נפלאות האסלאם
ד"ר יגאל בן-נון מאוניברסיטת Ecole Pratique des Hautes Etudes בפריז על עיצוב אדריכלי בבנייה הציבורית במרוקו: על הניגוד בין צניעות חיצונית לראוותנות העיצוב של פנים הבית כתפיסה פילוסופית, על צפייה ממושכת בעיטורים כאקט מדיטטיווי, על הפגנת כוחו של האדריכל המגרבי לא בצורת המבנה כי אם בדרך הטיפול במשטחיו האנכיים והאופקיים, ועל הכלל שטוען כי רק המכלול חשוב, ומערך צורות שיכול להמשיך את שכפולו לכל הכיוונים עד אין סוף הוא שמבטא את כוליות היקום.
הבית המגרבי וחלק מן המבנים הציבוריים הם אטומים כלפי הצופה בהם מבחוץ. כל הדרם ותפארתם מופנה כלפי פנים
מסורת העיצוב האסלאמית, שירשה את הידע המדעי של תרבויות יוון וביזנץ, ניזונה מן האיסור לתאר חזותית דמויות אנוש המתחרות עם מעשה הבריאה: "היזהרו מתיאור הבורא ומעשה בריאתו, אל תציירו עצים, פרחים או טבע דומם, כי ביום הדין, היצורים המצוירים יבואו לבקש מיוצריהם להפיח בהם נשמה, ובהיעדר אפשרות לרצותם, יסבלו הציירים מייסורי אש הגיהינום" (חדית אלבוח'רי).
אף שבקוראן עצמו אין זכר לאיסור זה, נשמרה הגזרה בקפדנות במהלך הדורות, וחייבה את אמני ספרד המוסלמית והמגרב לבטא את אמירתם האמנותית באמצעות יצירות מופשטות בעלות חוקים נוקשים ומבנים מורכבים.
ההפשטה של אמני העיצוב האדריכלי מתבטאת לא רק בהיעדר דמויות אנוש בציור ובפיסול, אלא אף באיסור כל ייצוג ברוח הריאליזם. היעדרה של הדמות הגשמית יצרה את השאיפה אל הנשגב השמיימי, כביטוי לגדולתו של האל שאין לו גוף ולא דמות הגוף. ברור שהחיפוש האובססיווי אחר צורות גאומטריות מפותלות אינו הצטעצעות צורנית לשמה אלא ביטוי למושגים שתכליתם לשקף את עיקרי האמונה באחדות האלוהית ואת מורכבותו של מושג המבנה האטומי של הקוסמוס. המופשט הגאומטרי באדריכלות המגרבית הוא בעל משמעויות סימבוליות ומושגיות המעוגנות באמונות ממסורות תרבותיות מגוונות. מבחינה זו האמנות הנוצרית של ימי הביניים היא היפוכה הגמור של התפיסה המוסלמית במגרב. בוני הכנסיות לא זו בלבד שלא בחלו בתיאורים פלסטיים מפורטים של חיי ישו ואמו, אלא לא היו מודאגים כלל מן האנכרוניזם ההיסטורי שכרוך בתיאורה החזותי של בני המשפחה מנצרת הגלילית, כאילו הם חיים בסביבה התרבותית והגאוגרפית בת-זמנם של ציירי ופסלי הכנסיות באירופה. רב-אמן (המעלם המגרבי) פיתח סוגה אמנותית ייחודית ששירתה את סביבתו הדתית-תרבותית ואפשרה לו לבטא את יראת בוראו בדרכים האופטימליות שעמדו לרשותו, ובכך הפך את מגבלותיו הדתיות ליתרון יחסי. כך אפשר להבין סוגיות כגון יחסי פנים-חוץ במבנה האדריכלי, הפשטות של החזות החיצונית, הדלות של פרטי הריהוט, השימוש באפיגרפיה, ההתעמקות האובססיווית בטכניקות הפסיפס ועוד. הבית המגרבי וחלק מן המבנים הציבוריים הם אטומים כלפי הצופה בהם מבחוץ. כל הדרם ותפארתם מופנה כלפי פנים ומתגלה רק לעיניו של מי שהרשה לו הבעלים להיכנס כאורח פנימה. לצופה מבחוץ לא נותרה מכל המבנה אלא דלת הכניסה, שגם היא לרוב אינה מנקרת עיניים, וקירות חלקים ומסוידים בסיד צבעוני בפשטות מופגנת. הניגוד בין הצניעות החיצונית לבין הפאר שעתיד להתגלות לנכנס פנימה רק מגביר את תחושת ההתכנסות, האינטימיות והמסתורין. אולם פשטות החזות החיצונית אינה אלא הכנת האורח לאווירת הרוגע והשקט שיזדקק לה כדי לרכז את כל תשומת לבו במרכיבי היצירה הגאומטרית, במקצב צורותיה ובהרמוניית גווניה. לא מעטים הצופים המעידים כי צפייה ממושכת בעיטורים המופשטים מכניסה אותם למצב מדיטטיווי. אף כאן עקרונות האדריכלות האירופית, על סגנונותיה השונים המחצינים את ההדר והמיומנויות בחזית החיצונית, עומדים בניגוד גמור למאמצים שהקדישו אדריכלי המגרב בפרטים העיצוביים של החלקים הפנימיים.
אלוהים כללי בפרטים הקטנים
הפגנת הכוח של האדריכל המגרבי אינה מתבטאת בצורת המבנה אלא בטיפול במשטחיו האנכיים והאופקיים עד כדי כיסוי כל חלק בכתליו מבלי להשאיר שטחים חפים מעיטור. כך משתלבים באופן הרמוני כיסויי הרצפות משיש, עם משטחי הזליג' (פסיפס קרמי שמכסה את בסיסי הקירות והעמודים) המכסים את החלקים התחתונים של הכתלים, ומעליהם שטח נרחב מכוסה סטוקו ורדרד ומפוסל לפרטים כמראה תחרה. מעל לשטח הגבס, על התקרות, המשקופים הדלתות והחלונות, ציורי פרחים מסולסלים ומסוגננים על עץ ארז.
בקמרונות קשתות הפרסה מתנוססת בהדרה המוקרנה (מקבץ נטיפים מגבס או מעץ ארז). בחצר הפנימית (הפטיו) מצויות ברכת המים והמזרקה, עשויות שיש או עטויות פסיפס זליג'. אין לראות בצורה כלשהי נושא מרכזי בפני עצמו בתהליך מילוי השטחים הריקים; רק המכלול חשוב. לאף צורה אחת אין יתרון על חברתה.
הצורה הופכת למרכיב בתוך מערך צורות שאין לו סיום ויכול להמשיך את שכפולו לכל הכיוונים עד אינסוף, בבטאו כך את כוליות היקום.
מונעים על ידי חשיבה מופשטת ומושגי ביטוי לא פיגורטיוויים, פיתחו אמני העיצוב האדריכלי במגרב את המסורת הנאו-פיתגורית ואת חקר האלכימיה והקוסמולוגיה. כדי לפתח את הידע המקצועי שלהם ואף לשמור עליו, הם התאגדו במסדרים מקצועיים סגורים הנפתחים רק למחזיקי הידע אחרי טקסי חניכה סימבוליים. לאחר קבלת הידע שמרו עליו חברי הכת בקנאות ומסרו אותו במשורה לשוליותיהם.
במאה העשירית קבע מסדר איח'וון את מעמדו המועדף של הביטוי הגאומטרי הבנוי על עקרונות הקוסמולוגיה של פיתגורס. הטטרקטיס של המתמטיקאי היווני בנוי על הקונקרטיזציה של המספר המושל 10 (1+2+3+4=10) מותאם לדוגמת משולש שווה צלעות, שבו כל צלע מחולקת לארבעה חלקים שווים, ובסך הכול 10 משולשי משנה. לארבעת החלקים ניתנו משמעויות סימבוליות, וחלק מאמני העיצוב הגאומטרי אימצו את הריבוע הוודי מן התרבות הברהמנית-סנסקריטית. עוד צורות רווחות הן: ריבוע מלא בהפתעות מתמטיות, כוכבים (חותם שלמה) בעלי קודקודים שונים, עיגולים ושבלולים. השימוש במחצית הריבוע והמשולש, לדוגמה, יצר רשת איזומטרית של מעוינים או ריבועים, עיטורי מקלעות בווריאציות שונות, ובהן כאלו המדגימות סימבולים הקשורים במושגי נוכח-נעדר או השיטה הבינרית.
שישה סגנונות עיטור מרכזיים
לאמנות עיטור שטחי המישור המציאו אמני המגרב רפרטואר מגוון של צורות גאומטריות, של סגנונות ושל חומרי כיסוי. בחלוקה כוללנית אפשר להבחין בשישה סגנונות עיקריים:
תַסְטיר – עיטור גאומטרי מובהק מורכב מקווים ישרים בלבד, שיוצרים מצולעים מרובי צלעות וכוכבים מרובי קודקודים. רווח בעיקר בפסיפסי הקרמיקה של הזליג'.
כּוּפי – עיטור גאומטרי בנוי מקווים ישרים וקמורים נוצר בהשפעת הטיפוגרפיה הכופית שרווחה בראשית האסלאם. נקרא גם סיגנון נַסח'י (הקווים בסגנון הכּוּפי והתַסְטיר מתפתלים, נשזרים ונקשרים כצמה קלועה).
תַוְריק – עיטור בנוי על בסיס צורתו של עלה מסוגנן והכפלתו באופן סימטרימתאים בעיקר לגילוף בסטוקו ומשתלב באופן הרמוני עם הקליגרפיה הכופית והכתב הרהוט.
תַשְג'יר – עיטור פרחוני עשוי ביד חופשית מסוגנן פחות אך שומר על מבנים סימטריים. נמצא בשימוש בעיקר כציור על עץ.
מוּקַרְנָה – עיטור פיסולי תלת-ממדי דמוי אשכולות נטיפים מסוגננים המוּקַרְנָה מקשטת את קמרוני הכיפה והקשת, פינות של מבנה, גומחה בקיר וכותרות עמודים.
מוּשְרַבִּיָה – רשת מעץ מורכבת מגלילים ומקוביות מחוברות באלכסונים. החלק הריק יוצר צורת מתומן. נמצאת בשימוש במחיצות ובחלונות.
אפיגרפיה
בהיעדר דמות פיגורטיווית במבנה הציבורי של המגרב, הקירות "מדברים” באמצעות האפיגרפיה הניבטת מהם בפסיפסי הזליג' או כחריטה עמוקה בסטוקו. לטקסטים הארוכים תפקיד כפול. מצד אחד הם מהווים מרכיב עיטורי לכל דבר, ולרוב הם יוצרים אפריז סביב מרכיב עיטורי אחר, ומצד אחר הם ממלאים את התפקיד הראשוני של העברת מסר דתי-מושגי לצופה ביצירה המכסה את הקירות של שערים חיצוניים או של חזיתות פנימיות. שמו של אללה או צירופי השם אללה או "אללה אַכְּבָּר" מככבים כאלמנטים קישוטיים מרכזיים, שסביבם מתפתחים דגמי עיטור גאומטריים ותורמים לאווירת השגב וחרדת הקודש.
בגרסתו הקדומה של הכתב הכּוּפי המונומנטלי היה לקווי המתאר של האותיות עובי אחיד ולקווים האנכיים היו זווית ישרות, עד כדי כך שהמעצבים הצליחו לכתוב טקסטים הניתנים לקריאה כפולה בפוזיטיב ובנגטיב (שחור ולבן, ישר ובמהופך). במאה ה־11 זכה הקו הכופי לשינויים ולתוספות בקצות הקווים האנכיים, ושולבו בו עיטורי מקלעות עלים.
הכתב הרהוט (cursive) מתחרה בכּוּפי מן המאה ה-12, אך מכניע אותו סופית רק במאה ה-16.
האות מצוירת ככתב יד ולה חלקים עבים ודקים, המשקפים את מידת הלחץ של היד על משטח הכתיבה. מבחינים בארבע וריאציות בכתב זה, על פי מידת החופש שבכתב היד ועל פי מידת הסלסול: קירואני, אנדלוסי, קונסטנטיני ופָסי. האות האנדלוסית הנקראת גם מגרבית, והיא רווחת יותר בזכות גיוון קוויה.
לסיכום, צורת השימוש בקו הגאומטרי, התפיסה הקיצונית של המופשט ויצירת מראה כולל של תחרה מגולפת מאפיינים את הבנייה והעיצוב האדריכלי המסורתי בארצות האסלאם, והם הציר שסובבת עליו אמנות העיצוב באדריכלות המגרבית-איברית.
תודה. מחכים ומעניין. והמגזין נראה נהדר
המגזין נראה נפלא, נושא סגנון האדריכלות, בכתבה נפלאות האיסלאם, כתוב לעומק, מעניין, לא יכולתי להפסיק לקרוא כל הכבוד!!!
מאמר מרתק תודה יגאל ידידי להשתמע - כשאתה מגיע לארץ מוטי