את שרשרת "חבר מביא חבר" אנחנו סוגרים עם מי שהתחיל אותה – מאיר סדן הפנה שאלות לאברהם קורנפלד, כעת תורו של האחרון להפנות כמה שאלות בחזרה…

מאיר, מתי התחלת להתעניין בעיצוב?
תמיד התעניינתי בהגשמה הוויזואלית של רעיונות. כשהייתי ילד כתבתי ספר על גיבורת-על באי קסום, ואני זוכר שהשקעתי הרבה יותר בחיפוש אחר ספר הסקיצות בעל הכריכה המגניבה ביותר, בציור מפת האי וביצירת ה-action figures והאריזות שלהן…

באיזה מהפרויקטים שעשית אתה הכי גאה?
אני בדרך כלל גאה בדברים שאני עושה, גם אם הם לא מושלמים (והם אף פעם לא כאלה).

כל פרויקט הוא כמוסת זמן המכילה בין היתר גם את הלך הרוח ששרה עליי במהלך היצירה, מצב נפשי, דעות, חלומות ומאוויים

פרויקט שאני זוכר לטובה הוא שילוט תערוכת הבוגרים של בצלאל, בזכות ההזדמנות לעבוד עם צוות חברים ולראות איך פרויקט מורכב עולה בשלמותו על סך חלקיו.

אילו מעצבים נותנים לך השראה?
אני מנסה ללמוד ממעצבים שהם לא רק מעצבים: מייק מילס, דניאל איטוק, סטפן סגמייסטר. הם מייצגים אופן פעולה שקל לי להתחבר אליו. הרבה מהדברים שאני עושה מושפעים ישירות ממורים שהיו לי בבצלאל, כמו גילה קפלן, מיכל היימן ודני דותן.

כמעצב, מהם הדברים שאתה הכי אוהב בעיר מגוריך תל אביב?

כמעצב אני שמח על העשייה הניכרת בעיר – הגלויות והפוסטרים הפזורים ברחובות, הסדנאות שנפתחו לאחרונה ואכסניות שונות לעיצוב

בין הבולטים אני יכול להזכיר את סדנת בעלי המלאכה, סדנת הצילום של רע בן-דוד, הגילדה ובמות כמו מגזין A5, פצ'ה קוצ'ה וטי-מרקט.

בחיים אחרים – איזו קריירה היית בוחר?
בחיים אחרים הייתי אולי מנסה ליצור בדרך אחרת, מוזיקה או כתיבה. אולי עוד אגיע לזה.

האם לדעתך צריך ללמד היום סטודנטים לעיצוב איך לכתוב שפות תכנות?
לא. צריך ללמד סטודנטים *לקרוא* שפות תכנות – הבנת הנקרא, כמו שאומרים. כפי שסטודנט לאדריכלות לא צריך לדעת איך לחשב עומסים אבל צריך להיות מודע לאתגרים הפיזיקליים שעל המבנים שהוא מתכנן לעמוד בהם – כך גם על סטודנט לעיצוב להכיר את התנאים ואת המסגרת הטכנולוגית שהוא פועל בהם.

האם יש הנחיות שאתה פועל לפיהן כמעצב ותוכל לשתף אותן עם מעצבים אחרים?
אני לא חושב שאני מגובש מספיק כדי לתת הנחיות… אולי גם לעולם לא אהיה. ממה שלמדתי עד כה, הרבה יותר חשוב למעצב להיות מודע וקשוב לעצמו ולעולם סביבו מאשר "לעצב טוב". עיצוב, בדומה לרישום, הוא 90% התבוננות.

עוד על מאיר סדן – כאן וכאן.

גילוי נאות: מאיר סדן הוא חבר מערכת reDesign

ישראל דהן מראיין את הצורפת שרי סרולוביץ על מקורות השראה, שואל כמה חדשנות אפשר להכניס ביודאיקה, על היהדות שעוברת כחוט השני בעבודותיה, על היצירה האמיתית במפגש עם אנשים ועל תפקיד החומר.

המגע עם אנשים מפרה מאוד. אני מבקשת מהמבקרים בסטודיו לשתף אותי בתחושותיהם ביחס לעבודתי

שרי, כמה מרגש, זה מחזיר אותי שנים אחורה לפגישה הראשונה אתך, כשראיינתי אותך לבחינות בבצלאל. איך ומתי נחשפת לתחום הצורפות ומתי ידעת שזה ייעודך?
כנערה בתיכון, חברתי הטובה ביותר גרה מול הסטודיו של הצורף דוד גומבל. שם נחשפתי לעיצוב מודרני במתכת לראשונה. במהלך שנה א' בבצלאל היה החיבור מיידי ומוחלט. אהבתי את העבודה במתכת ותחום העיצוב ריגש אותי.

מי ומה השפיע על דרכך העיצובית?
בבצלאל גמעתי את הלימודים בשקיקה במהלך כל השנים ומכל מלמדיי השכלתי. צורפים ומעצבים כמו שאול סרי, מלכה כוכבי, בני ברונשטיין ואתה ישראל, ובהמשך אסתי קנובל ודגנית שוקן. ממחלקות אחרות היתה לי הזכות לעבוד עם דינה גלר וארתור גולדרייך.

מה קיבלת ברויאל קולג' בהמשך?
ראשית, עם המעבר ללימודים ברויאל קולג' נחסך ממני "משבר סיום הלימודים" בבצלאל. מלבד זה, ברויאל קולג' "מורידים" אותך לקרקע המציאות במובן של הקשר עם המשתמש/הקונה של העבודה.

בתערוכת הגמר העבודות מוצגות עם תווית מחיר, וחוויית המכירה הראשונה מרגשת

פגשתי שם גם אמנים רבים כמו אונו בוקהאוט, ג'ימפאולו בבטו, מייקל רו, דייוויד ווטקינס והנס שטופר, שהיו חלק בלתי נפרד מהמחלקה. המפגש עם אמנים מהעולם מפרה ומגרה.

האם העובדה שאת גם יוצרת, משווקת ומוכרת משפיעה על צורת עבודתך, ואיך היית מגדירה את קהל היעד של יצירותייך?
המגע עם אנשים מפרה מאוד. אני מבקשת מהמבקרים בסטודיו לשתף אותי בתחושותיהם ביחס לעבודתי, אני שואבת השראה מחוויות הטקס השונות ומהמסורות השונות שאני שומעת עליהן.
קהל היעד הוא היהדות לגווניה, מהתפוצות ומהארץ. רבים מלקוחותיי שייכים לזרם היהדות הרפורמית, שבה יש פתיחות לעיצוב מודרני. ביהדות החרדית השמרנות היא חלק מאורח החיים אך האיסור לעשות פסל ותמונה הוא שהופך את עיצוב היודאיקה המודרני למתבקש.

את משתמשת במגוון חומרים, כגון כסף, אלומיניום, בד ואבנים. איך את בוחרת להשתמש בחומר ומה תפקידו בעבודותייך?
כצורפת, החיבור הטבעי שלי הוא למתכות למיניהן. לעתים הרעיון העיצובי מוביל אותי לשימוש בחומרים אחרים, כמו למשל מחזיקי בשמים בקופסה העשויה עץ זית, משבעת המינים – ריח הוא זיכרון, ופס קטיפה אדומה בקופסה מזכיר תשמישי קדושה מסורתיים כמו הפרוכת והמעיל לספר התורה.

משתמשי יודאיקה הם שמרנים בדרך כלל. איך את מחדשת ומה עוד אפשר לחדש בתחום?
בעיניי תחום היודאיקה המודרנית ממש בחיתוליו. רוב רובם של תשמישי הקדושה הם מסורתיים, ועיקרם חיקוי של עבודות ישנות ועתיקות. בעבודתי חשוב לי לשלב את העיצוב המודרני יחד עם המסורת, המנהגים וההלכה.

פעמים רבות אני רואה את ההתרגשות מהגילוי של עיצוב יודאיקה מודרנית הקשורה ישירות למסורת

חשוב לי שהמשתמש ייהנה מהאובייקט גם כשהוא לא בשימוש, ושיגלה בו סמליות נוספת במשך הזמן. אני מקווה שלאחר שנים שבהן נדחק תחום היודאיקה הצדה יעודדו האקדמיות והמוזאונים יצירה מקורית ומתחדשת בתחום. במקום שבכל בית יש פריט יודאיקה אחד לפחות – חייבות להתקיים תערוכות בנושא לעתים קרובות. לצערי, מאז "נרות מצווה" לא נעשה כמעט כלום.

מה לקחת מבית ילדותך לעבודותייך?
גדלתי בבית מסורתי שהיתה בו הרבה אהבה ליהדות. הטקסים היו חלק טבעי מההוויה בבית, גם אם חונכנו בבתי ספר חילוניים. הנגיעה שלי ביודאיקה באה ממקום של אהבה ולא של ביקורת.
אבי ז"ל נהג להביא במוצאי שבת ענפי בשמים טריים למיניהם, והעברנו אותם בינינו בטקס ההבדלה. כהשראה מכך עיצבתי "מחזיקי בשמים" שמשלבים בתוכם ענפי בשמים טריים, בעיצוב פסים, כחלק מהמבנה שבעיניי הוא האורנמנטיקה היהודית, כמו הפסים שעל הטלית או רצועות התפילין.
בהליכותיו של אבי היתה צניעות מרובה, לעולם לא היה משתמש בחנוכייה או בכוס קידוש שממדיהן גדולים מהרגיל.
הפרופורציות האנושיות, המגע האנושי חשוב לי מאוד, החפץ הוא בבחינת "הידור מצווה" והאדם המשתמש בו עומד לנגד עיניי בבואי לעצב. אובייקט שהתיישן, שהשתמשו בו ושנשרט – יש לו ערך מוסף בעיניי.

איך את מחלקת את הזמן בין משפחה, שיווק ויצירה?
התמרון בין הבית לעבודה הוא לא פשוט. לשמחתי ולמזלי בן זוגי הולך אתי שנים רבות והוא שותף מלא לדרך. בשנים האחרונות, כשהעבודה בסטודיו גדלה, חלוקת הזמן נהיית קשה יותר. ועם זאת אין לי ספק שילדיי מעדיפים אימא עובדת ושמחה.

מכפר הולדתו במרוקו הוא הביא היגיון צורני, בלימודיו בבצלאל הוא פשט את קישוטיות היתר, ובתווך הוא מבקש להראות לאנשים שחפצים יכולים לתפקד גם אחרת. המעצבת רחל דהן מראיינת את אביה ישראל דהן, צורף אומן ומרצה, על עבודתו ועל מקורות השראה, על המפגש בין טכנולוגיות לעבודת כפיים, ומה המשמעות של אומנות (craft).

החיים בילדותי היו מעוצבים בפשטות. הרבה מההיגיון הצורני היה ממש מודרניסטי: הצורה שירתה את הפונקציה

אתה צורף גאה ומאמין אדוק ביסודות המקצוע. איפה שוכן לבה של הצורפות בעיניך? כמו בכל אחד ממקצועות העיצוב יש בצורפות מקום לביטוי אישי, לאמירה חברתית ולאסתטיקה. צורפות היא שילוב אופטימלי בעיני בין אמנות לאומנות. אחד הדברים המהותיים ביותר בצורפות הוא העובדה שהעשייה מסתיימת בחפץ ממשי, מתפקד, היא לא יכולה להיגמר ברעיון שלא ממומש. איכות העשייה היא חלק מהותי במקצוע. אלו בעיקר אובייקטים שנבחנים מקרוב מאוד, ולכן החלטה עקרונית כללית על צורה היא לא רלוונטית; יש בצורפות עיסוק בפרטים קטנים, בחיבורים ובהיתכנות. כך למשל אני יכול להחליט שאני מעוניין ליצור יהלום שירחף סביב אוזן העונד, אבל אם אני לא יכול לבצע את הרעיון בפועל אז האובייקט יישאר בגדר רעיון בלבד. הפיזיות משמעותית בתחום זה מאוד.

כאחד האנשים הכי נדיבים שאני מכירה, האם תכונה זו היא רלוונטית לעיצוב ולהוראה? האמת היא שלפני שהתחלתי ללמד חשבתי שזה הדבר האחרון שארצה לעשות, כי חשבתי שבשביל ללמד צריך להיות כריזמטי ובעל כושר מנהיגות, תכונות שסברתי שאין לי די משתיהן. ייתכן שתחושה זו באה מהרקע הסוציו-אקונומי שלי: נולדתי במרוקו למשפחה מבוססת ועליתי לארץ ללא הוריי בגיל 12 וחסר כול. המעבר היה דרמטי ומערער. רק בבצלאל גדל הביטחון העצמי שלי מבחינת היכולת להעביר ידע. קשה לי להעיד על עצמי בעניין הנדיבות. בעיניי כל מי שעוסק בהוראה וכן בעיצוב מטרתו היא לתת לאנשים מהידע שלו. בעיצוב אתה מנסה לשפר את איכות חייהם של אנשים ולאפשר להם לראות דברים אחרת, לבדוק יכולת צורנית ותפקודית של חפצים. בשני התחומים יש ניסיון לפתח גם מעצב לעתיד וגם אובייקט.

אתה אוהב ומתרגש מטכנולוגיה, ומצד אחר אתה איש עבודת כפיים. בשנים האחרונות אתה מעצב בעזרת מחשב. איך נפגשים העולמות הללו מבחינתך? אני בר-מזל מבחינה זו. לפני שהתחלתי לעבוד על המחשב היתה לי היכרות עמוקה עם טכניקות, טכנולוגיות ועשייה ידנית.  שימוש בחומרים ובטכניקות תמיד שירת את העיצוב שלי. בדרך כלל אני בוחר בחומר לא בגלל היותו זול או יקר אלא בגלל הצורה שבה הוא ישרת את העיצוב. השימוש במחשב הפך להיות כמו שימוש באחד מכלי העבודה הקודמים שלי, כלומר הוא ממלא את מקומם של הנייר והעיפרון. אני תמיד מחפש את הדרך היעילה והטובה ביותר לקצר תהליכים, והשימוש במחשב לא משתלט על צורת העבודה אלא משרת אותי.

בנושא זה מתעורר ויכוח ביני ובין עמיתים שלי על מהי בעצם אומנות (craft): האם השימוש במחשב ובהדפסה תלת-ממדית נחשבים כמלאכת מחשבת?

בעיניי, כפי ששכללו אנשי מלאכת המחשבת את כלי העבודה שלהם כדי לשפר תוצאות (כל התפתחות כלי העבודה והטכנולוגיה מבוססת על עיקרון זה) – כך המחשב הוא עוד כלי בדרך. אם משתמשים במחשב ככלי ולא מאפשרים לו "להשתלט" על העבודה אז הוא כלי יעיל וחיוני. בעיקרון רוב השימוש שלי במחשב נעשה לצורך הדמיה ותכנון מכשירים שבעזרתם אני מבצע את העבודה בסטודיו. כלומר הכנת תבניות, שטאנצים ליצירת סדרות קטנות, או צורות שלא ניתן לבצען באופן אחר.

אתה ממציא בעיניי, הדבר מתבטא בהרבה מן העבודות ובשלבי העבודה. מה בין המצאה ועיצוב בעיניך? בהרבה מן העבודות שלי אני מנסה לטפל גם בהמצאה וגם בתחום הצורני. יש קשר ברור בין איך אני רוצה שהאובייקט יפעל לבין איך שהוא נראה. בהרבה מן התכשיטים שלי למשל התכשיט מתקיים רק בזכות צורת הענידה, וביודאיקה יש שימוש נרחב באמצעים פיזיקליים מכניים. כך לדוגמה בחנוכייה שכוסיות הזכוכית בה תלויות באוויר יש משחק בצורניות שמאפשר לה להיראות כמעט סטנדרטית מחד, אך משתנה לצורות חופשיות וחדשות מאידך. העיסוק ביודאיקה, שיש בו הרבה מן הטקס, מאפשר לי, באמצעות העיצוב, לחדד את הטקסיות בשימוש בכלי.
במזוזות למשל אני מנסה ליצור קשר הרבה יותר אינטגרטיווי בין המזוזה והמשקוף, כלומר לא סתם להדביק את המזוזה; לצורת החיבור יש משמעות סימבולית וצורנית. היה יכול להיות מעניין להמציא משקוף שיקבל את המזוזה באופן אחר מהקיים.

גדלת בסביבה תרבותית ויזואלית מסוימת, לאו דווקא מינימליסטית ומודרניסטית כמו עבודותיך. איך נוצר המפגש בין קצוות אלו? ראשית, החיים בכפר במרוקו היו דווקא מינימליסטיים מאוד, בשונה ממה שמתרחש בעיר. הכפר והבית היו מעוצבים בפשטות. אמנם היו מסביבי צמחייה וצבע לרוב, אבל הרבה מההיגיון הצורני שהתרחש בסביבתי היה מודרניסטי מסוגו, כלומר הצורה שירתה את הפונקציה. למשל אבני הרחיים, הטבון בחצר, בניית הסוכה. אם רצו לפאר משהו אז הוסיפו לו בדרך כלל צמחייה, שטיח צבעוני או מטפחת. במובן הארכיטקטוני היו המבנים בכפר בנויים מבוץ, צבועים בצבע חמרה ובעלי אופי אחיד לגמרי. גדלתי על שימוש מצומצם וצורות יעילות. דווקא בבצלאל, לאחר שלמדתי בתיכון טכני, היתה ברבות מעבודותיי נטייה לארט-נובו, בעקבות השפעתו של מרצה שלימד אותנו, אריה גריקסט. כשיצאתי מבצלאל הבנתי שאין לי צורך בקישוטיות זו, ובאיזשהו אופן חזרתי למינימליזם, ליעילות הצורות ולמכניקה.

והלפיד עובר ל: שרי שרולוביץ‬

קובי פרנקו שאל את היוצרת רחל דהן על המתח שבין דו-ממד לתלת-ממד ("מרתק אותי הקשר שבין חומר לבין הייצוג או הסימון שלו. מבחינתי כל דימוי דו-ממדי בא לייצג את העולם שלנו ואת תלת-הממדיות שבו"); על אימהות טרייה לבנה אורי ושילוב עבודה ("בניתי לו לא מעט צעצועים אנטי-'שילביים‫'‬ ומבחינתי זו יצירה לכל דבר‫"); ועל יחסה לחומרים ("דבק הוא חומר שמעורר תלות, אתה צריך לסמוך עליו שידביק, ואילו תפירה או מסמור הם הרבה יותר נאמנים").

"זה כמו שיחה, גם בעבודות היותר גדולות יש עבודה ברזולוציה גבוהה שמאפשרת אינטימיות, התקרבות וגילוי פרטים גם במיקרו. זה מה שהופך את זה לאינטימי בעיניי."

את בעלת תואר ראשון מהמחלקה לתקשורת חזותית ותואר שני מהמחלקה לאמנות, שניהם בבצלאל. כיצד מתבטאים העיצוב והאמנות בעבודתך?
‎ראשית, למען הגילוי הנאות, לא סיימתי את לימודי התואר השני (נשארו כמה חובות עיוניים). מבחינתי תמיד עשיתי את שני הדברים באיזושהי דרך. בלימודי התואר הראשון עבדתי באופן שהתפרש רבות כאמנותי, ואילו בלימודי התואר השני "הואשמתי" לא אחת בעיצוביות יתר. אני די עסוקה בלא להגדיר את המצב. פניתי ללימודי האמנות כדי להכיר קצת יותר את העולם הזה ולבחון את התאמתי אליו ואת התאמתו אליי. התגעגעתי למערך של ביקורת והפריה הדדית כמו בימי התואר הראשון. מצאתי את עולם האמנות בלימודי התואר, לפחות בחוויה שלי, סגור, עסוק בעצמו ולא ממש מקבל את הערבוב הזה שאני מתקיימת בו. אני מגדירה את עצמי אדם שיוצר, מעניינים אותי הרבה תחומים בתוך יצירה. באותה המידה יכולתי לפנות ללימודים גם במחלקה לעיצוב תעשייתי או צורפות. אם אתה יוצר יצירתי ויצרי זה יתבטא בכל תחום בחייך, בין שזה עיצוב גרפי, אמנות, אפייה, בישול, גידול ילד או בניית משפחה.

יש לנו חלום משותף להעביר יחד קורס שייקרא "דו-ממד, תלת-ממד ומה שביניהם". המתח בין הממדים נוכח בחלק מעבודותייך. את יכולה להרחיב?
‎מרתק אותי הקשר בין חומר לבין הייצוג או הסימון שלו. אני רואה כל דימוי דו-ממדי כבא לייצג את העולם שלנו ואת תלת-הממדיות שבו. הכוונה היא לא רק לציור, לצילום או לעיסוק ברור בהעתקה, אלא לאופן שבו כל צורה גרפית ומופשטת ככל שתהיה נשענת על היכרותנו את העולם ועל סך החוויות החומריות-מישושיות שלנו, גם במובן של משקל, טמפרטורה, ריח וכד‘. ולכן הקשר בין השניים הוא ברור. דווקא ברוב העבודה שלי המשטחים הדו-ממדיים מצויים על מערך תלת–ממדי, ולכן לעתים הם נשארים מאוד יבשים, מייצגים. החומר והמרחב משלימים עבורי את המערך החושי. אני מעריצה את היכולת ליצור חוויה תלת-ממדית רב-חושית מורכבת על ידי צורה על דף בלבד, יכולת שאתה ניחנת בה לגמרי לדעתי. זה תמיד מרגש אותי ומעורר קנאה. וזו בעיניי הגדולה בטיפוגרפיה, שהיא ממש זיקוק של עיצוב בהרבה מובנים. דו-ממד מאפשר יצירת חוויה מרחבית שיכולה להתפרש כעצומה באמצעים זמינים שטוחים פיזית, אך לא שטחיים בהכרח.

מהם מקורות ההשראה שלך? מהו תהליך היצירה?
‎בדרך כלל יש לי מין חזון של משהו שאני רוצה שיהיה קיים בעולם. הטריגרים הם שונים ומשונים וקשורים בעיקר לחיים באופן הכי בסיסי שלהם. אני מחפשת את העיסוק באפשרי, בזול מול היקר. זו לחלוטין דרך לתקשר. אני שונאת להיות תלויה באנשים וזה נכנס לעבודה באופן שאני פותרת חיבורים ובגישה לחומרים – הכול יכול להיעשות בבית. אני אוהבת את הצניעות שקשורה בזה, למשל דבק הוא חומר שמעורר תלות, אתה צריך לסמוך עליו שידביק, ואילו תפירה, מסמור וכו‘ הם הרבה יותר נאמנים. בסופו של דבר הרבה פעמים צורת החיבור בין חומרים היא העבודה עצמה או חלק משמעותי בה. אני אוהבת למתוח את גבולות החומר, לראות כמה הוא יכול לספוג ועדיין להחזיק מעמד. המתח הזה ביני ובינו הוא משמעותי. בדיוק אתמול היתה לי שיחה עם ד"ר אריה רודר על הכוח שיש בחומרים שהופכים לאבקה, כלומר כמות האנרגיה המושקעת בהם לשם הפיכתם לאבקה. אני מרגישה את זה בעבודה שלי: כשמושקעת בה אנרגיה אינטנסיווית ועיקשת היא נטענת ומחזיקה בתוכה כוח. הדימוי הסופי יכול להיות צנוע, אבל כוחו בא מכמות העבודה שהושקעה בו ובטח לא משוויו החומרי.

מה בין האינטימי לציבורי?
‎הכול אינטימי לדעתי. כולם עוסקים או קשורים יותר ללחישה מלצעקה. זה כמו שיחה, גם בעבודות היותר גדולות יש עבודה ברזולוציה גבוהה שמאפשרת אינטימיות, התקרבות וגילוי פרטים גם במיקרו. זה מה שהופך את זה לאינטימי בעיניי.

פתאום שמתי לב שהשאלות מתייחסות לניגוד בין מושגים. את חושבת שאת חיה בין ניגודים או שאולי נעה בין קצוות?
‎ אני חושבת שאני עסוקה מאוד באיזון בחיים שלי, לא במובן הניו-אייג'י אלא בעיקר בחיבור שבין שכל לרגש. עד כמה שזה יישמע משעמם אני אוהבת היגיון בריא. אני מפוצלת ביחס שלי לדברים – האופן הרציונלי שבו אני תופסת את העולם מול האופן האמוציונלי. אני חושבת כמובן שזהו חיפוש תמידי בעבודה, אולי זה קשור ללימודים הכפולים. בתקשורת חזותית עסוקים במסר ברור, קוהרנטי ולעתים חד, ואילו באמנות העיסוק הוא לא כזה בהכרח. אז אני מנסה למצוא את המקום שלי שם באמצע גם דרך העבודה. אני לא חושבת שיש מלחמה בין השכל לרגש, זה יותר כמו יחסי משפחה מורכבים אך אוהבים.

את מלמדת כמעט כל יום. מהו היחס שלך להוראה?
אני מאוד אוהבת ללמד. אני נהנית בעיקר ללמד סטודנטים בתחילת דרכם. יש משהו מרגש בלהכיר לאנשים את העולם הזה, עולם העיצוב, את השפה ואת תפיסת העולם שהוא מביא אתו. סטודנטים בתחומים אלו עוברים מהפכים מעניינים גם אישיותית בזמן הלימודים, זה תופס אותם בתקופה משמעותית בחייהם, שהיא סוג מורכב של גיל התבגרות, והליווי מרתק. אני עסוקה בלהבהיר לסטודנטים שלי שאני מאמינה שעיצוב נוגע בכל תחום בחיים, אם זה הקשר בין אוכל וטעם לצורה ותרבות, בין העולם הצבעוני של מה שהם אוכלים לאיך שהם מעצבים, למזג אוויר ולגאוגרפיה. לכול יש משמעות. למשל, האם הצורך של אדם לצרוך טעמים חזקים מנוגדים קשורה למנעד הקולי שלו ולהיותו צרכן צבע קיצוני ונועז יותר? גם בסוג הלימוד שלי ניכר הרצון לטעום מהכול. אני מלמדת במחלקה לצורפות ולתקשורת חזותית בשנקר, בחוג לעיצוב במסגרת שעוסקת ברב-תחומיות בסמינר הקיבוצים ובמחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל.‬ כמו שאני אומרת תמיד לסטודנטים, להיות באקדמיה זה כמו להיות בחדר כושר, במובן שהיכולות משתכללות, מהירות החשיבה וקצב ההגעה לרעיון מתקצרים והעין מתחדדת. ההוראה מבחינתי היא חדר כושר רציני ביותר לעין‫,‬ ללב ולבטן היוצרת שלי‫.

את אימא טרייה לאורי המקסים. איך נעשה השילוב של משפחה ועבודה, משפחה ואמנות?
‎אני מודה שבואו של אורי לעולם הוא מעין הגעה הביתה‫.‬ אני מרגישה נכון מאוד בלהיות אימא שלו‫. הוא מקסים ומשמח אותי מאוד.‬ ברור שיש בזה תסכול שקשור לחוסר זמן‫.‬ אני מרגישה שבמובנים רבים כוחות היצירה שלי מנותבים למקום אחר כרגע, ואני מתחילה לחפש את האיזון‫. ‬אני מוצאת את עצמי מייצרת משחקים שישעשעו אותו‫,‬ מציירת על חולצות שישמחו אותו‫ וממציאה כל מיני דברים שקשורים  לגידול שלו‫.‬ כך למשל בניתי לו לא מעט צעצועים אנטי-'שילביים', וזו בעיניי יצירה לכל דבר‫.‬ גידלו אותי נטולת פחד מיצירה ומכישלון, וזו המורשת הכי משמעותית שאני מעבירה לאורי – שלא יפחד מהתנסות, מנגיעה, מכישלון ומיצירה. בתוך זה יש משמעת וגבולות ויכולת להיות אדם שמסתדר בעולם הזה ומבין אותו על רגישויותיו.‬‬‬

אנחנו מדברים הרבה על עבודה משותפת, פרויקט שנעשה יחד. אני זורק לך את הכפפה, מהו פרויקט החלומות שלך?
‎‫פרויקט משותף שלנו הוא בהחלט חלום וזרקת פה כפפה ענקית. אני חושבת שהעניין שבין השכל לרגש שדיברתי בו כאן מצוי גם אצלך. שנינו עסוקים במקום הזה ונראה לי שפרויקט שיאפשר לכל אחד מאתנו להיות רק רגש ורק שכל יהיה מרתק לשנינו. אני אנסה להגדיר את זה כך: בכל פעם מישהו אחר ייקח את מושכות השכל ובכך ישחרר לשני את רסן הרגש. זה יכול להיות נהדר. אני יכולה לדמיין דו-שיח מרתק בין תלת-ממד לדו-ממד. אתה מייצר דימוי דו-ממדי ואני מגיבה עליו בחומר ולהפך.
‫
והלפיד עובר ל: ישראל דהן. ‬

עוד ראיונות – כאן

אריק מרגי, בוגר לימודי עיצוב בוויטל, המשיך לשנת לימודים ב-ESAG פריז, וכעת הוא עובד ויוצר בתל אביב. עבודותיו נסקרו במגזינים מהונג קונג, לונדון, המבורג, פריז ואחרים.
עבודותיו מצטיינות בוויזואליות נוטפת עוצמה, ואת ההשראה להן הוא שואב מהמרחב האורבני: טרנדים ומותגים לצד רעב ומחלות, הבלחות חמלה ברגעי ניכור, או במילים אחרות: הו, האנושות…
הנה עשר שאלות שהפנינו אליו:
מה הספקת לעשות מתחילת השנה? קיבלתי חשיפה בינלאומית במגזינים שונים ברחבי העולם.
מה אתה מתכנן להספיק עד סוף השנה? להציג בתערוכה אישית בגלריה.
מה קראת או ראית לאחרונה? הסרט 9 – בבימוי שיין אקר ובהפקה של טים ברטון.
חוויה מעצבת שאתה זוכר: אנאפזה – מופע מחול של להקת בת שבע.
פרויקט שהחמצת: עיצוב אימג' פותח לעמוד הבית של אתר TheCoolHunter.
פרויקט שמימשת: עיצוב ואיור ספר ל-ICQ. הספר עוצב במסגרת עבודתי בטיטאן מערכות תדמית.
לקח חשוב שלמדת: חלומות לא מתגשמים תוך יום, אבל בסוף הם מתגשמים…
איש יום או חיית לילה? חיית לילה.
בילוי בכרך או טיול בכפר? בילוי בכרך.
מחשבה עיונית או הגשמה מיידית? הגשמה מיידית.
את המסע שלכם בעבודותיו אתם מוזמנים להתחיל כאן ועכשיו.

קובי פרנקו, מעצב כתב העת המוערך בלוק, מלמד עיצוב בשנקר ובבצלאל, נוכח בתחום עיצוב ספרי ילדים, ונע בין עיצוב מינימליסטי מתמטי לאסתטיקה רגשית ואורנמנטית. לטענתו יצירתיות היא תוצאה של עבודה קשה, ואנחנו אומרים: כנראה קל להאמין בזה כל עוד אתה מגובה בטונות כישרון… המעצבת טל דרורי נפגשה אתו לשיחה על יצירה, תהליכי עבודה ומקורות השראה.

פרויקט מרתק שעיצבת הוא כתב העת "בלוק", מגזין הבוחן את ההתרחשות העירונית על חתכיה השונים, ועוסק בארכיטקטורה, מדיה, תאוריה, אמנות ועוד. ספר לנו על הפרויקט. את כתב העת "בלוק" עיצבתי עם גילה קפלן, שהיתה שותפתי לסטודיו בחמש השנים האחרונות. ההחלטה לעבוד יחד נבעה קודם כל מהחיבור היצירתי בינינו. העבודה עליו היתה משחק פינג-פונג יצירתי, שכל אחד בו לקח את החבטה של השני והעלה אותה מדרגה. כבר בשלב גיבוש הקונספט הראשוני, שהתחיל משרבוטים על מפיות בבתי קפה, היה ברור שנפל לידנו פרויקט חלומות, המאפשר גישה אקספרימנטלית לעיצוב בכלל ולעיצוב מגזינים בפרט. כל גיליון עוסק בנושא אחר, מה שמאפשר תפיסה גרפית שונה וספציפית לכל גיליון. דרך העיצוב ניסינו לפתח קריאה תלת-ממדית לאובייקט שבדרך כלל נתפס כדו-ממדי. בגיליון הראשון ניסינו לייצר סוג של מפתח גרפי להתמצאות בחלל הפנימי של המגזין. פרסנו את עמודי הגיליון לתרשים גרפי המחולק למלבנים שחורים. עמוד בודד = מלבן בודד, כפולה = שני מלבנים וכן הלאה. התוצאה היא פריסה גרפית לפי עמודים של כל המאמרים בגיליון. כל מאמר נפתח ב"תרשים" של עצמו, המראה את כמות העמודים ואת מיקומו של המאמר ביחס לשאר המאמרים. התפיסה היא מתמטית, ארכיטקטונית. מיקום המאמר בפורמט הכתיב גם את מיקום הכותרת הפותחת את הכתבה, כך שבעצם הפריסה הגרפית השרירותית של המאמרים הכתיבה את העיצוב. בכל גיליון ניסינו לפתח ולבדוק עוד שיטות או תבניות ארכיטקטוניות, שמצד אחד סיפקו אינפורמציה, ומצד אחר הכתיבו באופן בלתי תלוי את העיצוב.

אתה דומיננטי בתחום עיצוב ספרי ילדים. מה תהליך העבודה ואיך מתנהלת האינטראקציה בינך לבין המאייר והסופר? זה משתנה מספר לספר ומהוצאה להוצאה. ברוב המקרים הוצאת הספרים פונה אליי עם הטקסט בבקשה למצוא מאייר מתאים לעבוד אתו. יחד עם העורך אנחנו מחפשים את המאייר שסגנונו יתאים לאופי הסיפורי. השלב הבא הוא מציאת הפורמט ובניית הגריד הטיפוגרפי, שבעצם מניח את התשתית למאייר ומאפשר לו להתחיל לעבוד. על פי רוב אני נותן למאייר לחלק בעצמו את הטקסט לכפולות ומשאיר את הפיקוח בידי העורך הספרותי. אני מעדיף לא להתערב בהחלטות של מה לצייר ואיפה. מובן שיחד עם העורך אנחנו מביעים את דעתנו על הפתרון הוויזואלי והרצף הסיפורי. זו עבודה משותפת של הסופר, העורך הספרותי, המאייר והמעצב. השלב האחרון הוא עיצוב העטיפה וכמובן הפקת הדפוס, בחירת הניירות הנכונים וההדפסה.

אתה מלמד עיצוב זה כעשר שנים. מה מקום ההוראה בחייך המקצועיים? מהו לדעתך היחס בהוראה בין הנתינה לקבלה? ההוראה מרכזית מאוד בסדר היום שלי. היא תופסת כמעט יומיים מהשבוע, וזה לא מעט. עם השנים היא קיבלה משמעות וחשיבות גדולה הרבה יותר. המסגרת האקדמית מאזנת את העיסוק הפרקטי היומיומי, ומאפשרת לשאול שאלות על תהליכי העיצוב, לטעות, להסס ולהשתהות. אני מתרגש בכל פעם מחדש כשסטודנטים מבינים אותי ומצליחים ליישם את דרכי החשיבה והיצירה שאני מנסה לפתח אצלם. מספק מאוד לראות סטודנט שבשנה ב' כל הטרמינולוגיה, השפה והשיטה העיצוביות זרות לו או אינן מובנות, ושנה אחרי האסימון נופל והדברים מסתדרים. היה לי פעם מורה שאמר שאם זה לא בא בקלות אנחנו כנראה במקצוע הלא נכון. לי קצת קשה עם הגישה הזאת. אני חושב שתהליך לימודי הוא קשה, מתסכל וסיזיפי, וצריך להתלוות בעבודה קשה ובהתמדה. אני מאמין שיצירתיות היא תוצאה של עבודה מאומצת, וכמו שאני אומר לסטודנטים שלי, לעתים עליה לבוא ממקום "אדיש", ממקום שלא מתיימר יותר מדי, ממקום שעובד באופן יצרני. אני חושב שהיום אני מעצב טוב יותר בזכות ההוראה, והאמת – גם בן אדם טוב יותר.

מהם מקורות ההשראה שלך? במידה מסוימת אני נמשך לשני קצוות. מצד אחד עיצוב מינימליסטי, רזה, שכלתני, מתמטי, ומצד אחר קישוטיות יתר, אסתטיקה גרפית נטולת יומרות קונספטואליות, אורנמנטיקה, עיצוב פולקלוריסטי. בצעירותי נמשכתי מאוד לעיצוב תקליטים בגלל הפורמט הנדיב והחיבור למוזיקה ולסאונד. מוזיקה היא מקור השראה עצום אצלי. כשהתחלתי ללמוד החלום שלי היה בעיקר לעצב תקליטים, ומאוחר יותר לביים קליפים. אחד המעצבים הבולטים בשנות ה-90, ואן אוליבר, עיצב את כל החומר הוויזואלי של חברת התקליטים 4AD והיה לאחד מגיבורי התרבות שלי. הייתי יושב שעות ומאזין לתקליטים של הפיקסיז, קוקטו טווינז ואחרים ומנתח גרפית את העיצוב. אח"כ הגיע פול וייט ו-My Company ומאוחר יותר m/m paris והעבודה המדהימה שהם עשו (כל סטודיו בנפרד) לאלבומים של ביורק. חייב לציין גם את Farrow Design והעיצוב המינימליסטי והמוקפד, לאורך השנים לאלבומים של הפט שופ בויז.

מהו עיצוב ישראלי בעיניך? אני חושב שהעיצוב הישראלי בשנים האחרונות מתכתב יותר עם מגמות בינלאומיות, כך שקשה להגדירו. מנקודת המבט שלי ומתחום העיסוק בעיצוב ספרים, אחד האתגרים של המעצב הישראלי הוא העבודה הדו-לשונית. כמעט כל קטלוג או ספר, בעיקר בתחום האמנות, נדרש לשימוש דו-לשוני, הנובע מהרצון להגיע לקהלים נוספים. כמעצב ישראלי עליך להתמודד עם החיבור בין אות עברית מרובעת לאות לועזית עגולה, ולהתמודד עם כיווני קריאה שונים.

לאחרונה עלה האתר שלך לרשת. מה העיקרון עיצובי העומד מאחוריו? מאחר שרוב הפרויקטים שלי הם ספרים – פורמט בעל חזות חיצונית ועולם פנימי שלם הדורש כניסה, עיון והתעמקות, רציתי לקחת את כל הספרים וכמו "לפרוס" אותם. ליצור פסיפס של כל ספר והפנים שלו. אהבתי גם את הרעיון שכל פרויקט יבודל מהשני בעצם הנוכחות הפיזית והצבעונית שלו. היה לי ברור שעל האתר לתפקד כרצף כרונולוגי. הרעיון של "כיבוי" ו"הדלקה" של פרויקטים לפי אופי קטגורי הגיע אח"כ. יש לי חיבה גדולה לעיצוב שרירותי, עיצוב "ללא מעצב", עיצוב שמגיע מתבנית או משיטה. בחירת קטגוריה מסוימת משאירה רק את הפרויקטים באותה קטגוריה, ולעתים יוצרת חללים ריקים, מוזרים ושרירותיים.

קובי פרנקו – עשר שנים מהיום? בדרך כלל אני לא נוהג לחשוב קדימה, אבל אם אני ממש עוצם את העיניים ומתאמץ אני רואה קירות ורודים, ריח של מרשמלו שרוף והרבה ילדים רצים בין הרגליים.

והלפיד עובר ל: רחל דהן.

עוד ראיונות – כאן

את מבקריה היא מוציאה מדעתם עד שהם גונבים לה עבודות, את חבריה היא מאיירת ומשדכת להם חיות משונות, היא עובדת עם תאגידי תקשורת ענקיים אך זוממת על פרויקטים ביקורתיים שיחתרו תחתם, ובכל זאת נדמה שהאזרחית ט' מצליחה לשרוד בשלום. מיכל רינות עם טל דרורי בראיון סוחף…

את מעצבת אינטראקציה, מעצבת גרפית ומאיירת שחיה באיטליה ועובדת עם חברות תקשורת גדולות כמו גם על פרויקטים אינטימיים. אני רוצה לחזור אתך לתחנה הראשונה: למדת עיצוב גרפי בבצלאל; את עדיין מחוברת לדברים שעשית שם? חלק ניכר מהפרויקטים שעשיתי בבצלאל עסקו בתכנים פוליטיים ואני עדיין מרגישה מחוברת אל רובם, גם אם לא תמיד מבחינת העיצוב. פרויקט הדגל שלצערי נותר רלוונטי הוא "אלפון הכיבוש" שיצרתי במסגרת הקורס של דוד טרטקובר. האלפון כלל מושגים כמו "בקבוק תבערה", "מעצר מנהלי", "נוהל מעצר חשוד" וכיו"ב. מבחינה סגנונית בחרתי לעצב אותו כספר ילדים וזכור לי שדוד החמיא לי על הבחירה בשפת איור גסה ונאיווית, שתאמה לדעתו לסגנון האיור בארץ בשנות ה-50. אם זכרוני אינו מטעני לא מיהרתי להודות שהאיור המסורבל לא נעשה בכוונה! אגב, הפרויקט נגנב במהלך תערוכת סוף השנה לפי עדות השומרים על ידי מבקרים זועמים שהסתייגו מהמסרים שלו.

עם סיום לימודייך ב-1997 עבדת בחברת זאפה, אז אחת החברות הישראליות המובילות בפיתוח אפליקציות אינטראקטיוויות לאינטרנט. מה משך אותך לשם? בעיקר משכה אותי העובדה שלא ידעתי דבר וחצי דבר על התחום, אך גם ההייפ סביב החברה, הכאוס ששרר בה, האנשים שעבדו שם, בובת הספיידרמן שהשתלשלה מהתקרה והכלבים שהסתובבו בין הרגליים בזמן ראיון העבודה תרמו בהחלט לרושם החיובי שהמקום עשה עליי. מבחינה מקצועית הציב בפניי הממד האינטראקטיווי אתגרים חדשים שלא הייתי מודעת אליהם, כמו הצורך להביא בחשבון את התנהגות המשתמשים והתמודדות עם פורמט בעל מגבלות ואיכויות שונות מאלה של דפוס, מה שדחף אותי להעמיק את לימודיי בתחום.
ב-2001 נסעת ללמוד בבית הספר הבינלאומי לעיצוב אינטראקציה באיבראה שבאיטליה. עשית שם כמה פרויקטים מרתקים של "עיצוב ביקורתי”. על מה הביקורת? מרבית הפרויקטים עסקו בהשפעות שיש לטכנולוגיה בכלל ולטלפונים ניידים בפרט על התפקוד החברתי שלנו. ניסיתי לבדוק כיצד טכנולוגיה משנה את האופן שבו אנחנו תופסים מושגים כגון נוכחות וקשב. נחשפתי לראשונה לעבודתם של Dunne & Raby ולעיסוק הביקורתי שלהם בעיצוב ובטכנולוגיה. השפעתם ניכרת בפרויקטים שלי. בד בבד נמשכתי לעיסוק באופנה ולכן הפרויקטים שעשיתי במסגרת הלימודים השתמשו רובם ככולם באופנה ככלי לביטוי רעיונותיי.
Mass Distraction הוא פרויקט שהוצג בתערוכה שאצרו Dunne & Raby במוזאון ישראל. מדובר בסדרה של שלושה מעילים שמטרתם לעורר דיון סביב מושג הנוכחות בעידן שבו נוכחותנו הפיזית אינה מבטיחה את תשומת לבנו לסביבתנו הקרובה. בכל אחד מהמעילים שובץ טלפון נייד, שכדי להשתמש בו על לובש המעיל להישמע להוראות. כך לדוגמה רק לאחר שרכס הלובש את המעיל והתנתק כליל מסביבתו הוא יכול לענות לטלפון; אם ינסה להיחלץ השיחה תנותק. במעיל אחר ניתן לדבר בטלפון רק אם הלובש מעביר לחבר שלצדו משחק וידאו שנמצא בכיסו (שיחת הטלפון נמשכת כל עוד החבר לא נפסל במשחק). פרויקט אחר שנקרא Coniglio Hat הוא כובע בעל אוזני שפן שבתוכן זוג אזניות. הכובע מחובר לנגן מוזיקה, וכשמטים את אוזני השפן כך שיכסו את אוזני המשתמש הנגן מתחיל לנגן. כשהמשתמש זוקף את אוזני השפן המוזיקה פוסקת והוא נעשה קשוב לסביבתו. המטרה היתה לתת ייצוג פיזי מובהק למצב שבו שרוי המשתמש – אם הוא קשוב לעולם סביבו או מנותק ממנו.

במקביל לעבודה בתחום של עיצוב אינטראקציה יצרת את סדרת האיורים Bestiario, צלליות המורכבות משילוב בין אנשים וחיות. מה מבטא החיבור הזה ואיך הגעת לאיור? סדרת בסטיאריו נולדה ב-2005 בזמן שהשתתפתי בהכנת קורס קיץ עבור Architectural Association School of Architecture. נושא הקורס היה "חיות בלונדון", ובמהלך עיצוב האתר לקורס יצרתי דמויות שהן הכלאה בין אנשים שהעברתי עמם את הקורס לבין חיות שונות. משם התפתחה הסדרה ועד היום אני ממשיכה לחקור את הפוטנציאל שטמון בה. החיבור הצורני והקונספטואלי בין החיות לדמויות מסקרן אותי, מתהליך ההתאמה ביניהן ועד לתגובת המאויר לפורטרט ההכלאה שלו. מה שדוחף אותי כרגע לאיור הוא בעיקר ההנאה הצרופה שכרוכה באיור עצמו. בזכות עידודה ותמיכתה של חברתי המאיירת רות גוילי אני נותנת ביטוי מלא לתשוקה ישנה שלי.

את רואה קשר בין העבודות שלך בעיצוב אינטראקציה, כמו כובע השפן והמעילים, לבין האיורים? אני יכולה לראות איך המשיכה שלי לספר סיפור ולאפיין סיטואציות חברתיות מתבטאת בשני התחומים. את הפרויקטים באיבראה נהגתי לתאר כאיורים של מצבים שאנו נקלעים אליהם כתוצאה משימוש במוצרים טכנולוגיים יומיומיים. נדמה לי שגם במכלול האיורים שעשיתי יש בימוי ואפיון סיטואציות רגשיות, רק שהעיסוק הוא בזירה אינטימית הרבה יותר.

יש מקום לשני התחומים בחייך או שתצטרכי לבחור? כרגע אני מתמקדת בתחום האיור בעיקר בשל הצורך להתמקצע. אני מאמינה שבעתיד אמצא דרכים מעניינות לשלב את שני התחומים. עיצוב אינטראקציה בעולם המסחרי: עיצוב ממשקים, בניית תרחישים למוצרים ושירותים דיגיטליים חדשים – הם עדיין עיקר פרנסתי. עבודה עם תאגידי תקשורת משמשת מקור השראה למה שיהפוך, כך אני מניחה, לפרויקטים ביקורתיים על התחום…

והלפיד עובר ל: קובי פרנקו.

לראיונות נוספים לחצו כאן

היא מעצבת אינטראקציות, כל פרויקט שלה מרובד חוויות, היא הציגה כבר בלונדון ובמילנו, והיא מקיימת קורס שמפגיש דיסציפלינות שונות במכון הטכנולוגי חולון. אם זו נדנדה צוחקת או מקלחת מזמרת, מיכל רינות כאן כדי לערער על מוסכמות. אה, כן, וגם לאתגר את "עריצות המסכים" שמאפיינת את העולם הדיגיטלי כיום…(לראיון)

טוב, אז… את יושבת במטוס ומבקשים ממך למלא את אחד מטופסי ההגירה. בשאלת המקצוע יש לך 5 ס"מ פנויים. מה את כותבת? שאלה טובה! לפי מצב הרוח: "מעצבת", "פסיכולוגית", "מרצה במכון טכנולוגי". בעצם אני לא יודעת למה אני לא כותבת "Interaction Designer", שהיא ההגדרה המדויקת.

ועכשיו בפסקה שלמה: אני מעצבת אינטראקציה. כמו שמעצב מוצר מעצב אובייקטים תלת-ממדיים, ומעצב גרפי מעצב למשל כרזות, מושא העיצוב שלי הוא אינטראקציות. אני עוסקת במפגש בין אנשים לבין טכנולוגיה ובין אנשים לבין אנשים אחרים דרך טכנולוגיה, ומתמחה בעיצוב של המפגש הזה, של הדיאלוג שנוצר בו. מילה חשובה נוספת כמובן היא "חוויה". אינטראקציות מתקיימות בזמן בחלל, ביחס לאובייקט, ומערבות בדרך כלל יותר מחוש אחד, לכן הן חוויה מרובת רבדים שמעניין לעצב אותה. בתוך המפגש הזה אחד מתחומי העניין שלי הוא אינטראקציות שמשתמשות בסאונד, ותחום נוסף הוא "מחשוב מוחשי" – "Tangible Computing", כלומר שילובים חכמים של הממד הפיזי והדיגיטלי, שמנצלים את העוצמה של עולם המחשוב ואת היופי, את הפשטות ואת המוחשיות של עולם האובייקטים.

פרויקט שמדגים מצוין את מה שהסברת כרגע הוא SonicTexting, שהוצג בין היתר במוזאון הטריאנאלה במילנו, במוזאון V&A בלונדון ובכנס CHI היוקרתי. מהו הפרויקט הזה? מדובר במערכת שמאפשרת להזין טקסט באמצעות תנועות יד וסאונד. כך היא מאפשרת למשל לכתוב הודעת טקסט מתוך כיס המעיל. המערכת מורכבת מאובייקט פיזי (מין ג'ויסטיק שמוחזק ביד אחת) ומפידבק של סאונד שמדריך את הניווט ומאפשר למצוא את האותיות השונות. עם קצת ניסיון אפשר לשלוט בזה ללא ראייה, מה שיכול להיות חשוב בחושך, בעת נהיגה ולאנשים בעלי מגבלות ראייה. SonicTexting הוא פרויקט ניסיוני שבודק אם אפשר לאתגר את "עריצות המסכים" שמאפיינת את העולם הדיגיטלי היום, וליצור אגב כך חוויה בעלת אופי "פרקטי", שנמצאת על הגבול בין משחק וכלי נגינה.

הפרויקט כולל עיצוב גרפי, עיצוב מוצר ועיצוב סאונד, המתמזגים לכדי חוויה אינטראקטיווית. איך ניגשים לזה? SonicTexting היה חלק מהתזה שלי בבית הספר לעיצוב אינטראקציה באיבראה, איטליה. למזלי היתה לי כמעט שנה לחשוב ולפתח את הפרויקט. הייתי מוקפת חברים שהגיעו מתחומי עיצוב מוצר, עיצוב גרפי, מדעי המחשב, הנדסה, אפילו קומפוזיציה – ונעזרתי בהם הרבה!
בזמן שהחלטתי להתמקד בסאונד אינטראקטיווי, נתקלתי בתחום של הזנת טקסט. יש כל כך הרבה ניסיונות ליצור פתרונות חדשים להזנת טקסט על מכשירים ניידים. שמתי לב שהפתרונות כמעט תמיד דורשים מאתנו ראייה ממוקדת, כשלמעשה אנחנו מנסים יותר ויותר לעשות את הכול תוך תנועה. תהיתי אם אפשר ליצור פתרון שיהיה מבוסס על סאונד, ואם פתרון כזה יכול לאפשר לאנשים ממש "לנגן" את הטקסטים שלהם, ללמוד את הממשק כמו כלי נגינה.
הפרויקט התפתח באופן מקביל בכל הרכיבים: יצירת אובייקט נייד ונוח לאחיזה ביד אחת, הדרכה באמצעות סאונד וייצוג גרפי. להושיב את הכול יחד וליצור חוויה מאוחדת וזורמת. הפרויקט דרש תהליך של התנסות תמידית. כך לדוגמה רציתי ליצור ג'ויסטיק קטן שייכנס לכיס ויופעל ביד אחת. תחילה הוצאתי מיני-ג'ויסטיק מתוך סוני פלייסטיישן שפירקתי. ארזתי אותו בתוך מעטפת עגולה רק כדי לגלות שהוא מסתובב ביד ו"מאבד את הצפון". בעקבות זאת מתחתי אותו לצורה אובאלית, וזה היה שיפור גדול (אגב, שנה אחר כך יצאו נינטנדו עם ה- "Nunchuk", אובייקט דומה אבל "מתוח" עוד יותר). דוגמה נוספת היא במודל הזנת הטקסט. הגישה לאותיות נעשית כך: תנועה ראשונה לתוך אחד משמונה כיוונים, ותנועה שנייה לתוך מרחב שנפרש סביב הכיוון הראשון שנבחר. בעיצוב מפת הלימוד התחלנו בייצוג שטחים, כיוונים, צבעים, עד שהגענו לצורה הפרקטלית האופטימלית עבורנו.

יש לך רקע אקדמי בפסיכולוגיה קוגניטיווית. האם הרקע הזה מעשיר את עבודתך? ואם כן, כיצד? הייתי אומרת שרקע בפסיכולוגיה מעשיר בסך הכול. אמנם אף פעם לא רצתי למאמר קוגניטיווי כדי לקבל החלטה עיצובית, אבל תחומי העניין שלי בהחלט קשורים לשם: חושים, למידה, רכישת מיומנות. תמיד מעניינות אותי אינטראקציות שמאתגרות את המערכת הקוגניטיווית. יש גם דברים שעזבתי (נכון להיום) ללא געגוע: בפסיכולוגיה קוגניטיווית עוסקים הרבה בביצוע ניסויים ובניתוחם, ואילו אני מעדיפה להוציא את הפרויקטים שלי לעולם דרך תערוכות, כנסים, מיצגים ברחובות העיר – ולהתבונן באנשים שמשתמשים בהם. התוצאות מדעיות פחות, אבל מרתקות יותר ומעוררות השראה!
אגב, דווקא בפרויקט הכי היתולי שלי – הנדנדה הצוחקת (עם מיכל רוטשילד), חזרתי למקורות הקוגניטיוויים, וכתבתי מאמר שמסביר את הקשר בין מנגנוני ההדבקה בצחוק לבין האינטראקציה בין הנדנדה לבין המתנדנד.

ייסדת קורס שנקרא IDHO – Interaction Design Hands On במכון הטכנולוגי חולון, שמפגיש מעצבים ומהנדסים לשיתוף פעולה יצירתי. ספרי קצת על הקורס. התחלתי ללמד במחלקה לעיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי בחולון לאחר שהייה ארוכה בחו"ל. הקורס שהזכרת, שתרגום אפשרי לשמו הוא "עיצוב אינטראקציה בשרוולים מופשלים", הוא ה"בייבי" שלי במכון, והוא התחיל כשראיתי שבמכון לומדים מעצבים, מהנדסים ואנשי מדעי המחשב וטכנולוגיות למידה – אותה תרכובת של אנשים שצלחו אתי את התואר השני באיטליה. באתי בעיניים בורקות לסגן הנשיא והצעתי מין קורס אחר – קטן, פרוע ופיזי מאוד, מעשי, שבסופו תערוכה של אובייקטים אינטראקטיוויים פועלים. הסטודנטים לומדים להכיר את החומר האינטראקטיווי ולפסל בו חוויות. לשמחתי גיליתי שהמכון הוא בית נהדר לעניין הזה. בימים אלה מתחיל הקורס הרביעי, ומלמדים בו גם שחר גייגר ונמרוד רם. יש לנו ציוד כמו Arudino ו-Phidgets ותוכנות כמו Processing ו-Max/MSP, שמאפשרים גם למי שמגיע ללא רקע טכנולוגי להגשים חלומות אינטראקטיוויים.

מהם כמה מהפרויקטים האהובים עלייך בקורס? עם הפרויקטים האהובים עליי אפשר למנות את "מקלחת שירה" – מקלחת ללא ידיות שמופעלת על ידי שירה. אני אוהבת את ההפיכה של ההתנהגות הספונטנית האוניוורסלית ללב הממשק בין המשתמש לבין המקלחת. היה יפה לראות אנשים בתערוכה שרים ונרטבים!
פרויקט נוסף הוא Amusity, שולחן סלון מוזיקלי שמאפשר גישה לאוסף המוזיקה הביתי. השירים צפים על משטח השולחן, ואפשר להניח עליהם רמקול קטן כדי לשמוע. יש כאן חיפוש אחר ערכים שאבדו – האפשרות להתרשם מאוסף המוזיקה של חבר בסלון, כמו בימי ערֵמות התקליטים, דרך ממשק חדש ומפתה. זו אחת הדוגמאות היפות ביותר שראיתי לתחום של TableTop Computing, והפרויקט ממשיך להתפתח בימים אלה.

לסיום, מה תכניותייך להמשך? פתחנו השנה את "המעבדה לאינטראקציה" במכון הטכנולוגי חולון. המעבדה היא חלל ובית לכל הפעילות האינטראקטיווית במכון – כמובן לקורס הבינתחומי, אבל גם לחוקרים וליוצרים אורחים, לכנסים, להרצאות, לסדנאות, ל-residencies ולמה שעוד ייוולד. אנחנו רוצים שזה יהפוך לבית לתחום האינטראקציה גם מעבר לגבולות המוסד, ומזמינים הצעות לפרויקטים (בקרוב יצא Call for Proposals). בחודש הקרוב יתארחו במעבדה שלושה יוצרים מחו"ל, תיפתח בה סדרת הרצאות, ותתקיים בה סדנה של חוקרים מהאיחוד האירופי בתחום הסאונד האינטראקטיווי. בתוך כל זה אני מקווה למצוא זמן לפרויקטים הבאים שלי, אמן!

והלפיד עובר ל: טל דרורי.

לראיונות נוספים לחצו כאן

מוצרט בוודאי היה שמח לפגוש בעמית פיטרו, שאצלו תווים מרחפים באוויר והמוזיקה בתנועה. ובעצם גם קנדינסקי. אם זה שווה משהו היינו אומרים שפיטרו מצייר מוזיקה ושומע אנימציה. ככוראוגרף של צלילים וקווים הוא יעניק לכם כלים שתוכלו בעזרתם להגיע לידי מימוש. אריאל עפרון פגש אותו לראיון משובח

מסעך החל במוזיקה והתרחב ליצירה אינטראקטיווית. מה היו התחנות והגורמים שהניעו את המהלך?
המסע באמת התחיל במוזיקה. הגעתי לניו יורק עם להקה (1998). עבדתי בתור מוזיקאי במשרה מלאה, שזה אומר חברת תקליטים, להקה, ולנגן בכל ערב במקום אחר. תמיד אהבתי לבנות כלים מוזיקליים משלי, ותמיד אהבתי לחפש דרכים אחרות לעבוד עמם. באותה התקופה תוכנות כמו פלאש התחילו לצאת החוצה, ואפשרו גם לאנשים כמוני, שהם לא מתכנתים מקצועיים ובעלי תואר בהנדסת מחשבים, לתכנת. לא הבנתי בשפות התכנות האלה כלום, אבל חשבתי שזאת תהיה ההזדמנות שלי לנסות לבנות כלים מוזיקליים בעזרת מחשב. בפועל לא היה אפשר לעשות מוזיקה בפלאש, אבל באותו הזמן לא ידעתי את זה. העשייה והרעיון עניינו אותי. ישבתי במשך שנה וחצי ולמדתי איך לעשות את זה, ומשם זה התפתח. גיליתי עניין ביכולת של קוד לשלב בין מדיומים שונים, לשלב בין צליל לבין קו לבין אינטראקטיוויות.

תוכל לדבר על תהליכי עבודה ביצירה אינטראקטיווית דרך עבודה ספציפית?
אני אוהב לחשוב על האמנות האינטראקטיווית גם בתור extreme usability case study. לדוגמה, ה-Sonic Wire Sculptor – כשאני מופיע אתו אני יכול לעשות דברים שאולי מעניינים אנשים, אך כשלעצמו זהו כלי שעושה רעש די מזעזע. כשביקשו ממני להעביר אותו לקונטקסט של עבודת אמנות, והייתי צריך לשים אותו במוזאון בלי שאני עומד לידו כל הזמן ומסביר לאנשים מה זה, גיליתי שאנשים שנאו אותו. זו היתה הפעם הראשונה שקלטתי שאם אני רוצה שעבודה תעמוד בפני עצמה אני צריך לגרום לסקרנות ולערנות אצל המבקר שנכנס לחלל.
איך אני גורם לאדם הזה להסתקרן די בשביל לנסות משהו חדש שהוא לא ניסה לפני כן? שם פגשתי בפעם ראשונה ברעיונות של usability design  ו-user experience.
במשך כשנתיים ישבתי ושיפרתי כל אספקט שאני יכול. הייתי מתבונן על אנשים משחקים עם הכלי, רושם, מדבר עם אנשים בלי שהם ידעו מי אני ומנסה להבין למה הוא לא עובד. בהתחלה היה ה-Sonic Wire Sculptor מורכב ממסך מחשב Wacom Tablet ומרמקולים שעושים רעש, זה היה הממשק.
בשלב כלשהו הבנתי שכשאנשים שומעים מוזיקה הם רגילים לדמיין תמונה של כלי הגיוני מבחינה פיזית שמייצר את המוזיקה הזאת. אז אחת מהמשימות הראשונות שלי היתה לדמיין איך הכלי אמור להיראות, וזה דרש ממני לחזור לעיצוב ולבנות בעץ ובמתכת, דבר שחשבתי שבזכות הקוד לא אצטרך לעשות. ברגע שבניתי את הכלי השתנתה התגובה לחלוטין. יש כאן הרבה עבודה של פסיכולוגיה של משתמש, גם שליטה על קהל בחלל. איך אתה גורם לאדם להסתקרן ולהרגיש נוח עם משהו חדש שהוא לא עשה אף פעם לפני כן? ובסיטואציה הזאת הוא למעשה הופך להיות פרפורמר בכלי שהוא לא מכיר. לדוגמה הוספתי לכלי מסך שמקרין את מה שרואים בתוכו על הוואקום (Wacom), ואני מקרין את זה בגדול על קיר בחלל. כך אני יוצר מצב בחלל שבו נוח לאדם לעמוד רחוק ועדיין לחוות את העבודה. הוא יכול לעמוד שם במשך חמש דקות, לראות אנשים אחרים משתמשים בכלי, ופתאום להרגיש שהוא למעשה מומחה לעומת המבקר שרק נכנס. אז הוא מרגיש נוח לגשת אליו.
המטרה היא להביא את המשתמש או את הצופה להתנסות, להיות משוחרר לחלוטין ולתת לסקרנות הילדותית שבו להשתלט.
כשאני רואה שזה קורה אני מרגיש שהעבודה באמת מתקשרת את עצמה.

הרבה מהדברים שאתה עושה הם במסגרת שיתופי פעולה. איך זה קורה ועם מי?
היום אני משתף פעולה עם ג'יימס פטרסון. פגשתי אותו בשנת 2000, מאז אנחנו גם עובדים יחד וגם חברים טובים מאוד. הוא אנימטור, צייר ומתכנת. שיתופי הפעולה בינינו הם מעניינים מאוד כי המוטיב בהם הוא בניית כלים שמאפשרים לאנימטור או לצייר לעבור תהליכים שמוזיקאי עובר.
כשאתה כותב מוזיקה אתה יושב בחדר עם הגיטרה ויוצר עם כלי העבודה שלך. זהו תהליך שונה מאוד מאשר לשבת ולצייר פריים אחרי פריים אחרי פריים באנימציה. אלו שני תהליכים אחרים לגמרי.
אם אתה יכול להביא את הנזילות שיש בתהליך המוזיקלי, את הפתיחות ואת חוסר הזמן הלינארי לתוך תהליך הפקת אנימציה בצורה קלה, פשוטה ונגישה, זה עניין של מהירות יותר מכל דבר אחר.
המטרה שלנו היתה ליצור כלי ציור בתלת-ממד שמאפשר למשתמש לשמר את האסתטיקה הטבעית שלו כשהוא מצייר בעיפרון או בעט. הטכנולוגיה כבר היתה, ולמעשה עבדנו במשך כשנה וחצי על העיצוב האינטראקטיווי של הכול, במטרה להסיר את כל המחסומים בדרך ליצור כלי שהמשתמש בו לא ירגיש שהוא יושב מול תוכנה. התוצאה היתה Rhonda. הממשק בעבודה ב-Rhonda הוא להחזיק עט ביד אחת, ועכבר טראקבול ביד שנייה. יש בכלי שלושה כפתורים שאפשר לעבוד אתם, והם מאפשרים תנועה מלאה בתלת-ממד ועבודה בשתי הידיים במקביל.
שיתוף פעולה נוסף עם פטרסון היה SmashUP – עבודת מחול עם Dana Gingras, כוראוגרפית קנדית. ג'יימס ואני יודעים איך לעבוד עם תנועה של סאונד ושל קו, אבל רצינו לבדוק מה אנחנו יכולים לעשות עם תנועה של בני אדם וכמה באמת נוכל להשפיע על הכוראוגרפיה, ואיך אנחנו יוצרים מצב שבו כל זה קורה באופן טבעי.
בעבודה זו בנינו כלי – תוכנת כוראוגרפיה שמבוססת על רעיון של תוכנת מולטי טראק למוזיקה, אבל היא מאפשרת גם להכניס וידאו של הרקדנים בתנועה, להוסיף אנימציה וגם לעשות הרבה שינויים בזמן קצר.
במקום להגיד אחד לשני מה צריך לעשות אנחנו יכולים להראות אחד לשני איך דברים צריכים להיראות. התוכנה עברה מאחד לשני, עבדנו הלוך חזור, ובמהלך העבודה נפגשנו כמה פעמים כדי לכייל אחד את השני. וכך הפך התהליך להיות לא מילולי.

תוכל לדבר על תהליך העבודה בעיצוב וביצירת תוכנה, על שיתוף הפעולה ועל הדינמיקה של התהליך?
האיכות של האנשים שאני עובד אתם היא הדבר החשוב ביותר. אני נזהר מאנשים שהאגו שלהם לא מאפשר להם לעבוד עם אחרים. אני עובד עם אנשים שמסוגלים לעשות מהפך באמצע תהליך העבודה שלהם.
כמו במעבדה, כל אחד מפשיל שרוולים ומתחיל לתכנת. מתחילים לזרוק רעיונות, לא בכתב אלא בקוד, פרוטו-טייפים קטנים, ומנסים מתוך ידיעה שרובם לא יצליחו, אבל מחפשים אחד שממנו נבין מה הפרויקט צריך. באיזשהו שלב אחרי שנעשו די ניסיונות צריך שאותם אנשים יהיו מסוגלים לעשות סוויץ' בראש ולעבור להשתמש בטכנולוגיות מתאימות לפרויקט, לבחון אלגוריתמים ושימושיות.

מה טומן העתיד הקרוב עבורך, מבחינת פרויקטים?
רונדה – תוכנת ציור, השתחררה, וזהו שיתוף פעולה של חמישה אנשים בצוות יחד אתי. אני סקרן מאוד לראות לאן אנחנו יכולים לקחת את זה.
אנחנו עובדים על אפליקציית אייפון שקשורה לזה, יהיה מעניין מאוד לקחת את הפרוטו-טייפ ולהפוך אותו לסוג של מוצר חופשי. כל אחד יכול להיכנס לאתר ולהוריד אותו, כרגע לפחות. מה יהיה בעתיד אני לא יודע.
בשנה האחרונה אני עובד עם שחר, אחי, שהוא איש פיננסים ויזם. יש לו חלום לעשות דמוקרטיזציה לעולם ההשקעות, כלומר לעזור לאנשים להשקיע את כספם, וגם כשאין להם הרבה כסף, לתת להם שירותים ברמה גבוהה. זו המטרה שלו כרגע, ועוד פעם, יש כאן בעיית אינטרפייס קשה מאוד. איך אתה גורם לאנשים להרגיש נוח להתנסות בדברים, שאם הם יבינו אותם תהיה להם הרבה יותר שליטה בחיים. בין זה לבין רונדה ואיזו עבודת אמנות שתצטרך להתקיים עד סוף השנה, זה מה שיש.

והלפיד עובר ל: מיכל רינות.

עוד ראיונות – כאן

"בכל חלל יש נרטיב ותמיד מעניין לספר סיפור על מקום – במקום עצמו", אומר היוצר אריאל עפרון. המעצב מושון זר-אביב בחר להפנות לו את השאלון ולבדוק, בין היתר, איך הוא מתמודד עם עיצוב מוזאון ההנצחה לאירועי 11 בספטמבר.

על כרטיס הביקור שלך כתוב: אריאל עפרון, designer/filmmaker ,Local Projects. מה זה אומר? אני מגיע מצילום וידאו-ארט. מצאתי את עצמי עוסק יותר בתחומים של עיצוב, אפילו שלדעתי הכלים והגדרות הז'אנרים מעורפלים כיום. אני חוצה את הגבול בין אמנות לעיצוב כמה פעמים ביום, כך שאני מתעסק פחות בשאלת ההגדרה העצמית. Local Projects היא חברת עיצוב בניו יורק שמעצבת מדיה לחללים ציבוריים ולמוזאונים. אנחנו מעצבים את מוזאון ההנצחה של 11 בספטמבר (יחד עם Thinc Design), את המוזאון היהודי החדש בפילדלפיה, ומעצבים תערוכות למוזאונים ולמרכזי מידע אינטראקטיוויים. בחברה עובדים כ-15 איש, ובהם מעצבי אינטראקציה, מעצבים גרפיים, מתכנתים, אנימטורים ותחקירנים.

בתקופת לימודיך ב-ITP ובפרויקט הגמר שלך במיוחד, עושה רושם שההתעסקות שלך היא צורנית, וכוללת הקרנות על משטחים תלת-ממדיים. מצד אחר, בעבודתך בסטודיו אתה לרוב נדרש לספר סיפור. איך מגשרים בין השניים? תמיד עניין אותי איך וידאו וצילום נוגעים בחלל. בכל חלל יש נרטיב ותמיד מעניין לספר סיפור על מקום – במקום עצמו. אני מחפש איך דימוי מוקרן יכול לעבוד על משטח שאינו בהכרח דו-ממדי. את העניין הזה התחלתי לפתח עוד בארץ, כשהייתי עושה עבודות עיצוב וידאו להפקות מחול, תאטרון ומוזיקה. בשנותיי בניו יורק התחלתי לגלות עניין באדריכלות ובמרחב, ובו בזמן השתכללתי בטכנולוגיות של נרטיב כמו וידאו ואנימציה תלת-ממדית. בשלב מסוים הבנתי איך הדברים יכולים להתחבר. מדיה הופכת להיות אלמנט מרכזי בכל חלל ציבורי. אנחנו לרוב רואים זאת בחללים מסחריים כשמנסים למכור לנו משהו, אך אותי מעניין יותר להשתמש בדברים האלה כדי לספר סיפור על המקום, ליצור חוויה.

בלימודים יצא לך להתנסות, משוחרר מאילוצי מימוש והטמעת הניסוי לתוך פרויקט. האם זה משהו שאתה יכול לעשות גם בעבודה היומיומית? קודם כול, אני חושב שלימודים הם זמן להתנסות, לערבב את מקורות האינפורמציה ולנסות להגיע לאיזשהו שיא יצירתי המכיל חשיבה וביצוע. לשמחתי אני ממשיך בניסיונות הפורמליסטיים, כשבסוף התהליך עומד מוזאון/חלל/לקוח. הניסיונות כוללים גם את המשך החיפוש הפיסולי בתוכנות תלת-ממד, בסריקות תלת-ממד של מודלים פיזיים, ובהדפסות תלת-ממדיות. לפעמים אני מקבל משימה אבסטרקטית כמו "לך תתנסה במים, בסאונד ובזרימה של אוויר עם אור". אני הולך לסטודיו ובונה ברכות ומנגנונים שמטפטפים טיפות, סאונד שמזיז את המים, אור והקרנות וידאו, ובסוף התהליך מתגבשות סקיצות אחדות שהן הקרקע לדיון עם הלקוח. כך לדוגמה חלל ספציפי במוזאון היהודי החדש שיפתח בפילדלפיה יכלול עבודת קיר ושלוש עבודות רצפה שמבוססות על אותו תהליך של עבודה פיסולית והקרנות וידאו שמקורן בפרויקט הגמר. בהצעה לפרויקט חדש (שלב שהכול עוד אפשרי בו כי עדיין לא מדברים על תקציב) אנחנו משתמשים בטכנולוגיה של Motion Capture ליצירת אובייקטים פיסוליים שיהוו אלמנט מרכזי בעיצוב החלל.

אז הניסיונות הצורניים האלו מתבטאים גם בפרויקט עיצוב מוזאון הזיכרון ל-11 בספטמבר? שם זה קורה פחות, גישת המוזאון היא שמרנית הרבה יותר. זה עיצוב שמשתדל לתת לעדויות ולעובדות לדבר בעד עצמן בלי תחושת תיווך ובלי מניפולציה. מדובר בפרויקט של יותר מארבע שנים. כאן התהליך נחלק להרבה אבני דרך, שאנשים רבים צריכים לאשר. בעבודה על פרויקטים בסדרי גודל וזמן כאלה אנחנו שוברים את התהליך ליחידות קטנטנות של התקדמות. ראיונות של שעה וחצי מצטמצמים לכדי 40 שניות, שגם הן מהוות חלק מקולאז' שלא עולה על חמש דקות. ההתעסקות בחומרים ובעדויות של אנשים ובדימויים שמגיעים לאוסף המוזאון היא חוויה קשה. תהליך העבודה מתחיל בכמה ימים של שקיעה בתוך עצבות אינסופית, שרק לאחריה אני יכול להתחיל להתאזן ולעבור מצד המקשיב לצד מספר הסיפור.

הבניית הנרטיב הרשמי של אירועי 11 בספטמבר היא נקודה רגישה. 30% מהציבור האמריקאי מאמין שמסתירים ממנו את התמונה המלאה. מהי החוויה שלך מההתמודדות עם המשימה הקשה הזאת של בניית נרטיב רשמי? זו שאלה קשה מאוד שאני לא בטוח שיש לי תשובה מלאה עליה. הדברים מתהווים גם בהבנה וגם בזיכרון. 11 בספטמבר היה האירוע המתוקשר ביותר, המצולם ביותר, המתועד ביותר בזמן אמת מהרגע שקרה. השאלה "למה זה קרה?" מפצלת קבוצות שונות בחברה האמריקאית ובעולם בכלל. אף שכבר עברו שמונה שנים, אני מאמין שאנשים עדיין סופגים את הכאב, עדיין חווים את היום עצמו, את הטרגדיה האישית. לספר את הסיפור ולשמוע את האנשים שהיו שם – זאת הנקודה החזקה ביותר, וממנה אני פועל. אני משתדל שלא להיכנס לפירושים גלובליים שאין לי את היכולת לעשות אותם. למוזאון יש אומץ לגעת בסיבות ולדבר עליהן, אבל אין ספק שמדובר בחומרים רגישים מאוד… אני רואה את זה גם במוזאונים שעוסקים בשואת העם היהודי. עברו הרבה שנים עד שהתפתח שיח גלובלי שנוגע בנושא של רצח עם, לא רק של העם היהודי, גם כזה שמתרחש היום. אני מאמין שזה תהליך של הבשלה והבנה שאנחנו עדיין נמצאים בתחילתו.

והלפיד עובר ל: עמית פיטרו.

עוד ראיונות – כאן