בתערוכה הקרובה של אוהד מטלון – "צפון אמיתית, דרום בהירה" – בגלריה "זמנית", ממשיך מטלון ללכת בכיוון המעניין שהתווה בעבודתו בביאנלה השנייה לאמנות בהרצליה בשנה הקודמת: תיעוד הדיאלוג הנצחי בין האמן לדימוי, דימוי שנגזר מהציר זמן, מקום והאובייקט שמתייחסים אליו, תוך שהאמן פועל להקפיאו ולנסות להביאו אל חלל התצוגה ולהגישו לצופה מבלי להורגו – כאן ועכשיו (באופן זמני כמובן…).
אם בביאנלה הציג האמן תערוכה חדשה בכל יום, הפעם הוא מתמקד בנושא אחד – דימויים של מקום: מבנים בשלבי בנייה והריסה שונים, מבנים בשלבי תפקוד שונים שאינם ממלאים את ייעודם המקורי. את הדימויים שנאספו בשנים האחרונות צילם מטלון במצלמת פורמט גדול (תוך שתילת אלמנטים גרפיים וטקסטואליים). תשליל הצילומים נסרק, והעיבוד הדיגיטלי שבוצע יצר דימוי חדש מהכלאת הנגטיב והפוזיטיב. התוצאה מוקרנת על קירות הגלריה.
"בכל פעם יוקרנו עשרה דימויים מתוך כ-30", אומר מטלון, "כך שבכל יום התערוכה והאוצרות יכולים להשתנות ולהגיב לפרמטרים שונים, כמו מצב רוח, המצב הפוליטי בארץ וכיו"ב".
מטלון אינו מעלה לדיון רק את נושא הצילום האמנותי בעידן הדיגיטלי אלא גם את נושא "האמנות כמוצר". אם במסגרת עבודתו בביאנלה ניתנה לצופה האפשרות לקבל את הדימוי שיצר האמן בסופו של ערב (אחרי שהודפס במקום חינם) – הרי כאן אין תמונה, אין חומר, רק דימוי חמקמק.
צפון אמיתית, דרום בהירה, 11.3–17.4, גלריה Contemporary by Golconda, הרצל 117, ת"א.
ארכיון פוסטים מהקטגוריה 'אמנות'
חביבה פדיה, משוררת וחוקרת יהדות, בטקסט לתערוכתו של האמן אמיר נוה.
הוא עוין את הזמן – היא מקפיאה אותו.
הוא עורך מסע מ"ההוא" אל "האני" – היא ממסמרת בו זיכרון.
הוא משוטט בין שמיים לארץ – היא מציבה סולם.
הוא תולש דפי ספר – היא מהדהדת לברונו שולץ.
לטקסט המלא של התערוכה.
"נעדר", אמיר נוה בגלריה פלורנטין 45, ת"א. עד 30.3.
אמיתי גלעד, סטודנט לתקשורת חזותית באקדמיה בצלאל (ומעצב reDesign), אחז בגיליון הראשון של מגזין מחול, ותפסה אותו אותה התרגשות מהולה בחשש האוחזת אותו בעודו יורד מהמחלקה לתקשורת חזותית (קומה 10) למחלקה לאמנות (קומה 5) בבצלאל. אולי משום שרוב המגזין נערך על ידי בוגרים וסטודנטים של אותה המחלקה… המגזין מהורהר אך ידידותי במידה, הטקסטים מנוסחים בגובה העיניים, והעיצוב נקי ובלתי מתיימר. בכל גיליון נבחר אמן אחר לערוך את המגזין, ואת הראשון ערכו מקימי המגזין: רועי אלטר, מעיין אליקים, תומר רוזנטל, תום קרסני, יריב ספיבק, עלמה בן יוסף. מעיין אליקים, ממקימי המגזין ועורכי הגיליון הראשון, ענה על כמה שאלות.
מדוע קם המגזין, ומה הוא מחדש ביחס למגזיני אמנות אחרים? בשנים האחרונות חוסר היכולת או הרצון של אמנים צעירים להשתלב בפעילות אמנותית ממוסדת, הביאו להיווצרותן של יוזמות עצמאיות רבות. אמנים עצמאיים רבים ממקומות שונים פועלים בקבוצות נפרדות ולטובת ערכים אחרים מאלה של הגלריות המסחריות והמוזאונים. בין כל אלה ובין העיתונים היומיים הגדולים לא קיימת פלטפורמה לביקורת שוטפת של אמנות שקורית כאן ועכשיו, להחלפת דעות, למתן תגובות ולשיחה כנה בין היוצרים השונים. מחול מורכב מטקסטים שכותבים אמנים – דעות, שיחות, ביקורת ורעיונות הקשורים בתחומי עניין אישיים של הכותבים ולהתרחשויות מרכזיות בעולם האמנות כיום.
ספר על הבחירה בשם מחול. בחרנו בשם מפני שמחול הוא צורה של תקשורת שהיא אלטרנטיווית לשפה, היא פיזית וראשונית, ואנו מרגישים שזו גישה חיונית לאמנות. אחד הפירושים של המילה "מחול" הוא מעגל. איכשהו זה מתמצת את הפנטזיות שלנו על איך היינו רוצים שהדברים יעבדו באמנות.
מה תדירות הפרסומים? המגזין יצא פעם בשלושה חודשים. מדובר ביוזמה פרטית והוא אינו מגיע מטעם גוף כלשהו. גם הפרסומות הותאמו ועוצבו במיוחד ואינן כוללות תמונות אלא רק טקסט שחור על גבי לבן, כמו המגזין עצמו, כמקובל במגזינים אחדים בחו"ל.
בין נושאי הגיליון מעניין לקרוא את השיחה בין אורן פנחסי לדורון רבינא. האחרון התמנה לאחרונה לראש המדרשה לאמנות; טקסט מתורגם על אינפרא-אדום מאת ג'ייקוב אמדל; טקסט בשם "שלום ולהתראות אירופה", הנוגע בדרכים שונות ב"אי-מרשימותה של האסתטיקה הסביבתית בישראל", ובמיוחד קסמה השיחה עם טליה קינן על אמנות, השראה ועבודה. מומלץ!
Fabio Viale הוא פסל צעיר שעובד בטורינו, איטליה. הוא משתמש בשיש כדי ליצור את עבודותיו אך כבר במבט ראשון אפשר לראות שהפסלים שלו אינם מייצגים את החומר המוזאוני הקלסי…
למרות קשיות החומר העבודות קלילות, רכות וגמישות למראית עין. בסדרת הצמיגים הרחיק האמן לכת, כשמלבד השימוש בשיש שחור הוא הוסיף תמצית ריח של צמיג להגברת תחושת הריאליזם, ובחלקי הגוף המקועקעים הוא עשה שימוש בפיגמנט קעקועים אמיתי. מונה ליזה המשוישת מתחזה למקולקרת, והבלון, כמה חבל שלא תשחררו לו – עדיין לא יצליח לעוף…
Jacques Geslin; Haiti
בבלוג FLY, שבימים כתיקונם עוסק, כמונו, בדברים היפים שבחיים, ובדרך כלל משתדל לא ללכלך את הידיים בענייני פוליטיקה או בטרגדיות אנושיות, מצא דרך להתמודד עם האסון בהאיטי, וחושף גלריות שמרכזות עבודות של אמנים מהאיטי ואחרים, ושכל המכירות שלהן מוקדשות כרגע לעזרה לנפגעי רעש האדמה בהאיטי.
Pierre Joseph Valcin; Haiti
מטוסים, ספינות, כלי מלחמה, כלי תחבורה ועוד אובייקטים שניחוח החלודה מתלבש עליהם כמו שריון פח על אביר בימי הביניים – הם חלק מהרפרטואר של Kyle Fokken, אמן ממיניאפוליס שמאוהב בצעצועים עתיקים עם טוויסט מודרני, כהגדרתו. עבודת היד, ריקועי הפח, החיבורים המולחמים, המיניאטורות הנוסטלגיות והשילובים המקוריים משרים אווירה נאיווית, גם כשכל המוטיווים חוברים יחדיו כדי ליצור כלי משחית. השימוש בחומרי גלם זמינים, שכמותם היו מצויים לאורך ההיסטוריה, וטכניקת העבודה המסורתית של אומן בבית מלאכתו, מבקשים להחזיר אותנו למחוזות נוסטלגיים, ולעורר בנו את הימים שבהם הסתפקנו במועט…
למעט אמירה נאצלת זאת אפשר סתם ליהנות מהקסם ולפאר את המדף שלנו (צריכה מוגברת?) בכמה פריטים נחשקים כמו "ספינת השוטים" (המוצגת כרגע בתערוכה ב-Canton Museum of Art באוהיו), או משחזור של טנק בריטי מדהים ביופיו! אפשר להתבונן, אפשר לרכוש – כאן.
חבורת אמנים עשתה מעשה והקימה לעצמה גלריה לאמנות בשם הבית האדום. השם אולי מרמז על קולקטיב, אך למעשה מדובר ב"אוסף אינדיווידואלים" כהגדרתם, כשהאדום מעיד רק על צבע הבניין…
היוזמה ברוכה. במקום לחזר אחר גלריות החליטו 24 אמנים לקחת את המושכות לידיהם ולנהל בעצמם את האמנות שלהם. חיסרון מסוים במהלך הוא בריכוז חבורה אקלקטית (לא היה סף קבלה?), שהפערים בין היכולות והכישרונות של חבריה עלולים להיות בעוכרם של הטובים יותר. ובכל זאת, תערוכת הפתיחה הראשונה מציבה סטנדרט מרשים בהחלט.
בין העבודות הבולטות: סשה אוקון, שמול צלחת עגומה העמיד טקסט מבריק (לא פחות!)
"מלאך אור" של יואל גילינסקי, יוצר משובח שעוד לא החלטנו אם הוא "החכם ששכח" הטאואיסטי או אבולעפיה, המקובל האקסטטי, ועבודה מקורנפת ומרעננת מאת שלמה הר-פז.
הבית האדום, הכישור 1, ביתן 4–23, ת"א. עד 28.12
אם אתם מזדמנים לניו יורק שווה לפקוד את המוזאון המקסים הממוקם ברחוב Bowery (בסוף רח' פרינס). לא תפספסו אותו כי הוא מתנשא מעל לבניינים באזור ומראהו כשל גיבוב קופסאות אחת על גבי השנייה. את הבניין הארכיטקטוני בן השבע קומות יצרו האדריכלים Kazuyo Sejima and Ryue Nishizawa/SANAA מטוקיו, והוא פועל כבר כשנתיים. מטרתו המוצהרת היא לקדם רעיונות חדשים ואמנות עכשווית, והוא בהחלט נותן פייט יפה למוזאונים מכובדים כ-MoMa ו-Guggenheim, בעיקר בשל אווירת הפתיחות שיוצרים החללים הגבוהים והמרשימים ומעלית המשא העצומה המשייטת בין הקומות. כרגע ועד לפברואר 2010 מתקיימת תערוכת יחיד של Urs Fischer. התערוכה משתרעת על ארבע קומות ומפתיעה בכל קומה מחדש: אם אלו אריזות ומוצרים עתירוי ממדים, אם זה קיר שחורץ לשון, מיצב של סלעי ענק או פסנתר שנזל וגלש מצורתו המקורית כאילו קם חזון האימים הסוריאליסטי של דאלי לתחייה. במקום חנות קטנה ועמוסה כל טוב ובית קפה קצת פחות.
New Museum, 235 Bowery St., New York
דמי כניסה: 12$, סטודנטים: 8$. עד גיל 18 – הכניסה חינם.
פרס אנדי לאמנות ועיצוב על שם אנדראה ברונפמן בסך 50 אלף ש', תערוכה במוזאון תל אביב ורכישת עבודות על ידי מוזאון תל אביב ומוזאון ישראל מוענק השנה למעצב צורי גואטה, בוגר שנקר בשנת 1996. חבר השופטים: עידו ברונו, מאירה יגיד חיימוביץ, נירית נלסון, רבקה סקר ושרה ברודוק קלארק הדגישו את הערכים האסתטיים הגבוהים של עבודותיו, את הרגישות לחומרים ואת ההקפדה על הפרטים. גואטה יוצר דימויים אורגניים בצבעוניות ייחודית, שמשתלבים ברוח העכשווית של החזרה לטבע. תערוכה מעבודותיו תוצג במוזאון תל אביב במאי 2010.
בקש מבני המשפחה שלך לתאר במה אתה עוסק. כתוב מכתב לעצמך בעבר. צלם את הוריך מתנשקים. צייר את החדשות. שחזר פוסטר שהיה לך בתור ילד, גדל גן במקום בלתי צפוי… לא, זה לא ספר "כיצד לשפר את עצמך בעשרה צעדים" במבצע אחד פלוס אחד. זו אמנות. מירנדה ג'ולי וחברים חשבו על 70 משימות עבורכם, ואיגדו אותן בפרויקט המרגש "Learning to Love You More". ליבת הפרויקט הוא אתר אינטרנט באותו שם, שהגולשים בו מתבקשים לבצע את המשימות ולשלוח דו"ח. משם זה גדל לספר (מומלץ), לסדרת תערוכות, לתכניות רדיו ולפסטיבלי סרטים. בהרבה מהמקרים קריאת המשימות עצמן ולאו דווקא התוצאות הן ההנאה האמיתית. יותר כיף לדמיין מה הייתי עושה, מאשר לראות מה ג'ון וננסי משיקגו עשו, אבל לפעמים יוצא להם מפתיע מאוד, לג'ון ולננסי. מפעילי האתר הפסיקו לקבל עבודות במאי השנה, אבל זה ממש לא התירוץ שימנע מכם לעשות כמה משימות. זה היום הראשון של שארית חייכם. בהצלחה!
תגובות אחרונות