המוזאון של אדובי הוא ניסיון למצות את כל מה שחלל קיברנטי יכול להעניק

"אין דלתות, אין שומרים ואין רמברדנטים במוזאון הזה", ככה מבטיחה לנו עין ענקית מעופפת – המדריכה שלנו במוזאון למדיה דיגיטלית של חברת Adobe. לו נבנה בעולם האמיתי, היה המוזאון משתרע על פני 57,680 מ"ר. המבנה הפנימי שלו כולל אטריום פתלתל, אינסוף גלריות, אודיטוריום וצמד מגדלים הנשזרים זה בזה ומהווים ארכיון בן 50 קומות. המוזאון, שנחנך באוקטובר 2010, מציע למבקרים שלוש תערוכות והרצאה אחת, ובחודשים הקרובים תושק תערוכה נוספת, שתאצור הקולנוענית Shari Frilot.
A + B = C, הרצאתו של John Maeda, סוקרת את ההיסטוריה של המדיה הדיגיטלית (בלי להזניח את חלקה של אדובי, כמובן). ב-inForm, התערוכה שאצר Thomas Goez, עורך בכיר במגזין Wired, אפשר לראות יצירות אמנות המבוססות על איסוף מידע וסטטיסטיקות.

אצלנו נרשמה העדפה ל-Valley של האמן Tony Oursler, שבה הצופים הם שמנהלים את סדר התצוגה ואת העבודות עצמן, ול-Tida Dome, Journey to Seven Light Bay של האמנית היפנית Mariko Mori, שבה משוגרים הצופים לאי שלֵו ביפן

אדובי עמוקת הכיסים נקטה גישה מפתיעה ומעוררת הערכה: במקביל לעבודה עם חברת הדיגיטל הלונדונית Unit9, היא שכרה גם את שירותיהם של המעצב Piero Frescobaldi, שתפקד על תקן קבלן, ושל האדריכל האיטלקי Filippo Innocenti, השותף במשרדה של זהה חדיד, שמצא את הבריף לתכנון המוזאון משחרר וכובל בו בזמן. "אתה חופשי ממגבלות מבניות ומכוח הכבידה, אבל כל הרעיון של אדריכלות הוא להציע סדר – ליצור ארגון בפונקציה כלשהי. כשאין שום מגבלות זה נהיה מסובך באמת", אמר לאתר  Architectural Record.
"הדרך היחידה לגלות את גבולות האפשר היא לעבור אותם ולהגיע אל הבלתי אפשרי", מצטט קית' אנדרסון, המנהל האמנותי, את סופר המד"ב ארתור סי קלארק, בהתייחסו לרצון המתכננים ליצור את המוזאון כאילו היה מבנה שעשוי להתקיים בעולם הממשי (הציצו בסרטון Making the Impossible, שמתאר את תהליך העבודה על המוזאון).

הו, דג זהב, עשני מוכשר, מלא השראה, ושאציג מעבודותיי בעולם…

נניח שאתם יושבים ונאבקים בהשראה חמקמקה שממאנת לבוא. קורה. נניח שדג המחמד שלכם נמצא בקרבת מקום. לא תפנו אליו בבקשת עזרה? לו גם הייתם יפנים ואובססיוויים מאוד, ייתכן שהדג עצמו היה הופך למוקד היצירה שלכם, ואף היה עוזר לכם לפתח קריירת אמנות בינלאומית. זה, בכל אופן, סיפורו של Riusuke Fukahori, אמן יפני שמשנת 2000 מצייר דגים, בעיקר דגי זהב, בטכניקה ייחודית: ציורי אקריליק בשכבות על גבי שכבות, שביניהן הוא מוזג שרף שקוף לחלוטין. לאחר התייבשות השרף, הוא מצייר שכבה נוספת. כך הוא מגיע לציורים מלאי חיים ותלת-ממדיים.

פוקאהורי מציג שילוב מרגש של ציור ופיסול, שמכילים תנועה וקיפאון, מוצק ונוזל. יותר משהדג במוקד היצירה, לכידת התנועה הופכת את עבודתו לשיח של חיים ומוות, טבע ומלאכותיות, רגע ונצחיות

חשוב לראות תחילה את הווידאו – גם כדי להבין את הטכניקה, אך בעיקר כדי לצפות בתהליך עצמו, שלדעתנו הוא מרגש לא פחות מהתוצר הסופי.
לאחרונה הוא סיים להציג את התערוכה Goldfish Salvation ("ישועת דגי הזהב") בגלריית ICN בלונדון, לאחר שורה של תערוכות בעשור האחרון. שם התערוכה לקוח כמובן מאותו רגע מכונן שבו הציל דג הזהב את האמן, והעניק לו השראה ודחיפה רצינית קדימה. בפעם הבאה שאתם בוהים בחיית המחמד שלכם, חשבו אמיץ, חשבו רחוק, והאמינו שמשאלות אכן מתגשמות.

TROIKA_SHOAL from Troika on Vimeo.

פינג פונג עם רון ארד, ענן מלהיב בהית'רו ומיצגים במוזאונים: קולקטיב בתנועה

Troika הוא קולקטיב שייסדו Eva Rucki ,Conny Freyer ו-Sebastien Noel ב-2003, בעת לימודיהם בלונדון. עבודותיהם – פסלים ומיצגים אקספרימנטליים, חוצות פרקטיקות שונות ותחומים שלא נפגשים בדרך כלל. הם נוטים לשלב רב-ממד דיגיטלי ביצירותיהם, ומפגישים אותו עם חומרים ונושאים שהדיגיטליות זרה להם. מפגש בין חשיבה מדעית לאמנות מופשטת, כשהתנועה תמיד נוכחת, הופך את חלק מהעבודות למהפנטות ממש.

בזמן שרבים מדקלמים: "חיבור עולמות אינטראקטיוויים עם שדות נושנים", נדמה שחברי טרויקה יודעים גם לספק את הסחורה וליצור חוויות שמעוררות מחשבה בפס רחב, וזאת מבלי לוותר על אפקט ה-wow

כך אפשר לראות את "ענן", עבודה שמוצבת בטרמינל 5 בשדה התעופה הית'רו, ומתכתבת עם לוחות הטיסות שקדמו לעידן הדיגיטלי, שבהן נכתב הטקסט בכרטיסיות מכניות. מדובר בפסל דיגיטלי באורך חמישה מטרים שמצופה ב-4638 נקודות מתכת שיכולות להסתובב על צירן ב-180 מעלות. סיבוב הנקודות יוצר אנימציות מהפנטות על גוף הפסל, ומשמיע קול מכני נעים.

'Cloud' by Troika, 2008 from Troika on Vimeo.

עבודה מומלצת נוספת של החבורה היא Restless Bats, סדרה שנוצרה כשהוזמנו לעשות משהו עבור פתיחת תערוכת הרטרוספקטיווה של רון ארד. הם יצרו מבחר מטקות טניס שולחן בעלות טוויסטים שונים, כולם קשורים לעבודותיו הידועות של ארד. כך נולדו סטים של מטקות: מטקות עם לדים שמאייתים באוויר, לפי תנועות המטקה, את המילים "פינג" ו"פונג", מטקות מחלקי מכונית רובר (בהתייחסות לכיסא המפורסם הראשון של ארד), ועוד.
עבודותיהם נמצאות באוספים הקבועים של המועצה הבריטית, מוזאון ויקטוריה ואלברט, MoMa ומוזאון ישראל (שזיהה את הפוטנציאל שלהם עוד בשלב מוקדם יחסית). בימים אלה הם מציגים בתערוכת העיצוב "חוקרים במופלא" במוזאון ירושלים, וגם בתערוכה Decode במוזאון העיצוב בחולון.
Troika

Green Map (2010), by Troika

Thixotropes (2011), by Troika

Green Map (2010), by Troika

Restless Bats (2010), by Troika

Cloud (2008), by Troika

טיירי קלהאן לימד את מכונת הכתיבה שלו לצייר

מכונות כתיבה אחראיות ללא מעט יצירות ספרות מופלאות, אבל עד מכונת הכתיבה הכרומטית של האמן Tyree Callahan, אף אחת מהן לא ידעה לצייר. המכשיר המקורי, שזכה לאזכורים רבים ברשת, משתתף בתחרות West Prize לשנת 2012.
את ההשראה ליצירה קיבל קלהאן בעודו מצייר בצבעי מים. "יש לי מכונת כתיבה ישנה של אוליבטי, ורציתי להוסיף קצת טקסט לציור. הכנסתי את הציור אל מכונת הכתיבה, התחלתי להדפיס, ואז היכתה בי ההשראה". הוא מצא מכונה מתאימה, צחצח אותה, והרכיב לה מקשים צבעוניים, סרט מיוחד ועוד רכיבים (חלקם סודיים). אמנם המכונה אינה מעשית (אין שום דרך יעילה לטבול את הקלידים בצבע, יש לעשות זאת ידנית בכל פעם מחדש), אבל היא עשויה ליצור עבודות אמנות מעניינות דווקא בשל האופן שבו תוכננו מכונות הכתיבה, כך שהן מותירות מרווח בין תו לתו.

קלאהן הקליד פסקה קצרה של טקסט, אבל אי אפשר לא לתהות איך יראה שיר אהוב, יצירה ספרותית או מכתב אהבה

את דרכו התחיל קלאהן כצלם, ולפני 15 שנה גילה את קסמם של צבעי השמן והתאהב בעבודותיו של הצייר ויליאם טרנר, שנודע בציורי הנוף שלו, ושממנו הוא מושפע.
"הטבע הוא המדריך הטוב ביותר שיכול להיות לאמן", כתב. "אני כל הזמן נדהם מהאופן שבו האור משחק בנוף. אני גר בוושינגטון, סביבה שמסוגלת להפיק נופים מלאי חיים וקודרים גם יחד, לעתים אפילו באותה שעה של היום"
אבל קלהאן הוא לא רק חובב תאורה טבעית נוגה; בסוף הטקסט שבו הוא קורא לגולשים להצביע עבורו (בעלי אייפון, אייפוד או אייפד מוזמנים להוריד את האפליקציה של West Collect), הוא הבטיח שכל קול למען מכונת הכתיבה יציל חתלתול חמוד מייסורי הגיהנום. לא תצביעו?

שיבוש תרבות, פלאש מוב, סקווטינג, גרפיטי: מאבק איתנים על זהות עירונית

במהלך המאה ה-20 הביאו תהליכים מואצים של אורבניזציה יותר ממחצית אוכלוסיית העולם לגור בערים. גדילת הערים והצורך לנהל מרכזי אוכלוסין גדולים מאי פעם הולידו אורח חיים חדש, תרבות חדשה וצרכים חדשים. תוך הקמת מדבריות של תלים אנכים ומרחבי חניה מוסדרים, הצטמצמה החוויה העירונית לעבודה, עסקים וקניות. קצת כמו בחוויה האדריכלית הנוצרית המיועדת לקתדרלות, בצל ערים בנויות נדמה שהאדם קטן, תכליתי, שירותי, בורג במערכת משומנת. בעשורים האחרונים מתקיים מאבק איתנים בערים. מאבק בין תפיסות עולם, מאבק אמנותי, חברתי – מאבק על המרחב הציבורי.

באופן ספונטני החלו צעירים בערים גדולות בעולם לבטא את עצמם באופן חופשי. איש לא ביקש מהם, אף אחד לא הוזמן לפתיחות תערוכה, ורוב היצירות נמחקו או נהרסו בשם הסדר הציבורי. חלקן היו אישיות, חלקן מחו על המצב החברתי וחלקן סתם העלו חיוך

כמו כל זרם אמנות חדש, הממסד האמנותי זלזל בהם. קראו להם ונדליסטים, פורעי חוק ונוער מנותק, רדפו אחריהם ואסרו אותם, אבל אמנות הרחוב המשיכה והגדילה את נוכחותה במרחב. לאורך השנים התפתחה והתרחבה אמנות הרחוב מריסוסי כתובות לציורי קיר, לשיבוש מודעות פרסום, ליצירה והדבקת מודעות מקוריות, להתערבות באובייקטים במרחב, פיסול סביבתי, הקרנות וידאו ציבוריות, מופעי רחוב, בניית מבנים ארעיים, ועוד. בזכות האינטרנט, אמנות רחוב נחשפה לעולם, התפשטה, דרבנה, ועוררה שיח. טביעת האצבע של אמנות הרחוב וההתעסקות באורבניזם ניכרת בשנים האחרונות באופנה, בפרסום, בקולנוע ובכל ההתפתחויות החברתיות.
כיום נראה שאמנות הרחוב ספגה את המכה הקשה ביותר שניחתה עליה מאז ומעולם – ומטבעם של תהליכים תרבותיים, היא החלה להיות מקובלת… אמנים כמו בנקסי קיבלו מעמד של כוכבי תקשורת, עבודות אמנות רחוב נסחרות בשוק האמנות, והרחוב נכנס למוסדות.

אחרי שנות בריחה מהחוק והתנגדות לסדר הקיים, חיבוק הדוב הממסדי עלול, יש יאמרו, להכריע את המאבק. אולם, בניגוד לכיוון האינטלקטואלי והאליטיסטי שהאמנות הפלסטית מתקדמת אליו, אמנות הרחוב היא מטבעה עממית, פרועה, דמוקרטית, ואפילו מחזירה את הסומק לרעיון שאמנות יכולה לעורר שינוי

בימים אלה של מחאה חברתית גלובלית נדמה שיש יותר ויותר מקום לאמנות הרחוב להתפשט ולהתבלט. אפשר לחשוב על אמנות הרחוב כביטוי פיזי של רשת האינטרנט – פתוחה, חופשית, מיידית, לא מצונזרת ואותנטית. יש לקוות להתפתחות של דור חדש אשר יראה במרחבים הציבוריים את מגרש המשחקים היצירתי שלו. ברוח הימים וברוח הנושא אין לראות את אמנות הרחוב כתופעה שולית במאבק. וכידוע, במאבק אין אמצע. אז על סִפּה של שנה חדשה אנו קוראים לכם: צאו לרחובות, שוטטו, התבוננו, חפשו, רססו, שבשו, פלשו, שנו, ציירו, חברו, כתבו, צעקו, שתפו, השתלטו, חִשפו, ומצו את החוויה האורבנית כפי שראוי לה – בביטוי אישי.

למתעמקים, למתעניינים, ולאלה שרוצים להשלים פערים, הנה כמה קישורים:

בלוג מרכזי לאמנות רחוב וסרטון רקע על התופעה

אוטופיות במרחב

JR, זוכה פרס טד 2011, על אמנות רחוב, על האמנות שלו (ועל ביקור בישראל)

Space Invaders, אמן רחוב שמפזר פסיפסים בכל העולם ומייצר שיטת ניקוד לעצמו לפי רמת הסיכון של היצירה

פרויקט צביעה ציבורי בברלין

פלאש מוב כהתרחשות חברתית במרחב הציבורי

הטכנולוגיה בעולם הגרפיטי

Ad Busters – תנועה ותיקה שהתחילה את תופעת "שיבוש תרבות"

וסרטון ארס פואטי לסיום:

When I first met Mousse from Harlan Levey Projects on Vimeo.

הכותב הוא  מעצב התנסותי (experience designer), חי ויוצר בתל אביב ובאמסטרדם

לתערוכה הזאת אפשר להיכנס רק עם בלון חמצן

הצלם האוסטרי Andreas Franke צלל 30 מ' מתחת למים אל הספינה הטרופה "ונדרברג", ועלה עם רעיון לסדרת צילומים שתשלב בין הסוריאליזם של מטה לבין היומיום של מעלה. הוא שב לסטודיו שלו בווינה, וצילם דוגמנים כשהם שקועים בסיטואציות שגרתיות: פועל סועד, אישה תולה כביסה, שלוש נשים במכון כושר, ילדים שמנסים לחבל במכונת ממתקים, נער שצופה בטלוויזיה, וכדומה. 12 מהתמונות הללו "הוצבו" באמצעים דיגיטליים על רקע הצילומים מהספינה הטבועה, והפכו לדימויים מוכרים ובו בזמן עוכרי שלווה, שמעוררים בצופה תחושה של הימצאות בחלום מסתורי.

התוצאה היא אחת מתערוכות הצילום המקוריות שבנמצא, לא רק בתוכן, אלא גם במיקום: Vandenberg, Life Below the Surface מוצגת על סיפונה של הספינה ההיסטורית "ונדנברג", שהוטבעה ב-2009 מול חופי קי וסט, פלורידה

הספינה, כמעט 160 מ' אורכה, נחה לה בעומק של למעלה מ-30 מ' מתחת למים, והיא השונית המלאכותית השנייה בגודלה בעולם. כדי להגן על היצירות מפני המים הן נעטפו בפרספקס, מוסגרו במתכת, נאטמו בסיליקון, ונתלו על קירות הספינה באמצעות מגנטים.
הספינה, אומר פרנקה, היא "במה מושלמת למיסטיקה תת-ימית. צילום תת-ימי הוא דבר מיוחד מאוד. החדות הוויזואלית נעלמת במהירות, ממש כמו בערפל. טווח התפיסה שלנו מוגבל, האופק מתמזג במהרה עם האור המתפזר. אין דברים כאלה על היבשה".
פרנקה האוסטרי הוא מצלמי הפרסום המוערכים בעולם, וגם כשצילומיו מיועדים לשימוש מסחרי, הם מאופיינים בטשטוש הגבולות בין בדיון למציאות, ותמיד מתוכננים לפרטי פרטים. "אני מנסה לבנות עולמות בדיוניים, שרחוקים מאוד מהמודעות הרדודות שמקובלות בעולם הפרסום", הוא מעיד על עצמו.
כמו פרנקה (וז'ול ורן לפניו), גם אותנו מרתק הפער בין העולם הבהיר ואפוף החמצן שאנחנו כבולים אליו כאן, למעלה, לבין זה האפל והלא מפוענח שמתחת למים, אבל בשל הידרופוביה קלה, קרוב לוודאי שנסתפק רק בצלילה לאתר התערוכה. לצוללנים מביניכם, התערוכה, שהוצגה במקום במשך ארבעה חודשים, תיפתח שוב באביב הקרוב.

לוקה ברצלונה מפיח חיים באמנות עתיקה, ועל הדרך עונה לנו על כמה שאלות. ראיון עם קליגרף מודרני

מתוך עברו כאמן גרפיטי, שכלל ברצלונה את יכולתו לכתוב בכלים ובסגנונות משתנים, וכיום הוא משתמש במיומנויות שצבר כמעט בכל מה שאפשר להעלות על הדעת: פוסטרים, כותרות לסרטים, חלונות ראווה, מיצגים, לוגואים, קעקועים, ביגוד וסקייטבורדים. עד כה שיתף פעולה עם נייקי, וולבו, דולצ'ה וגבאנה, והדיו אינו יבש…

בעבודותיו ניכרים ידע והבנה במסורת הקליגרפיה הלטינית, ובה בעת הן מקוריות, מבריקות וסקסיות

איך הגעת לתחום הקליגרפיה ומתי ידעת שתרצה להקדיש את עצמך לזה? התחלתי לצייר גרפיטי באמצע שנות ה-90. התפתחתי לכיוון הטיפוגרפי, ובאופן טבעי עבדתי עם טוש בעל קצה שטוח ורחב. כך גיליתי את הקליגרפיה. התחלתי ללמד את עצמי מתוך ספרים ולהשתתף בסדנאות עם קליגרפים מקצועיים באיטליה. ב-2003 הקמתי עם שני חברים את הקולקטיב Rebel Ink. כולנו הגענו מרקע של אמנות רחוב, והרגשנו שהגיע הזמן להתפתח משם, לעשות עם זה משהו אחר, חדש. התחלנו לעשות בכל אירופה מיצגים של כתיבה, קליגרפיה ואיור, מעין ג'אם סשנים שאלתרנו בהם על קירות מכוסים נייר. אני חושב שזה עזר להרבה אנשים להבין מהי קליגרפיה ואילו אפשרויות טמונות בה. ככה, בצורה טבעית יחסית, הפך התחביב למקצוע שלי.

מהי בעיניך קליגרפיה טובה? אותיות וגופנים הם מה שאנחנו צריכים כדי לתקשר. לי חשוב לשמר את הגורם האנושי.

אני אוהב את ההגדרה: "טיפוגרפיה היא פשוט קליגרפיה ללא טעויות"

האם יש לך פרויקט אולטימטיווי? כזה שאתה חולם לעשות יום אחד? תכנון תכניות הוא מה ששומר אותנו חיים וערים, אז מובן שיש לי הרבה כאלה, אף על פי שאני לא ממש מאמין ב"עתיד". הייתי רוצה לעשות עוד הופעות עם מוזיקאים, כותרות לסרטים, ובאופן כללי פשוט להמשיך לקבל הזדמנויות לראות לאן העבודה שלי יכולה לקחת אותי.

ושאלת ההשראה הנדושה, אך המסקרנת תמיד? אני לא חושב שאני יכול להמציא משהו חדש מכלום. אני פשוט משתדל להשאיר את העיניים פקוחות ואת האוזניים קשובות כדי לתפוס מילים וצורות ולשמור אותן בראש שלי, ואז לתת להן לצאת כשאני ניגש לעבודה חדשה. אין יצירתיות בלי סקרנות.
לאתר האמן

Legacy of Letters from Luca Barcellona on Vimeo.

חור שחור או צבר כוכבים בגלקסיה מרוחקת, צילום של מקווה מים שסביבו צוקים, אולי תקריב של גרגר חול או קיר בטון יחיד שנותר מבניין הרוס; כל אסוציאציה שתקפוץ למראה סדרת העבודות Bacteriograms של האמן הפיני Erno-Erik Raitanen תהיה נכונה.

כמו במקרה של כתמי רורשאך, גם כאן אין אמת אובייקטיווית אחת ואין תשובה סדורה

הפרשנות נשענת על התודעה האישית של הצופה. סדרת העבודות נראית כמו תרגיל בגרפיקה ממוחשבת או צילום דיגיטלי, אבל למעשה העבודות הן הדבר הכי אורגני שיש: מדובר בצורות, צבעים וטקסטורות שנוצרו באמצעות גידול בקטריות על גבי משטח הג'לטין של פילם ישן. את החיידקים האמנותיים הללו, אותם יצורים זעירים שלרוב משמשים בתעשיית התרופות או המזון (כמו אלקזאי ידיד האנושות), מצא ראיטנן על גופו שלו והניח להם לגדול, להתרבות ולעשות בפילם כשלהם במשך שנתיים. תשע העבודות, שהוא מכנה PhotoGrams, הוצגו בעבר בגלריות בלונדון ובהלסינקי, כשלדברי האמן מטרתן לעורר דיון על מקומו של מדיום הצילום בתרבות העכשווית. "החיידקים כילו את משטח הפילם ויצרו דימויים צילומיים מקריים לחלוטין".

"אני עצמי לא לקחתי חלק פעיל בתהליך, אבל במקביל, הדימויים הללו הם תוצר של גופי; דיוקן עצמי"

ראיטנן, בעל תואר ראשון בצילום מ-UCA ברוצ'סטר, בריטניה, חי ולומד כיום לתואר שני באמנות בסן פרנסיסקו. את העבודות אפשר לראות באתר האינטרנט שלו, שם הוא מציג גלריות צילומים נוספות.
לצפייה בגלריה

"רעיונות אמיתיים הם טהורים ומנפצים את הזמן"

המעצב הברזילאי מרקוס טורס מראיין את בן ארצו האמן הצעיר Bruno 9li, מהאמנים הידועים הפועלים כיום בברזיל. על ההבדל בין מעצב לאמן, על תרבות ניגודים מפרה, וכמה טיפים שיעזרו לכם להתקדם בחיים המקצועיים ובאמנות – בתרגום עברי לנוחות קוראי reDesign.

עולמו המטפיזי מורכב מרוחניות וטכנולוגיה, תרבות פרימיטיווית ומטרופולין, ולצד סימבוליקת "חזרה למקורות" או לגן עדן אבוד ניכרות גם השפעות פופיות כקומיקס ומדע בדיוני

תוכל לספר קצת על הרקע שלך, ומתי התחלת להתעניין באילוסטרציה ובאמנות? יצרתי קונספט של "אוניברסיטה חופשית". אני בוחר את המורים ואת הדיסציפלינות, ויוצר שיטת מחקר שמבוססת על חופש, ולעתים קרובות כרוכה בהצטלבות של נושאים שונים שאין ביניהם דבר במשותף. ולכן, נושאים יוצרים רמה גבוהה של אנטרופיה מדומיינת, שמלאה בבליטות ובניגודים. האמנות שלי מקבלת את הכוח שלה מהאנרגיה של הניגודים האלה. אני מאמין בלמידה דרך אינטואיציה ורגש – ידע אינטואיטיווי.

כשאתה לומד מרגשות, אובייקט המחקר והחוקר מקושרים באופן מטפיזי, וזה מקדם את חוויית הלמידה

למדתי ב-School of Visual Arts בניו יורק, ב-Atelier Livre da Prefeitura de Porto Alegre, ובבתי ספר לעיצוב נוספים בברזיל.

מי השפיע עליך? מי הם המעצבים והאמנים שאתה מעריך? אני אוהב נושאים כמו פילוסופיה, תרבות פרימיטיווית, גרפיקה, רישום, פוטוריזם, מיתולוגיה, אוקולטיזם, מוזיקה, דתות, טקסים…. וכיוון שאני מטא-גרפיקאי, אני משלב את האימג'ים הפראיים והפרימיטיוויים ומנגד אותם עם תפיסת המטרופולין האורבנית, כדי ליצור ממדים חדשים לחזון שלי. אני אוהב את אנשי החזון, המאסטרים של הציור הגותי של ימי הביניים מאירופה ואמנים פרימיטיווים לא ידועים מתרבויות שונות, מדרום אמריקה ועד לאפריקה – אמנים שהרבה פעמים יצרו אובייקטים כמו מסכות ובגדים למטרות רוחניות, בלי קשר לאמנות כפי שאנו מבינים אותה היום.

פיתחת סגנון ייחודי מאוד בעשר השנים האחרונות. איך היית מתאר אותו? כפי שציינתי קודם, אני מטא-גרפיקאי, העבודה שלי היא תוצר של התנגשויות ופרגמנטים שיוצרים מיתולוגיה עצמאית. אני חושב על האמנות שלי כשזירה של כמה חוויות לאימג'ים בעלי ממדים שונים. ככל שאני מתבגר, העבודה שלי נעשית חזקה יותר. האימג'ים שאני יוצר נמצאים בחידוש מתמיד, כי אני רואה בעיני רוחי חידוש. הכל על פני האדמה מתחדש.

מה גרם לך להחליט להתמקד באמנות יותר מאשר בעיצוב? אני מחפש משהו שיעצים אותי ושיהיה שדה חופשי שאוכל לפתח בו את הביטויים השונים שלי, ושדה האמנות יכול לאפשר לי את זה. כך לדוגמה, באמנות אני מרגיש חופשי ליצור התנגשות בין פרימיטיוויות ופוטוריזם, מיתולוגיה ופילוסופיה, קווים אורגניים וקווים ישרים. מעולם לא ראיתי את עצמי כמעצב, בעיקר משום שזה היה מאלץ אותי לעבוד בהתאם לאילוצים ולאבד את החופש. למעצבים יש פונקציה, הם קיימים כדי לייצג משהו, בשונה מהאמנות שלי. אבל בכמה מקרים נדירים עשו שימוש בעבודה מקורית שלי לאילוסטרציה.

מהם חמשת הדברים הקריטיים לחייך המקצועיים? חידוש, חקירה מתמדת, משמעת, חזון, חופש

מה אתה חושב על סצנת האמנות בברזיל, והאם לדעתך אפשר לחיות שם מאמנות? כן, אפשר להתפרנס מאמנות בברזיל. אני ברזילאי, ואני חי ועושה אמנות. יש נסיבות כלכליות שעשויות להפריע לאנשים שנמצאים על מסלול האמנות, אבל זו הבחירה שלך אם לעלות עליו. אמנות היא לא מוצר, היא לא צורך אנושי בסיסי, אבל אנחנו יכולים להגיד שאמנות הופכת אותנו לאנושיים, וסצנת האמנות, לא רק בברזיל אלא בעולם בכלל, היא נרחבת, מפוצלת, מגוונת. קשה להסביר את זה.

מילה למי שעושה את צעדיו הראשונים באמנות? הקשיבו לקול הפנימי שלכם. בחרו את המורים שלכם בשדה הזה. היו חופשיים. רעיונות אמיתיים הם טהורים ומנפצים את הזמן. היו מלאי חזון! שנו! חפשו!

ברונו נובלי, יליד 1980, הציג בתערוכות יחיד באמריקה, באירופה ובמזרח הרחוק.

בקרו באתר: Bruno 9li
לראיון במקור: abduzeedo

Agata Olek, בעלת תואר בלימודי תרבות מאוניברסיטת אדם מיצקביץ' בפולין, גילתה מחדש את יכולתה לסרוג ומאז החלה במסע הסרוג שלה בניו יורק.

"אני סורגת כל מה שנכנס למרחב שלי. לפעמים זה הודעת טקסט, דו"ח רפואי, חפץ"

המתעניינים בקורות חייה ישמחו לדעת כי עבודותיה של אולק הוצגו בגלריות בברוקלין, הארלם, איסטנבול, ונציה, פולין וברזיל, ופורסמו בניו יורק טיימס, ניו יורק מגזין, בוילג' ווייס ובוושינגטון פוסט, והיו חלק מכמה מיצגים והופעות מחול.

בשנת 2010 הזמין אותה מוזאון ברוקלין לעשות מיצג שנקרא "הבא את בגדיך", ובו סרגה פסל חדש מהבגדים שהביאו המבקרים. תפסנו אותה לכמה שאלות.

למה סריגה?

ככה אני מסוגלת לעשות שני דברים בבת אחת: לצפות בסרטים ולעשות אמנות

מי או מהן ההשפעות שלך? ורמיר וּולסקז, הרעיון להפוך ישן לחדש והאבחנה שכל דבר כבר נעשה בעבר. ככה אני תופסת את האמנות. אני מאמינה שאנחנו צריכים ללמוד איך ליצור מחדש ולשנות את העולם לאמנות, ולהחדיר אמנות אל תוך העולם שלנו. הסרט האחרון שראיתי ב-2000, לפני שעזבתי את פולין, היה בלייד ראנר. ב-2010 יצרתי עבודה שמושפעת מסרט זה. כיסיתי מקרנת סרטים של 16 מ"מ בסליל מתוך קלטת הווידאו של בלייד ראנר בזמן שצפיתי בו בדיוידי. סרגתי את הסליל המבריק והרועש בזמן שצפיתי שוב ושוב בסרט עד שסיימתי את "העור החדש" למקרן.

איך את מתארת את תהליך היצירה? לולאה אחר לולאה, שעה אחר שעה, השיגעון שלי הופך לסרוג. חיים ואמנות הופכים לבלתי ניתנים להפרדה. הסרטים שאני רואה בזמן שאני סורגת משפיעים על עבודתי, ועבודתי מוקדשת לסרטים שאני בוחרת. אני סורגת כל מה שנכנס למרחב שלי. לפעמים זה הודעת טקסט, דו"ח רפואי, חפץ שמצאתי. יש את אלמנט הפרימה, אלמנט הזמניות שמאפיינת את העבודות שלי, שלעולם לא מאפשר לי לשכוח את הזמן המוגבל של עבודת האמנות והרעיון שלה. מה אני רוצה לגלות? אתה צריך למשוך בקצה החוט ולגלות את הסיפור מאחורי הסריגה. אני לא חלק משום אליטה אמנותית יוקרתית. לפעמים הייתי רוצה שכך יהיה. האמת היא שאני עובדת שישה עד שבעה ימים בשבוע, 12–18 שעות ביום, סורגת את החלקים שיוצרים את עבודות האמנות שלי. זאת לא עבודה סקסית, כיפית או מרגשת. למעשה זה די משעמם.

האם יש לך פרויקטים מעניינים בעתיד הקרוב? אני מקווה. אני מנסה להמציא מחדש את עבודותיי ולהפיץ אותה בערי בירה גדולות גם באירופה.

האתר של אולק אגתה