24.1.12

שנדבר על הפיל שבחדר?

מיקרו בניין או מקרו רהיט: מיצג שבוחן מושגי יסוד באדריכלות

"פיל לבן", מושג שמקורו בנוהג של מלכי סיאם להעניק במתנה פיל לבן (הקדוש לבני המקום) לחצרנים, ואלה נאלצו לשאת בעול אחזקתו עד להתרוששות, הוא ביטוי גנאי המשמש אותנו בעיקר לתיאור מבנים אדריכליים שגורמים לבעליהם הפסדים. בשם זה בדיוק בחר האדריכל Jimenez Lai לקרוא למיצג החדש שלו, שניחן בכמה תכונות לא שגרתיות, בין השאר: אפשר להעמידו באופנים שונים בחלל, הוא יכול להתגלגל באופן חופשי בלי תלות בגרוויטציה או באוריינטציה קבועה מראש, ונוסף על כך, הוא קשה וקר מבחוץ ורך ועדין מבפנים – חלקו החיצוני עטוף בפוליקרבונט (חומר תרמופלסטי המשמש ביישומים תעשייתיים ורפואיים) שקוף למחצה ושכבת הפנים שלו עשויה עור פרה.

התוצאה היא מעין "בית" קטן ומוזר שמספק ליושבים בתוכו חלל נעים ומוגן יחסית וניחן ביכולת להשתנות בהתאם למשתמשים ולסביבה, ומנגד, הוא בעל נוכחות הדומה לפיל בחדר

המיצג, מבית היוצר של Bureau Spectacular, גוף לאקספרימנטים בעיצוב אדריכלי שהקים חימנז ב-2008, הוצג בגלריה Land of Tomorrow, ומהווה למעשה ניסוי רדיקלי בקנה מידה קטן, הבוחן מושגי יסוד באדריכלות, כמו יחסי פנים-חוץ, גמישות חלל וכד', וקורא תיגר על הטכניקות המקובלות בשדה.

תגובות

  • אין תגובות, למה אתם מחכים?

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
22.1.12

הווריאציות של מנדלסון

סקיצות זעירות שצייר החייל היהודי אריך מנדלסון בשדה הקרב במלח"הע ה-I, שינו את פני האדריכלות המודרנית

סרטו הדוקומנטרי של דוקי דרור – "מנדלסון: חזיונות בלתי פוסקים", המוקרן בסינמטקים ברחבי הארץ, עורך היכרות מחודשת עם אריך מנדלסון, אחד מאבות האדריכלות המודרנית.
מנדלסון נולד ב-1887 בפרוסיה, למד אדריכלות בברלין, וחבר לקבוצת "הפרש הכחול" האקספרסיוניסטית. הסרט עוקב אחריו מימי מלחמת העולם הראשונה, בזמן ששירת כחייל גרמני בשדה הקרב ברוסיה, ומתוך השוחות צייר על פיסות נייר סקיצות, שהפכו מאוחר יותר למבנים מהפכניים.

מנדלסון הוא דמות אניגמטית וסוערת, וההיסטוריה של המחצית הראשונה של המאה ה-20 משתקפת דרכה כחיזיון בוהק של עולם משתנה

את הסקיצות המצוירות הוא שלח לאהובתו הצעירה ממנו ב-20 שנה, לואיז בת ה-16, נגנית צ'לו שלימים תהפוך לאשתו ותעזור לו להתגבש כאחד האדריכלים המבוקשים בגרמניה.
כשעלה היטלר לשלטון לא הורשה מנדלסון לעסוק במקצוע, והוא עזב את מולדתו לגלות מתמשכת ללא בית קבע, עד למותו בסן פרנסיסקו ב-1953.
את הרעיון לצלם סרט על מנדלסון קיבל הבמאי בעקבות ההכרזה על העיר תל אביב כעל אתר מורשת עולמית. "אמנם מנדלסון לא בנה בעיר, אך הוא השפיע על כל אחד מהאדריכלים שכן בנו בה", הסביר. "הסקרנות גברה בי כשביקרתי בבניין איינשטיין בפוטסדם, שבנה מנדלסון. היה לי ברור שמדובר באמן גאון.

לאחר שקראתי את מכתביו ללואיז ואת יומניה, התחבר לי הכל לסיפור על אמן שרצה לשנות את העולם באמצעות עיפרון

המסע ארך שבע שנים, ובסרט שולבו עבר והווה, דוקומנטרי ונרטיב". ב-1935 הגיעו בני הזוג מנדלסון לגור בירושלים. מנדלסון האמין באוטופיה חברתית ובדו-לאומיות, ושאף לדיאלוג בין הסביבה לבנייניה. הוא תכנן כמה בניינים בירושלים ואת בית משפחה ויצמן ברחובות, אך כשלא זכה במכרז לתכנון האוניברסיטה העברית, עזב את הארץ מתוסכל. ב-1941 הציג ב-MoMA בניו יורק (כשביום הפתיחה התרחשה המתקפה היפנית על פרל הרבור). הסרט הוא אינטרפרטציה קולנועית לאחד הפרקים המרתקים בהתפתחות באמנות והאדריכלות המודרנית.
72 דקות, בימוי ועריכה: דוקי דרור. צילום: פיליפ בלאיש. לטריילר

תגובות

  • אין תגובות, למה אתם מחכים?

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
17.1.12

רנסנס 2012

פירנצה לא מסתפקת בתהילת עבר, ומתקשטת בבית אופרה מודרני (כזה עם זכוכיות)

העיר פירנצה היא כולה מוזאון אחד גדול, אבל מעט מאוד מתחדש בה. מרבית היוזמות האדריכליות מתעכבות במשך שנים או לא יוצאות לפועל מפאת שלל התנגדויות. יוצא מן הכלל הוא Teatro del Maggio Musicale Fiorentino, בית האופרה החדש של פירנצה.
בית האופרה, המשתרע על פני 330 אלף מ"ר בפאתי העיר ההיסטורית, הושלם בתוך שנתיים בלבד, ונחנך לפני פחות מחודש בסדרת קונצרטים עתירי כוכבים, שראשון להם קונצרט בניצוחו של זובין מהטה.

הבניין מהווה חלק ממתחם חדש רחב היקף ויוצא דופן בנוף האורבני של העיר, שיוקדש כולו לתרבות ולאמנות. דומה שפרנסי העיר מקווים להפיח בה רוח חדשה, לאחר שנשארה קפואה כסמל של תקופת הרנסנס

הבניין מורכב משני מלבני ענק שהונחו זה על גבי זה. המבנה העליון, מחופה זכוכית, ניצב לרוחב ומספק למבקרים תצפית על העיר כולה. המבנה התחתון, שניצב בשיפוע ונדמה כאילו התפרץ מתוך הקרקע, הוא המבנה הראשי, המכיל את האולמות ומציג חזית בטון אטומה כמעט לגמרי. בסך הכל כולל המבנה, שעלותו הסתכמה ב-139 מיליון אירו, 4,900 מושבים. האולמות ממוקמים מתחת לפני הרחוב, ואילו בקומת הקרקע אפשר למצוא ספרייה וקפיטריה. בשטח הפתוח שסביב למבנה – המהווה את הכיכר הגדולה ביותר בעיר – מוקמו מזרקות, פינות ישיבה ומרחבים שיציעו מגוון פעילויות פנאי. לדברי היזמים, מדובר באחד מבתי האופרה המתקדמים ביותר באירופה מבחינה טכנולוגית, והוא יכול לארח כמה מופעים במקביל ולענות על צורכיהן של אוכלוסיות שונות: שוחרי בלט ואופרה, אוהבי מוזיקה קלאסית או מופעי רוק.
משרד האדריכלים שהוציא לפועל את הבניין הוא סטודיו ABDR מרומא, המתמחה במבני ציבור ומתחמים מסחריים. בין הפרויקטים האחרים של המשרד: התאטרון החדש שנבנה באסטנה, קזחסטן, שחזור ושימור המוזאון הלאומי לארכאולוגיה בקלבריה, איטליה, והכפר האולימפי בעיר קיאטי.

תגובות

  • אין תגובות, למה אתם מחכים?

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
1.1.12

הדשא של השכן

תרחיש אפוקליפטי מבקש להעלות לדיון את הצד השחור של מטבע הטרנד הירוק. אמא'לה

Liam Young ו-Darryl Chen הם צמד מעצבים, עתידנים, אורבניסטים ואוצרים, שבין השאר אחראים גם על Tomorrow’s Thoughts Today – צוות חשיבה המבוסס בלונדון ועוסק בהשלכות הפנטסטיות, הפרוורטיות והאובר-רייטד של אורבניזם. "היכן שהעשב ירוק יותר" הוא פרויקט עיצוב ספקולטיווי שלוקח את נרטיב הקיימות עד לקצה סקאלת השפיות, ואז מסיט אותו עוד קצת. סביב נושאי הקיימות והפיתוח יצרו הצמד מציאות אפשרית בעלת היבטים תרבותיים, גאוגרפיים ופוליטיים שחרגו אל תסריט בלהות.
כמו כל אידיאולוגיה יש לבחון אותה בעיניים ביקורתיות ולנהוג בה זהירות, הם טוענים. הפרויקט הוא צומת בין עיצוב לביקורת חברתית, המבקש להצביע על מסקנות רדיקליות בגישת הבר-קיימא, ולהכניס דריסת רגל נוספת לאג'נדה בעלת טביעת רגל פחמנית. בשעה שקהילות, ערים ורשויות ממהרות לאמץ את עקרונות הפחתת זיהום הפחמן הדו-חמצני – הרי כל מה שמעבר לתחום שיפוטן, מטבע הכסף והשררה, מופקר ומוזנח. כך, יוזמות מקומיות המנסות ליישם עקרונות גלובליים, עלולות לגרום בלי משים למציאות שבה שוב החזק – מרוויח, והחלש – נרמס.

הפרויקט אמנם מופרע ועושה שימוש במניפולציות הפחדה, אבל רק כדי ללכוד את תשומת לבנו לשאלות רציניות בדבר ההשלכות החברתיות, פוליטיות, אדריכליות, מורפולוגיות וכלכליות שמושג הקיימות מביא עמו

כך לדוגמה, חלק מהחזון האפוקליפטי מדבר על חקלאות, שבאופן מסורתי ניצלה משאבי טבע לטובת האדם, וביום שבו יואשם האדם בפשעים נגד הסביבה, ייתכן שנמצא עצמנו מנצלים עד דק את המשאבים האנושיים… או תיאור היפותטי על סבלם של תושבי הפרוורים (בלונדון), שכאזרחים סוג ב' אינם נהנים מהאזור התחום והנקי מפחמן, ואף הופכים לביב שופכין של הקהילה הירוקה. וכן הלאה.
רדיקלי, אמרנו? אמרנו. אבל מגזין Blueprint החליט לכלול אותם ברשימת האנשים שעשויים להביא לשינוי בתחום העיצוב והאדריכלות.

תגובות

  • 01

    אין ספק שגם הירוקים יכולים להתחזר על הלא ירוקים ולהגיע למעשים שפלים. החבר'ה האלה מגניבים

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
29.12.11

העיר כמצפן העתיד

12 מהוגי הדעות האירופאים המובילים בתחום הערים, נשאלו שלוש שאלות: מה צופן בחובו העתיד לערים? מדוע חשוב להשקיע בערים? ואילו שינויים  צריכים לערוך במדיניות ההשקעה בערים? reDesign מגיש לקוראיו בתרגום לעברית את מחשבותיו של האדריכל רינייר דה גראף (Reinier de Graaf) בנושא.

"ערים הן אוונגרד טריטוריאלי, המראה לנו איך אנחנו צריכים להתמודד עם דברים"

האדריכל ההולנדי רינייר דה גראף הוא אחד משישה שותפים ב-OMA – המשרד לאדריכלות המטרופולין שהקימו רם קולהאס ואיליה זנגליס, והוא מנהל את AMO – מוסד המחקר של החברה. הוא מעורב בפרויקטים בערים שונות ברחבי העולם, ויש לו חזון ברור בנושא התפתחות אורבנית ותפקידם של רשויות השלטון, גורמים פרטיים ותושבי העיר בפיתוח אורבני. לערים הוא קורא: "המצפן של העתיד".

השקעה בעיר היא חשובה, כי העיר היא שדה הקרב שבו כל סוגיות השעה מוכרעות. במונחים של פרופיל אוכלוסייה ובעיות כלכליות, הערים היו הראשונות לקום נגד אי-שוויון בחברה

ערים הן, כפי שהיו בעבר, אוונגרד טריטוריאלי אשר מראה לנו איך אנחנו צריכים להתמודד עם דברים. ממשלות, לעתים קרובות, מנסחות מדיניות מתוך יומרה ולפיה ידוע להן מה צריך להיעשות; בערים אתה יכול לראות את המציאות הטהורה. שאננות מוגזמת של השלטון תקבל סטירה מיידית מהתגובה של החברה עצמה. ממשלות יכולות לדבר על אינטגרציה כמה שהן רוצות, אבל העיר היא הזירה שבה אינטגרציה צריכה לקרות, שם היא יכולה להתרחש בדרכים בלתי צפויות. לערים יש כל כך הרבה לספר לנו.

השוק זקוק לתיקון

לטענת דה גראף אם מפסיקים להשקיע כסף בערים, הממשלה תידחק החוצה ממושב הנהג. "כממשלה, אתה זקוק לכסף כדי להשקיע, אחרת השוק ישתלט. השאלה היא אם זה מוביל לתוצאות הרצויות, כי השוק זקוק לתיקון מסוים. הממשלה יכולה לספק את התיקון הזה דרך השתתפות בפרויקטים או הובלה שלהם. כמו לדוגמה, באנגליה, שם אימצו את כלכלת השוק החופשי כמעט ללא הגבלה מאז תאצ'ר: קן ליווינגסטון (פוליטיקאי בריטי, היה ראש העיר לונדון בשנים 2000–2008) משחק משחק מתוחכם מאוד. הוא משאיר את היוזמה לשוק ומכריח את השוק לעשות את מה שהוא רוצה באמצעות כלים ורגולציות המעוגנים בחוק. נוסף על כך, הוא מחייב את השוק להשקיע בפרויקטים המשרתים אינטרסים רחבים יותר, כמו מבנה סוציו-אקונומי ותשתית פיזית. נוסחה מעניינת זו הוכיחה את עצמה כיעילה, ומבלי להצית מהפכה חברתית או לגרום להתמוטטות של השוק".
כמו כן, לאזרחים מן השורה אמנם אין את המשאבים למלא תפקיד מכריע בהתפתחות האורבנית, אבל הם בהחלט יכולים לשמש כבלם חשוב לקבוצות יזמים פרטיות, כי בסופו של דבר הסכמתם נדרשת.

ערים מתכווצות
הבעיה המרכזית בערים אירופיות היא לא רק שהאוכלוסייה אינה גדלה, היא אפילו מתכווצת. במקום גידול אוכלוסין, אנחנו צריכים להשתמש בקיטון אוכלוסין חלקי כגורם מניע. בחבל הרוהר (גרמניה) ובאנגליה, לדוגמה, כיווץ האוכלוסין הוא משמעותי. התוצאה היא שבמרכזי ערים מתפנים שטחים רבים ששימשו בעבר לתעשייה.
במצבים אלה יכולות תת-תרבויות העושות שימוש מתוחכם ב"חורים" הנוצרים בעיר לשגשג. ה"חורים העירוניים" יכולים גם לעודד אינטגרציה. מקומות שמתכווצים בקצב מהיר יכולים להיות חלוצי האינטגרציה החכמה, במצבים שהמיעוטים הופכים לרוב. במקרים שכאלה, צורות היברידיות מוזרות נוצרות, המשלבות בין העיר וסביבת הנוף.

תכנון כשאלה של הסתכלות, קלסיפיקציה והסתגלות
עיצוב חללי יכול להביא בחשבון תוצאות מכיוונים בלתי צפויים רק באופן מוגבל; חלק גדול מהאפקטים הם ספונטניים במקורם. "תכנון הוא בחלקו צורה של הסתכלות, ובחלקו צורה של קלסיפיקציה תיעודית, שבעקבותיה מבוצעות התאמות בנקודות אסטרטגיות. יישום תוכניות טוטאליות יהפוך יותר ויותר למשהו ששייך לבדיון. שימוש בכלים תכנוניים מסורתיים לא יאפשר התפתחות משום שכלים אלה עדיין מאמצים 'גדילה' כהנחה בסיסית. היום יותר מתמיד חשוב לעקוב אחר ההתפתחויות באופן שיטתי, ואז לבנות תוכנית". על השאלה אם ערים הן באמת נחוצות, דה גראף משיב כי באופן מסורתי, ערים בנויות על עוני. בנסיבות אלה, זה רעיון טוב לרכז מגורים ועבודה. "ככל שארץ נעשית עשירה יותר, כך יש יותר תת-אורבניזציה; ככל שהעיר מצטמצמת, כך קטן המרחב הנותר לציבור".

יותר מדי אגו באירופה

"ארצות אירופיות פועלות באופן אנוכי, ורואות בתכנון חלל עניין לאומי. הן לא מסוגלות להסתכל מעבר לגבולות שלהן"

לטענתו, שיתוף הפעולה הבינלאומי טעון שיפור. כבר הרבה זמן אנחנו רואים באירופה כמה מגמות אורבניות חוצות גבולות. "חשבו על פרויקט Stedenbaan. הבחירה למקם את בסיס הפרויקט בתוך גבולות הולנד מתעלמת מהפוטנציאל העצום של החיבור לפלנדריה (בלגיה), לחבל הרוהר ולאזורים בצפון צרפת. אף אחד לא רואה או מכיר בקומפלקס האורבני הזה, כי האובססיה שלהם לגבולות לאומיים מעוורת את עיניהם, והם לא יכולים, לא רוצים או מפחדים להסתכל מעבר לגבולות האלה. ואם הם כן יסתכלו, זו תהיה תנועה נגד מבני הכוח הקיימים. אף אחד לא יכול לפעול בקנה מידה כזה. תכנון חלל צריך להיות נושא שנידון ברמת האיחוד האירופי. זה יאפשר התקדמות".

לראיון המלא במקור: Stipo

תגובות

  • 01

    תודה על הבאת המאמר המעניין הזה. באמת צריך להבדיל בין אירופה עם הצמיחה השלילית והבניה המסורתית לבין ערים בארצות הברית ובעיקר בסין ובמזרח ששם הכי מסקרן לראות מה קורה

  • 02

    דברים מקוריים ומעניינים

  • 03

    הורס

    הורס2.1.12

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
25.12.11

אוטופיה לנצח

חוות ורטיקליות, חללי מגורים סלולריים, ערים בנויות באוויר, על המים ובתוכם, וגם כמה תרחישים מוזרים כמו ספרייה שטה בבידוד גמור, חור מגורים בקוטב הדרומי, הר מעשה ידי אדם בברלין, בית קברות תלוי בבגדד וקבוצה בדלנית בלונדון שגישתה הירוקה הופכת לשחורה עבור שאר התושבים – סקירת הספר הכי מושלם להצעידכם היישר אל 2012.

אדריכלות ואורבניזם: חקירה מעוררת השראה באוטופיות ובגישות רדיקליות לתכנון עיר

"בין שהיוצרים הם אדריכלים, תאורטיקנים ואמנים מוכרים, ובין שהם כישרונות חדשים בתחום, הפרויקטים ב'אוטופיה לנצח' הם זרזים חשובים לשינוי מהותי, ומשנים באופן רדיקלי את המושגים שלנו על החיים בעתיד. הפרויקטים והמושגים העכשוויים מתחומי האדריכלות, תכנון ערים, אורבניזם ואמנות שנאספו בספר, מצביעים אל מעבר למגבלות הקיים, ומנכיחים את הפוטנציאל של חזיונות קריאייטיוויים", כך מדברי המו”ל, Gestalten. לפניכם תמצית ביקורת שהתפרסמה על הספר.

בחירת הפרויקטים ב"אוטופיה לנצח", בעריכת Robert Klanten ו-Lukas Feireiss, נשלטת על ידי חמש תמות: "נופים" (Great Scapes) – פרק הבוחן הצעות למגורים בחללים לא ידידותיים, כגון מדבריות, מערות, אונליין והשחקים; "גאות עולה" (Rising Tides) הוא פרק העוסק כולו בפרויקטים המגיבים לעלייה במפלסי ים; "אקוטופיה בעלייה" (Ecotopia Emerging) מציג פרויקטים שמונְחים, לפעמים באופן קיצוני, על ידי אידיאלים אקולוגיים; "טכנולוגיה" (Technology Matters) הוא פרק המצביע על האופנים שבהם חידושים טכנולוגיים משפיעים על חזיונות אוטופיים של אדריכלים; והפרק האחרון – "השמיים הם הגבול" (Sky's the limit), עוסק כולו באדריכלות ורטיקלית.
עשרות הפרויקטים מלווים בשישה מאמרים שנעים בין הפרגמטי להומוריסטי. Dan Wood ו-Amale Andraos לוקחים אותנו לטיול באוטופיה האדריכלית של שנות ה-60 וה-70, ו-Geoff Manaugh מציע משחק הומוריסטי שיעזור לקוראים לבנות כל תרחיש אפשרי לאדריכלות אוטופית.

לא משנה כמה קונספטואליים או מוזרים עשויים להיראות הפרויקטים, הם מגיעים מצוידים באירוניה, צלילות ומיקוד בצרכים הדוחקים ביותר של האנושות, וככאלה הם מספקים חומר אמיתי למחשבה

חלק מהפרויקטים נראים כמו תרגילים בספקולציה, אחרים נטועים בקרקע. ולעומת פרויקטים שממש מתחשק לבצע אותם, אחרים עלולים לגרום לסיוטי לילה.
כמובן, אפשר למצוא פה את כל מה שספר שעוסק באדריכלות אוטופית ואשר מכבד את עצמו ראוי שיציע: חוות ורטיקליות, חללי מגורים סלולריים, ערים בנויות באוויר, על המים, בתוך המים, וכמובן, ערים מוצפות. אבל היו גם כמה תרחישים שלא שמענו מעולם:
ל-David A. Garcia כמה פרויקטים מסעירים, ביניהם "הספרייה המבודדת" (Quarantined Library), הממוקמת על אוניית מטען. משימתה: לאסוף ספרים נגועים ורדיואקטיוויים וספרים מצונזרים היסטורית. פרויקט אחר שלו הוא Iceberg Living Station, תחנה המיועדת ל-100 מבקרים בקוטב הדרומי ולה אימפקט סביבתי מינימלי. התחנה היא חלל שייווצר באמצעות חור בתוך קרחון ענקי, שבסופו של דבר יימס ויכלה עצמו לאחר כשבע עד עשר שנים.
"המקום שהדשא בו ירוק יותר" של Tomorrow's Thoughts Today חוזה קבוצת בדלנים אופוזיציונרים רדיקליים בלונדון, המאמצת את הקיימות באופן חריג, ומנהלת אורח חיים שמהווה ביב שופכין של פחמן – עבור שאר התושבים.
Mila Studio מציע לבנות הר שגובהו 1,000 מ' בשדה תעופה לשעבר בברלין, שיהיה ההר מעשה ידי אדם הגדול ביותר בעולם, וישמש מוקד משיכה לתיירות סקי בעיר נטולת המדרונות. משרד NaJa and deOstos מפתח קונספטים אורבניים ספקוליטיוויים ואלטרנטיוויים. אחד מהם הוא בית הקברות התלוי של בגדד, שבוחן תגובה אפשרית לאתגרים תרבותיים ופוליטיים קיצוניים כמו אלה שמציב המשבר במזרח התיכון. חזון הפרויקט, שהתחיל את דרכו ב-2004, הוא "נוכחות ענקית של סטרוקטורת לוויה תלויה המתפרשת על פני העיר ההפכפכה בגדד".

פרויקט "הגנה עצמית" של Stéphane Malka הופך את קשת ההגנה בפריז ל"קשת האחווה הגדולה", בשירותם של אנשי השוליים, הפליטים, המפגינים, הבדלנים, ההיפים, האוטופיסטים וחסרי המדינות לסוגיהם

Phyte של Nicolas Mouret הוא מגדל בגובה 380 מ', שאמור לנוע בכוח זרימה טבעית ולהציע ניגוד לקו הרקיע הסטטי של העיר. האנרגיה המכנית של המגדל הנע תייצר חשמל מספיק כדי להאיר את המבנה. פרויקט נוסף הוא Saturation City, שבוחן את עתיד החלל האורבני באוסטרליה בעוד 40 שנה. ההצעה כוללת משבר בדיוני – עלייה של 20 מ' במפלס הים באזור מלבורן ומפרץ פורט פיליפ. המשבר יוביל למהפך אורבני דרמטי, כשהפארקים, מרכז העסקים, הפרוורים ורצועת החוף – כולם נתונים לשינויים דרמטיים בתגובה ל"מבול".

Utopia Forever: Visions of Architecture and Urbanism
עורכים: Robert Klanten, Lukas Feireiss, הוצאת Gestalten

תגובות

  • 01

    הרוב מגלומני ומופרך ןאבל קידמה תמיד מתחילה עם יצירתיות חסרת היגיון

    סלעית30.12.11
  • 02

    [...] http://www.redesign.co.il [...]

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
20.12.11

ארזתם לבד?

האדריכל יורגן מאייר עובר כל גבול! ליתר דיוק, את זה שבין גאורגיה לטורקיה

דיבור על גבולות איכשהו גורם לנו אי-נחת, אבל זה שבין גאורגיה לטורקיה עורר בנו יותר חיוך מאשר בדיקה כפייתית לתוקף הדרכון. מעבר הגבול, הממוקם לחופו של הים השחור בעיירת הנופש סארפי, גאורגיה, מזכיר חתיכת פאזל ענקית, שילד גדל-ממדים שיחק בה וזנח אותה על החול בלכתו.

אם נרחיק ראות, יכול להתנסח הֶקשר קלישאתי משהו, על אודות החיבור בין אסיה לאירופה, בין נצרות לאסלאם, ובין מערב למזרח; אבל האדריכל Jürgen Mayer H מקרקע אותנו בפשטות אל הנוף: גלי הים והגבעות – הם מקור השראתו

"רצינו להגדיר את מעבר הגבול כנקודת מפגש, ליצור מבנה המברך את המבקרים ומסמל מדינה שנמצאת בתהליכי שינוי", מבהיר מאייר. עלות המבנה, שהזמינה ממשלת גאורגיה, הסתכמה ב-10,900,000 דולרים, ובנובמבר האחרון הושלמה בנייתו. בקומת הקרקע מצויים משרדים, לרבות תחנת מכס, קפיטריה וחדר ישיבות, ועל גגו השטוח מתנשא מגדל מעוקל בן שש קומות, הכולל נקודות תצפית אל הנוף.
משרד האדריכלים של מאייר נוסד ב-1996 בברלין והוא מעורב בפרויקטים ברחבי אירופה, כשמרביתם מאופיינים במורכבות הנדסית אינסופית ומעוררים במתבונן בהם התפעמות מבודחת, כמו תוכננו במחשבו של בנם הלא חוקי של מיס ואן דר רוהה וזהה חדיד. כך במקרה של הבניין החדש באוניברסיטת דאנפוס בדנמרק, שנראה ככריך נגוס, או ב"מטרופול פראסול" שבפלאסה דה לה אנקרנסיון בסוויליה, שמזכיר חלת דבש חללית. מאייר החל את דרכו כאמן מיצג, ועבודותיו, המושפעות מאוד מטכנולוגיה, הוצגו במהלך השנים ב-MoMA ובמוזאונים נוספים.

תגובות

  • 01

    לרגע ראיתי את זה הפוך וזה נראה כאילו יש חור בהר ולמעלה גשר.

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
28.11.11

אלוהים אדירים

חיבור מדויק בין דת לאמנות: חוויית התגלות בכנסייה

אנחנו מורגלים באמנות כנושאת כליה של הדת, באדריכלות שמפארת כנסיות ומעצימה את החוויה הרליגיוזית, אם בגובהן הרב של הכנסיות או בוויטראז'ים ססגוניים בעלי דימויים תנ"כיים. אולם בכנסייה שתכננו האדריכלים הבלגים Pieterjan Gijs ו-Arnout Van Vaerenbergh, התהפכו היוצרות.

הכנסייה כמיצב אמנות המתקיים בתלות בנוף ובפרספקטיוות המתבונן: ברגע אחד מוחשית, במשנהו – מתפוגגת כליל. והנה הנשגב, באמנות כמו בדת, נוכח במלוא יפעתו

חייס וּואן-ורנבח בנו כנסייה על פי תבנית אדריכלית של כנסיות רבות בלימבורג שבבלגיה, והמבנה המסורתי רק מדגיש את ייחודיות הפרויקט, שזכה לשם ההולם "לקרוא בין השורות", מעין שירה בחלל. גובהה 10 מטרים, והיא מורכבת מ-30 טונות פלדה ו-2,000 טורים. לוחיות אופקיות הופכות את הכנסייה לאובייקט שקוף. ממקום אחד הכנסייה נראית כמבנה מוחשי, אבל במרחק כמה צעדים המבנה מתחיל להתפוגג בתוך הנוף, ובצעד אחד נוסף –הוא נעלם כליל. אם נמצאים בתוך הכנסייה ומביטים החוצה, הנוף מוגדר מחדש על ידי קווים מופשטים. התוצאה היא חוויה חושית ויזואלית, כנסייה שהיא שיקוף של טבע ופרספקטיווה, כמעט עוד קו בחלל. נדמה לנו ששפינוזה הפנתאיסט היה חותם על זה.
הכנסייה השקופה היא צעד ראשון בפרויקט Z-OUT של Z33, מוזאון לאמנות עכשווית בהאסלט, בלגיה. Z-OUT הוא פרויקט אמנות שאפתני וארוך טווח למיצבים אמנותיים שמיועדים להיות מוצבים במקומות ציבוריים באזור במהלך חמש השנים הקרובות.

תגובות

  • אין תגובות, למה אתם מחכים?

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
20.11.11

ויהי אור

באיינדהובן הסתיים זה עתה הפסטיבל השנתי Glow, הנותן במה לאמנים ואדריכלים להציג את המילה האחרונה בתחום התאורה המלאכותית

נושא הפסטיבל השנה היה "אשליה ומציאות", והצופים התבקשו לבחון באיזה אופן, אם בכלל, החוויה העירונית מתעצמת באמצעות תאורה מלאכותית. ובמילים אחרות: איפה מסתיימת האשליה ומתחילה המציאות, או מהי הנקודה שבה אמנות הופכת לחוויה?
21 עבודות הוצגו השנה בפסטיבל, וכחלק מהקונספט האורבני הן פוזרו במסלול מעגלי ברחבי מרכז העיר, לפי שני נושאים: נושא אחד היה הכיכרות המרכזיות. האמנים התערבו בכיכרות והשתלבו באטמוספרה האינטנסיווית של הרחובות המסחריים והצבעוניים; נושא שני היה גדות נהר הדומל השופעים ירק, שם היה האתגר המרכזי ליצור נגיעה עדינה בקונטקסט הקיים. התוצאה: המסתוריות והחיוניות של האור כחומר בנייה חצי מוחשי משתלבות בחזיתות הבניינים ובחללים הציבוריים המגוונים של איינדהובן, ויוצרות תחושה צבעונית ואינטראקטיווית למדי.

לפסטיבל Glow 2011

תגובות

  • אין תגובות, למה אתם מחכים?

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
13.11.11

ראיון עם דניאל ליבסקינד

לרגל עשור לנפילת מגדלי התאומים, ראיון עם מתכנן מרכז הסחר העולמי החדש

בגיל 13 עבר דניאל ליבסקינד עם משפחתו מישראל לניו יורק, ושם ביסס את מעמדו כאחד האדריכלים המובילים. יחד עם נינה אשתו הוא מנהל משרד אדריכלים משגשג שמטפל בעשרות פרויקטים בו-זמנית. ב-2003 זכה בתחרות לתכנון מרכז הסחר העולמי החדש, שנפתח לא מכבר. לזכר עשור לנפילת מגדלי התאומים, הוא עונה לשאלות בתחנת הרדיו WNYC.

מה למדת מלראות את מרכז הסחר העולמי הראשון הולך ונבנה?
הייתי סטודנט ב-Cooper Union באותה תקופה. למדתי עד כמה רחבה התשתית, זו הייתה קפיצה קוונטית בקנה מידה של ניו יורק, קפיצה שלא הייתה פופולרית בקרב הרבה אנשים. כסטודנטים לארכיטקטורה, תמיד אמרנו "אלוהים, זה באמת הולך לשנות את ניו יורק באופן מהותי". וכמובן, זה מה שקרה. המגדלים הפכו לאייקון.

כשעבדת על תוכנית האב, זה היה לך בתודעה?
אפילו יותר מכך. חשבתי למשל לא לבנות שני מגדלים ענקיים או אפילו שלושה, אלא לפזר את הצפיפות של החלל המשרדי. יש לנו עשרה מיליון רגל רבוע של חלל משרדי. במקום לרכז את הכל בשני בניינים, אמרתי שנחלק אותם בין חמישה בניינים. כך שהבניינים יכולים להיות נמוכים יותר, הם יכולים להיות בטוחים יותר, ולהעניק מראה טוב יותר לרחובות. אין להם את מנהרות הרוח האלה. ועבורי, הם קשורים יותר לדאון טאון ההיסטורי של ניו יורק.

האם ליום השנה העשירי יש סימבוליות מיוחדת עבורך? מובן שלתאריכים כאלה יש משמעות. לא היינו אנושיים לולא זכרנו, והטרגדיה הזאת, שאנשים רבים כל כך נספו בה, באמת שינתה את העולם. האירוע הזה שינה כל אחד מאתנו כתושבי ניו יורק, כאמריקאים, כמו שזה שינה אנשים בעלי רצון טוב בכל רחבי העולם.

התחייה של ניו יורק, עם מקום עירוני ציבורי חדש, עם חיים שנעים לתוך המאה ה-21, היא התגובה הטובה ביותר לטרור. יום השנה צריך לשלב זיכרון, אך גם להניע את ניו יורק קדימה

מה יראו אנשים בעוד 20, 100 שנה מהיום, כשיבקרו במרכז הסחר העולמי? המרכז יהפוך לחלק מהרקמה של ניו יורק. זו פיסת נדל"ן, אבל יש בה משהו מיוחד, זו קרקע מקודשת. זו הסיבה שבתוכנית האב שלי בניתי רק על בערך חצי מהשטח. חשבתי הרבה על הוריי, שעבדו בסדנאות יזע באזור מנהטן. הם לא נמצאים במגדלים הגבוהים, הם ברחובות ניו יורק, ברכבת התחתית. אנחנו נותנים להם, לתושבי ניו יורק, מקום יפה, מעורר השראה ומחובר להיסטוריה. לא תוכל לחוות את זה דרך הטלוויזיה או האינטרנט. תצטרך לעמוד בפארק, ולהרגיש שאתה יכול לרדת כל הדרך למטה עד ליסוד – כל הדרך עד למקום שבו התרחשה הטרגדיה. אני חושב שהמקום יהיה מקור השראה אפילו עוד 200 שנה.


מהי בעיניך המשמעות של "קרקע מקודשת"?

החלטתי לא לבנות במקום שעמדו בו המגדלים. זה חלל מיוחד שאתה חש בו את ההיסטוריה לעומק, כי אתה יכול לרדת 75 רגל עד ליסוד – לחוות את קיר היסוד המדהים

לו התמוטט הקיר, הוא היה מציף את הרכבת התחתית של ניו יורק בסוג של אפוקליפסה. אבל הקיר החזיק מעמד, וחשבתי לעצמי "מהיסוד הזה של הטרגדיה צומח הבסיס למגדלים". זה מקום שיש לו אור מיוחד. מיקמתי את המגדלים בשולי האתר, כך שלא יטילו צללים גדולים באתר עצמו.

הקיר הזה הוא החלק בעל החשיבות הסימבולית הגדולה ביותר?
הקיר הוא בהחלט חשוב. בדרך כלל כשאתה רואה יסודות, אתה רואה את זה ברומא או אתונה, אלה יסודות של עבר מת. כאן הקיר הוא יסוד חי שתומך באתר. הוא עדיין ממשיך לעורר בנו השראה באמצעות זיכרון, אבל גם באמצעות העתיד.
ישנם אלמנטים סימבוליים נוספים: 1776, התאריך של הצהרת העצמאות, זו הפסגה של מגדל 1; אלומת האור. נוסף על כך, כשאתה מגיע מהצד המזרחי של האתר, בכניסה לאנדרטת הזיכרון יצרתי חלל שמוגדר על ידי שני קווי אור: 8:46 בבוקר, כשהמגדל הראשון נפגע, ו-10:28, כשהמגדל השני התמוטט, וזה הצוהר המרכזי של טרמינל PATH היפהפה שנמצא בבנייה. ככה שאפילו באור של ניו יורק יש זיכרון, בקו הרקיע ובשמיים, ואני חושב שאפילו נוסעים עסוקים בדרך לעבודה יגיבו לזה. הם עושים פעולות יומיומיות, אבל יש פה משהו משמעותי, משהו לחשוב עליו, משהו שלא הופך את ניו יורק לרשימה פסימית, אלא מעביר את האופטימיות הבלתי ניתנת לעצירה שמאפיינת את ניו יורק.

יש אמן מסוים או צליל שהיווה השראה למרכז הסחר העולמי החדש?
חשבתי על צליל סימפוני, אתה יודע, דה-דה-דה-דאאאאם… אתה חושב על המרכז, ועוצמת הזיכרון צריכה להכות בך ובו-זמנית לאשר, כמו בסימפוניה החמישית של בטהובן. אבל אתה צריך להעביר גם את הרחובות, את האיכות הגרשווינית של ג'ז, המקריות של ההתרחשות. זה סוג צליל של מולטימדיה.

תוכל לקחת אותנו לסיור אודיו מודרך באתר?
במרכז יש את האוברטורה. זו ההתחלה. זה הביט הראשון של החמישית, שגם מכין את הבמה לדממה של האתר. כשאתה מתקדם הלאה לרחוב, נע מזרחה, אתה מקבל את ברודוויי – בוגי ווגי, גיוון, טרמינל PATH, התחנה, רחוב צ'רץ'. מצפון לדרום וממזרח למערב – אתה מקבל מלודיות שונות בגריניץ', "אמריקאי בפריז", צלילי רחוב, בלוז. יש אלמנטים שונים, אבל אחדות הצליל של העיצוב משלבת אותם יחד, וזו מעין חוויה משותפת. נתתי לפרויקט את השם "יסודות זיכרון", כי בלב הזיכרון נמצא היסוד לניו יורק של המאה ה-21. הזיכרון הופך ליסוד, והיסודות הם בלתי נשכחים, זו הקומפוזיציה.

לראיון במקור

תגובות

  • 01

    I really dont see anything special in the design solution! it just another group of the same old buildings seen the last 20 years, surrounded by verbal nonsence

    elliot levert15.11.11
  • 02

    אני מאוד מתרגשת.

  • 03

    זה לא יפה. אפילו מכוער.

    אורי30.11.11

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.

עקבו אחרינו