פוסטים מקטגורית ראיון
29.8.11

מודל לעיר ירוקה: פרייבורג, גרמניה

העיר פרייבורג הפכה למודל לעיר בת-קיימא, בין השאר תודות לוולף דסקינג, מנהל אגף התכנון מאז 1984. ראיון ירוק

תחת ידיהם האמונות של פרופ' דסקינג והצוות שלו, הפכו בור חצץ לפארק שעשועים אקולוגי, תחנת רכבת ישנה למרכז לאמנויות משגשג, ונבנו כפרים אקולוגיים: ריזלפלד (Rieselfeld) וּואובן (Vauban), שבהם החיים בלי מכוניות הם נושא לגאווה אזרחית. הישגיהם זיכו את פרייבורג בפרס עיר השנה של האקדמיה לאורבניזם אירופי לשנת 2010. הסופר וכתב Ecocity Builders סוון אברלין שוחח עם פרופ' דסקינג.

בשנים האחרונות קיבלה פרייבורג תשומת לב בינלאומית בשל החזון המתקדם שלה, המשלב היבטים פונקציונליים וחברתיים של קיימות. האם היה רגע שבו החלטת שפרייבורג תהפוך ל"עיר ירוקה"?
לא, ממש לא. צריך להבין שההיסטוריה של פרייבורג בתכנון עירוני מבוססת על יציבות והמשכיות. היו לנו רק ארבעה מנהלי תכנון עירוני מאז מלחמת העולם השנייה. הראשון, יוזף שליפּה, היה ממונה על בנייה מחדש של עיר שנהרסה כמעט לגמרי. רוב האנשים באותה תקופה רצו למחוק את זיכרונות העבר על ידי עיצוב חדש לחלוטין של העיר. למרות זאת, שליפה הכיר בכך שיש חשיבות לשימור התוכניות ואבני הדרך הישנות, והעלה קונספט תכנוני שלקח כמודל את התכנון המקורי מימי הביניים. האשימו אותו שהוא שמרן מדי, ובסוף פיטרו אותו. הישגיו זכו להכרה רק בשנות ה-70. לעומת זאת, קלאוס האמפרט, מתכנן חשוב נוסף שהיה ממונה בשנים 1970–1982, הביא סגנון בנייה חדש לעיר, כמו רחוב קונוויקט (Konviktstrasse), שהיה די מוזנח בשעתו. בערך באותה תקופה התעייפו בני המעמד הבינוני, שהיו חלק מגל הבריחה מהעיר אחרי המלחמה, מכיסוח מדשאות הפרוורים, וחיפשו דרך לחזור לעיר. אז הציע האמפרט לשמר את השלמות והנוחות של המתווה הישן, אבל לבנות בניינים חדשים לגמרי. העיקרון המנחה הוא פשוט ומבוסס על מאות שנות תכנון עירוני. זה לא שהיה לו חשוב להיות "ירוק", כמו שהיה לו חשוב להוסיף ארכיטקטורה מודרנית לתשתית הקיימת. ואז הגעתי אני ב-1983, וניגשתי קודם כל לפרויקט ריזלפלד.

פרויקט ריזלפלד (Rieselfeld) ידוע כראשון מסוגו, במונחים של בניית משהו חדש מאפס על פי עקרונות קיימוּת: צפיפות גבוהה, בתים שצורכים אפס אנרגיה במחירים סבירים, רחובות נקיים ממכוניות, נגישות, גיוון תרבותי, והכל במרחק של 15 דקות נסיעה ממרכז העיר. זה הכל רעיון שלך?
טוב, תמיד יש הרבה מקורות לרעיון. אחד הנושאים הבוערים באותה תקופה היה גידול האוכלוסין באזור, ולא רצינו שכולם יעברו לפרברים ולכפרים. ואז קרה צ'רנוביל, והלקח ממה שקרה שם היה שעלינו לצמצם את השטח שעושים בו שימוש כדי להפחית את צריכת האנרגיה. כשזה עומד לנגד עינינו, הצגנו 30 הצעות בנייה ראשוניות לשיכון האוכלוסייה הגדלה, במיוחד אנשים צעירים ומשפחות שאחרת לא היו יכולים להרשות לעצמם מגורים בפרייבורג. מתוך אלה התקבלו שלוש הצעות, וראש העיר סיפק את הגיבוי הפוליטי לקבלת אור ירוק לפרויקט ריזלפלד. ידענו שבבניית הפרויקט צריכים להתקיים שלושה תנאים: על השכונה להיות אמיתית וקומפקטית, לא פארק שעשועים, צריכה להיות בה גישה נוחה לתחבורה ציבורית, כך שהשימוש ברכבים יופחת, ושכל זה חייב לשלם את עצמו, בלי סובסידיות חיצוניות. ערכנו תחרות עיצוב ועלו הרבה רעיונות מדהימים, שהפכו את ריזלפלד לאזור אורבני שמושך תשומת לב ומבקרים מכל רחבי העולם.

אפשר לבנות כך בכל מקום, אבל צריך גישה ותוכנית לטווח רחוק. כדי ליישם את העיקרון שלנו לגדילה דרך צפיפות במקום דרך התפרסות על פני שטח גדול יותר, צריך להשקיע הרבה עבודה ולהתמסר לעניין

וכך נולד כתב האמנה של פרייבורג לאורבניות בת-קיימא?
כן, התבקשנו לנסח את עקרונות הבסיס שהובילו אותנו להצלחות האלה, וניסחנו 12 עקרונות ליבה שהנחו אותנו במהלך השנים. הנקודה החשובה היא שמדובר בעקרונות שמומשו ונבחנו במציאות, וזה מה שמבדיל את האמנה שלנו מאמנות אחרות.

פרויקט ואובן (Vauban) זכה למוניטין בינלאומי גדול אף יותר גדול משל ריזלפלד, בשל היותו כפר אקולוגי חי ונושם. איך זה קרה?
כשהסתיימה המלחמה הקרה ב-1989, להרבה בסיסים צבאיים כבר לא היה שימוש. ואובן היה בסיס צבאי צרפתי, וכשסגרו אותו הצרפתים, בפרייבורג עדיין הייתה בעיית דיור משמעותית. כמה קבלנים פרטיים פנו לממשלה הפדרלית בבקשה לקנות את השטח ולבנות עליו, מה שעורר דיון פנימי סוער במחלקה שלנו. בסופו של דבר הגיע ראש העיר להסכם עם הממשלה הפדרלית, שלפיו תועבר לעיר הסמכות על השימוש בשטח, כך שבלי האישור שלנו – דבר לא יקרה שם. כדי להמשיך מהנקודה שעצרנו בה בריזלפלד – בנינו תוכנית לאזור נקי ממכוניות, מה שכמובן לא התממש בסופו של דבר, אבל הפחתנו את השימוש במכוניות במידת האפשר. תחשוב שעל כל 1,000 איש בגרמניה יש 500–550 מכוניות. בפרייבורג הנתון הוא 430 מכוניות, ובוואובן – מתחת ל-100. חייבים לתת לאנשים תמריצים לוותר על מכונית. זה לא בהכרח אפשרי בכל עיר. ניגשנו לזה מתוך מחשבה על בניית שכונה חדשה לחלוטין, עיר קטנה שהמרחקים בה קצרים, שיש בה מרכזי קנייה טובים, מוסדות ציבוריים, גני ילדים, בתי ספר וכו'. מטרה נוספת הייתה שהכבישים בשכונה יהיו קטנים וצרים וישמשו בעיקר כדרכי גישה, כשזמן החניה בהם מוגבל. אתה לא יכול להשאיר את המכונית שלך ברחוב, כי הרחוב שייך לילדים שרוצים לשחק. אלה היו נקודות המוצא לדיון.

יחסית לשכונה שתוכננה ונבנתה בזמן קצר כל כך, אני מתרשם מאוד מהאסתטיקה ומההיצע התרבותי. איך מקנים תרבות ואופי לשכונה שנבנתה מאפס?
צריך לשלב יחד עקרונות תכנון ותרבות קיימת. צריך להושיב יחד את השכנים השונים שבונים בתים, לתת להם לדבר זה עם זה ועם האדריכלים, כך שכולם מביעים את עמדתם בנוגע לאיך תיראה השכונה ואיזו הרגשה היא תשרה.

פרויקט Wiehre Bahnhof (תחנת רכבת ישנה) הוא דוגמה טובה לאיך נמנעים ממונוטוניות סגנונית האופיינית בדרך כלל לבניית כמות גדולה של יחידות דיור

במקום לתת את זה למישהו שיתכנן, בפרויקט זה היו כל בעלי המניות מעורבים, וכך התנסינו בקואופרטיווים של בנייה. כולם יושבים יחד ובונים תוכנית שתתאים לטעם ולצרכים של כל אחד מהשותפים. הכניסה והמסדרונות משותפים, אבל לכל יחידת דיור אופי ייחודי. וכמובן, יחד עם זה גם כל ההיבטים האקולוגיים מכוסים: יעילות מבחינת צריכת אנרגיה, מיחזור מים, אזורים לילדים וכו'.

יש לך מוניטין של אדם שניחן במחשבה חופשית, מעין איש רנסנס של תכנון ערים. איך אתה מצליח להביא יצירתיות למקצוע שלעתים קרובות כרוך בבירוקרטיה וסלידה מרעיונות חדשים?
דבר אחד שחייבים להבין בעניין בירוקרטיה עירונית הוא שבמערכת כזאת מוחות יצירתיים הם תמיד אאוטסיידר. המפתח במקרה שלי היה התמיכה של צוות תכנון מעולה, שמצא את הדרך להגשים את החזון נגד כל הסיכויים. תסתכל על Stühlinger ועל הציר שמסביב לתחנה המרכזית שהערנו לחיים. תסתכל על סיפארק שהיה בעבר אזור שומם, או על הפארקים התעשייתיים שעכשיו יש בהם מפעלים לאנרגיה סולארית. אפשר באמת להגיע להישגים אם פועלים בתכנון. תכנון עיר הוא לא רק תצורה, תכנון הוא גם רעיונות ותכנים, מהות. בדיוק כמו שבאנשים לא רק החיצוניות חשובה. אנשי אדמיניסטרציה בדרך כלל לא רוצים לעבוד עם אנשים יצירתיים, כי הם לא משתלבים במערכת. וכאשר אדם יצירתי כמוני נזרק לתוך מערכת כזאת – הוא בדרך כלל נאבק במקום לתפקד. האדם היצירתי מודע מאוד למה שהוא עשה, בין שזה טוב ובין שרע, בין שהתוצאה הסופית עובדת ובין שלא, ואילו הבירוקרט עסוק בעיקר בשאלה אם זה נעשה לפי הספר.

מהן סוגיות הליבה שעיר העתיד צריכה לעסוק בהן?
קודם כל, אנחנו צריכים לתכנן מחדש את הערים שלנו כשעקרונות אקולוגיים עומדים לנגד עינינו. עוד סוגיה חשובה היא להמשיך לחתור לצדק חברתי ולשוויון כלכלי, לטיפוח שונות תרבותית, וכמובן לחינוך. כל הסוגיות האלה קשורות זו בזו, אוכלוסייה מגוונת ומשכילה בעלת אפשרויות כלכליות היא הבסיס לעיר מאוזנת מבחינה אקולוגית. יש הרבה עבודה לדורות הבאים, וזה מרגש אותי.

לראיון המלא במקור
לקריאת 12 עקרונות לבניית עיר בת-קיימא
(תרגום: נעמי בורנשטיין)

תגובות

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
16.8.11

עיצוב באחריות

ראיון עם המעצבת נעמה אגסי, שהחליטה לנער את העולם הילדותי שהשארנו בארגז החול ולהביא אותו לקדמת הסלון הבורגני שלנו.

כשהיא לא מרעננת לנו את המחשבה, היא בוחנת חומרים, מתנסה בפרויקט סודי, ומסרבת לעצב מגהץ

בין החלום להיות עובדת סוציאלית לבין עיצוב תעשייתי, נעמה אגסי, בוגרת עיצוב תעשייתי ב-HIT, המכון הטכנולוגי חולון, מצאה חוט מקשר בין השניים: "למעצב יש תפקיד אחראי בעולם. עליו לעשות משהו חדש, ולא לעשות סתם כדי לעשות. מעצב לא יכול להוציא זבל", היא קובעת.
המעצב המוערך Dieter Rams מסמל בעיניה את אידיאל המעצב האחראי. "הוא קצת כמו האדם הראשון על הירח: הדברים שהוא עיצב לפני שנים עדיין מצליחים לקבוע את הטרנדים גם היום. צורת המחשבה שלו חשובה בעיניי, הוא מעצב שמבין את המשתמש של המוצרים שלו, ועושה שימוש בצורות פשוטות, לא מתאמצות וצנועות".

מהו "בריף החלומות" שלך? "אין לי תחום מועדף. אני אוהבת לקחת אובייקטים ולחשוב איך אפשר לגרום למשתמש לחשוב עליהם מחדש”

כזה הוא למשל ה-Rocking Horse, כיסא-סוס נדנדה למבוגרים, שמציב בפני בעליו שאלה קריטית: איך תשב עליו היום – כמו על כיסא או כמו על סוס? "סוס-נדנדה הוא הרי הכי כיף בעולם, ואם הצלחתי לגרום למישהו להכניס אותו הביתה בתירוץ של כיסא נוח, זה יגרום לו לחשוב על הדבר הזה מחדש".
מחזיק ענפים שעיצבה במסגרת לימודיה, מעין רצועת פלסטיק גמישה וצבעונית שמתלבשת על ענף ומאפשרת לאחוז בו כמו חרב, הוא עוד אובייקט ילדותי המיועד למבוגרים מאותגרי דמיון. המוצר זכה לתשומת לב בינלאומית בכמה בלוגי עיצוב בחו"ל. "זה לא אובייקט שימושי באמת (אף על פי שבעקבות פרסום הפרויקט קיבלה אגסי פניות בנוגע לאפשרות רכישה, ר.ש.), הוא אמור לעורר מחשבה. כמבוגרים קשה לנו לחשוב על דברים שלא קיימים, ובילדות יש קסם, שמאפשר לראות משהו שלא קיים ולהפוך אותו לעולם שלם".
אגסי, שכרגע עובדת בסטודיו יוביקו, לא עוסקת רק בניסיונות להשיב את המבוגרים לילדות. כמה מהפרויקטים שיצרה במהלך הלימודים הוקדשו לחקירת חומרים שונים, כמו עור ואפילו סבון. "חומרים הם דבר מעניין, זה כמו לערב עוד מקבל החלטות בפרויקט. אני מנסה לבחון חומרים בעיקר בהקשר של אופני שימוש חדשים, לחשוב איך כמעצבת אני יכולה להביא את החומר לקצה, למתוח את הגבולות המוכרים שלו ועדיין להישאר בתוך המגרש הביתי שלו".
‫במהלך לימודיה בילתה אגסי סמסטר ב-KISD, בית הספר לעיצוב בקלן, גרמניה, ואחד הפרויקטים המעניינים שזכתה להשתתף בהם היה Ford Project ("קסום ומסקרן, אבל אנחנו חתומים על הסכם סודיות"), סדנה בינלאומית מטעם יצרנית הרכב פורד. במסגרת הסדנה נבחרו עשרה סטודנטים והתבקשו להציע ליצרנית קונספטים ופתרונות עיצוביים שיתאימו לאוכלוסייה צעירה.
ולסיום, יש משהו שלא תעצבי? "מגהץ. יש מספיק כאלה, לא צריך עוד, והתשובה של 2011 למגהץ לא רלוונטית". (רוני שני)

תגובות

  • 01

    מעניין מאוד !!!

    huck17.8.11
  • 02

    יפה מאד. עלי והצליחי.

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
15.5.11

ראיון מיוחד: ג'ון ארמלדר

John Armleder via Bolero

John Armleder via Bolero

מגזין reDesign מתרגם לנוחותכם ראיון שערך המבקר והאוצר פבריס סטרון עם האמן הוותיק ג'ון ארמלדר במגזין Artforum

האמנות של ארמלדר (John Armleder) אף פעם אינה דומה לעצמה. כשהוא שואב ממה שהוא מכנה סופרמרקט של צורות, יצר האמן, במהלך קריירה בת 45 שנה, עבודות שיכולות להיתפס כציורים סופרמטיסטיים, כפסלים מינימליסטיים, כרהיטים בעיצוב-גבוה ועוד.

האובייקטים של ארמלדר מתויגים בקלות, אם כי בסילוף התפיסה המקורית, מה שמעכב את רגע הזיהוי

אכן, לפעמים האמנות שלו משלבת באופן חופשי יצירות של אחרים, אך הוא משוכנע שסוד ההפעלה – הן של האמן והן של הקהל – טמון בתהליך עדין זה בדיוק, תהליך הבידול העצמי, בפער בין הדבר כמות שהוא והדבר כסוג, בין הספציפי והכללי. עבודתו מוצאת חלל לנוע בתוכו, ומעוררת לחיים את דרך ההשתתפות הייחודית שהוא מפתח מאז המעורבות הראשונית שלו עם תנועת פלוקסוס (Fluxus). המבקר והאוצר פבריס סטרון (Fabrice Stroun) מדבר עם האמן על פרקטיקה של יצירה שאף אחד, לרבות האמן עצמו, לא הצליח לאפיין עד הסוף.

לעבודתך הודבקו תוויות שונות: פלוקסוס, נאו-גאו ועוד, כל אחת מהן מתמקדת בפן אחר של הפרקטיקה האמנותית שלך. למה אתה מייחס את היכולת של עבודתך להדהד הקשרים שונים כל כך?

האמת היא שאני תמיד שמח כשהעבודה שלי נכללת בתנועה חדשה, גם אם התווית מגבילה, ואפילו אם התנועה עצמה היא גחמה חולפת, כי עצם השיוך גורם לעבודה להשתנות; לא באופן פיזי, כמובן – אבל הבנת העבודה, ההבנה שלי אותה וגם ההבנה של אחרים אותה. בכל פעם שדבר כזה קורה אופק חדש נפתח, ואני מוצא את עצמי בסיטואציה שלא הייתי מחפש את דרכי אליה באופן עצמאי. אם לא היה אף אחד שניזון ממה שאני עושה, וגורם לשינויים הבלתי צפויים האלה לקרות, הכל היה הופך סטרילי מאוד עבורי. זה תהליך דינמי: מרגע אחד, קונטקסט אחד, מילייה אחד – לאחר, הכל זז.

עם זאת, אף על פי שאני נהנה מכך שאנשים תופסים את האמנות שלי בדרכים שונות כל כך, אני לא באמת מתעסק בזה. אף פעם לא בזבזתי הרבה זמן בתהיות על מה אנשים אחרים חושבים על העבודה שלי, כי גם אני לא יודע בדיוק מה אני חושב על העבודה שלי, ומה שאני חושב משתנה גם כך עם הזמן. והכי חשוב, מעולם לא האמנתי שיש קשר בין מה שאני חושב על העבודה שלי לעבודה עצמה. הצלחה של עבודת אמנות תלויה במובן מסוים ביכולת שלה לצרף אליה סיטואציה קיימת, ולהיות מצורפת בתורה. לכן אני די שמח לראות אנשים אחרים יוצרים מחדש את העבודה שלי בהתאם לצרכים שלהם, ולסגל אותה למסגרות ההתייחסות שלהם.

אתה מדבר על המרחק המפריד בינך לבין היצירה שלך ועל תשוקה נלווית לתת לאנשים אחרים להשתלט על היצירה. לכאורה אפשר לזהות את המקור לדחף הזה בשנות ה-60, כשהקמת בג'נווה את הקולקטיב Ecart יחד עם חברי הילדות שלך פטריק לוצ'יני וקלוד רייכנר, והתחלתם ליצור עבודות אשר, ברוח פלוקסוס, פיזרו את "חיבור היצירה" בין כל המשתתפים. האם אתה חושב שההסבר לאופן שבו היצירה שלך נענית לשימוש על ידי אחרים נעוץ בנוכחות או היעדר איכויות פורמליות מסוימות. בשנות ה-80 למשל, מבקרים דיברו על האיכויות הגנריות של העבודות האבסטרקטיות הנאו-סופרמטיסטיות שלך, המזכירות את האוונגרד הרוסי.

ובכן, לו היו יצירות אמנות גנריות לחלוטין או ניטרליות, הן לא היו קיימות. זה רעיון נחמד – קונסטרוקט אוטופי. אבל אם אתה מתעניין ביצירה שיש לה קיום, אתה חייב להתיישר לפי תקדים כלשהו, כך שבכל מקרה אתה צפוי למצוא את עצמך מוגבל במידה כלשהי על ידי רעיונות "מן המוכן". כמו שאמרתי בעבר, האידאל שלי הוא לא להיות מסוגל לזהות את היצירה שלי, כי זה אומר שיש בה משהו מעבר ל"רעיונות מן המוכן", מעבר למה שאני כבר יודע. באופן דומה, לו ידעתי הכל על יצירה שלי מלכתחילה, היה זה כמעט חסר טעם ליצור אותה. יצירה רק על עצמי היא משעממת.

אתה יכול לתאר את יחסך לרפרטואר הצורות האבסטרקטיות שהשתמשת בהן במהלך השנים, במיוחד אלה שהן ירושה מהמודרניזם?

כשהתחלתי לעבוד בשנות ה-60 המאוחרות במסגרת אקרט, צצו בכל חודש תנועות חדשות, כך שבסופו של דבר נותרת מבולבל לגמרי. באופן פרדוקסלי, התחילה להתעורר בי התחושה שאולי הכל כבר נעשה. במובן מסוים, פלוקסוס שחררה אותי מהבעיה הזאת לגמרי. החלטתי שזה בסדר לעשות עבודות שנראות כמו דברים שנעשו בעבר: אם היו אלה דברים שמצאו חן בעיניי, זו כבר היתה סיבה מספקת לעשות אותם.

אחרי הכל, זו דרך עתיקת יומין ליצור אמנות: אתה מסתכל על משהו שמוצא חן בעיניך, ואתה מנסה לעשות את אותו הדבר בדרך שלך, שאולי טובה יותר

תמיד ראיתי באבסטרקט הגאומטרי מעין שמורה, שהמודרניות הפכה לזמינה. המשיכה הראשונית שלי לצורות האלה נבעה מהזמינות שלהן. מעולם לא התייחסתי אליהן כאל צורות מקודשות או מסתוריות, ההפך הוא הנכון. זה נראה לי כאילו המודרניות מספקת לנו סימנים שנועדו לשימוש, בין אם כדי להבין את העולם, ובין אם כדי ליצור עבודת אמנות.

האם היתה לך אג'נדה ספציפית כשהחלטת להשתמש מחדש בחומר הזה?

כשיצרתי את העבודות הפרא-סופרמטיסטיות באמצע שנות ה-70, עניינה אותי השפה הסימבולית שרציתי להחזיר למשחק, כי מה שהיא ייצגה – חברה חדשה, מהפכה, וכך הלאה – נראה לי עדיין תקף. אנחנו נתקלים בצורות במעין סופרמרקט תרבותי או היסטורי. זיכרון, קולקטיווי או אישי, הופך את הצורות האלה לזמינות, והזמינות מייצרת משמעות. כשצפה המשמעות, היא מגדירה את המעורבות שלנו, את הפוליטיקה שלנו. כמובן, לא הייתי נאיווי. הייתי מודע לכך ש-5,000 איש עשו את הדבר הפנטסטי או הלא-פנטסטי הזה לפניי, מסיבות שונות ומשונות.

כשאתה משתמש בצורה מוכרת, כדאי לך לנצל את העובדה שהיא מוכרת. עוד מומלץ שתנסה לתקף את המשמעות המקורית של הצורה, בכך שתַראה שהמשמעות שלה עדיין רלוונטית, אם כי לא בהכרח מאותה סיבה

אם להגיד זאת בפשטות, הצורה נעשית אפקטיווית מעצם העובדה שאתה עושה בה שימוש מחודש. זה סוג של מיחזור. סוגיה מרכזית אחת היא די טיפשית: ככל שזה משתנה, כך זה נשאר אותו הדבר. כל מה שאנחנו יודעים, או מתיימרים לדעת, נמצא תמידית בתהליך עיצוב מחדש. אין הגדרות "מיושבות". כל צעד שאנחנו עושים משנה את הטעם שלנו ואת הרעיונות שלנו. דברים נראים דומים. אם הם לא נראים דומים – זוז צעד אחד אחורה – והם ייראו דומים. זוז עוד צעד אחורה – והם לא רק ייראו דומים, הם יהיו דומים באמת. זוז אחורה שוב, והם יפסיקו "להיות". שם אנחנו צריכים להיות, לפעמים.

לראיון המלא במגזין: Artforum

John Armleder and Gerold Miller via HEYOKA Magazine

John Armleder and Gerold Miller via HEYOKA Magazine

John Armleder via One Inch Ply

John Armleder via One Inch Ply

John Armleder, via HEYOKA Magazine

John Armleder, via HEYOKA Magazine

John Armleder, via Tokyo Weekender

John Armleder, via Tokyo Weekender

John Armleder, via HEYOKA Magazine

John Armleder, via HEYOKA Magazine

(תרגום: נעמי בורנשטיין)

תגובות

  • 01

    קלאסי

    ק15.5.11
  • 02

    אם המה היינו עושים בלי הפוסטמודרניזם והציטוט כפרשנות לגיטימית אומנותית? ראיון מעניין

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
14.4.11

ראיון עם האדריכל יוסי קורי

האדריכל יוסי קורי עומד בראש משרד האדריכלים גאוטקטורה, המתמחה בבנייה בת-קיימא ובזיקה חברתית וטכנולוגית. משרדו שבחיפה נבנה על פי עקרונות אקולוגיים, ואדריכלים, יועצים ותלמידים מגיעים להתרשם מתצוגת החומרים והטכנולוגיות הרגישות לסביבה.

היכן למדת ומה זכור לך במיוחד מתקופת הלימודים? למדתי בטכניון. חוויה מיוחדת שהיתה לי היא תרגיל של בניית מתקן הנדסי של מעברי כוחות: את רוב הקורס ביליתי בשירות מילואים והפסדתי הרבה חומר, כל הסטודנטים בנו מִסְבָּכִים לפי עקרונות גאומטריים והנדסיים שנלמדו, אך מכיוון שלא נכחתי בקורס ולא הכרתי את החומר, החלפתי את המסבך בכדור קפיץ עם אוזניים. הציון נקבע על פי יחס המשקל והעומס שהמתקן מחזיק. כולם היו בשוק מהמתקן שלי שקיבל את  הציון הטוב.

מקרה זה גרם לי לחשוב שיש מקום ליצירתיות ושיש צורך לשאול שאלות ולא להישאר בגבולות המיינסטרים

תאר את עבודתך הראשונה. במסגרת חילופי סטודנטים עבדתי במשרד Rivaben ליד סאו פאולו, ברזיל. ההתנסות  היתה חוויה נפלאה באווירה ברזילאית ססגונית. הדבר הראשון שהבוס עשה היה לקחת אותי לפאב לשתות קשאסה, שם הוא אמר לי שקודם אני צריך להכיר את ברזיל ולאחר מכן לעבוד. בעל המשרד הבין שעליי לספוג את האווירה ואת איכויות הסביבה כדי לא להיות כבוי במשרד. אחרי סיום הדוקטורט ב-2008 הבנתי שאני צריך להקים משרד שמיועד לבנייה ירוקה. אין במשרד פרויקטים רגילים, רק אקולוגיים, מתוך הבנה שזו אדריכלות.

כל מה שלא רגיש לסביבה הוא לא רלוונטי למציאות שאנו נמצאים בה. אנחנו לא מייצרים אדריכלות אלא רעיונות בני-קיימא

מהיכן אתה שואב השראה לפרויקטים? ההשראה מגיעה מהטבע וגם מסוריאליזם, התחום שמעבר למציאות ושמאתגר אותה; נקודת מבט חיצונית שיכולה להוביל לדברים שמקדימים את זמנם ושיש בהם ניסיון לחדור למהות, גם פסיכולוגית וגם אקולוגית, של העולם שאנחנו חיים בו. זו טכניקה שכל אחד יכול לאמץ – למצוא נקודת משען מחוץ להוויה כדי להתמודד נכון יותר. הגישה הסוריאליסטית אתגרה קונוונציות, ודוגמה לכך הוא האדריכל פרידריך קיסלר, שבנה את היכל הספר והשתמש בטכניקות סוריאליסטיות.

מה היא גאוטקטורה? גאוטקטורה היא מונח שטבעתי, המשלב את התפיסה שארכיטקטורה לא יכולה להיות תלושה ולעמוד בפני עצמה אלא חייבת להיות מחוברת לאדמה, לכדור הארץ. בבסיס התפיסה עומדת ההבנה שבית שאתה בונה יושב על קרקע שהיא חלק ממתחם הכולל אנשים וצמחים וחיות, ועליך להציע פתרון להמון פרמטרים שלא חשבת שהם בתחום האחריות שלך. אדריכלות היא לא רק ארבעה קירות וזהו.

כיצד המושג גאוטקטורה מתבטא בפרקטיקת הנדל"ן הישראלית? זה קל מאוד. אתה צריך להכיר מילת מפתח אחת שעושה לך את החיים קלים יותר, המילה: "לא”.

כשמציעים לך לעבוד על פרויקטים שאתה רואה שהמניע מאחוריהם הוא אך ורק למטרת רווח ולא למטרת רווחה – פשוט להגיד "לא”

יהיו די אדריכלים שייקחו את הפרויקט וייכנסו למערבולת שתסחף אותם למטה. אתה צריך להיות נאמן לעיקרון שאתה שלם אתו, שאתה ישן אתו טוב בלילה, ולהיענות בחיוב לפרויקטים החשובים. זה לא אומר שפרויקטים מתבטלים. לדוגמה, פנו אלינו יזמים שביקשו לבנות תחנת דלק, לכאורה פרויקט לא אקולוגי ומזהם, ולאחר זמן מה שכנענו אותם שהתחנה צריכה לספק לעצמה את האנרגיה. פרויקט שהתחיל מתחנת דלק רגילה הפך להיות תחנת דלק אקולוגית והעלה את המודעות לאנרגיה ירוקה. אסור להתפשר, גם בפני עצמנו וגם בפני היזמים שעוד לא הבינו שתמורת מעט זמן, מעט שכר טרחה ומעט חזון – הם יקבלו מעט אדריכלות, ויגדילו את המעגל של סביבה אורבנית בעייתית.

ספר על פרויקט מספק במיוחד. המשרד שלי נבנה בתקציב רגיל לחלוטין, והוא כולל אלמנטים אקולוגיים שכוללים ריצוף מחומרים ממחוזרים, דקים, בידוד כפול, תאורת לד, מערכת חשמל חכם עם חיישנים בהצללה, תאים פוטו-וולטאיים, מערכת מים אפורים, צבע אקולוגי, טיח תרמי ועוד. אדם שנכנס לכאן לא מרגיש משהו שונה או אלטרנטיווי, זה נראה משרד רגיל לחלוטין. החלטתי להתנסות על בשרי בתקציב מוגבל. המשרד הוא תקדים לכך שכל אחד יכול. לפני חמש שנים לא היה אפשר לבנות כך, ואילו כיום המבחר גדול יותר והמחירים נוחים. פרויקט נוסף הוא בניין פורטר באוניברסיטת תל אביב, שאותו אני עושה בשיתוף עם המשרדים אקסלרוד גרובמן וחן אדריכלים. מדובר בפרויקט תקדימי שמתוכנן על פי תקן LEED האמריקאי, במטרה לזכות בדירוג הגבוה ביותר שלהם. רצונה של התורמת שירלי פורטר הוא לבנות את הבניין הכי ירוק שאפשר, ואנחנו נהנים מכל רגע. כיף לעבוד בסיטואציה שלא צריך לשכנע ויש חופש לעבוד ולתכנן.

מהי הצלחה בעיניך? הצלחה היא לעשות את מה שאתה אוהב, לקום כל בוקר ולדעת שמה שאתה עושה הוא חשוב ומעניין ותורם לסביבה, ושהוא ישמור על הערך החיובי שלו עוד הרבה שנים אחרי שאתה כבר לא תהיה.

איפה אתה רואה את המשרד בעוד עשר שנים? אין לנו תוכנית חומש של צמיחה והתפתחות. כל מקום שידרוש תכנון ירוק אמיתי אנחנו נהיה שם, כל פרויקט מאתגר שמצעיד קדימה את הטכנולוגיה והידע, בשאיפה שיהיו יזמים ותורמים שיבינו שזה מה שהם צריכים. אני מנסה להיות סטודנט כל הזמן וללמוד, זה מתבטא גם בתוכנות המתקדמות ביותר שאנחנו עובדים משתמשים בהן, גם אם זה על חשבון הרווחיות של המשרד. חייבים להיות עם היד על הדופק מבחינה טכנולוגית ומבחינה סביבתית.

ולסיום, עצה לאדריכל המתחיל? ליהנות מהמקצוע המופלא והמעניין הזה. בהרבה משרדים בארץ רווחת המגמה להשכיח את זה מהדור הצעיר של המתכננים. צריך לחפש את המקומות הכיפיים והמאתגרים, וגם אם נכנסים למשרד גדול שקשה להוביל בו שינויים, עדיין למצוא את כיס האוויר הזה שבו אפשר לשמר את היצירתיות והחלומות, פשוט לשמר את הלהט ולהבין שיש הרבה מעבר לתוכניות עבודה ומעבר לדרישות חסרות ההיגיון שנתקלים בהן לעתים בתחום. (נדב שחורי)

תגובות

  • 01

    אחלה כתבה, כל הכבוד ליוסי שהולך עם העקרונות שלו עד הסוף !

    אמיר14.4.11
  • 02

    מאוד מעניין וכל כך מעורר השראה.ישר כוח והמשך כך!

    no14.4.11
  • 03

    עומד מאחורי כל מילה גאוטקטורה-מושג משנות ה70 למבנים מכוסי אדמה... עדנה שביב ומילוא הופתן השתמשו בקורסים, מתוק.. רצ"ב Geotecture: subterranean accommodation and the architectural potential of earthworks . Published 1970 in [South Bend, Ind . Written in English. Edition Notes Bibliography: p. 69-71. Classifications Dewey Decimal Class 624/.1 Library of Congress TA712 .L3 The Physical Object Pagination 72 p. Number of pages 72 ID Numbers Open Library OL4914670M LC Control

    גרשון14.4.11
  • 04

    מעניין. אהבתי את הגישה

  • 05

    Hi Gershon, the office name is geotectura, not geotecture

    Geotectura15.4.11
  • 06

    נהניתי לקרוא כל מילה, תודה לך יוסי על הוספת האור בקצה המנהרה לאדריכלים צעירים. ולשמירת העיקר ותפל במקצוע המורכב שלנו.

  • 07

    מאד מענין היכן אפשר לראות בשטח? יהודה

  • 08

    Amazing! It is so nice to find other people with similar passions as me

    rona d17.4.11
  • 09

    תפיסת עולם מרשימה - יישר כוח כן יירבו כמוך

    חנן17.4.11
  • 10

    לא כל יום פוגשים אדריכל מבטיח, מוכשר ומצוין!! אני בהחלט אקח אותו לבנות לי את הבית!!! אהבתי מאוד את האידאל מאחורי האדריכלות... כל הכבוד!!!

    שושקי17.4.11
  • 11

    אם היו לנו עוד כמה יוסיים כאלו שחושבים אחרת ורואים ירוק..סביר שהיינו מגיעים יותר רחוק, (ובהרבה תחומים) עם גאוטקטורה אנחנו כבר בכיוון הנכון..תמשיך להנות ובמלוא המרץ..יישר כוח יוסי.. .

    יאיר26.4.11
  • 12

    עבודות נפלאות, ואיש מדהים.

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
17.3.11

אדריכלות בשירות האמנות: רם קולהאס

במיצב Expansion-Neglect שהתקיים בביאנלה של ונציה ב-2005, פרש האדריכל רם קולהאס (Rem Koolhaas) את משנתו על הדרישות המשתנות מהאמנות העכשווית בסימן הגלובליזציה. כחלק מפרוגרמה בת כמעט ארבעה עשורים, קולהאס ושותפיו עסקו לא אחת בשאלות אלו, כשהם מציעים בניינים למוסדות כמו הטייט מודרן בלונדון והמוזאון לאמנות מודרנית בניו יורק (MoMa). בעודו שקוע בתוכנית האב שלו לפרויקט הארמיטאז' 2014 – בחינה מחדש של המבנה והפונקציונליות האנציקלופדיים של המוזאון בסנט פטרבורג, תפס אותו טים גריפין, עורך Artforum, לשיחה, שאת חלקה אנו מביאים לכם כאן.

מעטים האישים ששינו את אוצר המילים של האדריכלות באופן רדיקלי כרם קולהאס, שכתביו התאורטיים ובנייניו החלוציים עיצבו את ההבנה שלנו את נוף המטרופולין

איך אתה רואה את מעמדו של המוזאון כיום?
ובכן, אני למעשה מצוי בעמדה של אדריכל שחשב הרבה על מוזאונים במסגרת תחרויות, אבל בנה מעט מהם באופן יחסי. במהלך שנות ה-90 המאוחרת, החלו מוזאונים להתרחב ביחס ישיר לעליית הבורסה, ובשלב מסוים הבנו שתכנונו הכולל של חלל המוזאון עולה בגודלו על 34 מגרשי כדורגל. העבודה אפשרה לי לתעד את האופי של המוזאון החדש, המוגדל, ואת מערכת היחסים שלו עם האמנות המוצגת בתוכו.
מוזאון הטייט, ובפרט אולם הטורבינה, הוא אולי הדוגמה האולטימטיווית. אני ממש זוכר את ניקולס סרוטה (מנהל הטייט) מזהיר אותנו, האדריכלים, בתחילת התחרות, שאף על פי שהוא לא בהכרח שותף לעמדה הזאת, אמנים לא אוהבים צורות חזקות, ומרגישים שחלל תעשייתי מתאים יותר לעבודות שלהם. חלל כזה מושך אמנים, אני מניח, כי סופסוף הם מרגישים בו לבד, בלי התערבות. אבל אני חושב שזה הפך למלכודת מרתקת באופן פנטסטי: האינקובטור המגודל הזה, שבתוכו אף אחד לא אמר "בסדר, אני לא מתכוון להרגיש מאוים, אני רק מציג פה", במקום זאת כולם שואפים להצהרה הגדולה.
אם אתה מסתכל על ההצהרות האלה, נראה שכולן נושאות בחובן מסר אפוקליפטי. קופסת החושך של מירוסלב בלקה (Miroslaw Balka), הסדק האפל של דוריס סלסדו (Doris Salcedo), הזינוקים האקזיסטנציאליים של קרסטן הולר (Carsten Höller), לחישות הניכור של ברוס נאומן (Bruce Nauman), וכך הלאה. ואתה באמת מתחיל לתהות: למה החלל מתמסר כל כך לפרויקטים אפוקליפטיים מהסוג הזה? אולי הזיהוי של חלל תעשייתי, על הנוסטלגיה האינהרנטית לו, עם הנשגבות בת-זמננו של המינימליזם – מתקרב למיצוי.

אולי אנו עדים לרגע שבו הלא-חללים המסיוויים, שגובו בעבר על ידי העלייה התלולה של וול סטריט, בעצם מגיעים לאימפוטנטיות האולטימטיווית שלהם

כשהם יכולים לתמוך ולהכיל רק את ההכרזה על הסוף – רגע שבו זה נעשה אולי שוב רלוונטי לחלל להתעמת, להיות אופוזיציוני יותר, אפיקורסי יותר…

קשה שלא לחשוב כך מול תערוכות כמו הרטרוספקטיווה האחרונה של מרינה אברמוביץ' במוזאון לאמנות מודרנית בניו יורק – שם יש אספקט ציבורי אחר לעבודה שלה, כי החלל משנה באופן רדיקלי את המונחים. במיצג המתמשך שלה שם, עד כמה היא בעצם נמצאת אתך באותו חלל? האם זה באמת מיצג, או אולי ייצוג?
זו בדיוק הנקודה שלי: זו לא במה, אלא אטריום. המוזאון הוא כה גדול שהתנאים החלליים שלו אינם מאפשרים אינטימיות, הם הפכו למונומנטליים מדי. ראיתי מיצג מוקדם שלה Imponderabilia במוזאון Stedelijk באמסטרדם ב-1977, ושלא כמו עכשיו, כאשר החוויה הבסיסית היא לעשות את הבחירה בין להפנות את גבך לגבר או לאישה, מה שהיה חזק כל כך במיצג הראשוני הזה, שלא רק שהרגשת שאתה פולש לחלל פרטי – ונכפה עליך להיות ברוטלי בפלישה הזאת – אלא גם

הרגשת שאתה גורם מפריע במערכת יחסים, באופן ליטרלי עומד בין שני אוהבים

זה היה דבר מושלם בחלל מושלם. סטדליק היה בניין קלאסי מהמאה ה-19 שנצבע כולו לבן, ושעובי קירותיו אִפשר למיצג להתקיים לגמרי בסף. הם כוסו בד יוטה צבוע לבן, שהגסות שלו היתה בקונטרסט מוחלט לעור העירום של האמנים. זו היתה קומבינציה שאי אפשר להשיג היום: היתרונות של קלסיציזם, סימטריה, מונומנטליות וכו', יחד עם היתרונות של חלל לבן ואקספרימנטלי. בשנת 2000 גויסתי למאמציו של תומס קרנס (Thomas Krens) להקים גוגנהיים חמישי בלאס וגאס – פרויקט שבעקבותיו נוצר הקשר עם הארמיטאז'. הוא הציע להכניס גוגנהיים גדול לתוך הקומפלקס הוונציאני, בין מגרש החניה והמלון, וכחלק מהחזית הוונציאנית, ישות קטנה יותר המוקדשת לארמיטאז'. היה לי ברור שאני לא יכול להתחרות עם פרנק גרי במונחים של ספקטקולריות, אז הקמתי לתחייה מודל של מוזאון שנחרת בי על ידי המיצגים האקספרימנטליים בסטדליק: המוזאון לא כמקום קדוש, אלא כמפעל נגיש של החדש. יצרנו חלל גדול, דמוי מפעל, כמעט דמוי תאטרון – לגוגנהיים, וחלל דמוי תכשיט לארמיטאז'. ראינו בעיני רוחנו מוזאון בלי צורה, אבל כזה שיכול לבצע מיצג.

Via architecturelab

לקריאת הראיון המלא (הרשמה חינמית נדרשת) (תרגום: נעמי בורנשטיין)

תגובות

  • 01

    נושא מרתק. קולאהס באמת אחד הפנומנים שקמו מבחינה אינטלקטואלית (קצת פחות מעשית לדעתי)

    יעקבי17.3.11
  • 02

    אני אוהבת הפעם מאד את ה-redesign המאמר של רם קולהס מצביע על כוון מעניין, בעוד אני מתפעלים מהחללים הענקיים [כמו turbin hall- tate modern ] והמוצג בהם אנחנו שוכחים שהנ"ל מגביל מאד את האומן ומכתיב לו תכנון עבודה מגלומנית, אפוקליפטית שהמתבונן לא יכול איתה יחסים אינטימיים. בניין ted הוא יפיפה והמעברים : מדרגות- קיר -תיקרה -הזורמים ועם זאת פונקציונאליים נפלאים, מעניין יהיה לראות את הדבר בשטח לכשיבנה.

  • 03

    תמיד היה ויהיה מתח בין צורה לתוכן. המבנים הצורניים מכתיבים את המוצג בהם רק אם אתה כאומן מחליט להתייחס אליהם. מגבלות ברוב המקרים הם פרספשן

    מיכה20.3.11

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
18.1.11

ראיון עם אדריכלית עירית סולסי

עירית סולסי ודרור גרשון אדריכלים מתמחים בעיצוב אורבני, אדריכלות ותכנון עירוני. משרדם הוא מהמובילים בתחום התחדשות עירונית, שימור ותכנון מבנים מסחריים וציבוריים. ב-2004 הקימו יחד את עמותת מרחב – התנועה לעירוניות מתחדשת בישראל. למשרדם ניסיון בפרויקטים מורכבים והם חלוצי התכנון המשתף (שאררט, charrette) בארץ.

נדב שחורי, סטודנט לאדריכלות, שוחח עם אדר' עירית סולסי על אורבניות, תכנון משתף ותפקיד האדריכל, וגם דלה ממנה טיפ מעניין

עירית, איפה למדת ומה זכור לך במיוחד מתקופת הלימודים? למדתי בטכניון בבניין המופלא בשכונת הדר. יש לי זיכרונות מדהימים מחיי החברה, מהעבודה בספרייה וממנחה שאהבתי במיוחד בשם חנה לויון, שלימדה אותי תכנון ערים. באמצע השנה הרביעית עברתי לקליפורניה ואת לימודיי סיימתי בברקלי.

כמה שנים המשרד שלכם קיים? את המשרד פתחנו דרור גרשון ואני ב-1986 בחיפה, ובמשך 12 שנים עבדנו במשרד בתל אביב ובחיפה במקביל. כיום המשרד נמצא בתל אביב ומועסקים בו עוד שני אדריכלים. לאחר כמה שנים של עיסוק בתכנון עירוני במשרד עבדתי כחמש שנים כראש צוות בוועדה מחוזית וניהלתי את ועדת המשנה של מחוז מרכז.

מה דעתך על מצבם של המוסדות האקדמיים לאדריכלות בארץ? אני מתייחסת לשאלה מנקודת מבט אורבנית: אדריכלות שלא יוצאת מנקודת מבט אורבנית מפספסת את העיקר. רוב הבניינים יהיו בסופו של דבר בתוך מתחם אורבני. בית ספר שמלמד אדריכלות ולא מתייחס לכל הגורמים שמרכיבים עיר מוציא אדריכלים טובים פחות. ההפרדה בין תכנון אדריכלי לתכנון עירוני פוגעת בסופו של דבר בכולנו. למעט ויצ"ו אני לא רואה בית ספר ששם את הנושא במקום הראשון. ויצ"ו עושה את זה כבית ספר שמתייחס לקהילה, לעיר ולאנשים, ומצא חן בעיניי שהם שמו לעצמם את המונח "קהילה" בהגדרה. הטכניון משלב קורסים של תכנון עירוני, אבל בניגוד לתואר שפעם קיבלו בטכניון – אדריכל ובונה ערים, היום נדרש תואר שני להתמחות בבינוי ערים. באקדמיה בבצלאל המצב משתפר, הם מעניקים תואר שני בעיצוב עירוני, אך התפיסה שלהם קהילתית פחות ופוליטית יותר. בבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב לא ברור כרגע איפה הם עומדים בנושאים אורבניים. אמנם הלל שוקן עוסק בנושאים הללו בקורסים שלו, אבל זה לא מערכתי דיו.

מהי עמותת מרחב? עמותת מרחב הוקמה מתוך מצוקה. במהלך עבודתי בוועדות התכנון השונות גיליתי שהשינוי לא יכול לבוא מתוך המערכת, וב-2003, בכנס של ה-Congress for New Urbanis בארה"ב, גיליתי שיש עולם שלם של אנשים שהתפוררות העיר מטרידה אותם. הם פעלו בשיטה של עמותה שמטרתה לא מאבק אלא תמיכה ברעיון וניסיון לפתח ולחזק אותו. בארץ לעומת זאת, הנושאים שעמדו על הפרק בתקופה ההיא היו מעמד האדריכל וטכנולוגיות בנייה. לאחר שגילינו, דרור ואני, שיש מקום לגוף שיעסוק בנושאים עירוניים בארץ, הקמנו ב-2004 את עמותת מרחב יחד עם יודן רופא והלל שוקן, וב-2005 התקיים הכנס הראשון של העמותה בבאר שבע, ומשם מתגלגלת העמותה וממשיכה בכנסים ובפעילויות. עיקר הישגי העמותה הוא בכך שהעלינו נושא חשוב לסדר היום וחשפנו אותו. השיח עבר משאלות כמו "למה אורבניות" לשיח על מה הם הכלים לעירוניות מתחדשת, על תהליכים, על צפיפות כערך חיובי בעיר ועוד.

מה הוא שאררט? שאררט הוא תהליך תכנון משתף, בניגוד לתהליך תכנון משותף – שהוא תהליך פסיווי. כאן כל הנוגעים לתכנון נוטלים בו חלק, ויחד יוצרים פרויקט שמתאים לקהל רחב. התהליך מבוסס על איסוף כל הנתונים הטכניים והידע של בעלי העניין: בעלי מקצוע, מתכננים, יועצים עסקיים, אנשי הרשויות המקומיות, עובדי עירייה ואזרחים שאכפת להם, כשלאחר מכן, בעבודה משותפת ומרוכזת במסגרת סדנה, מנתחים בעיות ואתגרים, חלומות ושאיפות, ובתהליך של דו-שיח בשטח והצגתו בפני התושבים מגיעים לתוכנית מוסכמת. העבודה יחד פותחת את הצוות לרעיונות חדשים ויוצרת הפריה. הציבור נותן משוב באופן מיידי, ומקבל, באמצעות שרטוט ופרספקטיווה, הסבר ותרגום לרעיונות.

הקסם של שאררט הוא המגע היומיומי עם צוות שעובד אינטנסיווית יחד ליצירת פתרונות שטובים לכולם. האיכות האמיתית היא זו שמתאימה לכולם

וכך היא גם תיבנה בצורה הטובה ביותר. לכל אחד יש רק חלק מהידע, וכולם יחד יוצרים שלם שיכול לתת פתרון למען הכלל.

איפה את רואה את המשרד בעוד עשר שנים? התקווה מאז הקמת עמותת מרחב היא שכל הפרויקטים שלנו ייעשו בתכנון משתף, והשאיפה היא ששיטת התכנון בארץ תתייחס יותר לנושאים אורבניים.

כיצד היית מגדירה את תפקידו של האדריכל במציאות הישראלית? אני מעריכה כל אדריכל. התחום רחב מאוד, מעיצוב מוצר, דרך עיצוב פנים ועד תכנון בניין ותכנון עיר. כשאתה מתכנן בניין אתה חייב להתייחס לעיר ולסביבה. כל בניין צריך לגרום לסביבה שלו להיות טובה יותר, למען הקהילה. אדריכלים צריכים ליצור יחד עיר, להתייחס לסביבה, לאהוב אותה ולתרום לה.

ולסיום, טיפ לאדריכל המתחיל? כל דבר שאתה אוהב – מְדוד. בכל מקום רשום מידות של חללים שנעים לך להיות בהם, ובסופו של דבר, כשתשב לתכנן, תגלה דברים מדהימים. וגם: ללמוד, לנסות לשכנע, להיות טוב יותר בשכנוע, לא לקבל דברים כמובנים מאליהם, לשמור על אידאולוגיה, לחזור לחשיבה בעלת השראה ולא לוותר על הנושאים החברתיים. (נדב שחורי)

תגובות

  • 01

    מה עם בית הספר לאדריכלות באריאל? במדינה דמוקרטית צריך לכבד חוק וככל הידוע לי אריאל נחשבת, בצורה חוקית, עיר לגיטימית שישראל, והמגמה לאדריכלות שם היא מצויינת ועם הרבה דגש לקהילה. די לצביעות!

    שרון18.1.11
  • 02

    למה צריך ליהיות תכנון כולל, למה צריך את הסכמת התושבים, או אדריכלים או מעצבים, העיר צריכה לצמוח כגיבוב אין סופי של פונקציות , נטולת תכנון, נהרסת ונבנת מחדש. השינוי הבילתי פוסק, הממוחזר, הרנדומלי, יצור מבנים שיאכלסו את התושבים בלי להתחשב בשום רצון אישי. רק כך ניתן ליצר תהליך יצרתי של בניה.

  • 03

    רציתי להחמיא לכתב הראיון - נדב: הראיון מעניין ביותר ומעלה נקודות חשיבה רבות בעקבות שאלותיך המכווינות. תענוג של הכתב.

    עינב18.1.11
  • 04

    I participated recently in a design Charette aimed at creating a community vision for a major road near Rochester, NY and found the experience to be highly engaging and beneficial to both the businesses and citizens residing there. Thank you for publishing this interview and great points in support of design - - - Dan

    Dan Harel18.1.11
  • 05

    שרון, אני מסכימה עם כל מילה. ורוצה להוסיף שאמנם והמראיין אינו יכול להיות אחראי למה שהמרואיין אומר בכתבה, אך הוא אחראי ליידע שיש חמישה מוסדות ללימודי ארכיטקטורה בארץ. הגיע הזמן לשים את המוסד לארכיטקטורה באריאל על המפה!

    יעל22.1.11
  • 06

    נורא ואיום.... למי שלא מכיר, ה-new urbanists הם קבוצה של פוסט-מודרניסטים חסרי כשרון שחיים בבועה רומנטית של מהי עיר ומונעים כל הסתכלות קדימה. פרויקטים ממש מכוערים

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
30.11.10

בוני החלומות

לקראת תערוכה בנושא, צילמו נגה ונדב לסר, מבעלי זהזהזה גלריה לאדריכלות בנמל תל אביב, כ-30 אדריכלים העונים לכמה שאלות על עבודתם.

האדריכלים נשאלו גם את שאלת מיליון הדולר: "האם אתם עדיין נהנים לעסוק באדריכלות?" לפניכם מקבץ תשובות

אדריכל דיאגו פרילוסקי, MPA סטודיו רב תחומי
כל מה שעשינו עד עכשיו היו אבני דרך קדימה. אנחנו לא יכולים לזהות את עצמנו כרגע, אבל תוך כדי עשייה אנחנו בונים את עצמנו, וחשוב לנו להמשיך. אנחנו נהנים בעיקר מהעשייה ומהיצירה, והן מושכות אותנו קדימה. אם אנשים יאהבו את מה שאנחנו עושים – מעולה, ואם לא – אז אנחנו בצרות (אבל אנחנו נמשיך לעשות…).

אדריכל יואב מסר
זה מקצוע מדהים, שמזמן לך הרבה נושאים חדשים. כל יום אני עובר מפרויקט לפרויקט, מנושא לנושא, ובכל פעם אני אומר "לא ניסיתי את זה, אין לי מושג איך עושים את זה", אבל אתה נכנס ולומד את האדריכלות, את האנשים, ובעיקר מביא הנאה להרבה אנשים. זה מקצוע שעוסק באנשים, בקונטקסט, ובדבר הנפלא שנקרא רוח. ואני כל יום מודה לאלוהים שאני עוסק במקצוע הזה.


אדריכל יאשה גרובמן, אקסלרוד גרובמן אדריכלים
אני לא הייתי עוסק במשהו שאני לא נהנה בו. יש לי דוקטורט באדריכלות ואני עוסק בפרקטיקה ובמחקר בו-זמנית, ואני חושב שיש בזה סינרגיה ושכל אחד תורם לאחר. אני מסתכל על כל פרויקט שלי כעל מחקר אדריכלי שנועד לקדם את הדיסציליפינה, את השיח, וזה גורם לי הנאה, היכולת לא להזניח את הפן האינטלקטואלי, ובסופו של דבר לגעת בחומרים ולראות איך הדבר הזה קם.

אדריכל יוסי קורי

כל אדריכל שרוצה לעסוק בתחום ולשמר את האנרגיה שלו במקצוע המדהים הזה, חייב לקום בבוקר ולדעת שהוא הולך לעשות משהו טוב בעולם הזה. הווה אומר לתכנן ירוק, לגרום לאנשים להיות מאושרים, ובתהליך הזה גם יהיה לו חיוך על הפנים

אדריכל צבי מוססקו
רוב החברים שלי בפנסיה, אני לא מבין מה הם עושים. אני מרגיש שמשלמים לי על משהו שהייתי עושה גם אם לא היו משלמים לי. אני נהנה מאוד, וזה מה שמחזיק אותי, וגם האנשים הצעירים שמועסקים אצלנו, התגובות של הלקוחות, התוצאות בשטח. יש קשיים, אבל איפה אין?

אדריכלית נוף עליזה ברוידא, בדוידא-מעוז אדריכלות נוף
זה מקצוע מלהיב ואני לא מפסיקה להתרגש בכל פעם מחדש. לכל מקום שאני מגיעה הראש מתגלגל ורעיונות עפים, וכשאני יודעת שגם לוקחים אותנו ברצינות עם כל הרעיונות שאנו מביאים לפרויקט, וכשאני רואה את הכל מבוצע ומתממש – זה בהחלט מרגש מאוד…

אדריכלית שרון נוימן
כשאתה הולך ללמוד אדריכלות אתה רואה את עצמך עובד מול לוח שרטוט או מחשב, אבל מה שגורם לי לקום בבוקר מאוהבת הם הלקוחות, האינטראקציה המופלאה עם האנשים, עם הצוות שאני עובדת אתו – שלוש האדריכליות שבמשרד, עם הלקוחות שנשארים חברים. וזה שאחר כך נשאר משהו גשמי מאוד, יש בזה אפילו מעין מגלומניה, זה דבר מדהים בעיניי.

אדריכל אורי אורבך, אורבך-הלוי אדריכלים ומהנדסים
נולדתי כנראה אדריכל, למדתי מוקדם מאוד שזה מה שאני רוצה לעסוק בו. אני נהנה מאוד, אף שהיצירה עצמה היא אולי שני אחוזים מכלל הזמן של העבודה, ושאר הזמן זה ריצות, מאבקים, ניהול, בנקים, לקוחות וכדומה. אבל יש יצירה, וכנראה עוד 15 שנים, אם לא אמות, אהיה באותו מקום ואעשה אותו דבר.

אדריכל יעקב חי מקמילאן
אני שמח שהחלטתי ללמוד ארכיטקטורה, שהתעקשתי על מה שאני עושה ועל המקומות החדשים שזה לוקח אותי אליהם – לאמנות, להתייחס ללקוח כאל נרטיב או סיפור, ובסופו של התהליך לבוא לשתות אתו קפה… מעין "רב-בנאי", מישהו שאחראי על הרבה צדדים, אבל צריך גם לשמור על מרכז. אני מרגיש כמי שאוסף סיפורים…

אדריכלית קיקה ברא"ז
הדבר הכי יפה בעיניי הוא לראות את האנשים שחיים בפרויקטים שבניתי. באחד מהפרויקטים שנפתחו לאחרונה נערך סרט תדמית שבו רואים משפחה והורים ששולחים את הילדים בבוקר לגן; כשביקרתי שם, זה היה פחות חשוב לראות איך הפרויקט יצא בסוף, את הפרופורציות או החומרים, אלא את ההורים והילדים וכמה הם נהנים לגור בבניין. כמו חלום שמתגשם.

אדריכל מיקי מנספלד, מנספלד-קהת אדריכלים
במקצוע הזה תמיד יש עניין – החומרים משתנים, הטכניקה משתנה, התקשורת משתפרת, המקצוע לא קופא לרגע על שמריו. ויש עניין רב לקום כל יום בבוקר ולהתעסק בנושאים האלה, מעיצוב של כיסא ועד לתכנון עיר, ובכל אחד מהתחומים האלה תמיד יש עניין בחדשנות. אי אפשר להשתעמם באדריכלות… זה נפלא. אדריכלות לעולם לא תהיה משעממת. (נגה ונדב לסר)

תגובות

  • אין תגובות, למה אתם מחכים?

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
9.11.10

בעלי מלאכה

ליעקב בן כהן, מעצב גרפי, בוגר ויצ"ו חיפה, ולשגיא אשין, מעצב ומאייר, בוגר בצלאל – קצת נמאס מהחיים הדיגיטליים והם החליטו לפתוח בית מלאכה ולקיים בו סדנת דפוס משי. מלבד קורסי מבוא לדפוס משי, אפשר למצוא שם סדנאות רענון יומיות ואישיות למי שכבר עסק בטכניקה, תצוגת עבודות שנוצרו בסדנה בקומת הגלריה, ובימי שישי (בסוף כל חודש זוגי) הם מקיימים מרתון הדפס שלא מצריך ידע מוקדם.

המטרה: ליצור מקום שיש סביבו התרחשות אמנותית ולהציע מרחב יצירה. בחודש שעבר עלתה גם תערוכת הפתיחה שלהם: "משחקים ברשת", שבה הוזמנו 25 אמנים ליצור הדפס משי

חברי מערכת רידיזיין זרקו את העכברים, הפשילו שרוולים, ולכלכו את הידיים. המסקנה: זה מרגיש קלאסי!

שגיא, מה זה בעצם דפוס משי?
בעיקרון מדובר בטכניקה המאפשרת העברת דימוי אל כל משטח שטוח כמה פעמים ושניתנת ליישום על טווח רחב של חומרים, מנייר ועד מתכת. מקורה בסין לפני יותר מ-1,000 שנה, אולם רק במאה ה-20 החל השימוש הנרחב בה בתעשייה ובאמנות – אנדי וורהול וכו'.

יעקב, מה גרם לכם לעזוב הכל ולפתוח סדנה בעצמכם?
אחרי שנתיים וחצי של עבודה מול מחשב הרגשתי מנוון, הכל היה סטרילי מדי, היה חסר לי החומר, הלכלוך, לעבוד בידיים. גם רציתי מקום משלי, שאוכל לעשות בו משהו משמעותי יותר עבורי – לחזור ולהרגיש את המשמעות והתחושה של צבע על נייר.

איך זה שלא היתה סדנה בתל אביב עד עכשיו?
שגיא: בגלל האופי המחתרתי והפוליטי של דפוס משי אני מניח שגם העיסוק בו הוא כזה. יש הרבה אנשים שאלתרו לעצמם סביבת עבודה ביתית.
יעקב: מעטות האקדמיות לעיצוב בארץ ששמות את הדגש בטכניקות ידניות מסורתיות של דפוס. לרוב סטודנטים לעיצוב ואמנות לא נחשפים לטכניקה ולכן גם לא עולה הצורך בהמשך.

אתם מרגישים שהסדנה עונה על איזה צורך?
יעקב: יצרנו פה מרחב של יצירה ועשייה אמנותית ידנית. כאן יוצרים לא צריכים לספק רצונות של לקוחות או לעמוד בלוחות זמנים לחוצים. הם באים לכאן לעבוד על דברים אישיים שעושים להם טוב.
שגיא: אני חושב שהשילוב בין לימוד וסדנה פעילה הפתוחה כל יום לעבודה עצמאית הוא נדיר. עבור אמנים ומעצבים יש לסדנה עוד יתרון בכך שהם לא צריכים יותר להתחייב לייצור כמויות ענק של פריטים מודפסים, וגם אם כן – יש להם מקום לבדוק גדלים וצבעים לפני ההזמנה.

מאחר שזו טכניקה מלכלכת מאוד ודורשת מקום והכנה, אנחנו מנסים לשמש כמעבדה ומגרש משחקים לכל אלו שחרדים לשלמות ביתם, למערכת היחסים שלהם ולממונם

השניים עובדים כרגע על הקמת אגף תחריט יבש, ומציעים קורסים כמו כריכת ספרים ידנית וסדנאות עם אמנים ומעצבים שונים, דוגמת דנה שמיר. "אני חושב שההישג הגדול ביותר שלנו יהיה אם נצליח לעודד את השימוש בטכניקות קלאסיות ביומיום וליצור מקום פיזי וגם מקום בשוק למי שמבטא את עצמו בדרך זו", מסכם שגיא.
אז מי שמרגיש שהעולם הדיגיטלי קצת סוגר עליו והוא מתגעגע למקור – מוזמן!

בעלי המלאכה, י"ל פרץ 15, תל אביב, 03-5370773
בעלי המלאכה בפליקר (שירי פורר)

תגובות

  • 01

    מגניב! בטוח אעשה קפיצה :)

    נועה9.11.10
  • 02

    הי שגיא. מגניב ,מדליק , ובעיקר מסקרן. כמובן שנבוא. שיהיה במזל והרבה הצלחה, מאיתנו רפי ואביבה.

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
3.10.10

מוצג א': ללא כותרת

אנטייטלד – מגזין אינטרנט קבוצתי טרי – מצליח לספק שיח אינטליגנטי ובגובה העיניים בנושאי עיצוב, אמנות ומה שמסביב. את התכנים יוצרים כ-40 משתתפים, והוא מנוהל על ידי טליה זליגמן ואברהם קורנפלד, שהכירו במכללת הדסה בירושלים (היא מרצה נערצת, הוא סטודנט פלא), ואחרי שעשו דבר או שניים באינטרנט, החליטו לבנות פרויקט משותף.

טליה, למה אנטייטלד?

השם "אנטייטלד" הוא חיבור מקסים בין העולם הדיגיטלי, שבו כל קובץ נפתח ונקרא כך, לבין עולם האמנות, שבו יצירות רבות מכוּנות 'untitled'

אברהם, למה מגזין אינטרנטי? "הרגשנו שחסרים מקומות מעניינים ברשת שבהם אפשר לקרוא על אמנות ותחומי עיצוב שונים בגובה העיניים וללמוד דברים חדשים מתחומים משיקים. מסיבה לא ברורה כל אחד מהתחומים נמצא בבועה משלו (למשל, כמה מעצבים גרפיים יודעים מה זה "parting line"? אמנם זה מושג שולי, אבל הדבר הראשון שלומדים בבי"ס לעיצוב תעשייתי). הקמנו את המקום כדי שנוכל לשבת בכל בוקר עם הקפה ולקרוא איזו מחשבה מעוררת שתפתח לנו את היום…"

הכוח של הבמה הזאת הוא באינטראקציה בין הגולשים לבין חברי הקבוצה, זאת ההשראה האמיתית. אנחנו רק הקמנו את הפלטפורמה

האתר מחולק בצורה מובהקת (יש שיגידו מובהקת מדי) ל'מחשבות' ול'מעשים'. איך הגעתם לזה?
טליה: "אני לא זוכרת בדיוק את התהליך שהביא לחלוקה הספציפית. רצינו לצאת מהפורמט הבלוגי המוכר של קטגוריות פוסטים. היה לנו חשוב להיות מקום בעברית, ולכן מילים כמו פוסטים או רשומות עושות לנו אי-נוחות גופנית. החלוקה למחשבות ולמעשים קצת יותר ברורה. היה גם דיון סוער אם המשתתפים יחולקו לחושבים ולעושים, אבל זה עורר יותר מדי התנגדויות (ובצדק)".

איך אתם בוחרים את המשתתפים?
טליה: "התחלנו מאנשים שאנחנו מכירים ואוהבים את העבודה שלהם או את הכתיבה שלהם וניסינו לדאוג שיהיו מרוב תחומי העיצוב והאמנות (אפילו שהניסיון לכסות את כל הטווח הזה הוא אינסופי). חלק מהכותבים מקשרים אותנו לאחרים, ולרוב אנחנו מקבלים פניות מיוצרים מעניינים ובוחרים רק את מה שמתאים".

תכניות לשנה החדשה? לאן הייתם רוצים לראות את זה מגיע?
אברהם: "יהיה נחמד אם אנטייטלד יהפוך לבמה פעילה שכולם ייקחו בה חלק פעיל – אם ביצירת התכנים, אם בהשתתפות בדיונים ובפעילויות עתידיות אחרות. יש מקום לכולם ובזכות כל אלה שמשתפים יש תוכן. לאנטייטלד יש את הכוח להשפיע על הדרך שהתחום יכול לראות את עצמו. לאנשים החזותיים היום יש הרבה השפעה על התרבות שלנו וחשוב שיהיה דיבור על הערך ועל האחריות שלנו כאנשים ויזואלים, וחשוב להתייחס למה שאנחנו עושים בצורה ביקורתית. נשמח אם יותר גולשים ישתתפו בדיונים. כמו כן, מתוכננת לעלות עוד קטגוריה שונה בסוג התוכן ועוד אתר בקנה שאמור להיות אינדקס מעצבים ואמנים".

ביקשנו משניהם להמליץ על כמה פוסטים נבחרים מתוך אנטייטלד. לאחר גשם של הסתייגויות, התנצלויות ואי-נוחות כלפי החברים, הבטחנו שנקרא לזה: בחירה רנדומלית.
טליה: עיצוב רכב וזיהום ויזואלי (או: למה מעצבי רכב הם ערסים); שירת המקררים; מרככי כביסה בניחוח כפרי; מה זה נקרא מחשבה; חילוף חומרים
אברהם: Stay Little Valentine Stay; שלוש נקודות על היעלמות; הדיאלוג הפנימי עם המחשב; עוד על סגנון; Rage Against the Machine (אמיתי גלעד)

תגובות

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
27.7.10

ראיון עם האדריכל אהד יחיאלי

סביר להניח שרובנו לא היינו הולכים על מגרש ברוחב של 3.85 מ' בלבד ושאסור לפתוח בו חלונות לאורך הקירות המשותפים… אבל אהד יחיאלי הוא לא רובנו, והוא הפך את המגבלה ליתרון, הציף את הבית באור, יצר חללים, ועכשיו יש לו זמן להביט בחורשה הציבורית הצמודה לביתו…

דרך העבודה שלי היא התמקדות ביצירת פתרונות אדריכליים, אני לא עוסק בעיצוב לשם העיצוב

ביתו של האדריכל אהד יחיאלי נבנה על בסיס יחידת מגורים בבית סוכנות טורי משנות ה-50, ומנצל היטב את מגבלות האתר והתכנון. ברוחב 3.85 מ' בלבד ועם איסור על פתיחת חלונות לאורך הקירות המשותפים – הבית הוא הוכחה ליכולתה של אדריכלות חכמה לעשות שימוש בקשיים ובמגבלות לצורך יצירת מבנה שהוא לא רק יוצא דופן מבחינה אדריכלית, אלא פשוט בית שנעים לחיות בו.

אהד, מדוע החלטת ללמוד אדריכלות?
בערך כשהייתי בן 13 הוריי שיפצו את הבית והעבודה נעשתה תוך כדי המגורים שלנו שם. זה היה תהליך ארוך שכנראה השפיע במידה מסוימת. גם הנטייה הריאלית והאמנותית שלי התחברו באדריכלות. זה פשוט היה מהלך טבעי. אם לא הייתי לומד אדריכלות אני לא יודע מה הייתי לומד…

רכישת בית קטן בעל מגבלות רבות כל כך היא לא החלטה קלה. מדוע עשיתם זאת?
ידענו שאנחנו רוצים לגור בשכונה הזאת, וכשהמגרש הוצע למכירה החלטנו ללכת עליו. מלבד האתגר התכנוני היו לבית שני יתרונות שמשכו אותנו: הוא צמוד לחורשה ציבורית וגם לבית עצמו יש גינה נחמדה. בתחילת הדרך עשיתי תכנון ראשוני מהיר מאוד, שבסופו של דבר היה די דומה לתוצאה הסופית, והגענו למסקנה שבעצם החללים בבית יכולים להיות רגילים, למעט הסלון שרוחבו שלושה מ' ו-30 ס"מ, גודל לא מקובל. אבל רוחב חדר השינה – כמעט 3.5 מ' – הוא בסדר גמור. בבית אף ישנם חדרים שהם גדולים מהרגיל בווילות שאין בהן מגבלה. פשוט היה צריך להבין את מגבלות התכנון והמגרש ולעשות בהן סדר, ולהבין שיש בהן הזדמנות נהדרת. מהאתגר הזה יצא בית יוצא דופן.

במה שונה חוויית התכנון כשאתה למעשה הלקוח של עצמך?
התכנון והביצוע היו מתוחים… המשפחה היא הלקוח. אמנם הילדים קטנים מכדי להיות לקוחות פעילים, אבל אשתי היתה הלקוח. לנו ברור איך קוראים תוכניות, וכאדריכלים אנחנו מסייעים ללקוחות שלנו לעשות את זה, רק כדי לגלות מאוחר יותר שהם בעצם לא הבינו וגם לא ידעו מה לשאול. במקרה הזה יצרנו שפה משותפת.
אחד הגורמים המאתגרים בבית היה שילוב חומרים לא שגרתיים, ובהתחלה לפחות התקשיתי להעביר את התפיסה שהיתה לי, בין היתר כי לא יכולתי להראות דוגמאות.

בטון חשוף לדוגמה הוא חומר שגרתי ואפשר לראות אותו בהרבה מקומות, אבל את הרצפה עשינו משבבי עץ, וזה לא משהו שראיתי במקום אחר

זה חומר שמשמש הרבה לתקרות ולקירות. ולכן לקח לי זמן להסביר את הדבר ולשכנע. כשאתה עובד מול לקוח אתה מוביל וחייב לשדר ביטחון ולמשוך את העגלה. תכנון כמו זה, שנעשה ברמת אינטימיות אחרת לגמרי, כולל הרבה יותר התייעצות. התהליך הוא אחר לגמרי. אתה בא עם כל החולשות, המשא ומתן הוא אחר, היצירה היא אחרת, והביצוע הוא מורט עצבים…

האם מרגישים את הקיצוניות של הבית והתכנון בחיי היומיום?
אנחנו גרים בבית כמעט שנה, ונהנים מהיכולות שיש לנו בו. אנחנו לא מרגישים שהוא בית קיצוני אלא בית המאפשר אורח חיים נוח. לבית יש מרכז אמיתי, והוא תוכנן סביבו, תוך התייחסות לקומת הקרקע.

נוצר קשר עין כמעט בין כל הקומות ומכל הכיוונים. אין הרבה בתים בני שלוש קומות שהשמש בשעות אחר הצהריים עדיין חודרת לקומת הקרקע

גילינו על הבית גם דברים שלא ידענו איך הם יהיו בפועל. כך לדוגמה לא היתה לנו הערכה עד כמה תחדור השמש לבית. עם כל הבדיקות שערכתי לפני כן, לא ידענו איזו רמת החזרה תהיה לחומרים. יש בפטיו זכוכית, ויש מעקה שעשוי מפוליגל שמחזיר אור ברמה גבוהה – ויש השתקפויות אור מדהימות בבית. לא ידענו שנוכל לדבר בשקט ועדיין לתקשר על פני שלוש הקומות שלו, האקוסטיקה מוגבהת מאוד ואנחנו מדברים בקלות בין הקומות, ולמעשה לא עושים שימוש במערכת אינטרקום שהותקנה. גם לא היה לנו מושג שלא נצטרך כמעט להדליק מזגן. אמנם הבית לא תוכנן כבית ירוק, אבל נראה שהוא תוכנן נכון ומתנהג נכון.

יש משהו שהיום היית משנה בתכנון?
אני צריך לחשוב על זה… יש דברים קטנים שעולים תמיד, אבל בסופו של דבר התכנון של הבית פשוט מאוד, דבר שדי מדהים את כל מי שנכנס אליו. לאורך תהליך התכנון והבנייה ההורים שלנו או אנשי מקצוע שהיו באים ונכנסים והתגובות תמיד היו בסגנון "משוגעים, מה אתם עושים לעצמכם". רק עכשיו הם בעצם מבינים את הבית. בסופו של דבר יצא בית פשוט. אין פה טכניקות משוגעות או פרטים יוצאי דופן אלא דברים הגיוניים מאוד.

האם יש עוד פרויקט שהרגשת בעבודה עליו אותה חוויה תכנונית?
אני חושב שמה שמאפיין את דרך העבודה שלי הוא התמקדות ביצירת פתרונות אדריכליים, אני לא עוסק בעיצוב לשם העיצוב. לפני כשנתיים תכננתי שיפוץ של וילה ישנה ברמת אביב ג', פרויקט שצצו במהלכו הרבה פתרונות כאלה, אדריכלות שפותרת הרבה דברים ושאפילו מייתרת לאחר מכן את הצורך בעיצוב כי הכול פתור. זו התנסות טובה שנתנה לי הרבה ביטחון לפני תחילת העבודה על הבית שלנו, זו היתה עבורי הוכחה שאדריכלות יכולה לבצע את הדברים.
אפשר להגיד שכל פרויקט הוא מאתגר. הייתי מעורב בפרויקט עם פרוגרמה של מחלקת הרווחה בחולון, פרויקט מאתגר מאוד בגלל המענה שהוא צריך לתת למגוון רחב של אוכלוסיות יעד – אוכלוסיות מוחלשות, נוער, אלימות במשפחה, נפגעי סמים ואלכוהול, מקרי סעד ועוד. זה היה מורכב מאוד אבל לא לחוץ ומלחיץ כל כך כמו הבית שלי… (נגה ונדב לסר)

תגובות

  • 01

    יפה. זה בתל אביב, לא? נדמה לי שהיה פתוח לציבור במסגרת "בתים מבפנים" השנה..

    גיא27.7.10
  • 02

    נחמד מאוד, במיוחד מעקות הפוליגל. אבל לטעמי יש מעט עומס של חומרים- בטון חשוף, עץ, פוליגל, שיש שחור ועוד.

    צבי27.7.10
  • 03

    זה מה שנקרא להוציא מקסימום ממינימום - כל הכבוד. אכן הבית בהדר יוסף בתל אביב ראיתי אותו מבחוץ

  • 04

    יפה מאוד, ישנה מחשבה מקוריות חומרים שלא נהוג להשתמש בארץ בעיקר הרציפה החזית קצת קודרת פרויקט לא פשוט בכלל

    ניר28.7.10
  • 05

    נחמד מאוד. כמה כמה לפני השיפוץ? הייתי קונה גם בית דומה שיפוץ אולי לא דומה אך נחמד מאוד

    דפנה28.7.10
  • 06

    לדעתי בית מרגש. לא רק הפתרונות של ניצול החלל אלא בעיקר הדרך בה הוכנס האור הטבעי לתוך המבנה והחומרים של עיצוב הפנים. מקווה לראות בעתיד עוד עבודות של אהד במגזין.

  • 07

    התחושה לפי התמונות ש80% אולי יותר של הבית זה מדרגות ומדרגות ומדרגות כמעט אין שטח ריצפה...............

    נינה31.7.10
  • 08

    זה בית חכם או אוליי מתוחכם ביחס לסביבתו. מביא אמירה חדשה לשכונה שבו הוא הוקם, הבתים באותו מתחם יתקשרו איתו בעתיד. בשלב זה הבית מבחוץ שונה מסביבתו בצורה בולטת. המודרניות, והאור שבחללים והצבעים העכשוויים ייצרו את השינוי. איילה

    איילה31.8.10

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.

עקבו אחרינו

תגובות אחרונות

עוד