"לפעמים עיצוב מושלם מתמטית נראה פשוט רע. קצת כאוס לעולם לא מזיק!"

לפני כשנתיים החליט Steven Bonner בוגר תעשיית העיצוב לצאת לדרך עצמאית. מיותר לומר, שמאז הוא לא הביט אחורה. עבודותיו נראות בכל מקום, משערי מגזינים וכתבות ועד קמפיינים וסרטוני אנימציה. הכל מהודק באלגנטיות ובטביעת אצבע ייחודית. מגלזגו – בראיון.

הפשטות הבולטת שבדימוייך הפכה לסימן ההיכר שלך. עם זאת, אין שני דימויים עוקבים שנעשה בהם שימוש באותם אספקטים. איך אתה ניגש לכל בריף חדש? אני מנסה לחשוב על רעיון או רגש שמתאימים לאותו פרויקט, ואם זה אומר לנסות משהו חדש אז בסדר. הרבה מזה מגיע משנותיי כמעצב במשרד, שם הורגלתי לבחון כל בריף לגופו. אף על פי שזה טוב להיות בעל סגנון מזוהה, ואף שזה מעודד לחשוב שלעבודה שלי יש ייחודיות מזוהה, זה חשוב באותה מידה לא לאפשר לאסתטיקה הזאת להכתיב את העבודה עד למצב שאני בעצם מרַצה את עצמי, ולא מביא בחשבון את משתמש הקצה.
איזה סוג בריפים אתה מקבל בדרך כלל מלקוחות – פתוחים או מנחים? קצת משניהם, למעשה. לפעמים לקוחות מבקשים משהו דומה לעבודה שכבר קיימת, שזה בסדר מפני שזה נותן לי מושג באשר ללוק אנד פיל שהם מבקשים להשיג, ומצד אחר, אני אוהב כשלקוחות מבקשים ממני משהו שלא עשיתי קודם, ומאפשרים לי להעלות קונספטים בעצמי.
מה הייתה הנקודה שבה החלטת לצאת לדרך עצמאית? הגעתי למצב שאני עובד במשרד במשרה מלאה, ומגיע הביתה לעוד "משרה מלאה" כמאייר "מהצד", עד שפיזית לא עמדתי בכך. החלטתי לעזוב את המשרד ולעבוד כעצמאי מהבית. אני עדיין "עם רגל אחת" בחיים הישנים, ולוקח עבודות מיתוג ועיצוב, וכן עבודות פרילנס לסוכנויות בגלזגו ובאדינבורו. אני לא חושב שאני רוצה לעזוב את העיצוב הגרפי המסורתי לגמרי, מאחר שזה משמש עבורי כגיוון נחמד. עם זאת, אחרי שנתיים של עבודה מהבית נתקפתי ב"קדחת התא" – השתעממתי לעבוד לבד והתגעגעתי ל"קהילה" של התעשייה. לכן עברתי לאחרונה לסטודיו חדש בגלזגו, עם עוד כמה עצמאים ופרילנסרים מכל מיני תחומים. כך אני יכול גם לפתח קשרי עבודה עם אנימטורים, במאים, אמני 3D, כמו גם עם מאיירים ומעצבים אחרים, ולהיפתח לעוד דרכי עבודה.
יצרניות תוכנה מוציאות חבילות אפליקציה על בסיס קבוע, אבל עד כמה הפיצ'רים החדשים חשובים מבחינת עידוד היצירתיות? זה הכל כסף, לא כך? אם זה פיצ'ר שימושי באמת, אז זה מצוין. אני לחלוטין בעד ללמוד דברים חדשים, אבל לפעמים אני מקבל את התחושה שכמה מהפיצ'רים מוספים לתוכנה רק כדי למכור משהו שהיה יכול להסתכם בשדרוג קל.

אני נוטה להשתמש באותם כלים. מדי פעם יוצא פיצ'ר חדש שאני משתמש בו כדי לזקק את הליך העבודה, אבל אני חושב שהדימוי מגיע מהרעיון, ולא מהכלי

אתה מגיע מרקע של עיצוב גרפי ודפוס. האם אתה מוצא את עצמך עושה החלטות מודעות הנוגעות לצבע ולייאאוט או שאתה מניח לזה וזורם? השימוש אצלי בצבע הוא פשוט למדי, אבל זה בעיקר מפני שאני עיוור צבעים. אני יכול להגיד לך מהו הצבע לפי מספר הפנטון שלו, אבל אל תצפה ממני להצביע עליו מראייה! אני כ"כ מקנא באנשים שנראה כי הם מצליחים ללא מאמץ ליצור פלטות מבריקות ומעניינות.
בכל הנוגע ללייאאוט, אני נמנה עם הסטודנטים האחרונים בערך שלמדו להכין לייאאוט ביד. אני אכן משתמש באופן מודע בגריד, לאיזון ומיקום. כך עשיתי תמיד, אף על פי שהכל היה מבוסס מחשב עוד לפני שהתחלתי לעבוד. השיעורים האלה שלמדתי נשארו איתי. אתה צריך להכיר את החוקים כדי להפר אותם. לפעמים עיצוב מושלם מתמטית יכול פשוט להיראות רע, ועליך לסמוך על העין שלך. קצת כאוס לעולם לא מזיק!
המדריכים שכתבת לאחרונה זכו לתגובות מצוינות מקוראים. איך אתה רואה את תרבות מערכי ההדרכה הנוכחית? אני אוהב את העובדה שהכל פתוח כל כך עכשיו, ולמדתי בעצמי דברים שלא ידעתי – בעיקר דברים טכניים, אבל טוב לדעת שאם אני תקוע בשאלה בנוגע למה כלי כלשהו יכול לעשות, מישהו שם בחוץ כבר פירט את השימוש בו.
מה שמדאיג אותי בכל זאת היא כמות הפעמים שראיתי חובבנים מעתיקים חלק מהמדריכים האלה ומנסים להשיק קריירות על סמך אלה. זה קצת מעליב. מבחינתי, מדריכים הם שם כדי ללמד איך להשתמש בכלי או ללמד תהליך מסוים, לא כדי ללמוד איך ליצור אימג' מסוים. צריך להבין שהדימויים במדריכים האלה הם לא "הצעות הגשה", ושרעיונות ואינדיווידואליות הם שיוצרים קריירה.
כפרילנסר, מהו הרגע שאתה הכי גאה בו? בתקווה שעוד יושגו מטרות רבות, עצם המעבר לעבודה עצמאית והגילוי שאני יכול להצליח – היה מספק מאוד עבורי.

לראיון המלא

ColourSpace & Brand Nu

למאיירת הקנדית ג'קי אוקלי סגנון ייחודי המשלב רישום ונגיעות צבע. התוצאה: דיוק

Jacqui Oakley מלמדת בקולג' לאמנות ועיצוב של אונטריו, בטורונטו, קנדה, וכבר עשר שנים היא מאיירת עצמאית. עם לקוחותיה נמנים הרולינג סטון, הפייננשל טיימס, בוסטון גלוב ועוד. מגזין abduzeedo משוחח איתה.

באיזה שלב גילית שאת אוהבת אמנות ואיור? תמיד הייתה לי חיבה מוזרה לאיור מבוכים. יכול להיות שזו הייתה יותר תוצאה של שעמום בטיסות ארוכות (במסגרת העבודות של הוריי, חיינו בבחריין, זמביה, לונדון ולוב). אהבתי תבניות וצבע, במיוחד אימג'ים שאספו הוריי במהלך מסעותיהם: בטיקים - הדפסים על אריגים – ממלזיה, דימויים של אלים תאילנדים, סצנות מחיי כפרים אפריקאיים. כל דבר שקשור למדע בדיוני או לאימה תמיד תופס את תשומת לבי. כמו כן, נהניתי לאייר ציפורים וחיות, במיוחד כאלה מארצות אחרות. בבחריין היו רק שממיות, עזים וגמלים, אז כשהיינו מבקרים בקנדה, על סנאיה הרבים, היא נראתה לי כמקום אקזוטי למדי.
איך הפכת את הלהט שלך למקצוע? למדתי לתואר אמנות באוניברסיטת טורונטו, אבל הבנתי שאני לא לומדת מספיק טכניקה, ופניתי לתוכנית שרידן לאיור, שהוציאה כמה כישרונות. בסיום הלימודים

מצא חן בעיניי להציג "אמנות" לפני אנשים בחיי היומיום שלהם, ולא לפני מספר מצומצם של אנשים בגלריות לאמנות. זה קשה לפעמים, יש עליות ומורדות, אבל הן שוות את זה

שמנו לב שהרבה מהעבודות שלך הן ציורים של ממש. תוכלי להסביר לנו על התהליך שאת עושה בדרך לאיור? אני מתחילה בסיעור מוחות; אני מריצה בראש מילים וקשקושים קטנים של רעיונות אקראיים שעולים לי בראש. אחרי שאני אוספת דימויים שיכולים לשמש כרפרנסס, אני ממשיכה לרישומים כלליים, מגדילה אותם ומעבירה לנייר, צובעת חלקים תוך ניסיון לשמר את הטקסטורה בעזרת מברשת יבשה, ולבסוף תוחמת אותם בדיו. (למגוון מעבודותיה הציצו כאן)
מתיאור תהליך העבודה שלך, אנחנו מבינים שאת לא כ"כ מתקרבת למחשב. בעידן שבו כולם עובדים ויוצרים את האיורים שלהם על מסך המחשב, האם את מרגישה יותר כאמנית מאשר מאיירת? את רוב הזמן שלי אני מבלה מול המחשב, בערך כמו כל אחד אחר. כשאני עובדת על משהו מסובך, לעתים קרובות אני מאיירת כמה חלקים בנפרד, סורקת אותם, ומזיזה אותם במחשב. אני מוצאת שזה מאפשר לי להתנסות קצת יותר עם הקומפוזיציה. לפעמים, לצורך גרסה סופית של איור, אני עוברת על הקווים ביד לפני שאני מוסיפה להם צבע בפוטושופ. אני תמיד מעדיפה את התחושה של איור ידני, אז אני משמרת את זה ומתרחקת מאימג'ים שנראים "מבריקים" מדי, אף על פי שאני מכירה לא מעט אמנים שעובדים על המחשב בלבד, ואני מעריצה את עבודתם. אני פשוט נהנית מהספונטניות שעבודה ידנית מאפשרת.
אילו טיפים את יכולה לתת לאלה שרק מתחילים את דרכם בעולם העיצוב? זה קשה לצאת לדרך עצמאית. יש לזכור שלכולם היו זמנים קשים. המשיכו לקדם את עצמכם ולעשות עבודה טובה, וזה ישתלם בסוף. זה טיפשי, אבל אל תשכחו שאתם נהנים מאמנות ומעיצוב. לפעמים, כשאמנות הופכת לשגרה יומית, היא נדמית כעוד עבודה. אז השתדלו תמיד לזכור לעבוד על פרויקטים אישיים כשמתאפשר לכם, לשתף פעולה עם חברים, והמשיכו להסתכל על דברים כדי להמשיך להתרגש וכדי להוסיף לעבודתכם ממד. זה יקרה בסוף.

לראיון במקור

"רעיונות אמיתיים הם טהורים ומנפצים את הזמן"

המעצב הברזילאי מרקוס טורס מראיין את בן ארצו האמן הצעיר Bruno 9li, מהאמנים הידועים הפועלים כיום בברזיל. על ההבדל בין מעצב לאמן, על תרבות ניגודים מפרה, וכמה טיפים שיעזרו לכם להתקדם בחיים המקצועיים ובאמנות – בתרגום עברי לנוחות קוראי reDesign.

עולמו המטפיזי מורכב מרוחניות וטכנולוגיה, תרבות פרימיטיווית ומטרופולין, ולצד סימבוליקת "חזרה למקורות" או לגן עדן אבוד ניכרות גם השפעות פופיות כקומיקס ומדע בדיוני

תוכל לספר קצת על הרקע שלך, ומתי התחלת להתעניין באילוסטרציה ובאמנות? יצרתי קונספט של "אוניברסיטה חופשית". אני בוחר את המורים ואת הדיסציפלינות, ויוצר שיטת מחקר שמבוססת על חופש, ולעתים קרובות כרוכה בהצטלבות של נושאים שונים שאין ביניהם דבר במשותף. ולכן, נושאים יוצרים רמה גבוהה של אנטרופיה מדומיינת, שמלאה בבליטות ובניגודים. האמנות שלי מקבלת את הכוח שלה מהאנרגיה של הניגודים האלה. אני מאמין בלמידה דרך אינטואיציה ורגש – ידע אינטואיטיווי.

כשאתה לומד מרגשות, אובייקט המחקר והחוקר מקושרים באופן מטפיזי, וזה מקדם את חוויית הלמידה

למדתי ב-School of Visual Arts בניו יורק, ב-Atelier Livre da Prefeitura de Porto Alegre, ובבתי ספר לעיצוב נוספים בברזיל.

מי השפיע עליך? מי הם המעצבים והאמנים שאתה מעריך? אני אוהב נושאים כמו פילוסופיה, תרבות פרימיטיווית, גרפיקה, רישום, פוטוריזם, מיתולוגיה, אוקולטיזם, מוזיקה, דתות, טקסים…. וכיוון שאני מטא-גרפיקאי, אני משלב את האימג'ים הפראיים והפרימיטיוויים ומנגד אותם עם תפיסת המטרופולין האורבנית, כדי ליצור ממדים חדשים לחזון שלי. אני אוהב את אנשי החזון, המאסטרים של הציור הגותי של ימי הביניים מאירופה ואמנים פרימיטיווים לא ידועים מתרבויות שונות, מדרום אמריקה ועד לאפריקה – אמנים שהרבה פעמים יצרו אובייקטים כמו מסכות ובגדים למטרות רוחניות, בלי קשר לאמנות כפי שאנו מבינים אותה היום.

פיתחת סגנון ייחודי מאוד בעשר השנים האחרונות. איך היית מתאר אותו? כפי שציינתי קודם, אני מטא-גרפיקאי, העבודה שלי היא תוצר של התנגשויות ופרגמנטים שיוצרים מיתולוגיה עצמאית. אני חושב על האמנות שלי כשזירה של כמה חוויות לאימג'ים בעלי ממדים שונים. ככל שאני מתבגר, העבודה שלי נעשית חזקה יותר. האימג'ים שאני יוצר נמצאים בחידוש מתמיד, כי אני רואה בעיני רוחי חידוש. הכל על פני האדמה מתחדש.

מה גרם לך להחליט להתמקד באמנות יותר מאשר בעיצוב? אני מחפש משהו שיעצים אותי ושיהיה שדה חופשי שאוכל לפתח בו את הביטויים השונים שלי, ושדה האמנות יכול לאפשר לי את זה. כך לדוגמה, באמנות אני מרגיש חופשי ליצור התנגשות בין פרימיטיוויות ופוטוריזם, מיתולוגיה ופילוסופיה, קווים אורגניים וקווים ישרים. מעולם לא ראיתי את עצמי כמעצב, בעיקר משום שזה היה מאלץ אותי לעבוד בהתאם לאילוצים ולאבד את החופש. למעצבים יש פונקציה, הם קיימים כדי לייצג משהו, בשונה מהאמנות שלי. אבל בכמה מקרים נדירים עשו שימוש בעבודה מקורית שלי לאילוסטרציה.

מהם חמשת הדברים הקריטיים לחייך המקצועיים? חידוש, חקירה מתמדת, משמעת, חזון, חופש

מה אתה חושב על סצנת האמנות בברזיל, והאם לדעתך אפשר לחיות שם מאמנות? כן, אפשר להתפרנס מאמנות בברזיל. אני ברזילאי, ואני חי ועושה אמנות. יש נסיבות כלכליות שעשויות להפריע לאנשים שנמצאים על מסלול האמנות, אבל זו הבחירה שלך אם לעלות עליו. אמנות היא לא מוצר, היא לא צורך אנושי בסיסי, אבל אנחנו יכולים להגיד שאמנות הופכת אותנו לאנושיים, וסצנת האמנות, לא רק בברזיל אלא בעולם בכלל, היא נרחבת, מפוצלת, מגוונת. קשה להסביר את זה.

מילה למי שעושה את צעדיו הראשונים באמנות? הקשיבו לקול הפנימי שלכם. בחרו את המורים שלכם בשדה הזה. היו חופשיים. רעיונות אמיתיים הם טהורים ומנפצים את הזמן. היו מלאי חזון! שנו! חפשו!

ברונו נובלי, יליד 1980, הציג בתערוכות יחיד באמריקה, באירופה ובמזרח הרחוק.

בקרו באתר: Bruno 9li
לראיון במקור: abduzeedo

לרגל עשור לנפילת מגדלי התאומים, ראיון עם מתכנן מרכז הסחר העולמי החדש

בגיל 13 עבר דניאל ליבסקינד עם משפחתו מישראל לניו יורק, ושם ביסס את מעמדו כאחד האדריכלים המובילים. יחד עם נינה אשתו הוא מנהל משרד אדריכלים משגשג שמטפל בעשרות פרויקטים בו-זמנית. ב-2003 זכה בתחרות לתכנון מרכז הסחר העולמי החדש, שנפתח לא מכבר. לזכר עשור לנפילת מגדלי התאומים, הוא עונה לשאלות בתחנת הרדיו WNYC.

מה למדת מלראות את מרכז הסחר העולמי הראשון הולך ונבנה? הייתי סטודנט ב-Cooper Union באותה תקופה. למדתי עד כמה רחבה התשתית, זו הייתה קפיצה קוונטית בקנה מידה של ניו יורק, קפיצה שלא הייתה פופולרית בקרב הרבה אנשים. כסטודנטים לארכיטקטורה, תמיד אמרנו "אלוהים, זה באמת הולך לשנות את ניו יורק באופן מהותי". וכמובן, זה מה שקרה. המגדלים הפכו לאייקון.

כשעבדת על תוכנית האב, זה היה לך בתודעה? אפילו יותר מכך. חשבתי למשל לא לבנות שני מגדלים ענקיים או אפילו שלושה, אלא לפזר את הצפיפות של החלל המשרדי. יש לנו עשרה מיליון רגל רבוע של חלל משרדי. במקום לרכז את הכל בשני בניינים, אמרתי שנחלק אותם בין חמישה בניינים. כך שהבניינים יכולים להיות נמוכים יותר, הם יכולים להיות בטוחים יותר, ולהעניק מראה טוב יותר לרחובות. אין להם את מנהרות הרוח האלה. ועבורי, הם קשורים יותר לדאון טאון ההיסטורי של ניו יורק.

האם ליום השנה העשירי יש סימבוליות מיוחדת עבורך? מובן שלתאריכים כאלה יש משמעות. לא היינו אנושיים לולא זכרנו, והטרגדיה הזאת, שאנשים רבים כל כך נספו בה, באמת שינתה את העולם. האירוע הזה שינה כל אחד מאתנו כתושבי ניו יורק, כאמריקאים, כמו שזה שינה אנשים בעלי רצון טוב בכל רחבי העולם.

התחייה של ניו יורק, עם מקום עירוני ציבורי חדש, עם חיים שנעים לתוך המאה ה-21, היא התגובה הטובה ביותר לטרור. יום השנה צריך לשלב זיכרון, אך גם להניע את ניו יורק קדימה

מה יראו אנשים בעוד 20, 100 שנה מהיום, כשיבקרו במרכז הסחר העולמי? המרכז יהפוך לחלק מהרקמה של ניו יורק. זו פיסת נדל"ן, אבל יש בה משהו מיוחד, זו קרקע מקודשת. זו הסיבה שבתוכנית האב שלי בניתי רק על בערך חצי מהשטח. חשבתי הרבה על הוריי, שעבדו בסדנאות יזע באזור מנהטן. הם לא נמצאים במגדלים הגבוהים, הם ברחובות ניו יורק, ברכבת התחתית. אנחנו נותנים להם, לתושבי ניו יורק, מקום יפה, מעורר השראה ומחובר להיסטוריה. לא תוכל לחוות את זה דרך הטלוויזיה או האינטרנט. תצטרך לעמוד בפארק, ולהרגיש שאתה יכול לרדת כל הדרך למטה עד ליסוד – כל הדרך עד למקום שבו התרחשה הטרגדיה. אני חושב שהמקום יהיה מקור השראה אפילו עוד 200 שנה.

מהי בעיניך המשמעות של "קרקע מקודשת"?

החלטתי לא לבנות במקום שעמדו בו המגדלים. זה חלל מיוחד שאתה חש בו את ההיסטוריה לעומק, כי אתה יכול לרדת 75 רגל עד ליסוד – לחוות את קיר היסוד המדהים

לו התמוטט הקיר, הוא היה מציף את הרכבת התחתית של ניו יורק בסוג של אפוקליפסה. אבל הקיר החזיק מעמד, וחשבתי לעצמי "מהיסוד הזה של הטרגדיה צומח הבסיס למגדלים". זה מקום שיש לו אור מיוחד. מיקמתי את המגדלים בשולי האתר, כך שלא יטילו צללים גדולים באתר עצמו.

הקיר הזה הוא החלק בעל החשיבות הסימבולית הגדולה ביותר? הקיר הוא בהחלט חשוב. בדרך כלל כשאתה רואה יסודות, אתה רואה את זה ברומא או אתונה, אלה יסודות של עבר מת. כאן הקיר הוא יסוד חי שתומך באתר. הוא עדיין ממשיך לעורר בנו השראה באמצעות זיכרון, אבל גם באמצעות העתיד.
ישנם אלמנטים סימבוליים נוספים: 1776, התאריך של הצהרת העצמאות, זו הפסגה של מגדל 1; אלומת האור. נוסף על כך, כשאתה מגיע מהצד המזרחי של האתר, בכניסה לאנדרטת הזיכרון יצרתי חלל שמוגדר על ידי שני קווי אור: 8:46 בבוקר, כשהמגדל הראשון נפגע, ו-10:28, כשהמגדל השני התמוטט, וזה הצוהר המרכזי של טרמינל PATH היפהפה שנמצא בבנייה. ככה שאפילו באור של ניו יורק יש זיכרון, בקו הרקיע ובשמיים, ואני חושב שאפילו נוסעים עסוקים בדרך לעבודה יגיבו לזה. הם עושים פעולות יומיומיות, אבל יש פה משהו משמעותי, משהו לחשוב עליו, משהו שלא הופך את ניו יורק לרשימה פסימית, אלא מעביר את האופטימיות הבלתי ניתנת לעצירה שמאפיינת את ניו יורק.

יש אמן מסוים או צליל שהיווה השראה למרכז הסחר העולמי החדש? חשבתי על צליל סימפוני, אתה יודע, דה-דה-דה-דאאאאם… אתה חושב על המרכז, ועוצמת הזיכרון צריכה להכות בך ובו-זמנית לאשר, כמו בסימפוניה החמישית של בטהובן. אבל אתה צריך להעביר גם את הרחובות, את האיכות הגרשווינית של ג'ז, המקריות של ההתרחשות. זה סוג צליל של מולטימדיה.

תוכל לקחת אותנו לסיור אודיו מודרך באתר? במרכז יש את האוברטורה. זו ההתחלה. זה הביט הראשון של החמישית, שגם מכין את הבמה לדממה של האתר. כשאתה מתקדם הלאה לרחוב, נע מזרחה, אתה מקבל את ברודוויי – בוגי ווגי, גיוון, טרמינל PATH, התחנה, רחוב צ'רץ'. מצפון לדרום וממזרח למערב – אתה מקבל מלודיות שונות בגריניץ', "אמריקאי בפריז", צלילי רחוב, בלוז. יש אלמנטים שונים, אבל אחדות הצליל של העיצוב משלבת אותם יחד, וזו מעין חוויה משותפת. נתתי לפרויקט את השם "יסודות זיכרון", כי בלב הזיכרון נמצא היסוד לניו יורק של המאה ה-21. הזיכרון הופך ליסוד, והיסודות הם בלתי נשכחים, זו הקומפוזיציה.

לראיון במקור

על תעשיית העיצוב, מחסום יצירתי ועשרה שיעורים למעצב המתחיל

ראדים מליניק, ארט דירקטור, מאייר ומעצב לונדוני, הוא מהמצליחים והפוריים שבמעצבים המסחריים הפועלים כיום. עבודתו עטורת הפרסים ידועה בזכות החדשנות, הלהט ותשומת הלב לפרטים הקטנים. המעצב François Hoang מראיין את אחד מגיבוריו בעולם העיצוב: Radim Malinic aka Brand Nu

לכל מי שלא מכיר אותך, תוכל לספר קצת על עצמך? אני עובד תחת השם Brand Nu על עיצוב ופרויקטים של אילוסטרציה, ועובד עבור ספקטרום רחב של לקוחות, ממותגי בית יומיומיים ועד למוצרים ועסקים חדשים. במהלך עיצוב השפה והמוצרים של המותג, אני שם את הדגש בהיבטים צבעוניים ובמסרים חזקים. כפרילאנסר, לא תמיד אני יודע מה יהיה הדבר הבא שאעבוד עליו. נוסף על הפורטפוליו המסחרי שלי, פרסמתי שלושה ספרים במהדורה מוגבלת שמציגים את העבודה שלי, ניסויים שערכתי וקטעים אישיים. לאחרונה, אני גם כותב טורי דעה ורשימות מקצועיות עבור מגזינים בתחום העיצוב.

אתה גם האוצר של האתר ColourSpaces. איך הגעת לרעיון, ואיך אתה משלב את זה בעבודה על הבלוג שלך?

במקור רציתי ליצור מגזין אונליין שייראה כמו דפוס. רציתי להפוך תבניות קלאסיות של דפוס לאתר HTML5 אצילי ומסעיר, וכמו תמיד – יוצא דופן

לצערי, בשל קוצר זמן, הקונספט עדיין טעון בדיקה לעומק. בינתיים האתר הוא מקבץ השראה שגם הפך לספר. אנשים יכולים לראות בו פרויקטים שמרגשים אותי, ולעבור ישר לאתר של המעצבים, כדי לקבל מידע נוסף. יותר מכך, כאדם סקרן, תמיד רציתי לשאול מעצבים ואנשי קריאייטיב הרבה שאלות, רציתי לדעת מהם חושבים על נושאים שונים, פרקטיקות של עבודה וכד'. בקרוב מאוד, אני אכין את עונת הראיונות השנייה ב-ColourSpaces, עם כמה הפתעות בתוך המיקס.

מה דעתך על תעשיית העיצוב כיום? מה אתה חושב על הגידול במספר המעצבים ברחבי העולם? קצב ההתפתחות המהיר של כל תעשיות הקריאייטיב הוא מדהים. כולם מתחרים על תשומת לב, הכל צריך להימכר כדי להצליח. כשאתה מסתכל מסביבך, זה נראה כמו מרוץ מטורף בלי שום סימן של האטת קצב. עיצוב גרפי היה בסביבה מהיום הראשון, אבל הייתה קפיצה עצומה בעיצוב דיגיטלי ואילוסטרציה בעשור האחרון. עכשיו יש לנו את הכלים להפוך את הרעיונות הכי פרועים שלנו למציאות. יש לנו מזל שאנחנו חיים בתקופה שבה יש לנו את הכלים להגיע לתוצאות הרבה יותר מהר. הכל נעשה שקוף. אנשים מחפשים מערכי הדרכה, כדי לראות איך משיגים אפקטים מסוימים. אנחנו רוצים לדעת את כל הסודות, זה בדנ"א שלנו.

כשאתה משלב את התשוקה עם הרעב, אתה מקבל סצנת עיצוב בינלאומית תוססת – כשהכל מקושר להכל

אם אני גומר פרויקט ואני מת לספר עליו, אני יכול להגיע לאלפי אנשים ברחבי העולם תוך24 שעות. תעשיית העיצוב נהנית עכשיו מתקופת שפע. כל עוד אנשים ימשיכו להזין את הכלים שיש להם ברעיונות חזקים ומגובשים, אנחנו נמשיך לראות הרבה דברים טובים.

היה לך פעם מחסום יצירתי? אם כן, מה אתה עושה במצב כזה? כן, יש לי מחסומים יצירתיים, שאני רואה יותר כמו תחנות באבולוציה של הסגנון. העבודה הכי טובה נוצרת מתוך רעיונות חדשים ורעננים. כשיש לך חתימת סגנון שלך, זה יכול להיות קל מאוד ליפול למלכודת של לנקוט את אותה "גישה לעבודה". הרי הלקוחות שפנו אליך על בסיס עבודות קודמות יהיו מרוצים עם וריאציה על מה שעשית קודם. זה תלוי בך אם ליזום ולהעלות את רף הציפיות. הזדמנויות כאלה מספקות את התנאים המושלמים להתנסויות, ואתה גם מקבל על זה כסף. זה יהיה קל מדי "לשאול" רעיונות שנוסו ועמדו במבחן. כשאתה מנסה לפענח את הבריף של הלקוח, ולחשוב מה יהיה הפתרון הכי טוב, כמו גם האבולוציה הנכונה בסגנון שלך, אז אתה עלול להיתקל בקיר אחד או שניים. לפעמים, אם יש לי את האפשרות לכבות את הכל, אני יוצא החוצה ומנסה לא לחשוב על עבודה למשך יום אחד. ההשראה מגיעה כשאני מסתובב בעיר. כשזה קורה, פתאום הדברים נופלים למקום שלהם.

מהם עשרת השיעורים שלך למעצבים צעירים?
1. קחו את הזמן שלכם, תנו לעצמכם זמן לגדול ולהתפתח כשאתם מתחילים.
2. ודאו שאתם יודעים את הדברים הבסיסיים על התעשייה, לפני שאתם מתחילים להתנסות.
3. פורטפוליו טוב מגיע רחוק יותר מדואר ספאם.
4. עבדו בחינם עבור ארגונים שלא למטרות רווח. חשבו על נקודות לקארמה שלכם.
5. אל תגנבו רעיונות, יעלו על זה מהר מאוד.
6. היו נחמדים ללקוחות, הם יחזרו לעבודות נוספות.
7. חשבו צעד קדימה מאלה שחושבים שני צעדים קדימה.
8. קידום עצמי הוא המפתח, חשבו שוב!
9. שתפו פעולה, התנסו, ומפעם לפעם צאו החוצה מהמקום שנוח לכם בו.
10. תמיד השתמשו בכל הרעיונות שלכם, והתחילו מחדש בכל פרויקט.

מה התוכניות שלך לעתיד הקרוב? עכשיו, כשהשלמתי את העבודה על האתר שלי וסילקתי מהשולחן כמה קמפיינים גדולים, אני רוצה להתמקד בכמה פרויקטים שיתופיים שהם יוזמה שלי. החודש אני משתף פעולה עם הצלמת נטלי גורדון בפרויקט נחמד שאני מקווה שאוכל לשתף ברגע שיהיה גמור. ואז, צוות גדול אפילו יותר ייכנס לפעילות במסגרת עבודת הבימוי הראשונה שלי, קליפ עבור סינמטיק לייבל. יש לי רעיון לסרט קצר, שארצה גם לכתוב לו פסקול. כל הרעיונות האלה נמצאים בפנקס שלי כבר זמן מה. אני מוסיף הערות ורעיונות כל הזמן, הלוואי שהיו יותר שעות ביום, כך שאפשר היה לממש את כולם. מבחינה מסחרית, הייתי רוצה לפתח את החתימה הסגנונית שלי בעוד כמה תוספות, וליצור עבודות מסעירות חדשות עבור לקוחות מסעירים חדשים. בקיצור, עסקים כרגיל.

לראיון המלא באדיבות Abduzeedo

המעצב, הבמאי והמוזיקאי אלקסיס פאפאגאורגיו פגש את המעצב והמאייר Mike Harrison בפסטיבל OFFF בברצלונה, והושיבו לראיון. לנוחות קוראי reDesign – בגרסה עברית

ספר על הרקע שלך באמנות ובעיצוב, ואיך הפכת לאמן ולמעצב?
העניין שלי באמנות התחיל לפני יותר מעשר שנים, כשפתחתי את אפליקציית ה-Adobe הראשונה שלי, פלאש. הזיכרון שלי בנוגע לאיך גיליתי את האפליקציה מלכתחילה מעורפל, אבל התחלתי לשחק בה ולעשות כמה עבודות אנימציה (די גרועות), ונהניתי מזה מאוד. אחי הגדול הראה לי כמה דימויים שהוא עשה בפוטושופ, והתחלתי להתנסות בתוכנה. במהלך לימודיי באוניברסיטה הזדמן לי ליצור כמה עבודות בקורס. לימדתי את עצמי פוטושופ, וגם כמה תוכנות אחרות ממשפחת Adobe. רציתי להתמקצע בכמה שיותר שדות. אחרי האוניברסיטה הייתי גאה להתחיל לעבוד כמעצב במשרה מלאה. כיום אני פרילנסר, חי ועובד בלונדון.

איך גובש הסגנון שלך, ומה לדעתך המאפיין העיקרי שלו?
אני אוהב להתנסות במגוון סגנונות; סגנון מועדף עליי מערב את הדיגיטלי עם המסורתי. במהלך השנים ניסיתי מבחר סגנונות וטכניקות, ומה שנהניתי ממנו הכי הרבה היה להשתמש בשילוב של מאגר דימויים, צבעי מים, טקסטורות צבע וסקיצות ידניות. הרגשתי שזה מעניק מראה ייחודי לעבודה שלי – כזה שמאפשר לזהות אותה כשלי.

איך היית מפרק את תהליך העבודה שלך לצעדים?
אני כמעט תמיד מתחיל מסקיצה ראשונית מאוד, רק כדי לבדוק את הרעיון בצורה הבסיסית ביותר שלו, כדי לראות אם יש לי בסיס לאילוסטרציה חדשה. אז אני מחליט באילו מדיה ותוכנות אשתמש, ואני מכין את כל מה שאזדקק לו בהמשך. משם אני עובר ישר לתהליך היצירה. אני אוהב לשמר אלמנט של סגנון חופשי בתהליך הזה, לא לנעול את עצמי בשלב מוקדם. אני אוהב יצירה שמתפתחת באופן טבעי, ואת התפניות הבלתי צפויות שעשויות לחול בה בדרך להפוך למשהו אחר ממה שדמיינתי בהתחלה. כשאני מרגיש שהשלמתי את העבודה, אני אישן על זה כמה לילות, ואחזור לזה שוב ושוב כדי לראות מה אני יכול לשנות או להוסיף.

חוץ מהרווח הכלכלי, איזו תחושת סיפוק גורמת לך העבודה שלך?
הרפתקת העיצוב שלי עדיין מרגשת אותי. אני תמיד מחכה לרגע שאני משחרר עבודה חדשה ומראה אותה לעמיתים כדי לקבל פידבק, זה דוחף אותי קדימה. יש לי תחושת סיפוק גם מעצם המחשבה על כמה בר מזל אני שזה מה שאני עושה כקריירה, כי זה התחיל כתחביב, וחלק גדול מהזמן אני עדיין מרגיש שזה ככה!

מהם חמשת האתרים המועדפים עליך?
טוב, אני נהנה מאוד מהרשתות החברתיות פייסבוק וטוויטר, אני מניח שאפשר להתייחס אליהן כאל אתר אחד.

אני מעריץ של Motiongrapher, אני אוהב לראות כמה מהאנימציות המדהימות שאנשים עובדים עליהן. האתר של Karan Singh הוא מקום שונה מבלוגי עיצוב סטנדרטיים, והוא כתוב מעולה

אני נהנה מאוד ממוזיקה, אז אתר נוסף שאני מבקר בו באופן קבוע הוא soundcloud. הרבה מהמפיקים והדיג'ייז שאני אוהב נמצאים שם, משתפים מוזיקה שלהם, ומשחררים שירים באופן אקסקלוסיווי מפעם לפעם. האחרון, אבל לא בסדר העדיפות, הוא Abduzeedo, שמעודכן באופן קבוע ומלא בדברים שמעניין לקרוא ולראות.

יש לך עצה למי שנמצא בתחילת דרכו? המלצות חשובות לאנשים שרוצים לעבוד בסגנון הזה?
אני תמיד אומר לכל מי שמתחיל: להתאמן, להתאמן ולהתאמן. תתנסו בסגנונות ובטכניקות, תיעזרו בניסוי וטעייה ופשוט תיהנו. במוקדם או במאוחר תגלו במה אתם טובים או ממה אתם הכי נהנים. תדבקו בזה, אל תוותרו, ובמהרה תגיע גם ההכרה. ללא ספק תפגשו אנשים שחושבים כמוכם לאורך הדרך, אנשים שאפשר לשתף פעולה אתם או לקבל מהם ביקורת. להט, מסירות ועבודה קשה – אלה שלושת המפתחות להצלחה.

לבלוג של הריסון, ולפורטפוליו.
לראיון המלא. באדיבות Abduzeedo

העיר פרייבורג הפכה למודל לעיר בת-קיימא, בין השאר תודות לוולף דסקינג, מנהל אגף התכנון מאז 1984. ראיון ירוק

תחת ידיהם האמונות של פרופ' דסקינג והצוות שלו, הפכו בור חצץ לפארק שעשועים אקולוגי, תחנת רכבת ישנה למרכז לאמנויות משגשג, ונבנו כפרים אקולוגיים: ריזלפלד (Rieselfeld) וּואובן (Vauban), שבהם החיים בלי מכוניות הם נושא לגאווה אזרחית. הישגיהם זיכו את פרייבורג בפרס עיר השנה של האקדמיה לאורבניזם אירופי לשנת 2010. הסופר וכתב Ecocity Builders סוון אברלין שוחח עם פרופ' דסקינג.

בשנים האחרונות קיבלה פרייבורג תשומת לב בינלאומית בשל החזון המתקדם שלה, המשלב היבטים פונקציונליים וחברתיים של קיימות. האם היה רגע שבו החלטת שפרייבורג תהפוך ל"עיר ירוקה"?
לא, ממש לא. צריך להבין שההיסטוריה של פרייבורג בתכנון עירוני מבוססת על יציבות והמשכיות. היו לנו רק ארבעה מנהלי תכנון עירוני מאז מלחמת העולם השנייה. הראשון, יוזף שליפּה, היה ממונה על בנייה מחדש של עיר שנהרסה כמעט לגמרי. רוב האנשים באותה תקופה רצו למחוק את זיכרונות העבר על ידי עיצוב חדש לחלוטין של העיר. למרות זאת, שליפה הכיר בכך שיש חשיבות לשימור התוכניות ואבני הדרך הישנות, והעלה קונספט תכנוני שלקח כמודל את התכנון המקורי מימי הביניים. האשימו אותו שהוא שמרן מדי, ובסוף פיטרו אותו. הישגיו זכו להכרה רק בשנות ה-70. לעומת זאת, קלאוס האמפרט, מתכנן חשוב נוסף שהיה ממונה בשנים 1970–1982, הביא סגנון בנייה חדש לעיר, כמו רחוב קונוויקט (Konviktstrasse), שהיה די מוזנח בשעתו. בערך באותה תקופה התעייפו בני המעמד הבינוני, שהיו חלק מגל הבריחה מהעיר אחרי המלחמה, מכיסוח מדשאות הפרוורים, וחיפשו דרך לחזור לעיר. אז הציע האמפרט לשמר את השלמות והנוחות של המתווה הישן, אבל לבנות בניינים חדשים לגמרי. העיקרון המנחה הוא פשוט ומבוסס על מאות שנות תכנון עירוני. זה לא שהיה לו חשוב להיות "ירוק", כמו שהיה לו חשוב להוסיף ארכיטקטורה מודרנית לתשתית הקיימת. ואז הגעתי אני ב-1983, וניגשתי קודם כל לפרויקט ריזלפלד.

פרויקט ריזלפלד (Rieselfeld) ידוע כראשון מסוגו, במונחים של בניית משהו חדש מאפס על פי עקרונות קיימוּת: צפיפות גבוהה, בתים שצורכים אפס אנרגיה במחירים סבירים, רחובות נקיים ממכוניות, נגישות, גיוון תרבותי, והכל במרחק של 15 דקות נסיעה ממרכז העיר. זה הכל רעיון שלך?
טוב, תמיד יש הרבה מקורות לרעיון. אחד הנושאים הבוערים באותה תקופה היה גידול האוכלוסין באזור, ולא רצינו שכולם יעברו לפרברים ולכפרים. ואז קרה צ'רנוביל, והלקח ממה שקרה שם היה שעלינו לצמצם את השטח שעושים בו שימוש כדי להפחית את צריכת האנרגיה. כשזה עומד לנגד עינינו, הצגנו 30 הצעות בנייה ראשוניות לשיכון האוכלוסייה הגדלה, במיוחד אנשים צעירים ומשפחות שאחרת לא היו יכולים להרשות לעצמם מגורים בפרייבורג. מתוך אלה התקבלו שלוש הצעות, וראש העיר סיפק את הגיבוי הפוליטי לקבלת אור ירוק לפרויקט ריזלפלד. ידענו שבבניית הפרויקט צריכים להתקיים שלושה תנאים: על השכונה להיות אמיתית וקומפקטית, לא פארק שעשועים, צריכה להיות בה גישה נוחה לתחבורה ציבורית, כך שהשימוש ברכבים יופחת, ושכל זה חייב לשלם את עצמו, בלי סובסידיות חיצוניות. ערכנו תחרות עיצוב ועלו הרבה רעיונות מדהימים, שהפכו את ריזלפלד לאזור אורבני שמושך תשומת לב ומבקרים מכל רחבי העולם.

אפשר לבנות כך בכל מקום, אבל צריך גישה ותוכנית לטווח רחוק. כדי ליישם את העיקרון שלנו לגדילה דרך צפיפות במקום דרך התפרסות על פני שטח גדול יותר, צריך להשקיע הרבה עבודה ולהתמסר לעניין

וכך נולד כתב האמנה של פרייבורג לאורבניות בת-קיימא?
כן, התבקשנו לנסח את עקרונות הבסיס שהובילו אותנו להצלחות האלה, וניסחנו 12 עקרונות ליבה שהנחו אותנו במהלך השנים. הנקודה החשובה היא שמדובר בעקרונות שמומשו ונבחנו במציאות, וזה מה שמבדיל את האמנה שלנו מאמנות אחרות.

פרויקט ואובן (Vauban) זכה למוניטין בינלאומי גדול אף יותר גדול משל ריזלפלד, בשל היותו כפר אקולוגי חי ונושם. איך זה קרה?
כשהסתיימה המלחמה הקרה ב-1989, להרבה בסיסים צבאיים כבר לא היה שימוש. ואובן היה בסיס צבאי צרפתי, וכשסגרו אותו הצרפתים, בפרייבורג עדיין הייתה בעיית דיור משמעותית. כמה קבלנים פרטיים פנו לממשלה הפדרלית בבקשה לקנות את השטח ולבנות עליו, מה שעורר דיון פנימי סוער במחלקה שלנו. בסופו של דבר הגיע ראש העיר להסכם עם הממשלה הפדרלית, שלפיו תועבר לעיר הסמכות על השימוש בשטח, כך שבלי האישור שלנו – דבר לא יקרה שם. כדי להמשיך מהנקודה שעצרנו בה בריזלפלד – בנינו תוכנית לאזור נקי ממכוניות, מה שכמובן לא התממש בסופו של דבר, אבל הפחתנו את השימוש במכוניות במידת האפשר. תחשוב שעל כל 1,000 איש בגרמניה יש 500–550 מכוניות. בפרייבורג הנתון הוא 430 מכוניות, ובוואובן – מתחת ל-100. חייבים לתת לאנשים תמריצים לוותר על מכונית. זה לא בהכרח אפשרי בכל עיר. ניגשנו לזה מתוך מחשבה על בניית שכונה חדשה לחלוטין, עיר קטנה שהמרחקים בה קצרים, שיש בה מרכזי קנייה טובים, מוסדות ציבוריים, גני ילדים, בתי ספר וכו'. מטרה נוספת הייתה שהכבישים בשכונה יהיו קטנים וצרים וישמשו בעיקר כדרכי גישה, כשזמן החניה בהם מוגבל. אתה לא יכול להשאיר את המכונית שלך ברחוב, כי הרחוב שייך לילדים שרוצים לשחק. אלה היו נקודות המוצא לדיון.

יחסית לשכונה שתוכננה ונבנתה בזמן קצר כל כך, אני מתרשם מאוד מהאסתטיקה ומההיצע התרבותי. איך מקנים תרבות ואופי לשכונה שנבנתה מאפס?
צריך לשלב יחד עקרונות תכנון ותרבות קיימת. צריך להושיב יחד את השכנים השונים שבונים בתים, לתת להם לדבר זה עם זה ועם האדריכלים, כך שכולם מביעים את עמדתם בנוגע לאיך תיראה השכונה ואיזו הרגשה היא תשרה.

פרויקט Wiehre Bahnhof (תחנת רכבת ישנה) הוא דוגמה טובה לאיך נמנעים ממונוטוניות סגנונית האופיינית בדרך כלל לבניית כמות גדולה של יחידות דיור

במקום לתת את זה למישהו שיתכנן, בפרויקט זה היו כל בעלי המניות מעורבים, וכך התנסינו בקואופרטיווים של בנייה. כולם יושבים יחד ובונים תוכנית שתתאים לטעם ולצרכים של כל אחד מהשותפים. הכניסה והמסדרונות משותפים, אבל לכל יחידת דיור אופי ייחודי. וכמובן, יחד עם זה גם כל ההיבטים האקולוגיים מכוסים: יעילות מבחינת צריכת אנרגיה, מיחזור מים, אזורים לילדים וכו'.

יש לך מוניטין של אדם שניחן במחשבה חופשית, מעין איש רנסנס של תכנון ערים. איך אתה מצליח להביא יצירתיות למקצוע שלעתים קרובות כרוך בבירוקרטיה וסלידה מרעיונות חדשים?
דבר אחד שחייבים להבין בעניין בירוקרטיה עירונית הוא שבמערכת כזאת מוחות יצירתיים הם תמיד אאוטסיידר. המפתח במקרה שלי היה התמיכה של צוות תכנון מעולה, שמצא את הדרך להגשים את החזון נגד כל הסיכויים. תסתכל על Stühlinger ועל הציר שמסביב לתחנה המרכזית שהערנו לחיים. תסתכל על סיפארק שהיה בעבר אזור שומם, או על הפארקים התעשייתיים שעכשיו יש בהם מפעלים לאנרגיה סולארית. אפשר באמת להגיע להישגים אם פועלים בתכנון. תכנון עיר הוא לא רק תצורה, תכנון הוא גם רעיונות ותכנים, מהות. בדיוק כמו שבאנשים לא רק החיצוניות חשובה. אנשי אדמיניסטרציה בדרך כלל לא רוצים לעבוד עם אנשים יצירתיים, כי הם לא משתלבים במערכת. וכאשר אדם יצירתי כמוני נזרק לתוך מערכת כזאת – הוא בדרך כלל נאבק במקום לתפקד. האדם היצירתי מודע מאוד למה שהוא עשה, בין שזה טוב ובין שרע, בין שהתוצאה הסופית עובדת ובין שלא, ואילו הבירוקרט עסוק בעיקר בשאלה אם זה נעשה לפי הספר.

מהן סוגיות הליבה שעיר העתיד צריכה לעסוק בהן?
קודם כל, אנחנו צריכים לתכנן מחדש את הערים שלנו כשעקרונות אקולוגיים עומדים לנגד עינינו. עוד סוגיה חשובה היא להמשיך לחתור לצדק חברתי ולשוויון כלכלי, לטיפוח שונות תרבותית, וכמובן לחינוך. כל הסוגיות האלה קשורות זו בזו, אוכלוסייה מגוונת ומשכילה בעלת אפשרויות כלכליות היא הבסיס לעיר מאוזנת מבחינה אקולוגית. יש הרבה עבודה לדורות הבאים, וזה מרגש אותי.

לראיון המלא במקור
לקריאת 12 עקרונות לבניית עיר בת-קיימא

ראיון עם המעצבת נעמה אגסי, שהחליטה לנער את העולם הילדותי שהשארנו בארגז החול ולהביא אותו לקדמת הסלון הבורגני שלנו.

כשהיא לא מרעננת לנו את המחשבה, היא בוחנת חומרים, מתנסה בפרויקט סודי, ומסרבת לעצב מגהץ

בין החלום להיות עובדת סוציאלית לבין עיצוב תעשייתי, נעמה אגסי, בוגרת עיצוב תעשייתי ב-HIT, המכון הטכנולוגי חולון, מצאה חוט מקשר בין השניים: "למעצב יש תפקיד אחראי בעולם. עליו לעשות משהו חדש, ולא לעשות סתם כדי לעשות. מעצב לא יכול להוציא זבל", היא קובעת.
המעצב המוערך Dieter Rams מסמל בעיניה את אידיאל המעצב האחראי. "הוא קצת כמו האדם הראשון על הירח: הדברים שהוא עיצב לפני שנים עדיין מצליחים לקבוע את הטרנדים גם היום. צורת המחשבה שלו חשובה בעיניי, הוא מעצב שמבין את המשתמש של המוצרים שלו, ועושה שימוש בצורות פשוטות, לא מתאמצות וצנועות".

מהו "בריף החלומות" שלך? "אין לי תחום מועדף. אני אוהבת לקחת אובייקטים ולחשוב איך אפשר לגרום למשתמש לחשוב עליהם מחדש”

כזה הוא למשל ה-Rocking Horse, כיסא-סוס נדנדה למבוגרים, שמציב בפני בעליו שאלה קריטית: איך תשב עליו היום – כמו על כיסא או כמו על סוס? "סוס-נדנדה הוא הרי הכי כיף בעולם, ואם הצלחתי לגרום למישהו להכניס אותו הביתה בתירוץ של כיסא נוח, זה יגרום לו לחשוב על הדבר הזה מחדש".
מחזיק ענפים שעיצבה במסגרת לימודיה, מעין רצועת פלסטיק גמישה וצבעונית שמתלבשת על ענף ומאפשרת לאחוז בו כמו חרב, הוא עוד אובייקט ילדותי המיועד למבוגרים מאותגרי דמיון. המוצר זכה לתשומת לב בינלאומית בכמה בלוגי עיצוב בחו"ל. "זה לא אובייקט שימושי באמת (אף על פי שבעקבות פרסום הפרויקט קיבלה אגסי פניות בנוגע לאפשרות רכישה, ר.ש.), הוא אמור לעורר מחשבה. כמבוגרים קשה לנו לחשוב על דברים שלא קיימים, ובילדות יש קסם, שמאפשר לראות משהו שלא קיים ולהפוך אותו לעולם שלם".
אגסי, שכרגע עובדת בסטודיו יוביקו, לא עוסקת רק בניסיונות להשיב את המבוגרים לילדות. כמה מהפרויקטים שיצרה במהלך הלימודים הוקדשו לחקירת חומרים שונים, כמו עור ואפילו סבון. "חומרים הם דבר מעניין, זה כמו לערב עוד מקבל החלטות בפרויקט. אני מנסה לבחון חומרים בעיקר בהקשר של אופני שימוש חדשים, לחשוב איך כמעצבת אני יכולה להביא את החומר לקצה, למתוח את הגבולות המוכרים שלו ועדיין להישאר בתוך המגרש הביתי שלו".
‫במהלך לימודיה בילתה אגסי סמסטר ב-KISD, בית הספר לעיצוב בקלן, גרמניה, ואחד הפרויקטים המעניינים שזכתה להשתתף בהם היה Ford Project ("קסום ומסקרן, אבל אנחנו חתומים על הסכם סודיות"), סדנה בינלאומית מטעם יצרנית הרכב פורד. במסגרת הסדנה נבחרו עשרה סטודנטים והתבקשו להציע ליצרנית קונספטים ופתרונות עיצוביים שיתאימו לאוכלוסייה צעירה.
ולסיום, יש משהו שלא תעצבי? "מגהץ. יש מספיק כאלה, לא צריך עוד, והתשובה של 2011 למגהץ לא רלוונטית".

John Armleder via Bolero

מגזין reDesign מתרגם לנוחותכם ראיון שערך המבקר והאוצר פבריס סטרון עם האמן הוותיק ג'ון ארמלדר במגזין Artforum

האמנות של ארמלדר (John Armleder) אף פעם אינה דומה לעצמה. כשהוא שואב ממה שהוא מכנה סופרמרקט של צורות, יצר האמן, במהלך קריירה בת 45 שנה, עבודות שיכולות להיתפס כציורים סופרמטיסטיים, כפסלים מינימליסטיים, כרהיטים בעיצוב-גבוה ועוד.

האובייקטים של ארמלדר מתויגים בקלות, אם כי בסילוף התפיסה המקורית, מה שמעכב את רגע הזיהוי

אכן, לפעמים האמנות שלו משלבת באופן חופשי יצירות של אחרים, אך הוא משוכנע שסוד ההפעלה – הן של האמן והן של הקהל – טמון בתהליך עדין זה בדיוק, תהליך הבידול העצמי, בפער בין הדבר כמות שהוא והדבר כסוג, בין הספציפי והכללי. עבודתו מוצאת חלל לנוע בתוכו, ומעוררת לחיים את דרך ההשתתפות הייחודית שהוא מפתח מאז המעורבות הראשונית שלו עם תנועת פלוקסוס (Fluxus). המבקר והאוצר פבריס סטרון (Fabrice Stroun) מדבר עם האמן על פרקטיקה של יצירה שאף אחד, לרבות האמן עצמו, לא הצליח לאפיין עד הסוף.

לעבודתך הודבקו תוויות שונות: פלוקסוס, נאו-גאו ועוד, כל אחת מהן מתמקדת בפן אחר של הפרקטיקה האמנותית שלך. למה אתה מייחס את היכולת של עבודתך להדהד הקשרים שונים כל כך?

האמת היא שאני תמיד שמח כשהעבודה שלי נכללת בתנועה חדשה, גם אם התווית מגבילה, ואפילו אם התנועה עצמה היא גחמה חולפת, כי עצם השיוך גורם לעבודה להשתנות; לא באופן פיזי, כמובן – אבל הבנת העבודה, ההבנה שלי אותה וגם ההבנה של אחרים אותה. בכל פעם שדבר כזה קורה אופק חדש נפתח, ואני מוצא את עצמי בסיטואציה שלא הייתי מחפש את דרכי אליה באופן עצמאי. אם לא היה אף אחד שניזון ממה שאני עושה, וגורם לשינויים הבלתי צפויים האלה לקרות, הכל היה הופך סטרילי מאוד עבורי. זה תהליך דינמי: מרגע אחד, קונטקסט אחד, מילייה אחד – לאחר, הכל זז.

עם זאת, אף על פי שאני נהנה מכך שאנשים תופסים את האמנות שלי בדרכים שונות כל כך, אני לא באמת מתעסק בזה. אף פעם לא בזבזתי הרבה זמן בתהיות על מה אנשים אחרים חושבים על העבודה שלי, כי גם אני לא יודע בדיוק מה אני חושב על העבודה שלי, ומה שאני חושב משתנה גם כך עם הזמן. והכי חשוב, מעולם לא האמנתי שיש קשר בין מה שאני חושב על העבודה שלי לעבודה עצמה. הצלחה של עבודת אמנות תלויה במובן מסוים ביכולת שלה לצרף אליה סיטואציה קיימת, ולהיות מצורפת בתורה. לכן אני די שמח לראות אנשים אחרים יוצרים מחדש את העבודה שלי בהתאם לצרכים שלהם, ולסגל אותה למסגרות ההתייחסות שלהם.

אתה מדבר על המרחק המפריד בינך לבין היצירה שלך ועל תשוקה נלווית לתת לאנשים אחרים להשתלט על היצירה. לכאורה אפשר לזהות את המקור לדחף הזה בשנות ה-60, כשהקמת בג'נווה את הקולקטיב Ecart יחד עם חברי הילדות שלך פטריק לוצ'יני וקלוד רייכנר, והתחלתם ליצור עבודות אשר, ברוח פלוקסוס, פיזרו את "חיבור היצירה" בין כל המשתתפים. האם אתה חושב שההסבר לאופן שבו היצירה שלך נענית לשימוש על ידי אחרים נעוץ בנוכחות או היעדר איכויות פורמליות מסוימות. בשנות ה-80 למשל, מבקרים דיברו על האיכויות הגנריות של העבודות האבסטרקטיות הנאו-סופרמטיסטיות שלך, המזכירות את האוונגרד הרוסי.

ובכן, לו היו יצירות אמנות גנריות לחלוטין או ניטרליות, הן לא היו קיימות. זה רעיון נחמד – קונסטרוקט אוטופי. אבל אם אתה מתעניין ביצירה שיש לה קיום, אתה חייב להתיישר לפי תקדים כלשהו, כך שבכל מקרה אתה צפוי למצוא את עצמך מוגבל במידה כלשהי על ידי רעיונות "מן המוכן". כמו שאמרתי בעבר, האידאל שלי הוא לא להיות מסוגל לזהות את היצירה שלי, כי זה אומר שיש בה משהו מעבר ל"רעיונות מן המוכן", מעבר למה שאני כבר יודע. באופן דומה, לו ידעתי הכל על יצירה שלי מלכתחילה, היה זה כמעט חסר טעם ליצור אותה. יצירה רק על עצמי היא משעממת.

אתה יכול לתאר את יחסך לרפרטואר הצורות האבסטרקטיות שהשתמשת בהן במהלך השנים, במיוחד אלה שהן ירושה מהמודרניזם?

כשהתחלתי לעבוד בשנות ה-60 המאוחרות במסגרת אקרט, צצו בכל חודש תנועות חדשות, כך שבסופו של דבר נותרת מבולבל לגמרי. באופן פרדוקסלי, התחילה להתעורר בי התחושה שאולי הכל כבר נעשה. במובן מסוים, פלוקסוס שחררה אותי מהבעיה הזאת לגמרי. החלטתי שזה בסדר לעשות עבודות שנראות כמו דברים שנעשו בעבר: אם היו אלה דברים שמצאו חן בעיניי, זו כבר היתה סיבה מספקת לעשות אותם.

אחרי הכל, זו דרך עתיקת יומין ליצור אמנות: אתה מסתכל על משהו שמוצא חן בעיניך, ואתה מנסה לעשות את אותו הדבר בדרך שלך, שאולי טובה יותר

תמיד ראיתי באבסטרקט הגאומטרי מעין שמורה, שהמודרניות הפכה לזמינה. המשיכה הראשונית שלי לצורות האלה נבעה מהזמינות שלהן. מעולם לא התייחסתי אליהן כאל צורות מקודשות או מסתוריות, ההפך הוא הנכון. זה נראה לי כאילו המודרניות מספקת לנו סימנים שנועדו לשימוש, בין אם כדי להבין את העולם, ובין אם כדי ליצור עבודת אמנות.

האם היתה לך אג'נדה ספציפית כשהחלטת להשתמש מחדש בחומר הזה?

כשיצרתי את העבודות הפרא-סופרמטיסטיות באמצע שנות ה-70, עניינה אותי השפה הסימבולית שרציתי להחזיר למשחק, כי מה שהיא ייצגה – חברה חדשה, מהפכה, וכך הלאה – נראה לי עדיין תקף. אנחנו נתקלים בצורות במעין סופרמרקט תרבותי או היסטורי. זיכרון, קולקטיווי או אישי, הופך את הצורות האלה לזמינות, והזמינות מייצרת משמעות. כשצפה המשמעות, היא מגדירה את המעורבות שלנו, את הפוליטיקה שלנו. כמובן, לא הייתי נאיווי. הייתי מודע לכך ש-5,000 איש עשו את הדבר הפנטסטי או הלא-פנטסטי הזה לפניי, מסיבות שונות ומשונות.

כשאתה משתמש בצורה מוכרת, כדאי לך לנצל את העובדה שהיא מוכרת. עוד מומלץ שתנסה לתקף את המשמעות המקורית של הצורה, בכך שתַראה שהמשמעות שלה עדיין רלוונטית, אם כי לא בהכרח מאותה סיבה

אם להגיד זאת בפשטות, הצורה נעשית אפקטיווית מעצם העובדה שאתה עושה בה שימוש מחודש. זה סוג של מיחזור. סוגיה מרכזית אחת היא די טיפשית: ככל שזה משתנה, כך זה נשאר אותו הדבר. כל מה שאנחנו יודעים, או מתיימרים לדעת, נמצא תמידית בתהליך עיצוב מחדש. אין הגדרות "מיושבות". כל צעד שאנחנו עושים משנה את הטעם שלנו ואת הרעיונות שלנו. דברים נראים דומים. אם הם לא נראים דומים – זוז צעד אחד אחורה – והם ייראו דומים. זוז עוד צעד אחורה – והם לא רק ייראו דומים, הם יהיו דומים באמת. זוז אחורה שוב, והם יפסיקו "להיות". שם אנחנו צריכים להיות, לפעמים.

לראיון המלא במגזין: Artforum

John Armleder and Gerold Miller via HEYOKA Magazine

John Armleder via One Inch Ply

John Armleder, via HEYOKA Magazine

John Armleder, via Tokyo Weekender

John Armleder, via HEYOKA Magazine

האדריכל יוסי קורי עומד בראש משרד האדריכלים גאוטקטורה, המתמחה בבנייה בת-קיימא ובזיקה חברתית וטכנולוגית. משרדו שבחיפה נבנה על פי עקרונות אקולוגיים, ואדריכלים, יועצים ותלמידים מגיעים להתרשם מתצוגת החומרים והטכנולוגיות הרגישות לסביבה.

היכן למדת ומה זכור לך במיוחד מתקופת הלימודים? למדתי בטכניון. חוויה מיוחדת שהיתה לי היא תרגיל של בניית מתקן הנדסי של מעברי כוחות: את רוב הקורס ביליתי בשירות מילואים והפסדתי הרבה חומר, כל הסטודנטים בנו מִסְבָּכִים לפי עקרונות גאומטריים והנדסיים שנלמדו, אך מכיוון שלא נכחתי בקורס ולא הכרתי את החומר, החלפתי את המסבך בכדור קפיץ עם אוזניים. הציון נקבע על פי יחס המשקל והעומס שהמתקן מחזיק. כולם היו בשוק מהמתקן שלי שקיבל את  הציון הטוב.

מקרה זה גרם לי לחשוב שיש מקום ליצירתיות ושיש צורך לשאול שאלות ולא להישאר בגבולות המיינסטרים

תאר את עבודתך הראשונה. במסגרת חילופי סטודנטים עבדתי במשרד Rivaben ליד סאו פאולו, ברזיל. ההתנסות  היתה חוויה נפלאה באווירה ברזילאית ססגונית. הדבר הראשון שהבוס עשה היה לקחת אותי לפאב לשתות קשאסה, שם הוא אמר לי שקודם אני צריך להכיר את ברזיל ולאחר מכן לעבוד. בעל המשרד הבין שעליי לספוג את האווירה ואת איכויות הסביבה כדי לא להיות כבוי במשרד. אחרי סיום הדוקטורט ב-2008 הבנתי שאני צריך להקים משרד שמיועד לבנייה ירוקה. אין במשרד פרויקטים רגילים, רק אקולוגיים, מתוך הבנה שזו אדריכלות.

כל מה שלא רגיש לסביבה הוא לא רלוונטי למציאות שאנו נמצאים בה. אנחנו לא מייצרים אדריכלות אלא רעיונות בני-קיימא

מהיכן אתה שואב השראה לפרויקטים? ההשראה מגיעה מהטבע וגם מסוריאליזם, התחום שמעבר למציאות ושמאתגר אותה; נקודת מבט חיצונית שיכולה להוביל לדברים שמקדימים את זמנם ושיש בהם ניסיון לחדור למהות, גם פסיכולוגית וגם אקולוגית, של העולם שאנחנו חיים בו. זו טכניקה שכל אחד יכול לאמץ – למצוא נקודת משען מחוץ להוויה כדי להתמודד נכון יותר. הגישה הסוריאליסטית אתגרה קונוונציות, ודוגמה לכך הוא האדריכל פרידריך קיסלר, שבנה את היכל הספר והשתמש בטכניקות סוריאליסטיות.

מה היא גאוטקטורה? גאוטקטורה היא מונח שטבעתי, המשלב את התפיסה שארכיטקטורה לא יכולה להיות תלושה ולעמוד בפני עצמה אלא חייבת להיות מחוברת לאדמה, לכדור הארץ. בבסיס התפיסה עומדת ההבנה שבית שאתה בונה יושב על קרקע שהיא חלק ממתחם הכולל אנשים וצמחים וחיות, ועליך להציע פתרון להמון פרמטרים שלא חשבת שהם בתחום האחריות שלך. אדריכלות היא לא רק ארבעה קירות וזהו.

כיצד המושג גאוטקטורה מתבטא בפרקטיקת הנדל"ן הישראלית? זה קל מאוד. אתה צריך להכיר מילת מפתח אחת שעושה לך את החיים קלים יותר, המילה: "לא”.

כשמציעים לך לעבוד על פרויקטים שאתה רואה שהמניע מאחוריהם הוא אך ורק למטרת רווח ולא למטרת רווחה – פשוט להגיד "לא”

יהיו די אדריכלים שייקחו את הפרויקט וייכנסו למערבולת שתסחף אותם למטה. אתה צריך להיות נאמן לעיקרון שאתה שלם אתו, שאתה ישן אתו טוב בלילה, ולהיענות בחיוב לפרויקטים החשובים. זה לא אומר שפרויקטים מתבטלים. לדוגמה, פנו אלינו יזמים שביקשו לבנות תחנת דלק, לכאורה פרויקט לא אקולוגי ומזהם, ולאחר זמן מה שכנענו אותם שהתחנה צריכה לספק לעצמה את האנרגיה. פרויקט שהתחיל מתחנת דלק רגילה הפך להיות תחנת דלק אקולוגית והעלה את המודעות לאנרגיה ירוקה. אסור להתפשר, גם בפני עצמנו וגם בפני היזמים שעוד לא הבינו שתמורת מעט זמן, מעט שכר טרחה ומעט חזון – הם יקבלו מעט אדריכלות, ויגדילו את המעגל של סביבה אורבנית בעייתית.

ספר על פרויקט מספק במיוחד. המשרד שלי נבנה בתקציב רגיל לחלוטין, והוא כולל אלמנטים אקולוגיים שכוללים ריצוף מחומרים ממחוזרים, דקים, בידוד כפול, תאורת לד, מערכת חשמל חכם עם חיישנים בהצללה, תאים פוטו-וולטאיים, מערכת מים אפורים, צבע אקולוגי, טיח תרמי ועוד. אדם שנכנס לכאן לא מרגיש משהו שונה או אלטרנטיווי, זה נראה משרד רגיל לחלוטין. החלטתי להתנסות על בשרי בתקציב מוגבל. המשרד הוא תקדים לכך שכל אחד יכול. לפני חמש שנים לא היה אפשר לבנות כך, ואילו כיום המבחר גדול יותר והמחירים נוחים. פרויקט נוסף הוא בניין פורטר באוניברסיטת תל אביב, שאותו אני עושה בשיתוף עם המשרדים אקסלרוד גרובמן וחן אדריכלים. מדובר בפרויקט תקדימי שמתוכנן על פי תקן LEED האמריקאי, במטרה לזכות בדירוג הגבוה ביותר שלהם. רצונה של התורמת שירלי פורטר הוא לבנות את הבניין הכי ירוק שאפשר, ואנחנו נהנים מכל רגע. כיף לעבוד בסיטואציה שלא צריך לשכנע ויש חופש לעבוד ולתכנן.

מהי הצלחה בעיניך? הצלחה היא לעשות את מה שאתה אוהב, לקום כל בוקר ולדעת שמה שאתה עושה הוא חשוב ומעניין ותורם לסביבה, ושהוא ישמור על הערך החיובי שלו עוד הרבה שנים אחרי שאתה כבר לא תהיה.

איפה אתה רואה את המשרד בעוד עשר שנים? אין לנו תוכנית חומש של צמיחה והתפתחות. כל מקום שידרוש תכנון ירוק אמיתי אנחנו נהיה שם, כל פרויקט מאתגר שמצעיד קדימה את הטכנולוגיה והידע, בשאיפה שיהיו יזמים ותורמים שיבינו שזה מה שהם צריכים. אני מנסה להיות סטודנט כל הזמן וללמוד, זה מתבטא גם בתוכנות המתקדמות ביותר שאנחנו עובדים משתמשים בהן, גם אם זה על חשבון הרווחיות של המשרד. חייבים להיות עם היד על הדופק מבחינה טכנולוגית ומבחינה סביבתית.

ולסיום, עצה לאדריכל המתחיל? ליהנות מהמקצוע המופלא והמעניין הזה. בהרבה משרדים בארץ רווחת המגמה להשכיח את זה מהדור הצעיר של המתכננים. צריך לחפש את המקומות הכיפיים והמאתגרים, וגם אם נכנסים למשרד גדול שקשה להוביל בו שינויים, עדיין למצוא את כיס האוויר הזה שבו אפשר לשמר את היצירתיות והחלומות, פשוט לשמר את הלהט ולהבין שיש הרבה מעבר לתוכניות עבודה ומעבר לדרישות חסרות ההיגיון שנתקלים בהן לעתים בתחום.