"בכל חלל יש נרטיב ותמיד מעניין לספר סיפור על מקום – במקום עצמו", אומר היוצר אריאל עפרון. המעצב מושון זר-אביב בחר להפנות לו את השאלון ולבדוק, בין היתר, איך הוא מתמודד עם עיצוב מוזאון ההנצחה לאירועי 11 בספטמבר.
על כרטיס הביקור שלך כתוב: אריאל עפרון, designer/filmmaker ,Local Projects. מה זה אומר? אני מגיע מצילום וידאו-ארט. מצאתי את עצמי עוסק יותר בתחומים של עיצוב, אפילו שלדעתי הכלים והגדרות הז'אנרים מעורפלים כיום. אני חוצה את הגבול בין אמנות לעיצוב כמה פעמים ביום, כך שאני מתעסק פחות בשאלת ההגדרה העצמית. Local Projects היא חברת עיצוב בניו יורק שמעצבת מדיה לחללים ציבוריים ולמוזאונים. אנחנו מעצבים את מוזאון ההנצחה של 11 בספטמבר (יחד עם Thinc Design), את המוזאון היהודי החדש בפילדלפיה, ומעצבים תערוכות למוזאונים ולמרכזי מידע אינטראקטיוויים. בחברה עובדים כ-15 איש, ובהם מעצבי אינטראקציה, מעצבים גרפיים, מתכנתים, אנימטורים ותחקירנים.
בתקופת לימודיך ב-ITP ובפרויקט הגמר שלך במיוחד, עושה רושם שההתעסקות שלך היא צורנית, וכוללת הקרנות על משטחים תלת-ממדיים. מצד אחר, בעבודתך בסטודיו אתה לרוב נדרש לספר סיפור. איך מגשרים בין השניים? תמיד עניין אותי איך וידאו וצילום נוגעים בחלל. בכל חלל יש נרטיב ותמיד מעניין לספר סיפור על מקום – במקום עצמו. אני מחפש איך דימוי מוקרן יכול לעבוד על משטח שאינו בהכרח דו-ממדי. את העניין הזה התחלתי לפתח עוד בארץ, כשהייתי עושה עבודות עיצוב וידאו להפקות מחול, תאטרון ומוזיקה. בשנותיי בניו יורק התחלתי לגלות עניין באדריכלות ובמרחב, ובו בזמן השתכללתי בטכנולוגיות של נרטיב כמו וידאו ואנימציה תלת-ממדית. בשלב מסוים הבנתי איך הדברים יכולים להתחבר. מדיה הופכת להיות אלמנט מרכזי בכל חלל ציבורי. אנחנו לרוב רואים זאת בחללים מסחריים כשמנסים למכור לנו משהו, אך אותי מעניין יותר להשתמש בדברים האלה כדי לספר סיפור על המקום, ליצור חוויה.
בלימודים יצא לך להתנסות, משוחרר מאילוצי מימוש והטמעת הניסוי לתוך פרויקט. האם זה משהו שאתה יכול לעשות גם בעבודה היומיומית? קודם כול, אני חושב שלימודים הם זמן להתנסות, לערבב את מקורות האינפורמציה ולנסות להגיע לאיזשהו שיא יצירתי המכיל חשיבה וביצוע. לשמחתי אני ממשיך בניסיונות הפורמליסטיים, כשבסוף התהליך עומד מוזאון/חלל/לקוח. הניסיונות כוללים גם את המשך החיפוש הפיסולי בתוכנות תלת-ממד, בסריקות תלת-ממד של מודלים פיזיים, ובהדפסות תלת-ממדיות. לפעמים אני מקבל משימה אבסטרקטית כמו "לך תתנסה במים, בסאונד ובזרימה של אוויר עם אור". אני הולך לסטודיו ובונה ברכות ומנגנונים שמטפטפים טיפות, סאונד שמזיז את המים, אור והקרנות וידאו, ובסוף התהליך מתגבשות סקיצות אחדות שהן הקרקע לדיון עם הלקוח. כך לדוגמה חלל ספציפי במוזאון היהודי החדש שיפתח בפילדלפיה יכלול עבודת קיר ושלוש עבודות רצפה שמבוססות על אותו תהליך של עבודה פיסולית והקרנות וידאו שמקורן בפרויקט הגמר. בהצעה לפרויקט חדש (שלב שהכול עוד אפשרי בו כי עדיין לא מדברים על תקציב) אנחנו משתמשים בטכנולוגיה של Motion Capture ליצירת אובייקטים פיסוליים שיהוו אלמנט מרכזי בעיצוב החלל.
אז הניסיונות הצורניים האלו מתבטאים גם בפרויקט עיצוב מוזאון הזיכרון ל-11 בספטמבר? שם זה קורה פחות, גישת המוזאון היא שמרנית הרבה יותר. זה עיצוב שמשתדל לתת לעדויות ולעובדות לדבר בעד עצמן בלי תחושת תיווך ובלי מניפולציה. מדובר בפרויקט של יותר מארבע שנים. כאן התהליך נחלק להרבה אבני דרך, שאנשים רבים צריכים לאשר. בעבודה על פרויקטים בסדרי גודל וזמן כאלה אנחנו שוברים את התהליך ליחידות קטנטנות של התקדמות. ראיונות של שעה וחצי מצטמצמים לכדי 40 שניות, שגם הן מהוות חלק מקולאז' שלא עולה על חמש דקות. ההתעסקות בחומרים ובעדויות של אנשים ובדימויים שמגיעים לאוסף המוזאון היא חוויה קשה. תהליך העבודה מתחיל בכמה ימים של שקיעה בתוך עצבות אינסופית, שרק לאחריה אני יכול להתחיל להתאזן ולעבור מצד המקשיב לצד מספר הסיפור.
הבניית הנרטיב הרשמי של אירועי 11 בספטמבר היא נקודה רגישה. 30% מהציבור האמריקאי מאמין שמסתירים ממנו את התמונה המלאה. מהי החוויה שלך מההתמודדות עם המשימה הקשה הזאת של בניית נרטיב רשמי? זו שאלה קשה מאוד שאני לא בטוח שיש לי תשובה מלאה עליה. הדברים מתהווים גם בהבנה וגם בזיכרון. 11 בספטמבר היה האירוע המתוקשר ביותר, המצולם ביותר, המתועד ביותר בזמן אמת מהרגע שקרה. השאלה "למה זה קרה?" מפצלת קבוצות שונות בחברה האמריקאית ובעולם בכלל. אף שכבר עברו שמונה שנים, אני מאמין שאנשים עדיין סופגים את הכאב, עדיין חווים את היום עצמו, את הטרגדיה האישית. לספר את הסיפור ולשמוע את האנשים שהיו שם – זאת הנקודה החזקה ביותר, וממנה אני פועל. אני משתדל שלא להיכנס לפירושים גלובליים שאין לי את היכולת לעשות אותם. למוזאון יש אומץ לגעת בסיבות ולדבר עליהן, אבל אין ספק שמדובר בחומרים רגישים מאוד… אני רואה את זה גם במוזאונים שעוסקים בשואת העם היהודי. עברו הרבה שנים עד שהתפתח שיח גלובלי שנוגע בנושא של רצח עם, לא רק של העם היהודי, גם כזה שמתרחש היום. אני מאמין שזה תהליך של הבשלה והבנה שאנחנו עדיין נמצאים בתחילתו.
והלפיד עובר ל: עמית פיטרו.
עוד ראיונות – כאן
