העם דורש מרחב ציבורי!
שיבוש תרבות, פלאש מוב, סקווטינג, גרפיטי: מאבק איתנים על זהות עירונית
במהלך המאה ה-20 הביאו תהליכים מואצים של אורבניזציה יותר ממחצית אוכלוסיית העולם לגור בערים. גדילת הערים והצורך לנהל מרכזי אוכלוסין גדולים מאי פעם הולידו אורח חיים חדש, תרבות חדשה וצרכים חדשים. תוך הקמת מדבריות של תלים אנכים ומרחבי חניה מוסדרים, הצטמצמה החוויה העירונית לעבודה, עסקים וקניות. קצת כמו בחוויה האדריכלית הנוצרית המיועדת לקתדרלות, בצל ערים בנויות נדמה שהאדם קטן, תכליתי, שירותי, בורג במערכת משומנת. בעשורים האחרונים מתקיים מאבק איתנים בערים. מאבק בין תפיסות עולם, מאבק אמנותי, חברתי – מאבק על המרחב הציבורי.
באופן ספונטני החלו צעירים בערים גדולות בעולם לבטא את עצמם באופן חופשי. איש לא ביקש מהם, אף אחד לא הוזמן לפתיחות תערוכה, ורוב היצירות נמחקו או נהרסו בשם הסדר הציבורי. חלקן היו אישיות, חלקן מחו על המצב החברתי וחלקן סתם העלו חיוך
כמו כל זרם אמנות חדש, הממסד האמנותי זלזל בהם. קראו להם ונדליסטים, פורעי חוק ונוער מנותק, רדפו אחריהם ואסרו אותם, אבל אמנות הרחוב המשיכה והגדילה את נוכחותה במרחב. לאורך השנים התפתחה והתרחבה אמנות הרחוב מריסוסי כתובות לציורי קיר, לשיבוש מודעות פרסום, ליצירה והדבקת מודעות מקוריות, להתערבות באובייקטים במרחב, פיסול סביבתי, הקרנות וידאו ציבוריות, מופעי רחוב, בניית מבנים ארעיים, ועוד. בזכות האינטרנט, אמנות רחוב נחשפה לעולם, התפשטה, דרבנה, ועוררה שיח. טביעת האצבע של אמנות הרחוב וההתעסקות באורבניזם ניכרת בשנים האחרונות באופנה, בפרסום, בקולנוע ובכל ההתפתחויות החברתיות.
כיום נראה שאמנות הרחוב ספגה את המכה הקשה ביותר שניחתה עליה מאז ומעולם – ומטבעם של תהליכים תרבותיים, היא החלה להיות מקובלת… אמנים כמו בנקסי קיבלו מעמד של כוכבי תקשורת, עבודות אמנות רחוב נסחרות בשוק האמנות, והרחוב נכנס למוסדות.
אחרי שנות בריחה מהחוק והתנגדות לסדר הקיים, חיבוק הדוב הממסדי עלול, יש יאמרו, להכריע את המאבק. אולם, בניגוד לכיוון האינטלקטואלי והאליטיסטי שהאמנות הפלסטית מתקדמת אליו, אמנות הרחוב היא מטבעה עממית, פרועה, דמוקרטית, ואפילו מחזירה את הסומק לרעיון שאמנות יכולה לעורר שינוי
בימים אלה של מחאה חברתית גלובלית נדמה שיש יותר ויותר מקום לאמנות הרחוב להתפשט ולהתבלט. אפשר לחשוב על אמנות הרחוב כביטוי פיזי של רשת האינטרנט – פתוחה, חופשית, מיידית, לא מצונזרת ואותנטית. יש לקוות להתפתחות של דור חדש אשר יראה במרחבים הציבוריים את מגרש המשחקים היצירתי שלו. ברוח הימים וברוח הנושא אין לראות את אמנות הרחוב כתופעה שולית במאבק. וכידוע, במאבק אין אמצע. אז על סִפּה של שנה חדשה אנו קוראים לכם: צאו לרחובות, שוטטו, התבוננו, חפשו, רססו, שבשו, פלשו, שנו, ציירו, חברו, כתבו, צעקו, שתפו, השתלטו, חִשפו, ומצו את החוויה האורבנית כפי שראוי לה – בביטוי אישי.
למתעמקים, למתעניינים, ולאלה שרוצים להשלים פערים, הנה כמה קישורים:
בלוג מרכזי לאמנות רחוב וסרטון רקע על התופעה
JR, זוכה פרס טד 2011, על אמנות רחוב, על האמנות שלו (ועל ביקור בישראל)
Space Invaders, אמן רחוב שמפזר פסיפסים בכל העולם ומייצר שיטת ניקוד לעצמו לפי רמת הסיכון של היצירה
פלאש מוב כהתרחשות חברתית במרחב הציבורי
Ad Busters – תנועה ותיקה שהתחילה את תופעת "שיבוש תרבות"
וסרטון ארס פואטי לסיום:
When I first met Mousse from Harlan Levey Projects on Vimeo.
הכותב הוא מעצב התנסותי (experience designer), חי ויוצר בתל אביב ובאמסטרדם
האם אצלנו כל מחאת הצדק החברתי הוביל למשהו באמת?