצבת גרפית ומאיירת שחיה באיטליה ועובדת עם חברות תקשורת גדולות כמו גם על פרויקטים אינטימיים. אני רוצה לחזור אתך לתחנה הראשונה: למדת עיצוב גרפי בבצלאל; את עדיין מחוברת לדברים שעשית שם? חלק ניכר מהפרויקטים שעשיתי בבצלאל עסקו בתכנים פוליטיים ואני עדיין מרגישה מחוברת אל רובם, גם אם לא תמיד מבחינת העיצוב. פרויקט הדגל שלצערי נותר רלוונטי הוא "אלפון הכיבוש" שיצרתי במסגרת הקורס של דוד טרטקובר. האלפון כלל מושגים כמו "בקבוק תבערה", "מעצר מנהלי", "נוהל מעצר חשוד" וכיו"ב. מבחינה סגנונית בחרתי לעצב אותו כספר ילדים וזכור לי שדוד החמיא לי על הבחירה בשפת איור גסה ונאיווית, שתאמה לדעתו לסגנון האיור בארץ בשנות ה-50. אם זכרוני אינו מטעני לא מיהרתי להודות שהאיור המסורבל לא נעשה בכוונה! אגב, הפרויקט נגנב במהלך תערוכת סוף השנה לפי עדות השומרים על ידי מבקרים זועמים שהסתייגו מהמסרים שלו.
עם סיום לימודייך ב-1997 עבדת בחברת זאפה, אז אחת החברות הישראליות המובילות בפיתוח אפליקציות אינטראקטיוויות לאינטרנט. מה משך אותך לשם? בעיקר משכה אותי העובדה שלא ידעתי דבר וחצי דבר על התחום, אך גם ההייפ סביב החברה, הכאוס ששרר בה, האנשים שעבדו שם, בובת הספיידרמן שהשתלשלה מהתקרה והכלבים שהסתובבו בין הרגליים בזמן ראיון העבודה תרמו בהחלט לרושם החיובי שהמקום עשה עליי. מבחינה מקצועית הציב בפניי הממד האינטראקטיווי אתגרים חדשים שלא הייתי מודעת אליהם, כמו הצורך להביא בחשבון את התנהגות המשתמשים והתמודדות עם פורמט בעל מגבלות ואיכויות שונות מאלה של דפוס, מה שדחף אותי להעמיק את לימודיי בתחום.
ב-2001 נסעת ללמוד בבית הספר הבינלאומי לעיצוב אינטראקציה באיבראה שבאיטליה. עשית שם כמה פרויקטים מרתקים של "עיצוב ביקורתי”. על מה הביקורת? מרבית הפרויקטים עסקו בהשפעות שיש לטכנולוגיה בכלל ולטלפונים ניידים בפרט על התפקוד החברתי שלנו. ניסיתי לבדוק כיצד טכנולוגיה משנה את האופן שבו אנחנו תופסים מושגים כגון נוכחות וקשב. נחשפתי לראשונה לעבודתם של Dunne & Raby ולעיסוק הביקורתי שלהם בעיצוב ובטכנולוגיה. השפעתם ניכרת בפרויקטים שלי. בד בבד נמשכתי לעיסוק באופנה ולכן הפרויקטים שעשיתי במסגרת הלימודים השתמשו רובם ככולם באופנה ככלי לביטוי רעיונותיי.
Mass Distraction הוא פרויקט שהוצג בתערוכה שאצרו Dunne & Raby במוזאון ישראל. מדובר בסדרה של שלושה מעילים שמטרתם לעורר דיון סביב מושג הנוכחות בעידן שבו נוכחותנו הפיזית אינה מבטיחה את תשומת לבנו לסביבתנו הקרובה. בכל אחד מהמעילים שובץ טלפון נייד, שכדי להשתמש בו על לובש המעיל להישמע להוראות. כך לדוגמה רק לאחר שרכס הלובש את המעיל והתנתק כליל מסביבתו הוא יכול לענות לטלפון; אם ינסה להיחלץ השיחה תנותק. במעיל אחר ניתן לדבר בטלפון רק אם הלובש מעביר לחבר שלצדו משחק וידאו שנמצא בכיסו (שיחת הטלפון נמשכת כל עוד החבר לא נפסל במשחק). פרויקט אחר שנקרא Coniglio Hat הוא כובע בעל אוזני שפן שבתוכן זוג אזניות. הכובע מחובר לנגן מוזיקה, וכשמטים את אוזני השפן כך שיכסו את אוזני המשתמש הנגן מתחיל לנגן. כשהמשתמש זוקף את אוזני השפן המוזיקה פוסקת והוא נעשה קשוב לסביבתו. המטרה היתה לתת ייצוג פיזי מובהק למצב שבו שרוי המשתמש – אם הוא קשוב לעולם סביבו או מנותק ממנו.
במקביל לעבודה בתחום של עיצוב אינטראקציה יצרת את סדרת האיורים Bestiario, צלליות המורכבות משילוב בין אנשים וחיות. מה מבטא החיבור הזה ואיך הגעת לאיור? סדרת בסטיאריו נולדה ב-2005 בזמן שהשתתפתי בהכנת קורס קיץ עבור Architectural Association School of Architecture. נושא הקורס היה "חיות בלונדון", ובמהלך עיצוב האתר לקורס יצרתי דמויות שהן הכלאה בין אנשים שהעברתי עמם את הקורס לבין חיות שונות. משם התפתחה הסדרה ועד היום אני ממשיכה לחקור את הפוטנציאל שטמון בה. החיבור הצורני והקונספטואלי בין החיות לדמויות מסקרן אותי, מתהליך ההתאמה ביניהן ועד לתגובת המאויר לפורטרט ההכלאה שלו. מה שדוחף אותי כרגע לאיור הוא בעיקר ההנאה הצרופה שכרוכה באיור עצמו. בזכות עידודה ותמיכתה של חברתי המאיירת רות גוילי אני נותנת ביטוי מלא לתשוקה ישנה שלי.
את רואה קשר בין העבודות שלך בעיצוב אינטראקציה, כמו כובע השפן והמעילים, לבין האיורים? אני יכולה לראות איך המשיכה שלי לספר סיפור ולאפיין סיטואציות חברתיות מתבטאת בשני התחומים. את הפרויקטים באיבראה נהגתי לתאר כאיורים של מצבים שאנו נקלעים אליהם כתוצאה משימוש במוצרים טכנולוגיים יומיומיים. נדמה לי שגם במכלול האיורים שעשיתי יש בימוי ואפיון סיטואציות רגשיות, רק שהעיסוק הוא בזירה אינטימית הרבה יותר.
יש מקום לשני התחומים בחייך או שתצטרכי לבחור? כרגע אני מתמקדת בתחום האיור בעיקר בשל הצורך להתמקצע. אני מאמינה שבעתיד אמצא דרכים מעניינות לשלב את שני התחומים. עיצוב אינטראקציה בעולם המסחרי: עיצוב ממשקים, בניית תרחישים למוצרים ושירותים דיגיטליים חדשים – הם עדיין עיקר פרנסתי. עבודה עם תאגידי תקשורת משמשת מקור השראה למה שיהפוך, כך אני מניחה, לפרויקטים ביקורתיים על התחום…
והלפיד עובר ל: קובי פרנקו.
לראיונות נוספים לחצו כאן
יוצרת מעניינת ומקורית ובעיקר אמיצה. מחכה בכליון עיניים לראות איך את מתפתחת כמאיירת. וגם ביקרות על התאגידים לא תזיק...
מעניין. מה היא בדיוק עושה עם חברות תקשורת? בטח לא מייצרת להם מעילים סלולירים
פשוט לקנא
העולם של לבחור בדבר אחד בלבד הוא ממש פאסה ולכן השאלה כולכך לא עדכנית. אפשר גם וגם בעידן שלנו ואפשר לעשות את שניהם - טוב. בהצלחה למרואיינת בטוח שתעשה את שני הדברים טוב ובמקביל
well done
מוצלח ומעניין
היא משלנו! :-)
[...] להאמין בזה כל עוד אתה מגובה בטונות כישרון… המעצבת טל דרורי נפגשה אתו לשיחה על יצירה, תהליכי עבודה ומקורות [...]
[...] לסיום, מה תכניותייך להמשך? פתחנו השנה את "המעבדה לאינטראקציה" במכון הטכנולוגי חולון. המעבדה היא חלל ובית לכל הפעילות האינטראקטיווית במכון – כמובן לקורס הבינתחומי, אבל גם לחוקרים וליוצרים אורחים, לכנסים, להרצאות, לסדנאות, ל-residencies ולמה שעוד ייוולד. אנחנו רוצים שזה יהפוך לבית לתחום האינטראקציה גם מעבר לגבולות המוסד, ומזמינים הצעות לפרויקטים (בקרוב יצא Call for Proposals). בחודש הקרוב יתארחו במעבדה שלושה יוצרים מחו"ל, תיפתח בה סדרת הרצאות, ותתקיים בה סדנה של חוקרים מהאיחוד האירופי בתחום הסאונד האינטראקטיווי. בתוך כל זה אני מקווה למצוא זמן לפרויקטים הבאים שלי, אמן! והלפיד עובר ל: טל דרורי. [...]