האם אפשר לשבת על צל של כיסא?

Pepe Heykoop, הולנדי צעיר, בוגר האקדמיה לעיצוב החביבה עלינו באיינדהובן, אוהב לערוך אקספרימנטים בעיצוב ולהפיח חיים חדשים באובייקטים ישנים. בין עבודותיו מצאנו מוצרים שימושיים, רהיטי one of a kind וגם כמה אובייקטים ניסיוניים שלא מתאימים לשום קטגוריה.
אחד מאותם פרויקטים שאינם ניתנים לקִטלוג הוא "כיסא?". במבט ראשון זוהי אסופה אקראית של קלטת וידאו, שופין וזרוע מתכתית, ללא רמז לתכלית או היגיון, אבל כשמפנים את המבט אל הצל המוטל על הקיר, ברגע אחד נוצר סדר בבלגן ונגלה לעינינו כיסא. פרויקטים מסוג זה פותחים חלון אל עולמו של המעצב, וממחישים לנו את תהליך העבודה מרעיון לפיתוח ועד למוצר עצמו.

בסדרת הכיסאות "Theme Chairs" הייקופ מציג שלושה כיסאות שונים, כאשר בכל כיסא הוא בוחן שאלה עקרונית שהוא מתחבט בה

בכיסא gOLD הוא מטפל במחברים החלשים באמצעות חוט זהב מלופף. מלבד החיזוק המבני שהוא מספק, החוט הופך לחלק אינטגרלי מהכיסא מבחינה צורנית ודקורטיווית. הייקופ ממשיך את קו המחשבה הזה אל Stocking Chair – זוג כיסאות שבורים מחנות יד שנייה שעטף בנייר דבק וליפף בצמר עד לקבלת פני שטח שמנמנים ומזמינים. הוא מפיח רוח חיים בזוג כיסאות עייפים ויוצר צורניות אורגנית נעימה ושובת לב.
בפרויקטים Skin collection ו-Leather Lampshades, הייקופ עושה שימוש מרשים בעור וגורם לו לשדר רכות. Skin Collection עשוי משאריות עור של תעשיית הריהוט; את שאריות העור הללו הוא תופר על גבי אובייקטים שנמצאו ברחוב או נקנו בחנויות יד שנייה. גימורי המט החמימים והתיפורים החיצוניים יוצרים אווירה אורגנית אך ממושמעת על גבי הרהיט. לאתר המעצב.

המוזאון של אדובי הוא ניסיון למצות את כל מה שחלל קיברנטי יכול להעניק

"אין דלתות, אין שומרים ואין רמברדנטים במוזאון הזה", ככה מבטיחה לנו עין ענקית מעופפת – המדריכה שלנו במוזאון למדיה דיגיטלית של חברת Adobe. לו נבנה בעולם האמיתי, היה המוזאון משתרע על פני 57,680 מ"ר. המבנה הפנימי שלו כולל אטריום פתלתל, אינסוף גלריות, אודיטוריום וצמד מגדלים הנשזרים זה בזה ומהווים ארכיון בן 50 קומות. המוזאון, שנחנך באוקטובר 2010, מציע למבקרים שלוש תערוכות והרצאה אחת, ובחודשים הקרובים תושק תערוכה נוספת, שתאצור הקולנוענית Shari Frilot.
A + B = C, הרצאתו של John Maeda, סוקרת את ההיסטוריה של המדיה הדיגיטלית (בלי להזניח את חלקה של אדובי, כמובן). ב-inForm, התערוכה שאצר Thomas Goez, עורך בכיר במגזין Wired, אפשר לראות יצירות אמנות המבוססות על איסוף מידע וסטטיסטיקות.

אצלנו נרשמה העדפה ל-Valley של האמן Tony Oursler, שבה הצופים הם שמנהלים את סדר התצוגה ואת העבודות עצמן, ול-Tida Dome, Journey to Seven Light Bay של האמנית היפנית Mariko Mori, שבה משוגרים הצופים לאי שלֵו ביפן

אדובי עמוקת הכיסים נקטה גישה מפתיעה ומעוררת הערכה: במקביל לעבודה עם חברת הדיגיטל הלונדונית Unit9, היא שכרה גם את שירותיהם של המעצב Piero Frescobaldi, שתפקד על תקן קבלן, ושל האדריכל האיטלקי Filippo Innocenti, השותף במשרדה של זהה חדיד, שמצא את הבריף לתכנון המוזאון משחרר וכובל בו בזמן. "אתה חופשי ממגבלות מבניות ומכוח הכבידה, אבל כל הרעיון של אדריכלות הוא להציע סדר – ליצור ארגון בפונקציה כלשהי. כשאין שום מגבלות זה נהיה מסובך באמת", אמר לאתר  Architectural Record.
"הדרך היחידה לגלות את גבולות האפשר היא לעבור אותם ולהגיע אל הבלתי אפשרי", מצטט קית' אנדרסון, המנהל האמנותי, את סופר המד"ב ארתור סי קלארק, בהתייחסו לרצון המתכננים ליצור את המוזאון כאילו היה מבנה שעשוי להתקיים בעולם הממשי (הציצו בסרטון Making the Impossible, שמתאר את תהליך העבודה על המוזאון).

בדי ריפוד וטקסטילים מכותנה בהדפסים מעולם הפופ והקומיקס. נוסבאום, לבונטין 3, תל אביב

הרצאת אורח של האמן אליעזר זוננשיין בבית יגאל אלון, גינוסר. יום שישי, 10.2, בשעה 11:30

הו, דג זהב, עשני מוכשר, מלא השראה, ושאציג מעבודותיי בעולם…

נניח שאתם יושבים ונאבקים בהשראה חמקמקה שממאנת לבוא. קורה. נניח שדג המחמד שלכם נמצא בקרבת מקום. לא תפנו אליו בבקשת עזרה? לו גם הייתם יפנים ואובססיוויים מאוד, ייתכן שהדג עצמו היה הופך למוקד היצירה שלכם, ואף היה עוזר לכם לפתח קריירת אמנות בינלאומית. זה, בכל אופן, סיפורו של Riusuke Fukahori, אמן יפני שמשנת 2000 מצייר דגים, בעיקר דגי זהב, בטכניקה ייחודית: ציורי אקריליק בשכבות על גבי שכבות, שביניהן הוא מוזג שרף שקוף לחלוטין. לאחר התייבשות השרף, הוא מצייר שכבה נוספת. כך הוא מגיע לציורים מלאי חיים ותלת-ממדיים.

פוקאהורי מציג שילוב מרגש של ציור ופיסול, שמכילים תנועה וקיפאון, מוצק ונוזל. יותר משהדג במוקד היצירה, לכידת התנועה הופכת את עבודתו לשיח של חיים ומוות, טבע ומלאכותיות, רגע ונצחיות

חשוב לראות תחילה את הווידאו – גם כדי להבין את הטכניקה, אך בעיקר כדי לצפות בתהליך עצמו, שלדעתנו הוא מרגש לא פחות מהתוצר הסופי.
לאחרונה הוא סיים להציג את התערוכה Goldfish Salvation ("ישועת דגי הזהב") בגלריית ICN בלונדון, לאחר שורה של תערוכות בעשור האחרון. שם התערוכה לקוח כמובן מאותו רגע מכונן שבו הציל דג הזהב את האמן, והעניק לו השראה ודחיפה רצינית קדימה. בפעם הבאה שאתם בוהים בחיית המחמד שלכם, חשבו אמיץ, חשבו רחוק, והאמינו שמשאלות אכן מתגשמות.

The Last Cookie from Isabelle Lemaux on Vimeo.

ליברטי, בית כלבו לונדוני מ-1875, מצליח לשמור על רלוונטיות בזכות שיתופי פעולה נועזים

הדפסי הפרחים והפייזלי של בית הכלבו היוקרתי ליברטי מוכרים לכל מי שאוהב טקסטיל. עם הזמן הם הפכו לשם נרדף לאיכות ולמורשת של עיצוב טקסטיל, ואף מזוהים עם עליית תנועת ה-Arts and Crafts בסוף המאה ה-19. בית הכלבו, שממוקם במבנה יפהפה בלב לונדון ופועל מאז 1875, הביא לאפרוריות האנגלית את בשורת האורנמנטיקה המזרחית, וחוץ מיבוא טקסטיל וחפצי נוי מיפן והמזרח הרחוק, החל לייצר בעצמו טקסטיל בהדפסים עשירים ובצבעוניות מוקפדת, כשפלטת הצבעים הפסטלית הייחודית שהשתמשו בה הפכה עם הזמן למזוהה עמם, וכונתה "צבעי ליברטי".
לאורך ההיסטוריה הארוכה של הכלבו השתמשו מעצבי אופנה מובילים בבדים האייקוניים ובארכיון הטקסטיל הענק של ליברטי: Paul Poiret בשנות ה-20 וה-30, Jean Muir Mary Quant בשנות ה-60, ומשנות ה-70 ואילך גם איב סן לורן וקשארל.

הרשימה העכשווית כוללת את ויויאן וסטווד, Mac ,Target – שפיתחו סדרת איפור בהשראת התפרחות המוכרות, ו-Nike, ששיתוף הפעולה הפורה אתם הוליד סדרת סניקרס שהפכה ללהיט

האחרון ברצף הוא הלייבל הבריטי הקולי B Store, שתחת הכותרת "B Store Loves Liberty" משלב את הדפסי הפרחים הרומנטיים של ליברטי בבגדי קז'ואל מתוחכמים ובאקססוריז תואמים. החיתוכים והדיטיילים קורצים לאווירת המערב הפרוע, שנראה בקולקציה זו בשיא פריחתו. אין ספק שגדולתו של הכלבו היא בשיתופי פעולה מפתיעים עם מעצבים שמעניקים פרשנויות חדשות לקלאסיקות המוכרות, ומרעננים את המכובדות הבריטית השורה לעתים על העיצובים.

גלריה הקיבוץ מציגה שתי תערוכות: "נוף תחום" – של אדריכל צור ברק, ו"יחידות" – של האמנית אורלי סבר. דב הוז 25, תל אביב, עד 10.2

היא מעצבת מוצר, מעצבת פנים, תכשיטנית ואמנית, אבל יותר מכל – מטלי קרסט היא אייקון

עוד קודם שפתחה סטודיו לעיצוב כבר הספיקה Matali Crasset לעבוד עם כוכבים כפיליפ סטארק ו-Denis Santachiara. קרסט, בוגרת Les Ateliers de Paris, יוצרת אובייקטים גמישים ומשתנים על פי הצורך: Dynamic Life למשל היא ספה מודולרית שהמשתמש בה יכול לשנות את גובהה, את מספר מקומות הישיבה שלה ואף את מיקומי המשענות בה. גם בסדרת רהיטי Moustache תקפה קרסט את המודולריות, כשאִפשרה לרהיטים הפרקטיים להשתלב בכל חלל.

מינימליזם עכשווי וחוסר פחד מפרטים הם כנראה סוד הצלחתה. קרסט לוקחת צורה מינימליסטית עירומה, ומלבישה אותה בפרטים עדינים ומחושבים, שבניצוחה יוצרים אווירה אסתטית ולא עמוסה

כך התליונים שעיצבה לחברת התכשיטים הצרפתית Le Bussion: בסדרה אחת, תליונים אבסטרקטיים שנראים כחלקיקי אלקטרוניקה מעודנים המלווים באבני חן, קיבלו אופי פרקטי ונטול שייכות מגדרית. בסדרה שנייה בחרה ליצור פיגורינות מינימליסטיות עתידניות, כשחלקן עוצבו בדמותה היא. סט כלי המטבח שעיצבה ל-Alessi הוא, בפשטות, עיצוב תעשייתי עם נשמה: צורות רכות ונעימות, נוחות לאחסון, ובצבעים שנבחרו במדויק.

כל הקסם הקרסטי מגולם באתר המענג שלה: עיצוב מופשט, מינימליסטי, ובה בעת מלא גרפיות צבעונית. ממשק לא שגרתי ממיין את תחומי העיסוק בסטודיו לפי צבעים ומילות מפתח כמו "נדיבות" ו"אמפתיה", ונותן לגולשים פידבק מוזיקלי נעים

בדומה לרון ארד והכובע, אף פניה מככבות בכרזות ומוכרות את העיצובים. קרסט הפכה לאייקון של ממש בקרב שוחרי העיצוב, כשמשקפיה המלבניים ותספורת הפטרייה שלה הפכו למזוהים עם שיק אינטליגנטי וטעם טוב. לאתר של קרסט

"טכנולוגיית לד היא נקודת מוצא מרתקת, המובילה לרעננות וחדשנות בתחום התאורה"

מיכאל מיקולסקי, אדריכל ומעצב מוצר, מתרכז בעיקר בגופי תאורה ובתאורה המשלבת טכנולוגיית לד, שדרכם הוא בודק את היחסים בין מנורות הליבון ונורות הלד לגוף העוטף אותן.
כמו מעצבי תאורה ידועים בעולם דוגמת Achille Castiglioni ו-Ingo Maurer, גם הוא מחבר בין מעטפת לתוכן, ויוצר גופי תאורה פיסוליים ייחודיים. תחילת דרכו בשנות ה-90 אופיינה בעיצוב שעשה שימוש חוזר במוצרים, מה שהיום הוא טרנד משגשג, על גבול השחוק:

מזוודה בעלת ידיות של דלתות וחלונות, כוסות פלסטיק כגופי תאורה, סדרת מושבים עשויים מראשי מגבים ומנורות מפומפות לחילוץ סתימות ביוב

תוך שהוא מקפיד להשתמש בחלקי מוצר ובמוצרים תעשייתיים פשוטים, הוא מעניק לאובייקטים "יוקרה" שמקורה יותר ברעיון מאשר בחומר. כך אפשר לראות מסננת וחבקים שהופכים לגוף תאורה דמוי קיפוד, או אטבי פלסטיק פשוטים ששודכו לנורות לד.
כשהוא מצויד בכושר המצאה ובהומור, מיקולסקי מצליח לשנות את ייעודם המקורי של האובייקטים (האפרוריים במרבית חייהם), ולהפיח בהם ניצוצות חדשים. לאתר