שערי מגזינים הם ביג אישיו: סקירה על ההחלטות העיצוביות שגרמו לנו לשלוח יד
איזה פונט, צבע וגודל לבחור? האם כדאי לשים איור, סלוגן או מגה-סלב בפרונט? ומה לעזאזל יגרום לקורא לשלוח יד למגזין בדוכן העיתונים העמוס? שיקולים אלה, שלרוב נעלמים מהקורא, נחשפים במעט בכתבה של מגזין התרבות המקוון Flavorwire, שהוקדשה לשערי בכורה של מגזינים אמריקניים ידועים, ואשר מראה כי התמורות שחלו לאורך השנים בתחומי התוכן, השיווק והטכנולוגיה, מתבטאות גם בעיצוב.
Vogue הסמכותי, Newsweek שברא עצמו מחדש, Time האלמותי ואחרים עברו תהפוכות במהלך השנים. אופני הסיקור ונושאיו שיקפו, ולעתים חוללו, שינויים תרבותיים, כלכליים, פוליטיים וחברתיים. עיון בפן העיצובי מיטיב לבטאם
מהכתבה עולה כי במרבית המקרים, לצד מראה נקי ומינימליסטי שמעניק את מלוא הכבוד לתוכן, נעשה שימוש נדוש בגופנים בסיסיים, בגרפיקה פרימיטיווית נטולת תנופה יצירתית, באיורים נאיוויים הנתמכים בעיטורים, וניכר היעדר כל ניסיון למשוך את עינו של הקורא הפוטנציאלי.
עוד אנחנו לומדים שנשיונל ג'אוגרפיק לדוגמה, מגזין שהפך שם נרדף לצילום איכותי, החל את דרכו כירחון טקסטואלי; שבועון הסלבריטאים והרכילויות People פרסם בגיליון הראשון שלו טקסט פרי עטו של אלכסנדר סולז'ניצין (!); ספורטס אילוסטרייטד נודע בכתבות עומק (ולא בעומק החריץ בביקיני); ירחון המתבגרות סוונטין פרסם טקסטים של סילוויה פלאת' ושערים סנטימנטליים; הרולינג סטון יצא לאור בעיצוב דמוי עיתון יומי; האטלנטיק הושק כדפי עבודה ששוכפלו יותר מדי פעמים; ומגזין הגברים GQ החל את דרכו ככתב עת שיווקי לסיטונאי אופנה. ואה, כן, רק הניו יורקר נראה בדיוק אותו הדבר.
אם דוק נוסטלגי עלה בעיניכם, וחשק לעלעל במהדורות מודפסות תקף אתכם, כדאי להתוודע דווקא לכמה מגזינים מהדור החדש, כאלה שמיישבים צורה ותוכן באופן חכם.
