פוסטים מקטגורית ראיון
13.5.12

איורים מאירי עיניים

Gary Taxali 2012 All Rights Reserved ©

Gary Taxali 2012 All Rights Reserved ©

ראיון בלעדי עם Gary Taxali, אחד המאיירים הידועים בצפון אמריקה

קל לזהות עבודה של גרי טקסלי, ולא משנה אם נתקלתם בה על קיר של גלריה, במגזין או כעטיפה של אלבום. היא בדרך כלל תהיה מצוידת באסתטיקה כמו-נאיווית, בברק אירוני, בווינטג' שלא מתכופף לנוסטלגיה, בפופ-ארט בתיווך איקונוגרפיה מודרנית, ותמיד בהומור, כזה שנושא בצדו גם אופטימיות.

טקסלי, מהמאיירים הידועים בצפון אמריקה, משלב עשייה אמנותית עם מסחרית, ועם לקוחותיו נמנים הניו יורק טיימס והרולינג סטון. עבודתו זכתה בפרסים והוצגה במוזאונים ובגלריות ברחבי אמריקה ואירופה.

הוא משמש כמרצה וכשופט בתחרויות, הקים חברת צעצועים, פרסם ספרי ילדים, ובימים אלה מוצגת תערוכת היחיד הראשונה שלו בבריטניה: My Feelings Like You. לשמחתנו, הוא מצא את הזמן להעניק לנו ראיון קצר

אתה עושה גם אמנות וגם פרויקטים מסחריים. האם יש הבדל ביניהם? יש לך קריטריונים לבחירת הפרויקטים המסחריים שלך? כשזה מגיע לעשייה, התהליך האמנותי הוא אותו הדבר בדיוק. לא אעבוד על פרויקטים שאין לי בהם חופש אמנותי. היה לי מזל, ולא נאלצתי לעשות כאלה. מבחינתי, תמונה מופיעה על קיר של גלריה או במגזין מודפס, ושאר הפרטים הם סמנטיקה. עם זאת, אני מכיר בכך שקיימים הבדלים בכל הנוגע לקונטקסט, אבל זה לא אומר שלא מצאתי פרויקטים מסחריים מעוררי השראה. ישנם גם הרבה יחסי גומלין. עשיתי פרויקטים עם חברות כמו קונברס (למשל), שבעצם אמרו לי לעשות מה שאני רוצה, הם אפילו לא רצו לראות סקיצות, רק תעשה אמנות. למעשה, האמנות שלי והעבודות המסחריות שלי נראות אותו דבר.

הומור הוא מוטיב בולט בכל העבודות שלך. אתה יכול להגיד כמה מילים על הומור ויזואלי לעומת מילולי? הביטוי העצמי שלי הוא ויזואלי. אני מעריך, מכבד ולגמרי מקנא באנשים שיש להם כישרון להומור מילולי, אבל החוזק שלי הוא בתמונות. עם זאת, יש לא מעט אמנים שמצליחים לעשות גם וגם בעבודות שלהם.

אני כן משתמש בטיפוגרפיה, כך שלפעמים המילים עוזרות לתאר רעיון. האתגר הוא להתייחס אליהן כאל אלמנט ויזואלי ובה בעת להיות מודע לכך שמילים מעוררות משמעות בצופה. כשהבאלאנס עובד באופן הרמוני, אני מרגיש כאילו נקרה בדרכי אוצר. זו תחושה נפלאה

מיהם האמנים שאתה מעריך במיוחד? אני אוהב את העבודות של The Clayton Brothers, Tony Fitzpatrick, Richard Colman, Shepard Fairey ו-Gary Panter. מבין האמנים שאינם בחיים, אני אוהב את Andy Warhol, Ray Johnson, The Fleischer Brothers, E.C Segar ו-Ernie Bushmiller.

על מה אתה עובד בימים אלה? תערוכת היחיד הראשונה שלי בבריטניה, My Feelings Like You, עלתה בתחילת מאי ותוצג עד 2.6. זו גלריה נפלאה בשם The Outsider בלונדון. אני מציג 38 עבודות חדשות, ובהן כמה יצירות גדולות ממדים, כולל היצירה הכי גדולה שלי עד כה: Skunk Electrical Soap.

יש לך עצה מיוחדת למאיירים בתחילת דרכם? ציירו כל יום. פנו זמן ממשפחה, מחברים וממסיחי דעת כמו טלוויזיה, פייסבוק ויוטיוב. בעצם, היפטרו מהטלוויזיה שלכם. אתם לא מחמיצים כלום. אבא שלי אמר לי כשהייתי ילד: "טלוויזיה מחרבת את היצירתיות שלך". אין לי טלוויזיה כבר 12 שנים, בערך מאז שהעבודה שלי התחילה להתפרסם. אבא שלי צדק.

הכינו את שרירי הפנים לחיוכים בלתי רצוניים, וצאו למסע שיטוט באתרים שלו: איור, אמנות, חנות אונליין. מומלץ בחום לבקר גם בבלוג שלו, שם הוא מספר על מאחורי הקלעים של עבודתו.

 

 

Gary Taxali 2012 All Rights Reserved ©

Gary Taxali 2012 All Rights Reserved ©

Gary Taxali 2012 All Rights Reserved ©

Gary Taxali 2012 All Rights Reserved ©

Gary Taxali 2012 All Rights Reserved ©

Gary Taxali 2012 All Rights Reserved ©

Gary Taxali 2012 All Rights Reserved ©

Gary Taxali 2012 All Rights Reserved ©

Gary Taxali 2012 All Rights Reserved ©

Gary Taxali 2012 All Rights Reserved ©

(נעמי בורנשטיין)

תגובות

  • 01

    Awsome! interesting works

    david dror13.5.12
  • 02

    Clever Do You illustrating books? or Poster? In any way It is talking tome asking me and interesting meI illustrated school books and it is so different Job Hadass

  • 03

    so cool!!!

    Mark13.5.12
  • 04

    איזה מקסים יופי של דברים, כל דבר פה הייתי תולה בבית

  • 05

    במילה אחת נ ה ד ר !!!!

    shosh14.5.12

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
9.4.12

צעירים חסרי מנוח

 משרד אדריכלים צעיר בפולין בראיון בלעדי ל-reDesign

mode:lina הוא משרד שהקים צמד האדריכלים Pawel Garus ו-Jerzy Woźniak ב-2009 בפונזן, פולין.
רק בני 27, וכבר הצליחו השניים ליצור מוניטין ברמה המקומית. משרדם מהווה דוגמה לשכבה צעירה ורעננה של אדריכלים הפועלים הרחק מאתרים אורבניים מרכזיים באירופה, ושמנסים לשלב בין מאפיינים מקומיים לבין ההשפעות העולמיות בתחומי האדריכלות והעיצוב.

ספרו לנו על עצמכם.
פאוול: את המשרד המשותף פתחנו במהלך שנת הלימודים האחרונה. החלטנו שהזמן הטוב ביותר לפתוח משרד עצמאי הוא כששנינו עדיין לומדים, ואם נצליח אז מצוין, ואם לא – פשוט נחזור למסלול הרגיל של עבודה במשרד.

יז'י: אנחנו משרד צעיר, זאת עובדה אבל גם הצהרה. במהלך הלימודים עבדנו במשרד 123DV ברוטרדם. זו הייתה חוויה מעשירה ומלאת השראה, והיא דרבנה אותנו לצאת לדרך עצמאית. כל דבר שאנחנו עושים הוא חדש עבורנו ומחייב יצירתיות והתלהבות

איך זה לנהל סטודיו אדריכלי צעיר בפוזנן, שאינה עיר מרכזית מאוד?
פאוול: להקים משרד חדש במקומות כמו רוטרדם או ניו יורק זה קשה מאוד, התחרות וההיצע עצומים. אפשר להגיד שהאדריכלות פה עדיין לא מתקדמת כל כך, כך שיש לנו עכשיו הזדמנות להקים משרד בזמן טוב. עוד 10–15 שנים זה יהיה קשה יותר. פוזנן היא אתר טוב להתחיל בו כי יש פה הרבה השקעות ויש מקום לאדריכלים צעירים לגדול.
יז'י: אמנם פוזנן אינה מרכז העולם, אבל היא באמצע הדרך בין ורשה לברלין, או יותר נכון בין מוסקווה לברלין, שזה למעשה הציר שאנחנו תמיד יושבים עליו… והשנה פולין מארחת את יורו 2012, ויש הרבה תנועה והשקעה בעיר, ולנו זה טוב. יש הרבה אתגרים והזדמנויות.

מעבודותיכם נדמה שאתם יותר נהנים מאשר עובדים…

פאוול: אי אפשר לעשות משהו ללא הנאה. כל פרויקט חייב לגרום לנו לחייך, גם כאשר הפרויקט קטן או כשאין ללקוח שאיפות אדריכליות גדולות, אנחנו עדיין מנסים לתת יותר ממה שמצפים לקבל מאתנו. זה הכיף בעבודה

יז'י: אנחנו שמחים לגרום לחיוך. נניח, ההצעה לבנות שירותים שקופים, שהייתה חלק מתחרות שנתית של מפעל למוצרי סניטציה. זה משהו שלעולם לא ייעשה, אבל אהבנו את הרעיון ליצור תחושת השתנה ביער… לא זכינו, אבל אנשים שמו לב לפרויקט וחיבבו את הרעיון.

נדבר על כמה פרויקטים שעשיתם, תחילה ההצעה לכפר נופש בזנזיבר.
פאוול: זו הצעה שהתבקשנו לפתח עבור חברת השקעות פולנית. יש לחברה מועדון בזנזיבר, והם רצו הצעה אדריכלית לפיתוח המקום. פיתחנו קונספט וחשבנו על אפשרויות לאתר, אבל אז הגיע המשבר הכלכלי והם ביטלו את ההשקעה. זה היה לפני שנתיים ואנחנו עדיין בקשר אתם, אבל קשה לדעת אם זה יתפתח. נראה שהסיכון הכלכלי גבוה מדי.

עבודה שעשיתם לאחרונה היא חנות זמנית לנציגות הפולנית של TRIWA.
פאוול: הנציג המקומי של TRIWA, שהיא חברת שעונים שוודית, רצה ליצור חנות פופ-אפ לקראת מכירות חג המולד. המותג עושה צעדים ראשונים במדינה, והפעילות הייתה של הנציג המקומי, ולכן התבקשנו ליצור משהו זול ואם אפשר אקולוגי, וזהו! שאלנו אותו אילו חומרים יש להם, והתשובה הייתה רק קופסאות מלאות שעונים. אז החלטנו לבנות חנות מקופסאות. הלקוח היה מופתע, אבל שכנענו אותו שזה רעיון טוב, גם כלכלית – זה היה זול מאוד לבנות את כל החנות – וזה מושך את העין. זה היה גם פרסומת טובה עבורם כי הרעיון מתחבר לטרנד האקולוגי.
יז'י: זה בדיוק הרעיון של השימוש מחדש בקופסאות. השתמשנו גם באקווריומים להצגת השעונים, וגם בהם אפשר לעשות שימוש חוזר במקומות אחרים או אפילו בייעוד המקורי שלהם, לדגים. דבר לא צפוי בפרויקט היה שבסופו של דבר מצאנו את עצמנו גם מקימים את החנות. הזכיין לא הסתדר עם ההקמה, וכשהגענו לאתר היה שם בלגן גדול, אז אמרנו לעזאזל, אנחנו נקים את זה. זה היה לילה שלם של קרטונים ודבק, אבל התוצאה הייתה טובה.

באיזה פרויקט אתם גאים במיוחד?
פאוול: Gate Five D הוא מבנה קטן שהצבנו באחת החצרות בפוזנן. יש הרבה מקומות בעיר שהם במצב רע אך בעלי פוטנציאל גדול. הלקוח, מרכז אמנות, רצה להראות מה אפשר לעשות עם החצרות הללו, והתקציב היה כמובן קטן מאוד. היה ברור שלא נוכל ליישם בקנה מידה מלא משהו שבאמת ירשים את המבקרים. ואז חשבנו שנוכל להראות אפשרויות. המבנה שיצרנו הוא כמו מכונת זמן – המבקרים מכניסים את הראש ורואים חמישה-שישה תכנונים אפשריים לחצר, כמו בפנורמה, ואז, כשהם מוציאים את הראש, הם רואים את החצר מאותה פרספקטיווה, כך שאפשר להשוות את הרעיונות למצב הנוכחי
זה היה גם סוג של ניסוי חברתי. רצינו לראות איך אנשים מגיבים לחוויה עצמה. רוב התגובות היו חיוביות, וחלקן ביקורתיות מאוד, אבל כך זה תמיד.

איך אתם מתמודדים עם נושא הרישוי בפולין לאדריכלים צעירים?
פאוול: זה נשמע כאילו המצב בפולין דומה לזה שבישראל. כאן צריך לעבוד שלוש שנים במשרד אדריכלים ושנה אחת באתר בנייה. אנחנו עובדים עם אדריכל שבודק חלק מהעבודה שלנו וחותם. ברור שמבחינות מסוימת – שרטוטים ותכנונים טכניים – יש לנו עוד מה ללמוד, אבל אנחנו עדיין יכולים לנהל משרד משלנו. אנחנו משתפים פעולה עם כמה משרדים באזור כבר שנתיים-שלוש, יש להם אמון בנו, והם יודעים שאנחנו יכולים לעשות עבודה מסוימת באופן עצמאי.
יז'י: למעשה פאוול עובד במשרה חלקית באתר בנייה, ולאחר מכן יירשם באופן דומה במשרד אדריכלים. גם העבודה בהולנד נחשבת כניסיון לקראת סיום תהליך הרישוי. אחרי שפאוול יסיים את הרישוי שלו, אני אעבור את אותו תהליך.

איפה אתם רואים את עצמכם בעוד עשר שנים?
פאוול: אנחנו רוצים להיות משרד קטן וחזק, לא יותר מעשרה אנשים. אנחנו רוצים לעבוד עם אנשים מתחומים שונים, כמו אמנות ומוזיקה, וחשוב לנו תמיד לגוון.
יז'י: היינו רוצים גם להגיע לעבודות בינלאומיות, לנסות לחשוב על רעיונות לאזורים אחרים, שהחוויה שלנו תאפשר להם נקודת מבט שונה והחוויה שם תספק לנו משהו חדש.
פאוול: העיקר שזה יהיה כיף, אז בעצם לא משנה כל כך היכן נהיה.
יז'י: בזנזיבר! (נדב לסר)

תגובות

  • 01

    איזה עבודות מקסימות והם כל כך צעירים, יישר כח! יש להם בטח אמא פולניה גאה

    שוש10.4.12
  • 02

    לצעירי הדמיון המיוער בחגי סיוון הכל שקוף וחוץ מזה אפשר עם הנחות עד גובה 180 זכוכית לבנה

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
12.3.12

גונתר פוגט, אדריכל נוף

ראיון בלעדי עם Günther Vogt – מאדריכלי הנוף הבולטים הפועלים בעולם היום

גונתר פוגט הוא בוגר לימודי גננות ב-Gartenbauschule Oeschberg ולימודי אדריכלות נוף ב- Interkantonales Technikum Rapperswil בשווייץ. משנת 1995 הוא שותף במשרד Kienast Vogt & Partner, בשיתוף עם Dieter Kienast, מאדריכלי הנוף הבולטים בחצי המאה החולפת בשווייץ. ב-2005 ייסד את משרד Vogt Landscape Architects. פוגט הוא פרופסור במחלקה לאדריכלות ב-ETH (המכון השוויצרי הפדרלי לטכנולוגיה), ועובד עם אדריכלים ואמנים מהמובילים בעולם. בין עבודותיו הבולטות אפשר למצוא את Allianz Arena במינכן, תכנית אב לכפר האולימפי בלונדון 2012 (בשיתוף אדריכלים נוספים), מזח דגנהאם בלונדון, השגרירות השוויצרית בלונדון ועוד, לצד זכיות במגוון תחרויות תכנון ואדריכלות נוף בינלאומיות.

מהו תהליך התכנון שלך? הייתי קורא לתכנון שלנו תכנון מבוסס ידע. שוחחתי לאחרונה עם לקוח והוא שאל אותי מה אני לא יכול להביא לפרויקט, והתשובה היא ידע טכני מקומי. אנשים מקומיים טובים ממני בשאלות מקומיות כמו סוג עצים, השקיה וכו'. אבל זה לא הדבר החשוב ביותר. לדוגמה, אנחנו עוסקים בצדדים אקולוגיים של מים, אבל זה נמצא ברקע העיצוב שלנו. אנחנו עובדים במסורת השוויצרית, שהיא מבוססת מודלים. ב-ETH בציריך אני מלמד אדריכלות נוף לסטודנטים לאדריכלות, ומבחינתם בניית מודלים היא דבר טבעי, חלק מהתרבות. סטודנטים מגיעים מחו"ל כדי לראות את המודלים שלנו. יש לנו שיטות מיוחדות לבנייתם, זה מהיר יותר משרטוט או מהדמיות ממוחשבות, ואנחנו מפתחים את הכישורים האלה כל הזמן ולומדים תמיד. כך למשל למדנו מהאדריכל Peter Zumthor, שהוא אמן בבניית מודלים. הוא למד קצת מאתנו ואנחנו למדנו הרבה ממנו איך לבנות ולדמות את המציאות, לעבוד בצבעים ובגבס, וכן הלאה.

אנחנו תמיד בונים מודלים בגודל 1:1 של כל מה שאנחנו עושים, לראות איך הדברים עובדים. עבורנו, המודל הוא המציאות, והעבודה לפיו חשובה. המודל מאפשר קשר אמיתי עם הפרויקט

לדוגמה, בהנדסת מים אפשר לבנות מודלים ענקיים, באורך קילומטר וחצי, של המיסיסיפי, ובמכון להנדסת מים בציריך יש מודל באורך 50 מ' להדמיות של צונאמי. אלה דברים שאי אפשר לחשב, חייבים לנסות אותם בפועל. זה גם מסביר מדוע מבחינתנו קנה המידה של הפרויקט לא משנה – יהיה הוא קטן מאוד או פרויקט שמשתרע על שטחים עצומים. הקשר המוחשי לאתר חשוב לנו. המודלים שאנחנו בונים הם גדולים מאוד, עשרה עד 12 מטרים באורכם. השימוש במודלים מגדיר גם התייחסות לכלים אנלוגיים ודיגיטליים, מבלי לקבוע מי מהם טוב או רע. אני שומע הרבה שבעבודות שלנו יש תחושה פואטית, וזה נובע מצורת העבודה. המשרד שלנו מאורגן כמו וונדרקאמר (בית אוצרות, Wunderkammer) ענקי, עם אוסף של פריטים טבעיים כמו צמחים, חיות, חומרים גאולוגיים ומינרליים ועוד.

בתכנון אני מתעניין בגישה החברתית. אנחנו עובדים על פארק גדול בלונדון, למעשה בור עפר ענקי, והבנתי שאי אפשר לתכנן שם בצורה המסורתית, וכי עלינו לטפל בתהליכים ארוכים מאוד

זיהינו שם ארבעה תהליכים: ניהול מי גשמים, שימוש באדמה שונה, צמחייה והימנעות משימוש בבתי גידול, ועבודה עם אנשים. זהו אזור עני, ליד שדה התעופה הית'רו, והפרויקט יימשך 25 שנים, כלומר תהליך חברתי ארוך מאוד שהוא חלק מהתכנון.

עד כמה עבודתך מוגבלת לאזור גאוגרפי מסוים? אנחנו עובדים באירופה, בבריטניה ובכל העולם, וההבדל העיקרי הוא התרבות האורבנית. באנגליה מחוברים מאוד לנוף, והאירופאים – ובמיוחד בארצות הים התיכון כמו איטליה ויוון – מחוברים לרעיון העירוניות כפי שאנו מכירים אותו, שהחל להתפתח עוד בימי הביניים.

יש מעט מאוד נוף טבעי אמיתי באירופה. כל הנוף עובר תהליך של עיור. הנוף הוא כמו עיר; אין שני מצבים נפרדים – טבעי ובנוי – אנו מטפלים בשניהם יחד. לדעתי מעניין להשתמש בתופעות טבעיות, כפי שאמנים ויוצרים אחרים עושים. בכלל, היום עולם האמנות משפיע יותר מאדריכלות, אבל אנחנו יכולים להרוויח מכך בהגדרת המרכיבים של פארקים וכדומה. אקלימים שונים, לדוגמה ישראל, אינם מהווים בעיה עבורנו. בנינו מערכת אקולוגית בבית החיות בציריך, שמדמה את מדגסקר, עם עצים, בעלי חיים וכו'. דברים כמו גאולוגיה וביולוגיה אפשר ללמוד בקלות.

איך אתה רואה את העתיד של אדריכלות הנוף? אני חושב שהתחום מקבל היום כבוד רב. אני עובד עם אמנים כמו Olafur Eliasson ,Dan Graham ,Laurie Anderson, עם אדריכלים כמו צומטהור ו-David Chipperfield, שמלאי כבוד למקצוע ואליי. הבעיה האמיתית היא הדרישה הגדלה לאנשים בתחום, והירידה במספר הסטודנטים שלומדים אותו. אוניברסיטאות כמו הרווארד ואחרות מתקשות למצוא מרצים טובים בתחום. לכן אדריכלי נוף בארה"ב מרוויחים יותר מאשר אדריכלים, זה עניין של ביקוש, אך זה גם יוצר בעיה בעבודה עמם.
אנחנו עובדים על הכפר האולימפי בלונדון, והצוות שלנו מגיע מציריך כי לא הצלחנו לגייס בלונדון די אנשים; היזם האוסטרלי שם מספר שיש לו את אותן בעיות בכל העולם, אין מספיק אדריכלי נוף. וזו בעיה לעתיד.
יש במשרדים שלנו בלונדון ובציריך אנשים מכל העולם, גם אחד מישראל, שעושה כעת הסבה לאדריכלות נוף, וכן גאוגרפים, ביולוגים ואדריכלים שאנחנו מגייסים ופשוט מאמנים בעצמנו. כדי להבהיר את גודל הבעיה, חשבו על כך שבמדינה כמו הודו, שבה אוכלוסייה של 1.2 מיליארד, יש רק 550 בוגרי אדריכלות נוף בשנה.

 

לאחרונה ביקרת בישראל, מה הרשמים שלך? למעשה נאמר לי שביקרתי רק בתל אביב… ביליתי שם יומיים. זו הייתה חוויה מעניינת, זו עיר שאינה אמריקאית או אירופית, ההשוואה הקרובה ביותר היא ערים באיטליה, ובוודאי לא עיר ערבית, במיוחד עם כל הבאוהאוס

העירוב בין בתים נמוכים בני שלוש קומות למגדלים מעניין, כמו גם היעדר כיכרות או פארקים גדולים כמו באירופה. בהיעדרם, הדבר החשוב לדעתי הוא נוף-רחוב (Streetscape), והוא בולט מאוד. ראיתי כל כך הרבה אנשים צעירים מסתובבים, כמו בברצלונה – הרעיון של עיר ואנשים שהולכים בה. בשבת בבוקר ביקרתי בשוק וגם מסביבו היו הרבה אנשים ברחובות, לא כמו בערים אירופיות ששם תופעה זו הולכת ונעלמת. נוף-הרחוב מעניין מאוד, זה כמו אזורים חדשים בלונדון שצומחות בהם ערים חדשות, עם מהגרים מרחבי העולם ומתרבויות שונות, שיוצרים נוף-רחוב – האלמנט העיקרי שם. בעיניי תל אביב איננה עיצוב או אדריכלות, אלא דרך חיים אחרת.
הביקור בתל אביב הזכיר לי את הפרויקט בלונדון שהזכרתי, יש בה תהליכים דומים. אולם מעניין מאוד השימוש בבתי גידול כאן. חלק מהתרבות שלכם הוא ירקות מדהימים באיכות גבוהה מאוד, זה כמו גינת הירק של אירופה. זה מתקשר לנוף ולחברה שלכם, והרבה שדות חקלאיים הזכירו לי בתי גידול באירופה. תמיד מוצאים דברים מעניינים כאשר מטיילים בנוף… התרשמתי גם מהידע הטכני הגבוה בנושאי מים והשקיה, זה מתקשר כמובן לנושא הירקות ולהתייחסות שלכם למדבר. (נדב לסר)

תגובות

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
13.2.12

ראיון עם אנטוני טודיסקו

הוא חצי פיליפיני חצי זומבי, מוכשר, מחופף, ועם טונות אנרגיות. הו, הנעורים!

Antoni Tudisco, מעצב גרפי מגרמניה, רק בן 19 וכבר זכה לעבוד עם כמה לקוחות גדולים כמו MTV וקלוגס. לנוחותכם תרגמנו כמה שאלות שמגזין Abduzeedo הפנה אליו.

אנטוני, מתי התחלת להתעניין בעיצוב גרפי? הכל התחיל כשהייתי בן 13. היה לי חשבון מייספייס, ואם אתם זוכרים, אפשר לעצב שם את עמוד הפרופיל שלך ב-html. אז התחלתי להתנסות בזה, רציתי שיהיה לי את הפרופיל הכי מגניב מבין חבריי. נעזרתי בכמה מדריכים מקוונים כמובן, וכך למדתי ליצור אתרים. בגיל 16 הקמתי קו ביגוד שנקרא "מנילה אפרל". מאחר שאני חצי פיליפיני, מכרתי חולצות טי וסווטשירטים בהדפסים פיליפיניים טיפוסיים. היה לזה ביקוש, אך נאלצתי להפסיק עם זה בגלל זכויות יוצרים.

מה משפיע עליך? החיים שלי. ילדותי הושפעה רבות מקומיקסים וסרטים מצוירים של שנות ה-90, כמו צבי הנינג'ה, הפאואר ריינג'רס ו-VoltesV, וככל שעבר הזמן התחלתי לפתח סגנון משלי באיור. אבל מלבד זאת, אני גם מעריץ יוצרים ותיקים כמו  Onur Sentürk, Shepard Fairey ו-Brian Donnelly.

אתה צעיר למדי, וכבר עבדת עם כמה מותגים גדולים. איך זה קרה? בשנתיים האחרונות בניתי "עץ קשרים" מכל תחום (מוזיקה, סרטים וכו'), במיוחד כאלה שהשפיעו עליי מאוד. גם ביצעתי פרויקטים שונים לסוכנויות שונות. עם זאת, 80% מהפרויקטים שלי באים מאסיה.

אילו פרויקטים אתה עתיד לעשות בשנה הקרובה? אני לא הולך לגלות הכל עכשיו, אבל מה שאני כן יכול לספר הוא שאולי אצא בקו משלי לצעצועי ויניל

איך נראה יום העבודה שלך? במשך שנים סבלתי ממה שנקרא "מצב זומבי". אני עובד בעיקר בלילות משום שבימים אני עסוק בסיעור מוחות בנוגע למה לעצב. בכל פעם שאני מקבל פרויקט, אני קורא את הבריף ואת הבקשות של הלקוח ואז יושב ועושה הכל במקום בלי ליצור טיוטות. אבל אני לא ממליץ על השיטה הזאת לאף אחד, מפני שלפעמים זה לא יוצא טוב. אני גם משתדל לעשות את הדברים כמה שפחות מסובכים ובזמן קצר ככל האפשר.

ספר לנו חמישה דברים שלמדת בדרך להיות מעצב גרפי מצליח. 1. הישאר מקורי, 2. הסתר את מקורותיך, 3. חשוב כמו בוס, 4. זה לא משנה כמה לאט אתה מתקדם – כל זמן שאתה לא מפסיק, 5. תמונה היא שיר ללא מילים.

לראיון המלא (תרגום: שירי פורר)

תגובות

  • 01

    איפה אפשר לראות את עבודות הוידאו שלו??

    אילת ר22.2.12
  • 02

    אפשר כאן http://vimeo.com/antonitudisco

    מערכת23.2.12
  • 03

    תודה :)

    אילת ר23.2.12

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
23.1.12

עיצוב חופשי

"לפעמים עיצוב מושלם מתמטית נראה פשוט רע. קצת כאוס לעולם לא מזיק!"

לפני כשנתיים החליט Steven Bonner בוגר תעשיית העיצוב לצאת לדרך עצמאית. מיותר לומר, שמאז הוא לא הביט אחורה. עבודותיו נראות בכל מקום, משערי מגזינים וכתבות ועד קמפיינים וסרטוני אנימציה. הכל מהודק באלגנטיות ובטביעת אצבע ייחודית. מגלזגו – בראיון.

הפשטות הבולטת שבדימוייך הפכה לסימן ההיכר שלך. עם זאת, אין שני דימויים עוקבים שנעשה בהם שימוש באותם אספקטים. איך אתה ניגש לכל בריף חדש? אני מנסה לחשוב על רעיון או רגש שמתאימים לאותו פרויקט, ואם זה אומר לנסות משהו חדש אז בסדר. הרבה מזה מגיע משנותיי כמעצב במשרד, שם הורגלתי לבחון כל בריף לגופו. אף על פי שזה טוב להיות בעל סגנון מזוהה, ואף שזה מעודד לחשוב שלעבודה שלי יש ייחודיות מזוהה, זה חשוב באותה מידה לא לאפשר לאסתטיקה הזאת להכתיב את העבודה עד למצב שאני בעצם מרַצה את עצמי, ולא מביא בחשבון את משתמש הקצה.
איזה סוג בריפים אתה מקבל בדרך כלל מלקוחות – פתוחים או מנחים? קצת משניהם, למעשה. לפעמים לקוחות מבקשים משהו דומה לעבודה שכבר קיימת, שזה בסדר מפני שזה נותן לי מושג באשר ללוק אנד פיל שהם מבקשים להשיג, ומצד אחר, אני אוהב כשלקוחות מבקשים ממני משהו שלא עשיתי קודם, ומאפשרים לי להעלות קונספטים בעצמי.
מה הייתה הנקודה שבה החלטת לצאת לדרך עצמאית? הגעתי למצב שאני עובד במשרד במשרה מלאה, ומגיע הביתה לעוד "משרה מלאה" כמאייר "מהצד", עד שפיזית לא עמדתי בכך. החלטתי לעזוב את המשרד ולעבוד כעצמאי מהבית. אני עדיין "עם רגל אחת" בחיים הישנים, ולוקח עבודות מיתוג ועיצוב, וכן עבודות פרילנס לסוכנויות בגלזגו ובאדינבורו. אני לא חושב שאני רוצה לעזוב את העיצוב הגרפי המסורתי לגמרי, מאחר שזה משמש עבורי כגיוון נחמד. עם זאת, אחרי שנתיים של עבודה מהבית נתקפתי ב"קדחת התא" – השתעממתי לעבוד לבד והתגעגעתי ל"קהילה" של התעשייה. לכן עברתי לאחרונה לסטודיו חדש בגלזגו, עם עוד כמה עצמאים ופרילנסרים מכל מיני תחומים. כך אני יכול גם לפתח קשרי עבודה עם אנימטורים, במאים, אמני 3D, כמו גם עם מאיירים ומעצבים אחרים, ולהיפתח לעוד דרכי עבודה.
יצרניות תוכנה מוציאות חבילות אפליקציה על בסיס קבוע, אבל עד כמה הפיצ'רים החדשים חשובים מבחינת עידוד היצירתיות? זה הכל כסף, לא כך? אם זה פיצ'ר שימושי באמת, אז זה מצוין. אני לחלוטין בעד ללמוד דברים חדשים, אבל לפעמים אני מקבל את התחושה שכמה מהפיצ'רים מוספים לתוכנה רק כדי למכור משהו שהיה יכול להסתכם בשדרוג קל.

אני נוטה להשתמש באותם כלים. מדי פעם יוצא פיצ'ר חדש שאני משתמש בו כדי לזקק את הליך העבודה, אבל אני חושב שהדימוי מגיע מהרעיון, ולא מהכלי

אתה מגיע מרקע של עיצוב גרפי ודפוס. האם אתה מוצא את עצמך עושה החלטות מודעות הנוגעות לצבע ולייאאוט או שאתה מניח לזה וזורם? השימוש אצלי בצבע הוא פשוט למדי, אבל זה בעיקר מפני שאני עיוור צבעים. אני יכול להגיד לך מהו הצבע לפי מספר הפנטון שלו, אבל אל תצפה ממני להצביע עליו מראייה! אני כ"כ מקנא באנשים שנראה כי הם מצליחים ללא מאמץ ליצור פלטות מבריקות ומעניינות.
בכל הנוגע ללייאאוט, אני נמנה עם הסטודנטים האחרונים בערך שלמדו להכין לייאאוט ביד. אני אכן משתמש באופן מודע בגריד, לאיזון ומיקום. כך עשיתי תמיד, אף על פי שהכל היה מבוסס מחשב עוד לפני שהתחלתי לעבוד. השיעורים האלה שלמדתי נשארו איתי. אתה צריך להכיר את החוקים כדי להפר אותם. לפעמים עיצוב מושלם מתמטית יכול פשוט להיראות רע, ועליך לסמוך על העין שלך. קצת כאוס לעולם לא מזיק!
המדריכים שכתבת לאחרונה זכו לתגובות מצוינות מקוראים. איך אתה רואה את תרבות מערכי ההדרכה הנוכחית? אני אוהב את העובדה שהכל פתוח כל כך עכשיו, ולמדתי בעצמי דברים שלא ידעתי – בעיקר דברים טכניים, אבל טוב לדעת שאם אני תקוע בשאלה בנוגע למה כלי כלשהו יכול לעשות, מישהו שם בחוץ כבר פירט את השימוש בו.
מה שמדאיג אותי בכל זאת היא כמות הפעמים שראיתי חובבנים מעתיקים חלק מהמדריכים האלה ומנסים להשיק קריירות על סמך אלה. זה קצת מעליב. מבחינתי, מדריכים הם שם כדי ללמד איך להשתמש בכלי או ללמד תהליך מסוים, לא כדי ללמוד איך ליצור אימג' מסוים. צריך להבין שהדימויים במדריכים האלה הם לא "הצעות הגשה", ושרעיונות ואינדיווידואליות הם שיוצרים קריירה.
כפרילנסר, מהו הרגע שאתה הכי גאה בו? בתקווה שעוד יושגו מטרות רבות, עצם המעבר לעבודה עצמאית והגילוי שאני יכול להצליח – היה מספק מאוד עבורי.

לראיון המלא

ColourSpace & Brand Nu (תרגום: שירי פורר)

תגובות

  • אין תגובות, למה אתם מחכים?

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
8.1.12

ג'קי קנדה

למאיירת הקנדית ג'קי אוקלי סגנון ייחודי המשלב רישום ונגיעות צבע. התוצאה: דיוק

Jacqui Oakley מלמדת בקולג' לאמנות ועיצוב של אונטריו, בטורונטו, קנדה, וכבר עשר שנים היא מאיירת עצמאית. עם לקוחותיה נמנים הרולינג סטון, הפייננשל טיימס, בוסטון גלוב ועוד. מגזין abduzeedo משוחח איתה.

באיזה שלב גילית שאת אוהבת אמנות ואיור? תמיד הייתה לי חיבה מוזרה לאיור מבוכים. יכול להיות שזו הייתה יותר תוצאה של שעמום בטיסות ארוכות (במסגרת העבודות של הוריי, חיינו בבחריין, זמביה, לונדון ולוב). אהבתי תבניות וצבע, במיוחד אימג'ים שאספו הוריי במהלך מסעותיהם: בטיקים - הדפסים על אריגים – ממלזיה, דימויים של אלים תאילנדים, סצנות מחיי כפרים אפריקאיים. כל דבר שקשור למדע בדיוני או לאימה תמיד תופס את תשומת לבי. כמו כן, נהניתי לאייר ציפורים וחיות, במיוחד כאלה מארצות אחרות. בבחריין היו רק שממיות, עזים וגמלים, אז כשהיינו מבקרים בקנדה, על סנאיה הרבים, היא נראתה לי כמקום אקזוטי למדי.
איך הפכת את הלהט שלך למקצוע? למדתי לתואר אמנות באוניברסיטת טורונטו, אבל הבנתי שאני לא לומדת מספיק טכניקה, ופניתי לתוכנית שרידן לאיור, שהוציאה כמה כישרונות. בסיום הלימודים

מצא חן בעיניי להציג "אמנות" לפני אנשים בחיי היומיום שלהם, ולא לפני מספר מצומצם של אנשים בגלריות לאמנות. זה קשה לפעמים, יש עליות ומורדות, אבל הן שוות את זה

שמנו לב שהרבה מהעבודות שלך הן ציורים של ממש. תוכלי להסביר לנו על התהליך שאת עושה בדרך לאיור? אני מתחילה בסיעור מוחות; אני מריצה בראש מילים וקשקושים קטנים של רעיונות אקראיים שעולים לי בראש. אחרי שאני אוספת דימויים שיכולים לשמש כרפרנסס, אני ממשיכה לרישומים כלליים, מגדילה אותם ומעבירה לנייר, צובעת חלקים תוך ניסיון לשמר את הטקסטורה בעזרת מברשת יבשה, ולבסוף תוחמת אותם בדיו. (למגוון מעבודותיה הציצו כאן)
מתיאור תהליך העבודה שלך, אנחנו מבינים שאת לא כ"כ מתקרבת למחשב. בעידן שבו כולם עובדים ויוצרים את האיורים שלהם על מסך המחשב, האם את מרגישה יותר כאמנית מאשר מאיירת? את רוב הזמן שלי אני מבלה מול המחשב, בערך כמו כל אחד אחר. כשאני עובדת על משהו מסובך, לעתים קרובות אני מאיירת כמה חלקים בנפרד, סורקת אותם, ומזיזה אותם במחשב. אני מוצאת שזה מאפשר לי להתנסות קצת יותר עם הקומפוזיציה. לפעמים, לצורך גרסה סופית של איור, אני עוברת על הקווים ביד לפני שאני מוסיפה להם צבע בפוטושופ. אני תמיד מעדיפה את התחושה של איור ידני, אז אני משמרת את זה ומתרחקת מאימג'ים שנראים "מבריקים" מדי, אף על פי שאני מכירה לא מעט אמנים שעובדים על המחשב בלבד, ואני מעריצה את עבודתם. אני פשוט נהנית מהספונטניות שעבודה ידנית מאפשרת.
אילו טיפים את יכולה לתת לאלה שרק מתחילים את דרכם בעולם העיצוב? זה קשה לצאת לדרך עצמאית. יש לזכור שלכולם היו זמנים קשים. המשיכו לקדם את עצמכם ולעשות עבודה טובה, וזה ישתלם בסוף. זה טיפשי, אבל אל תשכחו שאתם נהנים מאמנות ומעיצוב. לפעמים, כשאמנות הופכת לשגרה יומית, היא נדמית כעוד עבודה. אז השתדלו תמיד לזכור לעבוד על פרויקטים אישיים כשמתאפשר לכם, לשתף פעולה עם חברים, והמשיכו להסתכל על דברים כדי להמשיך להתרגש וכדי להוסיף לעבודתכם ממד. זה יקרה בסוף.

לראיון במקור (תרגום: שירי פורר)

תגובות

  • אין תגובות, למה אתם מחכים?

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
21.11.11

ראיון עם Bruno 9li

"רעיונות אמיתיים הם טהורים ומנפצים את הזמן"

המעצב הברזילאי מרקוס טורס מראיין את בן ארצו האמן הצעיר Bruno 9li, מהאמנים הידועים הפועלים כיום בברזיל. על ההבדל בין מעצב לאמן, על תרבות ניגודים מפרה, וכמה טיפים שיעזרו לכם להתקדם בחיים המקצועיים ובאמנות – בתרגום עברי לנוחות קוראי reDesign.

עולמו המטפיזי מורכב מרוחניות וטכנולוגיה, תרבות פרימיטיווית ומטרופולין, ולצד סימבוליקת "חזרה למקורות" או לגן עדן אבוד ניכרות גם השפעות פופיות כקומיקס ומדע בדיוני

תוכל לספר קצת על הרקע שלך, ומתי התחלת להתעניין באילוסטרציה ובאמנות? יצרתי קונספט של "אוניברסיטה חופשית". אני בוחר את המורים ואת הדיסציפלינות, ויוצר שיטת מחקר שמבוססת על חופש, ולעתים קרובות כרוכה בהצטלבות של נושאים שונים שאין ביניהם דבר במשותף. ולכן, נושאים יוצרים רמה גבוהה של אנטרופיה מדומיינת, שמלאה בבליטות ובניגודים. האמנות שלי מקבלת את הכוח שלה מהאנרגיה של הניגודים האלה. אני מאמין בלמידה דרך אינטואיציה ורגש – ידע אינטואיטיווי.

כשאתה לומד מרגשות, אובייקט המחקר והחוקר מקושרים באופן מטפיזי, וזה מקדם את חוויית הלמידה

למדתי ב-School of Visual Arts בניו יורק, ב-Atelier Livre da Prefeitura de Porto Alegre, ובבתי ספר לעיצוב נוספים בברזיל.

מי השפיע עליך? מי הם המעצבים והאמנים שאתה מעריך? אני אוהב נושאים כמו פילוסופיה, תרבות פרימיטיווית, גרפיקה, רישום, פוטוריזם, מיתולוגיה, אוקולטיזם, מוזיקה, דתות, טקסים…. וכיוון שאני מטא-גרפיקאי, אני משלב את האימג'ים הפראיים והפרימיטיוויים ומנגד אותם עם תפיסת המטרופולין האורבנית, כדי ליצור ממדים חדשים לחזון שלי. אני אוהב את אנשי החזון, המאסטרים של הציור הגותי של ימי הביניים מאירופה ואמנים פרימיטיווים לא ידועים מתרבויות שונות, מדרום אמריקה ועד לאפריקה – אמנים שהרבה פעמים יצרו אובייקטים כמו מסכות ובגדים למטרות רוחניות, בלי קשר לאמנות כפי שאנו מבינים אותה היום.

פיתחת סגנון ייחודי מאוד בעשר השנים האחרונות. איך היית מתאר אותו? כפי שציינתי קודם, אני מטא-גרפיקאי, העבודה שלי היא תוצר של התנגשויות ופרגמנטים שיוצרים מיתולוגיה עצמאית. אני חושב על האמנות שלי כשזירה של כמה חוויות לאימג'ים בעלי ממדים שונים. ככל שאני מתבגר, העבודה שלי נעשית חזקה יותר. האימג'ים שאני יוצר נמצאים בחידוש מתמיד, כי אני רואה בעיני רוחי חידוש. הכל על פני האדמה מתחדש.

מה גרם לך להחליט להתמקד באמנות יותר מאשר בעיצוב? אני מחפש משהו שיעצים אותי ושיהיה שדה חופשי שאוכל לפתח בו את הביטויים השונים שלי, ושדה האמנות יכול לאפשר לי את זה. כך לדוגמה, באמנות אני מרגיש חופשי ליצור התנגשות בין פרימיטיוויות ופוטוריזם, מיתולוגיה ופילוסופיה, קווים אורגניים וקווים ישרים. מעולם לא ראיתי את עצמי כמעצב, בעיקר משום שזה היה מאלץ אותי לעבוד בהתאם לאילוצים ולאבד את החופש. למעצבים יש פונקציה, הם קיימים כדי לייצג משהו, בשונה מהאמנות שלי. אבל בכמה מקרים נדירים עשו שימוש בעבודה מקורית שלי לאילוסטרציה.

מהם חמשת הדברים הקריטיים לחייך המקצועיים? חידוש, חקירה מתמדת, משמעת, חזון, חופש

מה אתה חושב על סצנת האמנות בברזיל, והאם לדעתך אפשר לחיות שם מאמנות? כן, אפשר להתפרנס מאמנות בברזיל. אני ברזילאי, ואני חי ועושה אמנות. יש נסיבות כלכליות שעשויות להפריע לאנשים שנמצאים על מסלול האמנות, אבל זו הבחירה שלך אם לעלות עליו. אמנות היא לא מוצר, היא לא צורך אנושי בסיסי, אבל אנחנו יכולים להגיד שאמנות הופכת אותנו לאנושיים, וסצנת האמנות, לא רק בברזיל אלא בעולם בכלל, היא נרחבת, מפוצלת, מגוונת. קשה להסביר את זה.

מילה למי שעושה את צעדיו הראשונים באמנות? הקשיבו לקול הפנימי שלכם. בחרו את המורים שלכם בשדה הזה. היו חופשיים. רעיונות אמיתיים הם טהורים ומנפצים את הזמן. היו מלאי חזון! שנו! חפשו!

ברונו נובלי, יליד 1980, הציג בתערוכות יחיד באמריקה, באירופה ובמזרח הרחוק.

בקרו באתר: Bruno 9li
לראיון במקור: abduzeedo

(תרגום: נעמי בורנשטיין)

תגובות

  • 01

    וואי, זה כל כך יפה !! אני מאוהבת .. .. .... .. .

    נעם30.11.11
  • 02

    מקסים ביותר. עולם מופלא בשלל צבעים נהדרים

  • 03

    מעניין יפה

    רבקה1.12.11
  • 04

    אהבתי ואפילו מאוד. מזדהה ומפנימה. אמנות היא חשובה לנפש ולנשמה. מצרך נשגב. אך לא מוצר. להגיע לרמות של ביטוי גבוהות כאילו זו ברכה!!

    סיגל5.12.11

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
13.11.11

ראיון עם דניאל ליבסקינד

לרגל עשור לנפילת מגדלי התאומים, ראיון עם מתכנן מרכז הסחר העולמי החדש

בגיל 13 עבר דניאל ליבסקינד עם משפחתו מישראל לניו יורק, ושם ביסס את מעמדו כאחד האדריכלים המובילים. יחד עם נינה אשתו הוא מנהל משרד אדריכלים משגשג שמטפל בעשרות פרויקטים בו-זמנית. ב-2003 זכה בתחרות לתכנון מרכז הסחר העולמי החדש, שנפתח לא מכבר. לזכר עשור לנפילת מגדלי התאומים, הוא עונה לשאלות בתחנת הרדיו WNYC.

מה למדת מלראות את מרכז הסחר העולמי הראשון הולך ונבנה? הייתי סטודנט ב-Cooper Union באותה תקופה. למדתי עד כמה רחבה התשתית, זו הייתה קפיצה קוונטית בקנה מידה של ניו יורק, קפיצה שלא הייתה פופולרית בקרב הרבה אנשים. כסטודנטים לארכיטקטורה, תמיד אמרנו "אלוהים, זה באמת הולך לשנות את ניו יורק באופן מהותי". וכמובן, זה מה שקרה. המגדלים הפכו לאייקון.

כשעבדת על תוכנית האב, זה היה לך בתודעה? אפילו יותר מכך. חשבתי למשל לא לבנות שני מגדלים ענקיים או אפילו שלושה, אלא לפזר את הצפיפות של החלל המשרדי. יש לנו עשרה מיליון רגל רבוע של חלל משרדי. במקום לרכז את הכל בשני בניינים, אמרתי שנחלק אותם בין חמישה בניינים. כך שהבניינים יכולים להיות נמוכים יותר, הם יכולים להיות בטוחים יותר, ולהעניק מראה טוב יותר לרחובות. אין להם את מנהרות הרוח האלה. ועבורי, הם קשורים יותר לדאון טאון ההיסטורי של ניו יורק.

האם ליום השנה העשירי יש סימבוליות מיוחדת עבורך? מובן שלתאריכים כאלה יש משמעות. לא היינו אנושיים לולא זכרנו, והטרגדיה הזאת, שאנשים רבים כל כך נספו בה, באמת שינתה את העולם. האירוע הזה שינה כל אחד מאתנו כתושבי ניו יורק, כאמריקאים, כמו שזה שינה אנשים בעלי רצון טוב בכל רחבי העולם.

התחייה של ניו יורק, עם מקום עירוני ציבורי חדש, עם חיים שנעים לתוך המאה ה-21, היא התגובה הטובה ביותר לטרור. יום השנה צריך לשלב זיכרון, אך גם להניע את ניו יורק קדימה

מה יראו אנשים בעוד 20, 100 שנה מהיום, כשיבקרו במרכז הסחר העולמי? המרכז יהפוך לחלק מהרקמה של ניו יורק. זו פיסת נדל"ן, אבל יש בה משהו מיוחד, זו קרקע מקודשת. זו הסיבה שבתוכנית האב שלי בניתי רק על בערך חצי מהשטח. חשבתי הרבה על הוריי, שעבדו בסדנאות יזע באזור מנהטן. הם לא נמצאים במגדלים הגבוהים, הם ברחובות ניו יורק, ברכבת התחתית. אנחנו נותנים להם, לתושבי ניו יורק, מקום יפה, מעורר השראה ומחובר להיסטוריה. לא תוכל לחוות את זה דרך הטלוויזיה או האינטרנט. תצטרך לעמוד בפארק, ולהרגיש שאתה יכול לרדת כל הדרך למטה עד ליסוד – כל הדרך עד למקום שבו התרחשה הטרגדיה. אני חושב שהמקום יהיה מקור השראה אפילו עוד 200 שנה.


מהי בעיניך המשמעות של "קרקע מקודשת"?

החלטתי לא לבנות במקום שעמדו בו המגדלים. זה חלל מיוחד שאתה חש בו את ההיסטוריה לעומק, כי אתה יכול לרדת 75 רגל עד ליסוד – לחוות את קיר היסוד המדהים

לו התמוטט הקיר, הוא היה מציף את הרכבת התחתית של ניו יורק בסוג של אפוקליפסה. אבל הקיר החזיק מעמד, וחשבתי לעצמי "מהיסוד הזה של הטרגדיה צומח הבסיס למגדלים". זה מקום שיש לו אור מיוחד. מיקמתי את המגדלים בשולי האתר, כך שלא יטילו צללים גדולים באתר עצמו.

הקיר הזה הוא החלק בעל החשיבות הסימבולית הגדולה ביותר? הקיר הוא בהחלט חשוב. בדרך כלל כשאתה רואה יסודות, אתה רואה את זה ברומא או אתונה, אלה יסודות של עבר מת. כאן הקיר הוא יסוד חי שתומך באתר. הוא עדיין ממשיך לעורר בנו השראה באמצעות זיכרון, אבל גם באמצעות העתיד.
ישנם אלמנטים סימבוליים נוספים: 1776, התאריך של הצהרת העצמאות, זו הפסגה של מגדל 1; אלומת האור. נוסף על כך, כשאתה מגיע מהצד המזרחי של האתר, בכניסה לאנדרטת הזיכרון יצרתי חלל שמוגדר על ידי שני קווי אור: 8:46 בבוקר, כשהמגדל הראשון נפגע, ו-10:28, כשהמגדל השני התמוטט, וזה הצוהר המרכזי של טרמינל PATH היפהפה שנמצא בבנייה. ככה שאפילו באור של ניו יורק יש זיכרון, בקו הרקיע ובשמיים, ואני חושב שאפילו נוסעים עסוקים בדרך לעבודה יגיבו לזה. הם עושים פעולות יומיומיות, אבל יש פה משהו משמעותי, משהו לחשוב עליו, משהו שלא הופך את ניו יורק לרשימה פסימית, אלא מעביר את האופטימיות הבלתי ניתנת לעצירה שמאפיינת את ניו יורק.

יש אמן מסוים או צליל שהיווה השראה למרכז הסחר העולמי החדש? חשבתי על צליל סימפוני, אתה יודע, דה-דה-דה-דאאאאם… אתה חושב על המרכז, ועוצמת הזיכרון צריכה להכות בך ובו-זמנית לאשר, כמו בסימפוניה החמישית של בטהובן. אבל אתה צריך להעביר גם את הרחובות, את האיכות הגרשווינית של ג'ז, המקריות של ההתרחשות. זה סוג צליל של מולטימדיה.

תוכל לקחת אותנו לסיור אודיו מודרך באתר? במרכז יש את האוברטורה. זו ההתחלה. זה הביט הראשון של החמישית, שגם מכין את הבמה לדממה של האתר. כשאתה מתקדם הלאה לרחוב, נע מזרחה, אתה מקבל את ברודוויי – בוגי ווגי, גיוון, טרמינל PATH, התחנה, רחוב צ'רץ'. מצפון לדרום וממזרח למערב – אתה מקבל מלודיות שונות בגריניץ', "אמריקאי בפריז", צלילי רחוב, בלוז. יש אלמנטים שונים, אבל אחדות הצליל של העיצוב משלבת אותם יחד, וזו מעין חוויה משותפת. נתתי לפרויקט את השם "יסודות זיכרון", כי בלב הזיכרון נמצא היסוד לניו יורק של המאה ה-21. הזיכרון הופך ליסוד, והיסודות הם בלתי נשכחים, זו הקומפוזיציה.

לראיון במקור (תרגום: נעמי בורנשטיין)

תגובות

  • 01

    I really dont see anything special in the design solution! it just another group of the same old buildings seen the last 20 years, surrounded by verbal nonsence

    elliot levert15.11.11
  • 02

    אני מאוד מתרגשת.

  • 03

    זה לא יפה. אפילו מכוער.

    אורי30.11.11

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
30.10.11

גיבור עיצוב: ראיון עם ראדים מליניק

על תעשיית העיצוב, מחסום יצירתי ועשרה שיעורים למעצב המתחיל

ראדים מליניק, ארט דירקטור, מאייר ומעצב לונדוני, הוא מהמצליחים והפוריים שבמעצבים המסחריים הפועלים כיום. עבודתו עטורת הפרסים ידועה בזכות החדשנות, הלהט ותשומת הלב לפרטים הקטנים. המעצב François Hoang מראיין את אחד מגיבוריו בעולם העיצוב: Radim Malinic aka Brand Nu

לכל מי שלא מכיר אותך, תוכל לספר קצת על עצמך? אני עובד תחת השם Brand Nu על עיצוב ופרויקטים של אילוסטרציה, ועובד עבור ספקטרום רחב של לקוחות, ממותגי בית יומיומיים ועד למוצרים ועסקים חדשים. במהלך עיצוב השפה והמוצרים של המותג, אני שם את הדגש בהיבטים צבעוניים ובמסרים חזקים. כפרילאנסר, לא תמיד אני יודע מה יהיה הדבר הבא שאעבוד עליו. נוסף על הפורטפוליו המסחרי שלי, פרסמתי שלושה ספרים במהדורה מוגבלת שמציגים את העבודה שלי, ניסויים שערכתי וקטעים אישיים. לאחרונה, אני גם כותב טורי דעה ורשימות מקצועיות עבור מגזינים בתחום העיצוב.

אתה גם האוצר של האתר ColourSpaces. איך הגעת לרעיון, ואיך אתה משלב את זה בעבודה על הבלוג שלך?

במקור רציתי ליצור מגזין אונליין שייראה כמו דפוס. רציתי להפוך תבניות קלאסיות של דפוס לאתר HTML5 אצילי ומסעיר, וכמו תמיד – יוצא דופן

לצערי, בשל קוצר זמן, הקונספט עדיין טעון בדיקה לעומק. בינתיים האתר הוא מקבץ השראה שגם הפך לספר. אנשים יכולים לראות בו פרויקטים שמרגשים אותי, ולעבור ישר לאתר של המעצבים, כדי לקבל מידע נוסף. יותר מכך, כאדם סקרן, תמיד רציתי לשאול מעצבים ואנשי קריאייטיב הרבה שאלות, רציתי לדעת מהם חושבים על נושאים שונים, פרקטיקות של עבודה וכד'. בקרוב מאוד, אני אכין את עונת הראיונות השנייה ב-ColourSpaces, עם כמה הפתעות בתוך המיקס.

מה דעתך על תעשיית העיצוב כיום? מה אתה חושב על הגידול במספר המעצבים ברחבי העולם? קצב ההתפתחות המהיר של כל תעשיות הקריאייטיב הוא מדהים. כולם מתחרים על תשומת לב, הכל צריך להימכר כדי להצליח. כשאתה מסתכל מסביבך, זה נראה כמו מרוץ מטורף בלי שום סימן של האטת קצב. עיצוב גרפי היה בסביבה מהיום הראשון, אבל הייתה קפיצה עצומה בעיצוב דיגיטלי ואילוסטרציה בעשור האחרון. עכשיו יש לנו את הכלים להפוך את הרעיונות הכי פרועים שלנו למציאות. יש לנו מזל שאנחנו חיים בתקופה שבה יש לנו את הכלים להגיע לתוצאות הרבה יותר מהר. הכל נעשה שקוף. אנשים מחפשים מערכי הדרכה, כדי לראות איך משיגים אפקטים מסוימים. אנחנו רוצים לדעת את כל הסודות, זה בדנ"א שלנו.

כשאתה משלב את התשוקה עם הרעב, אתה מקבל סצנת עיצוב בינלאומית תוססת – כשהכל מקושר להכל

אם אני גומר פרויקט ואני מת לספר עליו, אני יכול להגיע לאלפי אנשים ברחבי העולם תוך24 שעות. תעשיית העיצוב נהנית עכשיו מתקופת שפע. כל עוד אנשים ימשיכו להזין את הכלים שיש להם ברעיונות חזקים ומגובשים, אנחנו נמשיך לראות הרבה דברים טובים.

היה לך פעם מחסום יצירתי? אם כן, מה אתה עושה במצב כזה? כן, יש לי מחסומים יצירתיים, שאני רואה יותר כמו תחנות באבולוציה של הסגנון. העבודה הכי טובה נוצרת מתוך רעיונות חדשים ורעננים. כשיש לך חתימת סגנון שלך, זה יכול להיות קל מאוד ליפול למלכודת של לנקוט את אותה "גישה לעבודה". הרי הלקוחות שפנו אליך על בסיס עבודות קודמות יהיו מרוצים עם וריאציה על מה שעשית קודם. זה תלוי בך אם ליזום ולהעלות את רף הציפיות. הזדמנויות כאלה מספקות את התנאים המושלמים להתנסויות, ואתה גם מקבל על זה כסף. זה יהיה קל מדי "לשאול" רעיונות שנוסו ועמדו במבחן. כשאתה מנסה לפענח את הבריף של הלקוח, ולחשוב מה יהיה הפתרון הכי טוב, כמו גם האבולוציה הנכונה בסגנון שלך, אז אתה עלול להיתקל בקיר אחד או שניים. לפעמים, אם יש לי את האפשרות לכבות את הכל, אני יוצא החוצה ומנסה לא לחשוב על עבודה למשך יום אחד. ההשראה מגיעה כשאני מסתובב בעיר. כשזה קורה, פתאום הדברים נופלים למקום שלהם.

מהם עשרת השיעורים שלך למעצבים צעירים?
1. קחו את הזמן שלכם, תנו לעצמכם זמן לגדול ולהתפתח כשאתם מתחילים.
2. ודאו שאתם יודעים את הדברים הבסיסיים על התעשייה, לפני שאתם מתחילים להתנסות.
3. פורטפוליו טוב מגיע רחוק יותר מדואר ספאם.
4. עבדו בחינם עבור ארגונים שלא למטרות רווח. חשבו על נקודות לקארמה שלכם.
5. אל תגנבו רעיונות, יעלו על זה מהר מאוד.
6. היו נחמדים ללקוחות, הם יחזרו לעבודות נוספות.
7. חשבו צעד קדימה מאלה שחושבים שני צעדים קדימה.
8. קידום עצמי הוא המפתח, חשבו שוב!
9. שתפו פעולה, התנסו, ומפעם לפעם צאו החוצה מהמקום שנוח לכם בו.
10. תמיד השתמשו בכל הרעיונות שלכם, והתחילו מחדש בכל פרויקט.

מה התוכניות שלך לעתיד הקרוב? עכשיו, כשהשלמתי את העבודה על האתר שלי וסילקתי מהשולחן כמה קמפיינים גדולים, אני רוצה להתמקד בכמה פרויקטים שיתופיים שהם יוזמה שלי. החודש אני משתף פעולה עם הצלמת נטלי גורדון בפרויקט נחמד שאני מקווה שאוכל לשתף ברגע שיהיה גמור. ואז, צוות גדול אפילו יותר ייכנס לפעילות במסגרת עבודת הבימוי הראשונה שלי, קליפ עבור סינמטיק לייבל. יש לי רעיון לסרט קצר, שארצה גם לכתוב לו פסקול. כל הרעיונות האלה נמצאים בפנקס שלי כבר זמן מה. אני מוסיף הערות ורעיונות כל הזמן, הלוואי שהיו יותר שעות ביום, כך שאפשר היה לממש את כולם. מבחינה מסחרית, הייתי רוצה לפתח את החתימה הסגנונית שלי בעוד כמה תוספות, וליצור עבודות מסעירות חדשות עבור לקוחות מסעירים חדשים. בקיצור, עסקים כרגיל.

לראיון המלא באדיבות Abduzeedo (תרגום: נעמי בורנשטיין)

תגובות

  • אין תגובות, למה אתם מחכים?

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
5.9.11

פרקטיס, פרקטיס, פרקטיס

המעצב, הבמאי והמוזיקאי אלקסיס פאפאגאורגיו פגש את המעצב והמאייר Mike Harrison בפסטיבל OFFF בברצלונה, והושיבו לראיון. לנוחות קוראי reDesign – בגרסה עברית

ספר על הרקע שלך באמנות ובעיצוב, ואיך הפכת לאמן ולמעצב?
העניין שלי באמנות התחיל לפני יותר מעשר שנים, כשפתחתי את אפליקציית ה-Adobe הראשונה שלי, פלאש. הזיכרון שלי בנוגע לאיך גיליתי את האפליקציה מלכתחילה מעורפל, אבל התחלתי לשחק בה ולעשות כמה עבודות אנימציה (די גרועות), ונהניתי מזה מאוד. אחי הגדול הראה לי כמה דימויים שהוא עשה בפוטושופ, והתחלתי להתנסות בתוכנה. במהלך לימודיי באוניברסיטה הזדמן לי ליצור כמה עבודות בקורס. לימדתי את עצמי פוטושופ, וגם כמה תוכנות אחרות ממשפחת Adobe. רציתי להתמקצע בכמה שיותר שדות. אחרי האוניברסיטה הייתי גאה להתחיל לעבוד כמעצב במשרה מלאה. כיום אני פרילנסר, חי ועובד בלונדון.

איך גובש הסגנון שלך, ומה לדעתך המאפיין העיקרי שלו?
אני אוהב להתנסות במגוון סגנונות; סגנון מועדף עליי מערב את הדיגיטלי עם המסורתי. במהלך השנים ניסיתי מבחר סגנונות וטכניקות, ומה שנהניתי ממנו הכי הרבה היה להשתמש בשילוב של מאגר דימויים, צבעי מים, טקסטורות צבע וסקיצות ידניות. הרגשתי שזה מעניק מראה ייחודי לעבודה שלי – כזה שמאפשר לזהות אותה כשלי.

איך היית מפרק את תהליך העבודה שלך לצעדים?
אני כמעט תמיד מתחיל מסקיצה ראשונית מאוד, רק כדי לבדוק את הרעיון בצורה הבסיסית ביותר שלו, כדי לראות אם יש לי בסיס לאילוסטרציה חדשה. אז אני מחליט באילו מדיה ותוכנות אשתמש, ואני מכין את כל מה שאזדקק לו בהמשך. משם אני עובר ישר לתהליך היצירה. אני אוהב לשמר אלמנט של סגנון חופשי בתהליך הזה, לא לנעול את עצמי בשלב מוקדם. אני אוהב יצירה שמתפתחת באופן טבעי, ואת התפניות הבלתי צפויות שעשויות לחול בה בדרך להפוך למשהו אחר ממה שדמיינתי בהתחלה. כשאני מרגיש שהשלמתי את העבודה, אני אישן על זה כמה לילות, ואחזור לזה שוב ושוב כדי לראות מה אני יכול לשנות או להוסיף.

חוץ מהרווח הכלכלי, איזו תחושת סיפוק גורמת לך העבודה שלך?
הרפתקת העיצוב שלי עדיין מרגשת אותי. אני תמיד מחכה לרגע שאני משחרר עבודה חדשה ומראה אותה לעמיתים כדי לקבל פידבק, זה דוחף אותי קדימה. יש לי תחושת סיפוק גם מעצם המחשבה על כמה בר מזל אני שזה מה שאני עושה כקריירה, כי זה התחיל כתחביב, וחלק גדול מהזמן אני עדיין מרגיש שזה ככה!

מהם חמשת האתרים המועדפים עליך?
טוב, אני נהנה מאוד מהרשתות החברתיות פייסבוק וטוויטר, אני מניח שאפשר להתייחס אליהן כאל אתר אחד.

אני מעריץ של Motiongrapher, אני אוהב לראות כמה מהאנימציות המדהימות שאנשים עובדים עליהן. האתר של Karan Singh הוא מקום שונה מבלוגי עיצוב סטנדרטיים, והוא כתוב מעולה

אני נהנה מאוד ממוזיקה, אז אתר נוסף שאני מבקר בו באופן קבוע הוא soundcloud. הרבה מהמפיקים והדיג'ייז שאני אוהב נמצאים שם, משתפים מוזיקה שלהם, ומשחררים שירים באופן אקסקלוסיווי מפעם לפעם. האחרון, אבל לא בסדר העדיפות, הוא Abduzeedo, שמעודכן באופן קבוע ומלא בדברים שמעניין לקרוא ולראות.

יש לך עצה למי שנמצא בתחילת דרכו? המלצות חשובות לאנשים שרוצים לעבוד בסגנון הזה?
אני תמיד אומר לכל מי שמתחיל: להתאמן, להתאמן ולהתאמן. תתנסו בסגנונות ובטכניקות, תיעזרו בניסוי וטעייה ופשוט תיהנו. במוקדם או במאוחר תגלו במה אתם טובים או ממה אתם הכי נהנים. תדבקו בזה, אל תוותרו, ובמהרה תגיע גם ההכרה. ללא ספק תפגשו אנשים שחושבים כמוכם לאורך הדרך, אנשים שאפשר לשתף פעולה אתם או לקבל מהם ביקורת. להט, מסירות ועבודה קשה – אלה שלושת המפתחות להצלחה.

לבלוג של הריסון, ולפורטפוליו.
לראיון המלא. באדיבות Abduzeedo (תרגום: נעמי בורנשטיין)

תגובות

  • 01

    hope to see the works of ur architects i.m principal architect speak only arabic -engelish

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.

עקבו אחרינו

תגובות אחרונות

עוד