Vista Alegre, המקבילה הפורטוגזית של רוזנטל, השיקה באחרונה בתערוכת Maison&Objet את הקולקציה החדשה שלהם - Royal Actual. את הקולקציה עיצב Sam Baron, כחלק ממהלך שיווקי שנועד לנער את האבק מעל החברה שהוקמה ב-1824 ולהציגה באור רענן לעולם. מערכת כלי הפורצלן שעיצב ברון משלבת בין פיתולים מעודנים בסגנון הקלסי לבין קווים ישרים ומודרניים, כשהידיות המפותלות והאיורים המינימליסטיים ממוקמים בחלקים לא קונוונציונליים. לא רק לפריקים של פורצלן.
ארכיון פוסטים מהחודש מאי, 2009
לאט לאט מסתמן המרכז לאמנות עכשווית בקלישר כהיכל וידאו-ארט מוצלח במיוחד. כך היה עם דורון סולומונס ואורי קצנשטיין בעבר, המשיך עם הווידויים ההיסטריים (!) של רועי רוזן בתערוכה הקודמת, וכעת, בתערוכה הקבוצתית "סטיית תקן" שאצרה מעיין שלף, נמצא אחד הסרטונים המשעשעים בכל הזמנים, וגם הנוגים והרגישים שבהם. שי-לי עוזיאל מביא לנו ב"עציצים" מונולוג מצחיק-מכמיר על האופן שבו נדחה יוצר עציצים מתקליטים ישנים על ידי ועדת הקבלה של שוק נחלת בנימין בכבודה ובעצמה. 15 דקות שאי אפשר להישאר אדישים אליהן. אמנם העציצים מעוררי פלצות, אבל כתב ההגנה עליהם מצליח להפוך אותם ליפים, ואפילו גורם לנו לתהות מדוע בינה מהוועדה לא מצאה לנכון לתת לו דוכן.
במקביל מציג עוזיאל תערוכת יחיד בשם "בדיקת שמיעה" בגלריה קו 16, ששת הימים 6, ת"א.
וידאו מוצלח נוסף הוא של האמן גיא בן נר, שהשתקע בסניפי איקאה ומשם מנהל חיי משפחה תקינים…
עוד בתערוכה: איה בן רון, מאיר טאטי, טמיר ליכטנבר, אפרת קדם ואחרים שמבטאים סטיות תקן משל עצמם. המרכז לאמנות עכשווית, קלישר 5, ת"א. עד 24.6
"הכישלון החינני" היה נושא פסטיבל OFFF שהתקיים השנה בפורטוגל. חוץ מהכישלון הקט בלספק לאלפי המבקרים מקום הגון לאכול בו, עלה הפסטיבל על הציפיות ונחשב לאחד המוצלחים שאורגנו עד כה. כבר כמעט עשור שפסטיבל OFFF קיים, ומפגיש בכל שנה רבים מהמעצבים הדיגיטליים המעניינים ביותר בעולם. מעצבי אינטראקטיב, ברודקסט, מוזיקה אקספרימנטלית, מעצבים-מתכנתים ושאר יצירתיים נפגשים למשך שלושה ימים, שבמהלכם הם מקבלים מושג על המילה האחרונה בעולם העיצוב והטכנולוגיה. בין ההרצאות ומופעי המוזיקה משתעשעים המבקרים במיצגים אינטראקטיוויים, שהמוצלח בהם היה הספייס אינוויידרס, גרסת כדורי הספוג. הפסטיבל הביא שילוב מעניין של הדור היוצא (ברודי, שר, גמייסטר, קייל קופר) יחד עם הדור הטרי (ג'ושוע דייוויס, ארון קובלין, טוקסי), ופאנל בהנחיית מושון זר אביב, שדן בנושא הכישלון בעיצוב ובטכנולוגיה. כש-Florian Schmidt נשאל אם עכשיו, כשהם מפורסמים, הם מרגישים נוח יותר להיכשל ולהתנסות בדברים אחרים, הוא השיב: "מאז ומתמיד נכשלנו. היום אנחנו פשוט יכולים לעשות את זה עבור לקוחות גדולים".
שלוש ההרצאות האחרונות של הפסטיבל היו מענגות במיוחד: זה התחיל בחברים מדיגיטל קיטצ'ן, שסקרו את תהליך הכנת הפתיח יוצא הדופן לסדרה "דם אמיתי", והמשיך ב-Stephen Sagmeister, שנחשב לגדול המעצבים של תקופתנו, איש שבקלילות בלתי נלאית יזכיר גם לסטודנט המתוסכל ביותר שעיצוב אמור להיות כיף. סגמייסטר עלה לבמה בשמלה שחורה מנוקדת, על רקע וידאו של חרוזים צבעוניים קופצים שמרכיבים לסירוגין את המלים "design & happines". את הערב סגרו Kyle Cooper ושניים מהמעצבים בסטודיו שלו עם כותרות הסיום לפסטיבל. האיש שעיצב את הפתיח לסרט "שבעה חטאים" ומאז עוד עשרות פתיחים אחרים, התייחס בהרצאתו לגוף העבודה שלו ולגישות שהוא נוקט בבואו לעבוד על פרויקטים. מומלץ בחום פשוט להיכנס ללינקים של המציגים דרך אתר הפסטיבל. חלקם קבעו וקובעים בימים אלה מה יירשם בספרי ההיסטוריה של העיצוב, וחלקם פשוט גורמים לכם לחייך, ולרצות בכישלון כל כך מקסים משלכם.
למראה פסלי העץ של AJ Fosik אנו לא יודעים מה לעשות קודם, לבנות טוטם ולערוך טקס וודו הבא בחשבון עם אויבינו, או לזמן את רוחה של סבתא שתגלה לנו את סוד קציצות הפראסה. כך או אחרת, העולם המצטייר מהעבודות הוא עולם שבטי, פרימיטיווי, צבעוני ונאיווי. השימוש בכפיסי עץ מעודד להתקרב עוד ועוד אל תוך לועות פעורים, עיניים מרובות וניבים חדים, ולהתעמק ביופיים של הפרטים הקטנים. Fosik, בוגר בית הספר לעיצוב Parson בניו יורק, מציג מ-2003 גם פסלים וגם ציורים בגלריות שונות בארה"ב.
מסתבר שלפטופ הוא עניין של מגדר. כך לפחות חשבו ב-HP כשפנו למעצבת הסינית-אמריקאית Vivienne Tam בבקשה להעניק למחשב מיני הנייד שלהם מראה מובהק של אביזר אופנה נשי (שזה כנראה עדיין אומר: צבע אדום ופרחים…). המעצבת הידועה, שבלי כל קשר שווה להציץ בחנות הסופר מדליקה שלה בניו יורק, עיצבה לפטופ ברוח "כשאשת המזרח הרחוק פוגשת את המערב": כיסוי חיצוני אדום בוהק מעוטר בפרחים (מישהו אמר סטריאוטיפיזציה?). "האישה המודרנית מחפשת דרכים מתוחכמות להתבטא ומעוניינת לשלב טכנולוגיה עם היבטי חיים מגוונים", אומרת המעצבת. כשלעצמנו, קיווינו ליותר תעוזה ולחריגה מקונוונציות.
המחיר בארץ: 2850 ש'. כיאה להוט קוטור - המהדורה מוגבלת.
מושון זר אביב גר בניו יורק, עוסק בעיצוב ומרצה ב-NYU וב-Parsons. בימים אלה העלה יחד עם שותפו גיא שגיא גרסה מחודשת לשועל הוותיק. המעצב אברהם קורנפלד בחר בו לתשאול קצר.
1. ניכר שאתה שם דגש באפיון ובסידור האינפורמציה, כמו גם בסגנון ובשפה גרפית. ספר לנו על תהליכי העבודה שלך. אני מתחיל מסקיצות ידניות ומשם מתקדם למחשב. כשגיא ואני עבדנו יחד בארץ, היינו מתווכחים הרבה וזה היה נהדר. היינו יושבים על העץ, בחצר של המרכז לאמנות דיגיטלית, מעלים רעיונות ומתווכחים (ככה עבדנו על הפוסטר ל-Loosing Ctrl). אני מאמין שזאת הדרך היחידה להגיע למשהו טוב באמת – כשיש מישהו שמאתגר אותך. מבחינת סגנון לעומת עריכה גרפית, בעיניי לאחרון עליונות ברורה. סגנון הוא כלי ליצירת מסר גרפי, והוא רק אחד מהכלים שעומדים לרשות המעצב. זה נכון שכמעצבים יש לנו עניין גדול בסגנון מפני ששם לרוב יוצא לנו לבטא את עצמנו בצורה החופשית ביותר, אבל בשנים האחרונות אני מוצא הרבה מאוד סיפוק בבנייה של מערכות גרפיות וממשקיות גדולות וביצירתיות שבעריכת האינפורמציה, בעיקר בתחום של עיצוב אינטראקציה.
2. אתה מעדיף לעבוד בצוות או לעבוד לבד? נדיר שאעדיף לעבוד לבד. בשנים האחרונות נכנסתי יותר לעולם של הקוד הפתוח, וצורת הייצור הזאת מעניינת אותי מאוד. יזמתי כמה פרויקטים (ובהם את ShiftSpace) ואני ממש נהנה מפיתוח מוצר בסביבה של רשת. אני גם מלמד קורס שכותרתו: Open Source Design, ובמהלכו הסטודנטים לומדים לעצב תוך שימוש בכלים של תוכנה חופשית, וגם מפתחים את הפרויקטים שלהם בתפיסה דומה. בסוף הקורס הסטודנטים תורמים לפרויקטי קוד פתוח כמעצבים. יש סיבות רבות לכך שמה שעובד טוב בפיתוח של קוד לא מיתרגם ישירות לפיתוח של עיצוב. אנחנו חוקרים את ההבדלים ומנסים למצוא דרכים חדשות להפוך את תהליך העיצוב לפתוח ולשיתופי יותר.
3. מהו עיצוב מוצלח ומהן הטעויות הנפוצות שמעצבים צריכים לשים לב אליהן? אני חושב שהטעות הנפוצה ביותר (וכן, אני רואה את זה כטעות) היא ההגדרה הבסיסית של "את מי אנחנו משרתים". עיצוב הוא שירות, לרוב שירות שניתן בתשלום. טבעי להתייחס ללקוח (מזמין העבודה) כמי שעבורו בלבד אנחנו עובדים. אני חושב שיש מקום לאתגר את התפיסה הזאת. בעיצוב אינטראקציה המתמקד בחוויית המשתמש, המטרות של מזמין העבודה יכולות להתאפשר אך ורק אם הפוקוס המרכזי הוא על המשתמש, מי שמאמץ את המוצר. מעבר לכך, אני חושב שהגישה הזאת היא חיונית גם ליכולתנו להמשיך לקיים את עצמנו כאנשי מקצוע, אחרת כעבור כמה שנים אתה קם בבוקר ולא יכול להסתכל על עצמך בראי (אתה לא רוצה לראות שם מניפולטור פרופוגנדיסט שכיר, נכון?), או לחלופין רוצה להחליף מקצוע או להיות אמן (ולוותר על האחריות שלך לתקשורת) או מה שזה לא יהיה. עבודת עיצוב מוצלחת היא כזו שמתקיימת במרחב מורכב ומסוגלת לשרת נכונה את הגופים השונים בו, אם על ידי שימוש מושכל בסמלים, במבנה ובשפה, ואם תוך התייחסות להקשרים תרבותיים, סביבתיים וכלכליים. אגב טעויות, הוזמנתי לכתוב את המבוא לקטלוג פסטיבל Offf יחד עם פלוריאן שמיט (hi-res.net). הצענו את הנושא Fail Gracefully, כשהטענה המרכזית שלנו היא שלומדים יותר מכישלון מאשר מהצלחה. או כדברי הכלכלן פול רומר: A crisis is a terrible thing to waste
4. האם אתה מרגיש הבדל בעבודה מול לקוחות בארץ לבין לקוחות בניו יורק? בהחלט. בניו יורק קנה המידה גדול יותר, והרבה פעמים זה כיף, כמו בפרויקט MoMA.org, אך הבדלי התרבות הם לא תמיד כיף גדול. האמריקאים מפחדים מקונפליקט ולא ממש יודעים איך להתמודד אתו, ולכן הם לא תמיד אומרים לך מה הם חושבים. כמישהו שבא מתרבות של קונפליקטים, זה די קשה להתרגל לקורקטיות, אפילו שהיא יכולה לתרום ליחסי עבודה, בעיקר בהשוואה לחוסר הגבולות שלרוב מאפיין אותנו הישראלים.
5. האם יש לך תוכניות לחזור לארץ בשנים הבאות? כן. די הגשמתי את האתגרים שהצבתי לפניי: תואר שני, ללמד בניו יורק, להיכנס לתחום הקוד הפתוח, להכיר ולעבוד עם אנשים מעניינים, להציג את עבודותיי… אני מצפה לאתגרים חדשים בארץ (ולוויכוחים עם גיא), ובעיקר להשתמש בניסיון שצברתי לבניית תשתיות סביב מדיה, חברה, חינוך ואקטיוויזם (וגם הורות היא תחום שאשמח להתנסות בו).
והלפיד עובר ל…: אריאל עפרון
עיקר עיסוקו של האמן האוסטרי Peter Kogler הוא בחללים וביצירת אפקטים אשלייתיים שמעוותים אותם. "עבור מוזאונים אני כנראה האמן האידיאלי ביותר משום שאני יכול לסדר להם משהו מעניין גם לחדר המדרגות…", טען בעבר. בימים אלה מציג קוגלר תערוכה בליסבון, שעוסקת בנושאי זהות אישית בעידן ממוחשב. אבל לפני שנספיק לומר: "קלישאה שחוקה", קוגלר כובש אותנו בעזרת מדיות וטכניקות שונות הפוסעות על הגבול שבין ציור קונוונציונלי לבין יצירת אימג' ממוחשב, ואף מצליח להעביר תחושה מטרידה בעזרת סימבולים פשוטים. עכברי הענק המוקרנים על הרצפה ומתרוצצים בין רגלי המבקרים (ראו סרטון) סוגרים יפה את התערוכה באפקט חרדה קל. Berardo Museum, ליסבון, עד 31.5.
You need Flash player 8+ and JavaScript enabled to view this video.
האם נחוצה לנו הפרדה ברורה בין חיי היומיום המתנהלים מחוץ לבית לבין הבית עצמו? לפי אחת האסכולות בעיצוב, בוודאי שכן: הבית צריך לתפקד כבועה מנותקת ממרוץ החיים, המגנה על האדם ומאפשרת לו מילוט – אסקפיזם מן הלחצים שבחוץ. להמחשת ההפרדה יוצרים מעצבים עולם פנטסטי-תאטרלי, שמנוגד לתפיסת העיצוב התעשייתי הקר והגאומטרי. גישה תאטרלית-אסקפיסטית זו הפכה לאופנה, והיא צוברת תאוצה בעולם העיצוב העכשווי. כך תראו לצד עיצוב פונקציונלי גם יצירות "גדולות מהחיים": מחברת MOOOI ומעצב הבית שלה מרסל ונדרס, דרך המעצב האיטלקי Mattia Biaggi – שטובל חפצים בזפת ויוצר מצבים סוריאליסטיים, המשך בחברת Sicis האיטלקית באמבטיות מצופות פסיפסים נאו-קלסיים, ועד Devon & Devon בעיצוב ויקטוריאני של אריחים בסגנון השח והדמקה. בארץ הסגנון האסקפיסטי מתבטא בעיקר אצל מעצבים מסחריים דוגמת אריק בן שמחון, איילה צרפתי ויפרח בן צבי, כשהמשותף לכולם הוא גרנדיוזיות צורנית, שילוב חומרים וצבעים במוצר אחד ויצירת פנטזיה תאטרלית מנותקת משגרת יומנו.
מהדורות נעליים מוגבלות עם דמיון בלתי מוגבל אפשר למצוא אצל Marloes ten Bhomer, בית מלאכה לא שגרתי המשתף מומחים לעיצוב תעשייתי, מהנדסים, אורתופדים, אנשי טכנולוגיה וסנדלרים מן השורה, כדי ליצור את הממתקים הפרובוקטיוויים הללו. מאניה: נעליים, דיפרסיה: מחיר, אובססיה: עקבים, שיק: רדיקלי, עיצוב: מינימלי, סיכום: ננעלנו!
עוד פרטים - כאן.
תגובות אחרונות