האם אפשר לשבת על צל של כיסא?

Pepe Heykoop, הולנדי צעיר, בוגר האקדמיה לעיצוב החביבה עלינו באיינדהובן, אוהב לערוך אקספרימנטים בעיצוב ולהפיח חיים חדשים באובייקטים ישנים. בין עבודותיו מצאנו מוצרים שימושיים, רהיטי one of a kind וגם כמה אובייקטים ניסיוניים שלא מתאימים לשום קטגוריה.
אחד מאותם פרויקטים שאינם ניתנים לקִטלוג הוא "כיסא?". במבט ראשון זוהי אסופה אקראית של קלטת וידאו, שופין וזרוע מתכתית, ללא רמז לתכלית או היגיון, אבל כשמפנים את המבט אל הצל המוטל על הקיר, ברגע אחד נוצר סדר בבלגן ונגלה לעינינו כיסא. פרויקטים מסוג זה פותחים חלון אל עולמו של המעצב, וממחישים לנו את תהליך העבודה מרעיון לפיתוח ועד למוצר עצמו.

בסדרת הכיסאות Theme Chairs הייקופ מציג שלושה כיסאות שונים, כאשר בכל כיסא הוא בוחן שאלה עקרונית שהוא מתחבט בה

בכיסא gOLD הוא מטפל במחברים החלשים באמצעות חוט זהב מלופף. מלבד החיזוק המבני שהוא מספק, החוט הופך לחלק אינטגרלי מהכיסא מבחינה צורנית ודקורטיווית. הייקופ ממשיך את קו המחשבה הזה אל Stacking Chair – זוג כיסאות שבורים מחנות יד שנייה שעטף בנייר דבק וליפף בצמר עד לקבלת פני שטח שמנמנים ומזמינים. הוא מפיח רוח חיים בזוג כיסאות עייפים ויוצר צורניות אורגנית נעימה ושובת לב.
בפרויקטים Skin Collection ו-Leather Lampshades, הייקופ עושה שימוש מרשים בעור וגורם לו לשדר רכות. Skin Collection עשוי משאריות עור של תעשיית הריהוט; את שאריות העור הללו הוא תופר על גבי אובייקטים שנמצאו ברחוב או נקנו בחנויות יד שנייה. גימורי המט החמימים והתיפורים החיצוניים יוצרים אווירה אורגנית אך ממושמעת על גבי הרהיט. לאתר המעצב.

המוזאון של אדובי הוא ניסיון למצות את כל מה שחלל קיברנטי יכול להעניק

"אין דלתות, אין שומרים ואין רמברדנטים במוזאון הזה", ככה מבטיחה לנו עין ענקית מעופפת – המדריכה שלנו במוזאון למדיה דיגיטלית של חברת Adobe. לו נבנה בעולם האמיתי, היה המוזאון משתרע על פני 57,680 מ"ר. המבנה הפנימי שלו כולל אטריום פתלתל, אינסוף גלריות, אודיטוריום וצמד מגדלים הנשזרים זה בזה ומהווים ארכיון בן 50 קומות. המוזאון, שנחנך באוקטובר 2010, מציע למבקרים שלוש תערוכות והרצאה אחת, ובחודשים הקרובים תושק תערוכה נוספת, שתאצור הקולנוענית Shari Frilot.
A + B = C, הרצאתו של John Maeda, סוקרת את ההיסטוריה של המדיה הדיגיטלית (בלי להזניח את חלקה של אדובי, כמובן). ב-inForm, התערוכה שאצר Thomas Goez, עורך בכיר במגזין Wired, אפשר לראות יצירות אמנות המבוססות על איסוף מידע וסטטיסטיקות.

אצלנו נרשמה העדפה ל-Valley של האמן Tony Oursler, שבה הצופים הם שמנהלים את סדר התצוגה ואת העבודות עצמן, ול-Tida Dome, Journey to Seven Light Bay של האמנית היפנית Mariko Mori, שבה משוגרים הצופים לאי שלֵו ביפן

אדובי עמוקת הכיסים נקטה גישה מפתיעה ומעוררת הערכה: במקביל לעבודה עם חברת הדיגיטל הלונדונית Unit9, היא שכרה גם את שירותיהם של המעצב Piero Frescobaldi, שתפקד על תקן קבלן, ושל האדריכל האיטלקי Filippo Innocenti, השותף במשרדה של זהה חדיד, שמצא את הבריף לתכנון המוזאון משחרר וכובל בו בזמן. "אתה חופשי ממגבלות מבניות ומכוח הכבידה, אבל כל הרעיון של אדריכלות הוא להציע סדר – ליצור ארגון בפונקציה כלשהי. כשאין שום מגבלות זה נהיה מסובך באמת", אמר לאתר  Architectural Record.
"הדרך היחידה לגלות את גבולות האפשר היא לעבור אותם ולהגיע אל הבלתי אפשרי", מצטט קית' אנדרסון, המנהל האמנותי, את סופר המד"ב ארתור סי קלארק, בהתייחסו לרצון המתכננים ליצור את המוזאון כאילו היה מבנה שעשוי להתקיים בעולם הממשי (הציצו בסרטון Making the Impossible, שמתאר את תהליך העבודה על המוזאון).

היא מעצבת מוצר, מעצבת פנים, תכשיטנית ואמנית, אבל יותר מכל – מטלי קרסט היא אייקון

עוד קודם שפתחה סטודיו לעיצוב כבר הספיקה Matali Crasset לעבוד עם כוכבים כפיליפ סטארק ו-Denis Santachiara. קרסט, בוגרת Les Ateliers de Paris, יוצרת אובייקטים גמישים ומשתנים על פי הצורך: Dynamic Life למשל היא ספה מודולרית שהמשתמש בה יכול לשנות את גובהה, את מספר מקומות הישיבה שלה ואף את מיקומי המשענות בה. גם בסדרת רהיטי Moustache תקפה קרסט את המודולריות, כשאִפשרה לרהיטים הפרקטיים להשתלב בכל חלל.

מינימליזם עכשווי וחוסר פחד מפרטים הם כנראה סוד הצלחתה. קרסט לוקחת צורה מינימליסטית עירומה, ומלבישה אותה בפרטים עדינים ומחושבים, שבניצוחה יוצרים אווירה אסתטית ולא עמוסה

כך התליונים שעיצבה לחברת התכשיטים הצרפתית Le Bussion: בסדרה אחת, תליונים אבסטרקטיים שנראים כחלקיקי אלקטרוניקה מעודנים המלווים באבני חן, קיבלו אופי פרקטי ונטול שייכות מגדרית. בסדרה שנייה בחרה ליצור פיגורינות מינימליסטיות עתידניות, כשחלקן עוצבו בדמותה היא. סט כלי המטבח שעיצבה ל-Alessi הוא, בפשטות, עיצוב תעשייתי עם נשמה: צורות רכות ונעימות, נוחות לאחסון, ובצבעים שנבחרו במדויק.

כל הקסם הקרסטי מגולם באתר המענג שלה: עיצוב מופשט, מינימליסטי, ובה בעת מלא גרפיות צבעונית. ממשק לא שגרתי ממיין את תחומי העיסוק בסטודיו לפי צבעים ומילות מפתח כמו "נדיבות" ו"אמפתיה", ונותן לגולשים פידבק מוזיקלי נעים

בדומה לרון ארד והכובע, אף פניה מככבות בכרזות ומוכרות את העיצובים. קרסט הפכה לאייקון של ממש בקרב שוחרי העיצוב, כשמשקפיה המלבניים ותספורת הפטרייה שלה הפכו למזוהים עם שיק אינטליגנטי וטעם טוב. לאתר של קרסט

"טכנולוגיית לד היא נקודת מוצא מרתקת, המובילה לרעננות וחדשנות בתחום התאורה"

מיכאל מיקולסקי, אדריכל ומעצב מוצר, מתרכז בעיקר בגופי תאורה ובתאורה המשלבת טכנולוגיית לד, שדרכם הוא בודק את היחסים בין מנורות הליבון ונורות הלד לגוף העוטף אותן.
כמו מעצבי תאורה ידועים בעולם דוגמת Achille Castiglioni ו-Ingo Maurer, גם הוא מחבר בין מעטפת לתוכן, ויוצר גופי תאורה פיסוליים ייחודיים. תחילת דרכו בשנות ה-90 אופיינה בעיצוב שעשה שימוש חוזר במוצרים, מה שהיום הוא טרנד משגשג, על גבול השחוק:

מזוודה בעלת ידיות של דלתות וחלונות, כוסות פלסטיק כגופי תאורה, סדרת מושבים עשויים מראשי מגבים ומנורות מפומפות לחילוץ סתימות ביוב

תוך שהוא מקפיד להשתמש בחלקי מוצר ובמוצרים תעשייתיים פשוטים, הוא מעניק לאובייקטים "יוקרה" שמקורה יותר ברעיון מאשר בחומר. כך אפשר לראות מסננת וחבקים שהופכים לגוף תאורה דמוי קיפוד, או אטבי פלסטיק פשוטים ששודכו לנורות לד.
כשהוא מצויד בכושר המצאה ובהומור, מיקולסקי מצליח לשנות את ייעודם המקורי של האובייקטים (האפרוריים במרבית חייהם), ולהפיח בהם ניצוצות חדשים. לאתר

לייבל העיצוב ConfettiSystem הפך את העבודה למסיבה אחת גדולה

לא תאמינו מה אפשר לעשות מכל אותם נצנצים, כלים חד-פעמיים וקישוטי נייר שאפשר למצוא בחנות "הכל בדולר" הקרובה לביתכם. לייבל העיצוב בעל השם המשמח ConfettiSystem שואב השראה בדיוק מכל אלה. צמד המעצבים שהקימו את הלייבל, Nicholas Andersen ו-Julie Ho, החלו לשתף פעולה כשהם מאלתרים ממרתף בוויליאמסבורג תפאורות למסיבות של חברים ולמופעי אינדי מוזיקליים. "גילינו שהיכולת לשנות חלל ומצב רוח ללילה אחד, להעניק לאנשים זיכרון מיוחד מאירוע – משמחת אותנו מאוד", הם מספרים.
העולם הזול והזמין של אביזרי המסיבות ריתק אותם, והם החליטו להפוך אותו למוטיב חומרי מרכזי בעבודתם.

בהרבה כישרון אלתור ובחיבה משותפת למלאכת יד, הם החלו ליצור תכשיטים ואובייקטים עיצוביים שיש בהם מן הקריצה לאותו נצנוץ מסיבתי, כשהם משלבים בניירות הכסופים גם עור ומשי

הסדרה הראשונה שהוציאו לאור הייתה פיניאטה piñata – קבוצת אובייקטים בהשראת המשחק המקסיקני, שבמהלכו מכים במכל נייר מקושט עד שהוא מתפרק מתכולתו ומשיר ממתקים או צעצועים. המשחק קיבל טוויסט עיצובי מקסים שהפך אותו לספק אהיל ספק כדור מראות תוצרת בית.
רבים וטובים נשבו בקסם של שיטת הקונפטי, וכרגע אפשר לומר שהשניים די עסוקים. בזמן שנותר להם מגזירות קונפטי בעבודת יד (על כך הם לא מתפשרים), הם טסים בעולם, מקימים תפאורות למופעים, מלבישים חללים במשטחי קונפטי עצומים ומשתפים פעולה עם בתי אופנה וחברות כמו Lanvin ,J.Crew ו-Opening Ceremony.

"לפעמים עיצוב מושלם מתמטית נראה פשוט רע. קצת כאוס לעולם לא מזיק!"

לפני כשנתיים החליט Steven Bonner בוגר תעשיית העיצוב לצאת לדרך עצמאית. מיותר לומר, שמאז הוא לא הביט אחורה. עבודותיו נראות בכל מקום, משערי מגזינים וכתבות ועד קמפיינים וסרטוני אנימציה. הכל מהודק באלגנטיות ובטביעת אצבע ייחודית. מגלזגו – בראיון.

הפשטות הבולטת שבדימוייך הפכה לסימן ההיכר שלך. עם זאת, אין שני דימויים עוקבים שנעשה בהם שימוש באותם אספקטים. איך אתה ניגש לכל בריף חדש? אני מנסה לחשוב על רעיון או רגש שמתאימים לאותו פרויקט, ואם זה אומר לנסות משהו חדש אז בסדר. הרבה מזה מגיע משנותיי כמעצב במשרד, שם הורגלתי לבחון כל בריף לגופו. אף על פי שזה טוב להיות בעל סגנון מזוהה, ואף שזה מעודד לחשוב שלעבודה שלי יש ייחודיות מזוהה, זה חשוב באותה מידה לא לאפשר לאסתטיקה הזאת להכתיב את העבודה עד למצב שאני בעצם מרַצה את עצמי, ולא מביא בחשבון את משתמש הקצה.
איזה סוג בריפים אתה מקבל בדרך כלל מלקוחות – פתוחים או מנחים? קצת משניהם, למעשה. לפעמים לקוחות מבקשים משהו דומה לעבודה שכבר קיימת, שזה בסדר מפני שזה נותן לי מושג באשר ללוק אנד פיל שהם מבקשים להשיג, ומצד אחר, אני אוהב כשלקוחות מבקשים ממני משהו שלא עשיתי קודם, ומאפשרים לי להעלות קונספטים בעצמי.
מה הייתה הנקודה שבה החלטת לצאת לדרך עצמאית? הגעתי למצב שאני עובד במשרד במשרה מלאה, ומגיע הביתה לעוד "משרה מלאה" כמאייר "מהצד", עד שפיזית לא עמדתי בכך. החלטתי לעזוב את המשרד ולעבוד כעצמאי מהבית. אני עדיין "עם רגל אחת" בחיים הישנים, ולוקח עבודות מיתוג ועיצוב, וכן עבודות פרילנס לסוכנויות בגלזגו ובאדינבורו. אני לא חושב שאני רוצה לעזוב את העיצוב הגרפי המסורתי לגמרי, מאחר שזה משמש עבורי כגיוון נחמד. עם זאת, אחרי שנתיים של עבודה מהבית נתקפתי ב"קדחת התא" – השתעממתי לעבוד לבד והתגעגעתי ל"קהילה" של התעשייה. לכן עברתי לאחרונה לסטודיו חדש בגלזגו, עם עוד כמה עצמאים ופרילנסרים מכל מיני תחומים. כך אני יכול גם לפתח קשרי עבודה עם אנימטורים, במאים, אמני 3D, כמו גם עם מאיירים ומעצבים אחרים, ולהיפתח לעוד דרכי עבודה.
יצרניות תוכנה מוציאות חבילות אפליקציה על בסיס קבוע, אבל עד כמה הפיצ'רים החדשים חשובים מבחינת עידוד היצירתיות? זה הכל כסף, לא כך? אם זה פיצ'ר שימושי באמת, אז זה מצוין. אני לחלוטין בעד ללמוד דברים חדשים, אבל לפעמים אני מקבל את התחושה שכמה מהפיצ'רים מוספים לתוכנה רק כדי למכור משהו שהיה יכול להסתכם בשדרוג קל.

אני נוטה להשתמש באותם כלים. מדי פעם יוצא פיצ'ר חדש שאני משתמש בו כדי לזקק את הליך העבודה, אבל אני חושב שהדימוי מגיע מהרעיון, ולא מהכלי

אתה מגיע מרקע של עיצוב גרפי ודפוס. האם אתה מוצא את עצמך עושה החלטות מודעות הנוגעות לצבע ולייאאוט או שאתה מניח לזה וזורם? השימוש אצלי בצבע הוא פשוט למדי, אבל זה בעיקר מפני שאני עיוור צבעים. אני יכול להגיד לך מהו הצבע לפי מספר הפנטון שלו, אבל אל תצפה ממני להצביע עליו מראייה! אני כ"כ מקנא באנשים שנראה כי הם מצליחים ללא מאמץ ליצור פלטות מבריקות ומעניינות.
בכל הנוגע ללייאאוט, אני נמנה עם הסטודנטים האחרונים בערך שלמדו להכין לייאאוט ביד. אני אכן משתמש באופן מודע בגריד, לאיזון ומיקום. כך עשיתי תמיד, אף על פי שהכל היה מבוסס מחשב עוד לפני שהתחלתי לעבוד. השיעורים האלה שלמדתי נשארו איתי. אתה צריך להכיר את החוקים כדי להפר אותם. לפעמים עיצוב מושלם מתמטית יכול פשוט להיראות רע, ועליך לסמוך על העין שלך. קצת כאוס לעולם לא מזיק!
המדריכים שכתבת לאחרונה זכו לתגובות מצוינות מקוראים. איך אתה רואה את תרבות מערכי ההדרכה הנוכחית? אני אוהב את העובדה שהכל פתוח כל כך עכשיו, ולמדתי בעצמי דברים שלא ידעתי – בעיקר דברים טכניים, אבל טוב לדעת שאם אני תקוע בשאלה בנוגע למה כלי כלשהו יכול לעשות, מישהו שם בחוץ כבר פירט את השימוש בו.
מה שמדאיג אותי בכל זאת היא כמות הפעמים שראיתי חובבנים מעתיקים חלק מהמדריכים האלה ומנסים להשיק קריירות על סמך אלה. זה קצת מעליב. מבחינתי, מדריכים הם שם כדי ללמד איך להשתמש בכלי או ללמד תהליך מסוים, לא כדי ללמוד איך ליצור אימג' מסוים. צריך להבין שהדימויים במדריכים האלה הם לא "הצעות הגשה", ושרעיונות ואינדיווידואליות הם שיוצרים קריירה.
כפרילנסר, מהו הרגע שאתה הכי גאה בו? בתקווה שעוד יושגו מטרות רבות, עצם המעבר לעבודה עצמאית והגילוי שאני יכול להצליח – היה מספק מאוד עבורי.

לראיון המלא

ColourSpace & Brand Nu

עוד רגע קט פיה תניף שרביט, והדוממים מבית רדיש – יתעוררו לחיים

שולחן ענוג בשם "פרימה בלרינה"; "ווטרשיפ" – משפחת ארנבים מאלומיניום (בהשראת ספרו הידוע של ריצ'רד אדמס "גבעת ווטרשיפ"); שמלת פיקניק בשם "נורית" (Buttercup, מ"הנסיכה הקסומה"), או פסל בדמות הגולם היהודי – אין ספק שהפריטים של Reddish ניחנו באישיות כובשת.
סטודיו רדיש הישראלי שהוקם ב-2002 על ידי בוגרי המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי בחולון נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן, סומן כבר בתחילת דרכו כמבטיח. כמעט עשור אחר כך אפשר להכריז שהוא גם מקיים. השניים (זוג בסטודיו ובחיים) מעידים שהם משקיעים הרבה זמן "בעזרה לאובייקטים להרגיש טוב יותר עם עצמם", והאמפתיה אכן ניכרת, בין שהאובייקט הוא רהיט, גוף תאורה, תכשיט או פסל.

בפרויקטים החדשים: Dov, ריהוט המחבר בין חומריות הקלקר לאלומיניום, שממש מתחשק לשלוח אצבע ולפורר אותם בחמדה, ו-Sucker – ארונית שנדמה כי נטבלה בשיטת טאי דאי המיועדת בעיקר לבדי בטיק, וחושפת מרקם טבעי שבהדרגה הולך ולובש סינתטיות

on\off – מנורת עמוד אייקונית בסיסית וחפה מעיטורים, מקבלת טוויסט חמוד שמהדהד לפיקסאר: כשהמנורה דולקת, היא נראית ככל מנורה תמימה וביתית, אבל במצב כבוי, חלקו העליון של גוף התאורה מוטל על הרצפה, כפרח שקמל.
בסדרה המתוקשרת Yakuza גילה הצמד רגישות מיוחדת לחומר, כשקעקע (דיגיטלית) קעקועים בסגנון היאקוזה על גבי רהיטי עץ בעלי גזרות גאומטריות פשוטות ושמנמנות – משל היה העץ עור אדם.
את תוצריו של הסטודיו אופף ניחוח נעים של חדשנות, תחכום ואיכויות אסתטיות קפדניות, אשר שומרות על קשר הדוק בין תעשייה לקראפט. אז אם מתחשק לכם לפגוש אובייקט לשיח שנון, האתר שלהם הוא המקום.

"היא מהלכת ביופי
כמו הלילה. אולי לכן
נהגים לא רואים אותה"

השיר הזה, קריצה אירונית לשיר ידוע של המשורר לורד ביירון, הוא חלק מפרויקט אמנות המוצג בימים אלה ברחובות ניו יורק. הפרויקט, שנקרא Curbside Haiku – "הייקו על שפת המדרכה", משלב בין איור, שירת הייקו ומניעת תאונות דרכים. שלטים בתריסר עיצובים, שמאפיין אותם שימוש באיורים סמליים מוכרים ובצבעוניות עזה, נתלו על עמודי תאורה בסמוך למוסדות תרבות, לבתי ספר וכן באזורים מועדים לפורענות, שהתרחשו בהם תאונות דרכים רבות. השלטים מעבירים מסר פשוט וחד-משמעי: כולם – הולכי הרגל, נהגים ורוכבי אופניים – אחראים במשותף למניעת תאונות דרכים.

"Curbside Haiku מבקש למזג אמנות פומבית עם מודעות ציבורית; הדימוי נועד להזריק מעט יופי ועליזות לשטחים הציבוריים, והשירה אמורה להדגיש את הממד המציאותי של המסר"

הטקסטים האירוניים שמלווים את השלטים נועדו למשוך תשומת לב ולעורר חיוך: "דמיינו עולם // שבו כל צעד שלכם חשוב // ברוכים הבאים לעולם הזה". והם משתעשעים לא רק עם שירה, אלא גם עם קלישאות ניו יורקריות טיפוסיות: "רוכב אופניים כותב תסריט // העלילה כוללת דרמה בנתיבי האופניים // כמה משעמם" (במקור: pedestrian, שמשמעותו גם הולך רגל).
"לשירה יש הרבה כוח. אפשר לומר לאנשים 'לך', 'עצור', 'הבט לכל הצדדים', אבל אפשר גם לשנות מעט את הניסוח. זה מה ששירה עושה, והמילים הללו מקבלות עוצמה חדשה", אמר John Morse, האמן שעומד מאחורי היוזמה התחבורתית הרעננה הזאת.
מורס, אמן קונספטואלי שעובד בניו יורק ובאטלנטה, יזם בעבר פרויקט דומה, Roadside Haiku שמו, שבמסגרתו תלה 500 שלטים ברחבי העיר אטלנטה, שבמקום מסרים פרסומיים לרווחים מהירים, שידוכים וירידה במשקל, כללו מכתמי שירה קצרים. חלק מ-200 השלטים הפזורים בכל רובעיה של העיר כוללים רק איור וקוד QR, שניתן לסריקה בטלפון חכם, אחרים כוללים גם טקסט וגם איור זה לצד זה, וכולם ניתנים לרכישה כפוסטרים, כאשר ההכנסות מוקדשות ליוזמות למניעת תאונות דרכים.

ספר חדש מעניק לטיפוגרפיה עומק היסטורי, טכני ותרבותי. לפונטפילים, אבל לא רק

ספרי טיפוגרפיה הם מקור נהדר למצוא השראה גם אם אינכם עוסקים ישירות בפונטים, אך מעטים הם הספרים שמצליחים לספק גם מבוא ראוי לנושא. דוגמה מובהקת לספר כזה הוא The Elements of Typographic Style מאת רוברט ברינגהרסט, שמאז יצא לאור ב-1992 הוא בגדר קריאת חובה לכל מי שמתעניין בטיפוגרפיה, בעיקר בשל היותו טכני ופואטי כאחד.
ספר חדש שיצא בהוצאת Taschen מנסה לספק מבוא מסוג אחר לטיפוגרפיה, מקיף ומפורט יותר: Letter Fountain – כרך עב כרס, שבניגוד לספר התמציתי והמדויק של ברינגהרסט, מנסה להיות אנציקלופדי ומקסימלי ככל האפשר. הספר מתייחס לכל נושא שאפשר לחשוב עליו בהקשר טיפוגרפי: מסקירה היסטורית וטכנית המלווה בפירוט אנטומי של אותיות ובתיאור תהליכי עבודה מהעולם הפיזי הישן והדיגיטלי החדש, ועד לדוגמאות לפונטים קלאסיים, רקע היסטורי, מילון מונחים, אינדקס יוצרים וחברות, וכו'.

בין 640 עמודי הספר בולט במיוחד טיימליין משובח, הסוקר תקופות שונות בראי אותיות הדפוס לצד התפתחויות מקבילות בעולם האמנות, ותורם להבנת עומק ההיסטוריה הטיפוגרפית

הספר הופק בסטנדרטים גבוהים ומרגיש נעים למרות גודלו המגושם, והוא אף מגיע עם סרגל מידות טיפוגרפיות שימושי.
ספר נוסף שמאפשר ללמוד על פונטים בהקשר עכשווי הוא Type Navigator בהוצאת Gestalten, המאגד מבחר עשיר של פונטים מאת חברות פונטים (foundries) עצמאיות.
בשוק הפונטים נמצאת מחתרת מרשימה של יוצרים שבחרו לעסוק בתחום באופן עצמאי, ולא להצטרף לחברות גדולות. מבחר הפונטים מוצג בפשטות, לצד תיאור יוצריהם ודוגמאות שימוש. חלק מהמשתתפים בספר הם יוצרים ותיקים ששווה להכיר, כמו Jean Francois Porchez, שעיצב פונטים עבור המטרו של פריז, ג'ונתן ברנברוק הבריטי וסטודיו Underware המגניב מהולנד. בין המשתתפים הפחות מוכרים נציין לטובה את Colophon הבריטיים, Klim הניו-זילנדי ו-Optimo השוויצריים. הספר מלווה בדיסק ובו פונטים חינמיים המופיעים בספר.

ספר פונטים מכיוון פחות צפוי מגיע מנוקיה, שהחליטה לרענן את פונט המותג בעזרת חברת Dalton Maag. את הפרויקט סיכמו בספר הכולל גם השראות מרחובות הלסינקי ועובדות כלליות הנוגעות לעיצוב פונטים

הספר, הקרוי "עשרים ושישה תווים", מחולק ל-26 פרקים, שכל אחד מהם נפתח באות אחרת. נחמד שכללו בספר את המדריך המתלווה לפונט החדש ומדגים שימוש נכון, ובכלל מהווה מדריך כללי טוב לטיפוגרפיה. האתגר העיקרי בפרויקט הפונט של נוקיה הוא הוורסטיליות הגבוהה שהוא נדרש לה – מהופעה על אריזות המוצרים ועד מסכי הטלפונים ולוחות המקשים שלהם. על הפונט לתפקד באופן מיטבי בכל אפליקציה, ועדיין להיבדל מאלפי פונטים אחרים. הספר מדגים זאת בצורה לא ליניארית, ואף שלעתים נראה שיש סטיות מיותרות מהנושא (כמו למשל פרק הוויז'ואלז התמוה), הוא מצייר תמונה מפורטת של פרויקט עיצוב מורכב ביותר.

עם העיסוק בצדק חברתי והמחאות הגוברות על השיטה הקפיטליסטית, רק טבעי שנחשוב על כסף

לאור שינויים חברתיים, תרבותיים וכלכליים שחלים בעולם, עולה השאלה איך ייראה הכסף במאה הנוכחית: האם לחומרים שהכסף עשוי מהם תהיה משמעות? ומה יהיה הקשר בין הסמל והמרקם לצורכי השימוש בו? "שטרות הכסף והמטבעות כפי שאנחנו מכירים עברו במהלך השנים תהפוכות ברמת החומר והצורה. במבט קדימה אפשר לנבא שיחולו שינויים מהותיים", אומר המעצב הישראלי אלון רזגור, אוצר תערוכת עיצוב בשם "מטבעות העתיד", המציגה אמצעי תשלום אפשריים בעוד עשור או שניים.

21 מעצבים מתמודדים עם הנושא הטעון "כסף", ומציעים פרשנות אישית ביקורתית, הומוריסטית, שאינה בוחלת בניתוץ מוסכמות חומריות וצורניות

אפשר לראות התייחסויות סנטימנטליות לכסף, התייחסות עתידנית ולפיה יוחלף החומר במידע, וכן שימוש בסיבים אלקטרוניים לצד פשטות חומר, ברוח המחאה החברתית. פירוק ה"כסף" ממשמעויותיו הסימבוליות, בחינתו וארגונו מחדש, מצליחים להביא בחלק מהמקרים מבט מחודש ורענן בנושא.
בין העבודות המוצלחות בתערוכה אפשר לציין את "השקל המצטבר" של קבוצת אוממי, שיצרו באמצעות מחשב מבנה תלת-ממדי בעל מנות כסף שאפשר לחוש את כמותן הריאלית, בניגוד לכסף הממוחשב של כרטיסי אשראי והעברות בנקאיות; מנגד, אורי סאמט מציע את שפת הברקוד כשפה אוניוורסלית להעברת ערכים כספיים. צריבה גרפית שניתנת לסריקה על ידי טלפון חכם תגלה את הערך הנקוב; וגישה חתרנית מגיעה מכיוונו של עזרי טרזי, שמציע לכל אחד לצייר לעצמו את השטרות המתאימים לו – ציור פשוט על קרטון, אנטיתזה לריכוזיות ולתלות האנושית במטבעות ובשטרות הבינלאומיים, שערכם בימים אלה נתון בספק.
קיום התערוכה במוזאון לבנקאות ונוסטלגיה תל אביבית, השייך לבנק דיסקונט, מרסן מעט את רוח המהפכה, בהתחשב בכך שלא משנה איך יעוצב המטבע החדש – מן הסתם הוא ימשיך להיות בידי אותם מוקדי כוח.
מטבעות העתיד, מוזאון הרצלילינבלום, רח' הרצל 13, ת"א. עד סוף פברואר.