12 מהוגי הדעות האירופאים המובילים בתחום הערים, נשאלו שלוש שאלות: מה צופן בחובו העתיד לערים? מדוע חשוב להשקיע בערים? ואילו שינויים  צריכים לערוך במדיניות ההשקעה בערים? reDesign מגיש לקוראיו בתרגום לעברית את מחשבותיו של האדריכל רינייר דה גראף (Reinier de Graaf) בנושא.

"ערים הן אוונגרד טריטוריאלי, המראה לנו איך אנחנו צריכים להתמודד עם דברים"

האדריכל ההולנדי רינייר דה גראף הוא אחד משישה שותפים ב-OMA – המשרד לאדריכלות המטרופולין שהקימו רם קולהאס ואיליה זנגליס, והוא מנהל את AMO – מוסד המחקר של החברה. הוא מעורב בפרויקטים בערים שונות ברחבי העולם, ויש לו חזון ברור בנושא התפתחות אורבנית ותפקידם של רשויות השלטון, גורמים פרטיים ותושבי העיר בפיתוח אורבני. לערים הוא קורא: "המצפן של העתיד".

השקעה בעיר היא חשובה, כי העיר היא שדה הקרב שבו כל סוגיות השעה מוכרעות. במונחים של פרופיל אוכלוסייה ובעיות כלכליות, הערים היו הראשונות לקום נגד אי-שוויון בחברה

ערים הן, כפי שהיו בעבר, אוונגרד טריטוריאלי אשר מראה לנו איך אנחנו צריכים להתמודד עם דברים. ממשלות, לעתים קרובות, מנסחות מדיניות מתוך יומרה ולפיה ידוע להן מה צריך להיעשות; בערים אתה יכול לראות את המציאות הטהורה. שאננות מוגזמת של השלטון תקבל סטירה מיידית מהתגובה של החברה עצמה. ממשלות יכולות לדבר על אינטגרציה כמה שהן רוצות, אבל העיר היא הזירה שבה אינטגרציה צריכה לקרות, שם היא יכולה להתרחש בדרכים בלתי צפויות. לערים יש כל כך הרבה לספר לנו.

השוק זקוק לתיקון
לטענת דה גראף אם מפסיקים להשקיע כסף בערים, הממשלה תידחק החוצה ממושב הנהג. "כממשלה, אתה זקוק לכסף כדי להשקיע, אחרת השוק ישתלט. השאלה היא אם זה מוביל לתוצאות הרצויות, כי השוק זקוק לתיקון מסוים. הממשלה יכולה לספק את התיקון הזה דרך השתתפות בפרויקטים או הובלה שלהם. כמו לדוגמה, באנגליה, שם אימצו את כלכלת השוק החופשי כמעט ללא הגבלה מאז תאצ'ר: קן ליווינגסטון (פוליטיקאי בריטי, היה ראש העיר לונדון בשנים 2000–2008) משחק משחק מתוחכם מאוד. הוא משאיר את היוזמה לשוק ומכריח את השוק לעשות את מה שהוא רוצה באמצעות כלים ורגולציות המעוגנים בחוק. נוסף על כך, הוא מחייב את השוק להשקיע בפרויקטים המשרתים אינטרסים רחבים יותר, כמו מבנה סוציו-אקונומי ותשתית פיזית. נוסחה מעניינת זו הוכיחה את עצמה כיעילה, ומבלי להצית מהפכה חברתית או לגרום להתמוטטות של השוק".
כמו כן, לאזרחים מן השורה אמנם אין את המשאבים למלא תפקיד מכריע בהתפתחות האורבנית, אבל הם בהחלט יכולים לשמש כבלם חשוב לקבוצות יזמים פרטיות, כי בסופו של דבר הסכמתם נדרשת.

ערים מתכווצות
הבעיה המרכזית בערים אירופיות היא לא רק שהאוכלוסייה אינה גדלה, היא אפילו מתכווצת. במקום גידול אוכלוסין, אנחנו צריכים להשתמש בקיטון אוכלוסין חלקי כגורם מניע. בחבל הרוהר (גרמניה) ובאנגליה, לדוגמה, כיווץ האוכלוסין הוא משמעותי. התוצאה היא שבמרכזי ערים מתפנים שטחים רבים ששימשו בעבר לתעשייה.
במצבים אלה יכולות תת-תרבויות העושות שימוש מתוחכם ב"חורים" הנוצרים בעיר לשגשג. ה"חורים העירוניים" יכולים גם לעודד אינטגרציה. מקומות שמתכווצים בקצב מהיר יכולים להיות חלוצי האינטגרציה החכמה, במצבים שהמיעוטים הופכים לרוב. במקרים שכאלה, צורות היברידיות מוזרות נוצרות, המשלבות בין העיר וסביבת הנוף.

תכנון כשאלה של הסתכלות, קלסיפיקציה והסתגלות
עיצוב חללי יכול להביא בחשבון תוצאות מכיוונים בלתי צפויים רק באופן מוגבל; חלק גדול מהאפקטים הם ספונטניים במקורם. "תכנון הוא בחלקו צורה של הסתכלות, ובחלקו צורה של קלסיפיקציה תיעודית, שבעקבותיה מבוצעות התאמות בנקודות אסטרטגיות. יישום תוכניות טוטאליות יהפוך יותר ויותר למשהו ששייך לבדיון. שימוש בכלים תכנוניים מסורתיים לא יאפשר התפתחות משום שכלים אלה עדיין מאמצים 'גדילה' כהנחה בסיסית. היום יותר מתמיד חשוב לעקוב אחר ההתפתחויות באופן שיטתי, ואז לבנות תוכנית". על השאלה אם ערים הן באמת נחוצות, דה גראף משיב כי באופן מסורתי, ערים בנויות על עוני. בנסיבות אלה, זה רעיון טוב לרכז מגורים ועבודה. "ככל שארץ נעשית עשירה יותר, כך יש יותר תת-אורבניזציה; ככל שהעיר מצטמצמת, כך קטן המרחב הנותר לציבור".

יותר מדי אגו באירופה

"ארצות אירופיות פועלות באופן אנוכי, ורואות בתכנון חלל עניין לאומי. הן לא מסוגלות להסתכל מעבר לגבולות שלהן"

לטענתו, שיתוף הפעולה הבינלאומי טעון שיפור. כבר הרבה זמן אנחנו רואים באירופה כמה מגמות אורבניות חוצות גבולות. "חשבו על פרויקט Stedenbaan. הבחירה למקם את בסיס הפרויקט בתוך גבולות הולנד מתעלמת מהפוטנציאל העצום של החיבור לפלנדריה (בלגיה), לחבל הרוהר ולאזורים בצפון צרפת. אף אחד לא רואה או מכיר בקומפלקס האורבני הזה, כי האובססיה שלהם לגבולות לאומיים מעוורת את עיניהם, והם לא יכולים, לא רוצים או מפחדים להסתכל מעבר לגבולות האלה. ואם הם כן יסתכלו, זו תהיה תנועה נגד מבני הכוח הקיימים. אף אחד לא יכול לפעול בקנה מידה כזה. תכנון חלל צריך להיות נושא שנידון ברמת האיחוד האירופי. זה יאפשר התקדמות".

לראיון המלא במקור: Stipo (תרגום: נעמי בורנשטיין)

אהבתם?

• Reinier de Graaf
• רם קולהאס
• תכנון ערים

תגובות

• 01

  תודה על הבאת המאמר המעניין הזה. באמת צריך להבדיל בין אירופה עם הצמיחה השלילית והבניה המסורתית לבין ערים בארצות הברית ובעיקר בסין ובמזרח ששם הכי מסקרן לראות מה קורה

  נועה שליו29.12.11
• 02

  דברים מקוריים ומעניינים

  שולמית זר1.1.12
• 03

  הורס

  הורס2.1.12

הוסף תגובה

תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.

איזה תפקיד ימלא עיצוב בר-קיימא בעיר העתיד? המעצבת עדיטל אלה משרטטת חמש מגמות

אתגרים סביבתיים וחברתיים מאלצים אותנו להפוך את העיר לזירה מתקנת, וליצור בה דפוסי חיים בעלי טביעת אצבע אקולוגית ויתרונות חברתיים, קהילתיים וכלכליים. עיצוב הוא שחקן מכריע בהחלט בתהליך. התבוננות רחבה בערים המבקשות לפעול על פי ערכי הקיימות, מאפשרת הצצה לעתיד הלא רחוק שבו ערים צפופות, מפגישות, משתתפות ומשתפות, יוצרות עבור תושביהן אפשרויות חדשות ברמה האישית, הקהילתית והעירונית. להלן חמש מגמות של עיצוב מקיים במציאות עירונית.

אקטיוויזם של יום חול: מוצרים שיהפכו אותנו למשתתפים פעילים

החיים המודרניים הרגילו אותנו שפסיוויות היא מעלה לשאוף אליה. נוח לנו כשמוצרים, מכונות ואנשים אחרים פותרים לנו בעיות. כך השארנו את המונח אקטיוויזם להפגנות, מחאות וחתימה על עצומות. "אקטיוויזם של יום חול" מזמין אותנו להחזיר ליומיום שלנו מידה גדולה יותר של מעורבות. יש כיום לא מעט פרויקטים ויוזמות לקידום השתתפות פעילה של אנשים בקונטקסט הפרטי והציבורי. לדוגמה, Pavegen Systems – אריחים המאפשרים יצירת אנרגיה ברחוב תוך כדי הליכה, או Home Farming Unit – מערכת סגורה לגידול צמחים ודגים בסביבה הביתית או רדיית דבש מכוורת עירונית.

צרכנות מונעת: מוצרים שיעודדו אותנו לדפוסים אחראיים

לבחירות היומיומיות שלנו יש השפעה אדירה על טביעת הרגל הסביבתית. כיצד יכול עיצוב טוב ליצור מוצרים ושירותים שיעודדו אותנו לבחור בדפוסי צרכנות אחראיים? תשובה  אפשרית אחת היא שימוש יעיל במשאבים כמו שטח. האדריכל Gary Chang מקסם את הפוטנציאל הזה כשיצר דירה בת 24 חדרים בתוך חלל של 32 מ"ר.
דרך נוספת היא לחשוב על מוצרים שמשתנים אתנו, כמו ה-GrowBike, שגדל עם הילד. מעצבים גם יכולים למצוא דרכים לעודד אנשים לעשות שימוש יעיל בפסולת שמצטברת סביבם. הפרויקט MakeDo נוגע בפוטנציאל הזה בהרבה חן.

דיאלוג אלמנטרי: דרכים חדשות לשיח עם הסביבה

עיצוב לקיימות מתבסס במידה רבה על חיפוש דיאלוג מחודש עם האלמנטים הטבעיים הסובבים אותנו, עולם הצומח והחי, וגם עם האנשים המקיפים אותנו. פרויקטים שונים מנסים לבחון את גבולות הדיאלוג הקיים, ולמצוא דרכים חדשות לשיח זה. תחום עיצוב תאורה לדוגמה יבקש, מלבד חיסכון בחשמל, גם להנכיח את הטבע ולקרב אותו לאדם העירוני. כך גופי תאורה Lunar Resonant מותאמים בעוצמתם על פי מחזור הירח, Parans מכניסה אור שמש לחדרים נטולי חלונות בעזרת סיבים אופטיים, ומנורות WindyLight (פרויקט של הכותבת) נושבות אור בעזרת רוח. פרויקטים אלה ורבים אחרים מסמנים למעצבים כר התנסויות חדש ועשיר.

סוגרים מעגל: סוף תהליך במחשבה חדשה

השיח על עיצוב מחדש של מוצרים ושירותים כך שיוכלו להצטרף למעגל מיחזור או התכלות, הפך לחלק בלתי נפרד מגישת הקיימות. דוגמה מובהקת לכך היא הפארק התעשייתי קלונדבורג בדנמרק, שעוצב על פי עקרון "הסימביוזה התעשייתית", שיתוף פעולה בין חברות שונות ומגוונות באותו המתחם, כך שתוצרי הלוואי של חברה אחת הם תחילת התהליך התעשייתי של חברה אחרת. פעילות מעוררת השראה אפשר למצוא בקבוצת Zeri, שזיהתה שבמהלך ייצור ליטר בירה נשפכים כפסולת 20 ליטר של מים עם שאריות שעורה. הקבוצה פיתחה תהליך אפיית לחם שעושה שימוש במשאב האבוד, וכך יצרה עסק נלווה ומניב לתעשיית הבירה.

קהילה בקוד פתוח: למקסם את הכוח האנושי

פרויקט מחקרי רחב היקף בשם Sustainable Everyday בחן לעומק את הפוטנציאל ליצירת שירותים המאפשרים לקהילה לספק מענה לצרכיה בכוחות עצמה. מומלץ להתוודע למגוון התרחישים המוצעים והאופנים שבהם פעילות עיצוב מעודדת אינטראקציות חדשות, נקודות מפגש ואפשרויות לשיתוף במשאבים.

לסיכום, השאלה כיצד אפשר לעצב קיימות בסביבה האורבנית מאלצת אותנו לבחון שאלות מהותיות הנוגעות לדפוסי החיים שלנו. העיר, שהפכה להיות יחידת מחיה מובנת מאליה, עשויה להוות הזדמנות לפריצת דרך לחדשנות סביבתית וחברתית.

הכותבת מתמחה בעיצוב בר-קיימא, בעלת הסטודיו "עיצוב חושב סביבה", ומרצה ב-HIT – המכון הטכנולוגי חולון. עוד על פרויקט WindyLight אפשר לקרוא (ולתמוך) ב-KickStarter. (עדיטל אלה)

אהבתם?

• WindyLight
• קיימות

תגובות

• 01

  איזה יופי של רעיונות יצירתייים וכול כך מתחשבים הסביבה ובאדם

  בתיה קהאן29.12.11
• 02

  פתרונות מרגשים

  סלעית30.12.11

הוסף תגובה

תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.

הסוודרים של סנדרה בקלונד רחוקים שנות אור ממה שאתם מכנים "סוודר"

Sandra Backlund, מעצבת אופנה וסרגנית קוטור, מהלכת בבטחה באזור הדמדומים של מה שמקובל לכנות אמנות לבישה. בין שזו אמנות, אומנות או אופנה, מקומה בתולדות הסריגה מובטח בזכות יצירותיה הצמריריות, שלא מפסיקות להדהים.
בקלונד פתחה את הלייבל הקטן שלה ב-2004, מיד כשסיימה את לימודי עיצוב האופנה ב-College of Design Beckmans בסטוקהולם. היא החלה להוציא קולקציות מצומצמות של פריטים יחידים בסוגם, קולקציות שמבוססות כולן על טכניקות מוכרות של סריגה ידנית, אך רחוקות שנות אור מכל מה שאנו מכירים כ"סוודר". הסריגים שלה פיסוליים וארכיטקטוניים,  נראים כמו שריונות אבירים עשויים צמר, ומאופיינים בפרופורציות שמעוותות את הגוף לכדי צללית חדשה.

המפגש של הצמר הרך עם הארכיטקטורה המורכבת יוצר דימוי עוצמתי, עתידני ואורגני גם יחד, ומציג גישה אוונגרדית, הן ביחס לשימוש בטכניקה העתיקה והן בתפיסת הגוף והבגד

בקלונד, שעד לא מזמן הייתה סורגת כל פריט בקולקציה במו ידיה בשעות של ניסוי ותהייה, פיתחה טכניקת עבודה של קולאז' תלת-ממדי, שבמהלכה היא מפסלת את הבגד ישירות על בובת דיגום. תהליך העבודה האינטואיטיווי, ללא תכנית מוקדמת וכמעט ללא סקיצות, מאפשר לה להגיע למורכבויות גאומטריות שקשה לצפות מראש. לאחרונה היא נדרשה לוותר במעט על הגישה הארטיזנית שלה לטובת צעדים ראשונים בייצור ממוכן. בשנת 2010 היא חברה לחברת הסריגים האיטלקית Maglificio Miles, שמאפשרת לה לפתח את הסריגים שלה במגוון אמצעים טכנולוגיים. שיתוף הפעולה עם החברה פתח אופק חדש לעבודתה, ומאפשר לה להציג קולקציות מסחריות יותר, שמתקיימים בהן לצד הספקטקל העיצובי המזוהה עמה גם ניואנסים טקסטיליים מרתקים.
לאתר המעצבת (טל מר)

אהבתם?

• Maglificio Miles
• Sandra Backlund
• סוודר
• סריגה
• צמר

תגובות

• 01

  קשה לי לסבול את הרזון המחריד של הדוגמניות אבל הסוודרים הורסים...

  אסתי29.12.11
• 02

  אני עם הבחורה שמעלי. הרזון של הדוגמניות בלתי נסבל וגובל בכיעור, אבל העבודות- הורסות!!!

  ביתיה29.2.12
• 03

  פששש אוהבבבבת

  מרקו1.3.12
• 04

  איזה יצירתיות מתפרצת, ממש מהמהמהםםםםם

  סמדר2.3.12
• 05

  כמה רזות ככה יפות

  מוסטקי7.3.12

הוסף תגובה

תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.

שיבוש תרבות, פלאש מוב, סקווטינג, גרפיטי: מאבק איתנים על זהות עירונית

במהלך המאה ה-20 הביאו תהליכים מואצים של אורבניזציה יותר ממחצית אוכלוסיית העולם לגור בערים. גדילת הערים והצורך לנהל מרכזי אוכלוסין גדולים מאי פעם הולידו אורח חיים חדש, תרבות חדשה וצרכים חדשים. תוך הקמת מדבריות של תלים אנכים ומרחבי חניה מוסדרים, הצטמצמה החוויה העירונית לעבודה, עסקים וקניות. קצת כמו בחוויה האדריכלית הנוצרית המיועדת לקתדרלות, בצל ערים בנויות נדמה שהאדם קטן, תכליתי, שירותי, בורג במערכת משומנת. בעשורים האחרונים מתקיים מאבק איתנים בערים. מאבק בין תפיסות עולם, מאבק אמנותי, חברתי – מאבק על המרחב הציבורי.

באופן ספונטני החלו צעירים בערים גדולות בעולם לבטא את עצמם באופן חופשי. איש לא ביקש מהם, אף אחד לא הוזמן לפתיחות תערוכה, ורוב היצירות נמחקו או נהרסו בשם הסדר הציבורי. חלקן היו אישיות, חלקן מחו על המצב החברתי וחלקן סתם העלו חיוך

כמו כל זרם אמנות חדש, הממסד האמנותי זלזל בהם. קראו להם ונדליסטים, פורעי חוק ונוער מנותק, רדפו אחריהם ואסרו אותם, אבל אמנות הרחוב המשיכה והגדילה את נוכחותה במרחב. לאורך השנים התפתחה והתרחבה אמנות הרחוב מריסוסי כתובות לציורי קיר, לשיבוש מודעות פרסום, ליצירה והדבקת מודעות מקוריות, להתערבות באובייקטים במרחב, פיסול סביבתי, הקרנות וידאו ציבוריות, מופעי רחוב, בניית מבנים ארעיים, ועוד. בזכות האינטרנט, אמנות רחוב נחשפה לעולם, התפשטה, דרבנה, ועוררה שיח. טביעת האצבע של אמנות הרחוב וההתעסקות באורבניזם ניכרת בשנים האחרונות באופנה, בפרסום, בקולנוע ובכל ההתפתחויות החברתיות.
כיום נראה שאמנות הרחוב ספגה את המכה הקשה ביותר שניחתה עליה מאז ומעולם – ומטבעם של תהליכים תרבותיים, היא החלה להיות מקובלת… אמנים כמו בנקסי קיבלו מעמד של כוכבי תקשורת, עבודות אמנות רחוב נסחרות בשוק האמנות, והרחוב נכנס למוסדות.

אחרי שנות בריחה מהחוק והתנגדות לסדר הקיים, חיבוק הדוב הממסדי עלול, יש יאמרו, להכריע את המאבק. אולם, בניגוד לכיוון האינטלקטואלי והאליטיסטי שהאמנות הפלסטית מתקדמת אליו, אמנות הרחוב היא מטבעה עממית, פרועה, דמוקרטית, ואפילו מחזירה את הסומק לרעיון שאמנות יכולה לעורר שינוי

בימים אלה של מחאה חברתית גלובלית נדמה שיש יותר ויותר מקום לאמנות הרחוב להתפשט ולהתבלט. אפשר לחשוב על אמנות הרחוב כביטוי פיזי של רשת האינטרנט – פתוחה, חופשית, מיידית, לא מצונזרת ואותנטית. יש לקוות להתפתחות של דור חדש אשר יראה במרחבים הציבוריים את מגרש המשחקים היצירתי שלו. ברוח הימים וברוח הנושא אין לראות את אמנות הרחוב כתופעה שולית במאבק. וכידוע, במאבק אין אמצע. אז על סִפּה של שנה חדשה אנו קוראים לכם: צאו לרחובות, שוטטו, התבוננו, חפשו, רססו, שבשו, פלשו, שנו, ציירו, חברו, כתבו, צעקו, שתפו, השתלטו, חִשפו, ומצו את החוויה האורבנית כפי שראוי לה – בביטוי אישי.

למתעמקים, למתעניינים, ולאלה שרוצים להשלים פערים, הנה כמה קישורים:

בלוג מרכזי לאמנות רחוב וסרטון רקע על התופעה

אוטופיות במרחב

JR, זוכה פרס טד 2011, על אמנות רחוב, על האמנות שלו (ועל ביקור בישראל)

Space Invaders, אמן רחוב שמפזר פסיפסים בכל העולם ומייצר שיטת ניקוד לעצמו לפי רמת הסיכון של היצירה

פרויקט צביעה ציבורי בברלין

פלאש מוב כהתרחשות חברתית במרחב הציבורי

הטכנולוגיה בעולם הגרפיטי

Ad Busters – תנועה ותיקה שהתחילה את תופעת "שיבוש תרבות"

וסרטון ארס פואטי לסיום:

When I first met Mousse from Harlan Levey Projects on Vimeo.

הכותב הוא  מעצב התנסותי (experience designer), חי ויוצר בתל אביב ובאמסטרדם

(שראון פז)

אהבתם?

• אמנות רחוב
• בנקסי

תגובות

• 01

  האם אצלנו כל מחאת הצדק החברתי הוביל למשהו באמת?

  נועה שליו29.12.11

הוסף תגובה

תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.

שערי מגזינים הם ביג אישיו: סקירה על ההחלטות העיצוביות שגרמו לנו לשלוח יד

איזה פונט, צבע וגודל לבחור? האם כדאי לשים איור, סלוגן או מגה-סלב בפרונט? ומה לעזאזל יגרום לקורא לשלוח יד למגזין בדוכן העיתונים העמוס? שיקולים אלה, שלרוב נעלמים מהקורא, נחשפים במעט בכתבה של מגזין התרבות המקוון Flavorwire, שהוקדשה לשערי בכורה של מגזינים אמריקניים ידועים, ואשר מראה כי התמורות שחלו לאורך השנים בתחומי התוכן, השיווק והטכנולוגיה, מתבטאות גם בעיצוב.

Vogue הסמכותי, Newsweek שברא עצמו מחדש, Time האלמותי ואחרים עברו תהפוכות במהלך השנים. אופני הסיקור ונושאיו שיקפו, ולעתים חוללו, שינויים תרבותיים, כלכליים, פוליטיים וחברתיים. עיון בפן העיצובי מיטיב לבטאם

מהכתבה עולה כי במרבית המקרים, לצד מראה נקי ומינימליסטי שמעניק את מלוא הכבוד לתוכן, נעשה שימוש נדוש בגופנים בסיסיים, בגרפיקה פרימיטיווית נטולת תנופה יצירתית, באיורים נאיוויים הנתמכים בעיטורים, וניכר היעדר כל ניסיון למשוך את עינו של הקורא הפוטנציאלי.
עוד אנחנו לומדים שנשיונל ג'אוגרפיק לדוגמה, מגזין שהפך שם נרדף לצילום איכותי, החל את דרכו כירחון טקסטואלי; שבועון הסלבריטאים והרכילויות People פרסם בגיליון הראשון שלו טקסט פרי עטו של אלכסנדר סולז'ניצין (!); ספורטס אילוסטרייטד נודע בכתבות עומק (ולא בעומק החריץ בביקיני); ירחון המתבגרות סוונטין פרסם טקסטים של סילוויה פלאת' ושערים סנטימנטליים; הרולינג סטון יצא לאור בעיצוב דמוי עיתון יומי; האטלנטיק הושק כדפי עבודה ששוכפלו יותר מדי פעמים; ומגזין הגברים GQ החל את דרכו ככתב עת שיווקי לסיטונאי אופנה. ואה, כן, רק הניו יורקר נראה בדיוק אותו הדבר.
אם דוק נוסטלגי עלה בעיניכם, וחשק לעלעל במהדורות מודפסות תקף אתכם, כדאי  להתוודע דווקא לכמה מגזינים מהדור החדש, כאלה שמיישבים צורה ותוכן באופן חכם. (רוני שני)

אהבתם?

• Vogue
• מגזינים

תגובות

• אין תגובות, למה אתם מחכים?

הוסף תגובה

תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.

חוות ורטיקליות, חללי מגורים סלולריים, ערים בנויות באוויר, על המים ובתוכם, וגם כמה תרחישים מוזרים כמו ספרייה שטה בבידוד גמור, חור מגורים בקוטב הדרומי, הר מעשה ידי אדם בברלין, בית קברות תלוי בבגדד וקבוצה בדלנית בלונדון שגישתה הירוקה הופכת לשחורה עבור שאר התושבים – סקירת הספר הכי מושלם להצעידכם היישר אל 2012.

אדריכלות ואורבניזם: חקירה מעוררת השראה באוטופיות ובגישות רדיקליות לתכנון עיר

"בין שהיוצרים הם אדריכלים, תאורטיקנים ואמנים מוכרים, ובין שהם כישרונות חדשים בתחום, הפרויקטים ב'אוטופיה לנצח' הם זרזים חשובים לשינוי מהותי, ומשנים באופן רדיקלי את המושגים שלנו על החיים בעתיד. הפרויקטים והמושגים העכשוויים מתחומי האדריכלות, תכנון ערים, אורבניזם ואמנות שנאספו בספר, מצביעים אל מעבר למגבלות הקיים, ומנכיחים את הפוטנציאל של חזיונות קריאייטיוויים", כך מדברי המו”ל, Gestalten. לפניכם תמצית ביקורת שהתפרסמה על הספר.

בחירת הפרויקטים ב"אוטופיה לנצח", בעריכת Robert Klanten ו-Lukas Feireiss, נשלטת על ידי חמש תמות: "נופים" (Great Scapes) – פרק הבוחן הצעות למגורים בחללים לא ידידותיים, כגון מדבריות, מערות, אונליין והשחקים; "גאות עולה" (Rising Tides) הוא פרק העוסק כולו בפרויקטים המגיבים לעלייה במפלסי ים; "אקוטופיה בעלייה" (Ecotopia Emerging) מציג פרויקטים שמונְחים, לפעמים באופן קיצוני, על ידי אידיאלים אקולוגיים; "טכנולוגיה" (Technology Matters) הוא פרק המצביע על האופנים שבהם חידושים טכנולוגיים משפיעים על חזיונות אוטופיים של אדריכלים; והפרק האחרון – "השמיים הם הגבול" (Sky's the limit), עוסק כולו באדריכלות ורטיקלית.
עשרות הפרויקטים מלווים בשישה מאמרים שנעים בין הפרגמטי להומוריסטי. Dan Wood ו-Amale Andraos לוקחים אותנו לטיול באוטופיה האדריכלית של שנות ה-60 וה-70, ו-Geoff Manaugh מציע משחק הומוריסטי שיעזור לקוראים לבנות כל תרחיש אפשרי לאדריכלות אוטופית.

לא משנה כמה קונספטואליים או מוזרים עשויים להיראות הפרויקטים, הם מגיעים מצוידים באירוניה, צלילות ומיקוד בצרכים הדוחקים ביותר של האנושות, וככאלה הם מספקים חומר אמיתי למחשבה

חלק מהפרויקטים נראים כמו תרגילים בספקולציה, אחרים נטועים בקרקע. ולעומת פרויקטים שממש מתחשק לבצע אותם, אחרים עלולים לגרום לסיוטי לילה.
כמובן, אפשר למצוא פה את כל מה שספר שעוסק באדריכלות אוטופית ואשר מכבד את עצמו ראוי שיציע: חוות ורטיקליות, חללי מגורים סלולריים, ערים בנויות באוויר, על המים, בתוך המים, וכמובן, ערים מוצפות. אבל היו גם כמה תרחישים שלא שמענו מעולם:
ל-David A. Garcia כמה פרויקטים מסעירים, ביניהם "הספרייה המבודדת" (Quarantined Library), הממוקמת על אוניית מטען. משימתה: לאסוף ספרים נגועים ורדיואקטיוויים וספרים מצונזרים היסטורית. פרויקט אחר שלו הוא Iceberg Living Station, תחנה המיועדת ל-100 מבקרים בקוטב הדרומי ולה אימפקט סביבתי מינימלי. התחנה היא חלל שייווצר באמצעות חור בתוך קרחון ענקי, שבסופו של דבר יימס ויכלה עצמו לאחר כשבע עד עשר שנים.
"המקום שהדשא בו ירוק יותר" של Tomorrow's Thoughts Today חוזה קבוצת בדלנים אופוזיציונרים רדיקליים בלונדון, המאמצת את הקיימות באופן חריג, ומנהלת אורח חיים שמהווה ביב שופכין של פחמן – עבור שאר התושבים.
Mila Studio מציע לבנות הר שגובהו 1,000 מ' בשדה תעופה לשעבר בברלין, שיהיה ההר מעשה ידי אדם הגדול ביותר בעולם, וישמש מוקד משיכה לתיירות סקי בעיר נטולת המדרונות. משרד NaJa and deOstos מפתח קונספטים אורבניים ספקוליטיוויים ואלטרנטיוויים. אחד מהם הוא בית הקברות התלוי של בגדד, שבוחן תגובה אפשרית לאתגרים תרבותיים ופוליטיים קיצוניים כמו אלה שמציב המשבר במזרח התיכון. חזון הפרויקט, שהתחיל את דרכו ב-2004, הוא "נוכחות ענקית של סטרוקטורת לוויה תלויה המתפרשת על פני העיר ההפכפכה בגדד".

פרויקט "הגנה עצמית" של Stéphane Malka הופך את קשת ההגנה בפריז ל"קשת האחווה הגדולה", בשירותם של אנשי השוליים, הפליטים, המפגינים, הבדלנים, ההיפים, האוטופיסטים וחסרי המדינות לסוגיהם

Phyte של Nicolas Mouret הוא מגדל בגובה 380 מ', שאמור לנוע בכוח זרימה טבעית ולהציע ניגוד לקו הרקיע הסטטי של העיר. האנרגיה המכנית של המגדל הנע תייצר חשמל מספיק כדי להאיר את המבנה. פרויקט נוסף הוא Saturation City, שבוחן את עתיד החלל האורבני באוסטרליה בעוד 40 שנה. ההצעה כוללת משבר בדיוני – עלייה של 20 מ' במפלס הים באזור מלבורן ומפרץ פורט פיליפ. המשבר יוביל למהפך אורבני דרמטי, כשהפארקים, מרכז העסקים, הפרוורים ורצועת החוף – כולם נתונים לשינויים דרמטיים בתגובה ל"מבול".

Utopia Forever: Visions of Architecture and Urbanism
עורכים: Robert Klanten, Lukas Feireiss, הוצאת Gestalten (תרגום: נעמי בורנשטיין)

אהבתם?

• עתידני
• תכנון ערים

תגובות

• 01

  הרוב מגלומני ומופרך ןאבל קידמה תמיד מתחילה עם יצירתיות חסרת היגיון

  סלעית30.12.11
• 02

  [...] http://www.redesign.co.il [...]

  Stéphane Malka - | Architecte19.1.12

הוסף תגובה

תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.

בלואי ויטון נתנו לאמנית הבריטית Billie Achilleos להכין ארבע חיות מפריטי העור הקטנים שלו. יצא ג'ונגל קוטור‬

מלון באמסטרדם מעניק משמעות חדשה לצירוף "מלון בוטיק"

בימים אלה נחנך באמסטרדם מלון הקונספט The Exchange, שמעוצב כולו בהשראת עולם האופנה. הפעם לא מדובר בעוד עבודה של מעצב-על דוגמת ארמני, כריסטיאן לקרואה ואפילו מרטין מרג'יאלה האוונגרדי, אלא בסטודנטים ובוגרים של בית הספר הגבוה לאופנה באמסטרדם (Amsterdam Fashion Institute), שאחראים על עיצוב והלבשת 61 חדרים.

כל מעצב קיבל לידיו כמה חדרים, ואלה שימשו אותו (עד לפתיחת המלון) כמעין מעבדה לעיצוב. נושאי ההשראה שבחרו קונספטואליים ומהורהרים: הדקדנטיות שמאפיינת את לבושה של מארי אנטואנט; חדר שכל הטקסטיל בו נוצר בהשראת כתב ברייל; חיפוי קירות פיסולי שמדמה את החיוּת והתנועה המסתתרות בתוך קפלי חולצת טי לבנה, ועוד.

החדרים, שלבושים עד היסוד, מספקים למבקר חוויה טוטאלית שדורשת לעתים את השתתפותו הפעילה, קצת כמו לישון בתוך מיצב אמנותי

כך לדוגמה, בחדר שנושא את השם hide and sick יצטרך המבקר להתאמץ כדי לטעון את הטלפון, שכן החלל כולו, כולל נקודות החשמל, כוסה בשכבות של בד גזה, כדי ליצור מראה ראשוני ונטול מאפיינים מזהים. על הסטיילינג הכולל ועל אווירת ה-DIY המהוקצעת ניצח בפועל הסטודיו לעיצוב פנים Ina- Matt, שעיצב גם את החללים הציבוריים במלון.
המלון הוקם כחלק מתוכנית עירונית ששמה לה למטרה לרענן ולטפח את החלקים הפחות מצודדים של העיר, מה שמסביר את מיקומו דווקא ברחוב Damrak הטראשי – ציר מרכזי שמחבר בין התחנה המרכזית של העיר לכיכר דאם התיירותית, בואכה רובע החלונות האדומים. האזור עובר בשנים האחרונות מתיחת פנים שקורצת לעולם האופנה, במסגרתה הוסבו חללים שונים לגלריות ולבתי מלאכה של מעצבים ואמנים. (טל מר)

אהבתם?

• אמסטרדם
• מלון
• עיצוב פנים

תגובות

• אין תגובות, למה אתם מחכים?

הוסף תגובה

תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.

האדריכל יורגן מאייר עובר כל גבול! ליתר דיוק, את זה שבין גאורגיה לטורקיה

דיבור על גבולות איכשהו גורם לנו אי-נחת, אבל זה שבין גאורגיה לטורקיה עורר בנו יותר חיוך מאשר בדיקה כפייתית לתוקף הדרכון. מעבר הגבול, הממוקם לחופו של הים השחור בעיירת הנופש סארפי, גאורגיה, מזכיר חתיכת פאזל ענקית, שילד גדל-ממדים שיחק בה וזנח אותה על החול בלכתו.

אם נרחיק ראות, יכול להתנסח הֶקשר קלישאתי משהו, על אודות החיבור בין אסיה לאירופה, בין נצרות לאסלאם, ובין מערב למזרח; אבל האדריכל Jürgen Mayer H מקרקע אותנו בפשטות אל הנוף: גלי הים והגבעות – הם מקור השראתו

"רצינו להגדיר את מעבר הגבול כנקודת מפגש, ליצור מבנה המברך את המבקרים ומסמל מדינה שנמצאת בתהליכי שינוי", מבהיר מאייר. עלות המבנה, שהזמינה ממשלת גאורגיה, הסתכמה ב-10,900,000 דולרים, ובנובמבר האחרון הושלמה בנייתו. בקומת הקרקע מצויים משרדים, לרבות תחנת מכס, קפיטריה וחדר ישיבות, ועל גגו השטוח מתנשא מגדל מעוקל בן שש קומות, הכולל נקודות תצפית אל הנוף.
משרד האדריכלים של מאייר נוסד ב-1996 בברלין והוא מעורב בפרויקטים ברחבי אירופה, כשמרביתם מאופיינים במורכבות הנדסית אינסופית ומעוררים במתבונן בהם התפעמות מבודחת, כמו תוכננו במחשבו של בנם הלא חוקי של מיס ואן דר רוהה וזהה חדיד. כך במקרה של הבניין החדש באוניברסיטת דאנפוס בדנמרק, שנראה ככריך נגוס, או ב"מטרופול פראסול" שבפלאסה דה לה אנקרנסיון בסוויליה, שמזכיר חלת דבש חללית. מאייר החל את דרכו כאמן מיצג, ועבודותיו, המושפעות מאוד מטכנולוגיה, הוצגו במהלך השנים ב-MoMA ובמוזאונים נוספים. (רוני שני)

אהבתם?

• Jürgen Mayer H
• גאורגיה
• טורקיה

תגובות

• 01

  לרגע ראיתי את זה הפוך וזה נראה כאילו יש חור בהר ולמעלה גשר.

  אילת ר6.1.12

הוסף תגובה

תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.

רק בן 27, אבל מאחורי המעצב הלונדוני בנג'מין הוברט שורה של פרויקטים מרתקים

לא מכבר זכה Benjamin Hubert בפרס ה-IF היוקרתי על שניים מעיצוביו: האחד, גוף התאורה Loom, עשוי בד פוליאסטר גמיש וארוג המולבש על שלד המקנה לו מתיחות ורכות בו-זמנית, והשני, הכיסא Maritime, השואב השראתו מטכניקה מסורתית של בניית סירות מעץ. אמנם זה לא הכי הוגן מצדנו למצוא בכל אובייקט שנעשה בטכניקת כיפוף עץ את השד הסקנדינווי, אבל במקרה הזה קשה להתעלם מהשפעות סקנדינוויות מובהקות.
מרשימים במיוחד הם גופי התאורה הפרקטיים, וביניהם סדרות אהילים בחומרים שונים כמו שיש, שעם, חמר טרקוטה (המשמש בדרך כלל לייצור רעפים), בטון ואלומיניום.

בסדרות ניכרת תשומת לב לפרטים טכניים. כך למשל, כמעט תמיד הוברט בוחר לחשוף את חוטי החשמל ולהשתמש בהם כקווי משנה לקומפוזיציה שהוא מייצר באובייקט עצמו

העקביות הצורנית מתבטאת בצורות איקוניות בסיסיות ומוכרות של אהילים, כשבכל סדרה הוא מתאים את הסילואט לחומר.
בין עבודותיו בולטת סדרת אהילי השעם Float, שבה העניק ביטוי צורני לאופי החומרי של השעם. השפה העיצובית של הוברט מתאפיינת בגישור בין קראפט ומסורת לעיצוב תעשייתי פרקטי, הישג לא מבוטל בעולם מונחה התעשייה שאנו חיים בו. באתר שלו הוא מסקר את תהליכי העבודה השונים שנקרו בדרכו, וחושף את מאחורי הקלעים של האובייקטים הנוצצים שהוא יוצר. (מיכל פרגו)

אהבתם?

• Benjamin Hubert
• Loom
• Maritime
• עיצוב תעשייתי

תגובות

• אין תגובות, למה אתם מחכים?

הוסף תגובה

תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.