19.7.11

אמנות או נמות

המוזאון לאמנות עכשווית בבזל מציג בימים אלו רטרוספקטיווה לעבודותיו של האמן הדני Henrik Olesen. בתערוכה, עבודות נבחרות מ-15 השנים האחרונות.

מאז 1988 חוקר אולסן את גוף האדם, המִגדר והייצוג שלו בעזרת קולאז'ים, פוסטרים, פסלים, טקסט ועבודות ארכיטקטוניות בתלת-ממד

אולסן מתמקד במבני הכוח בחברה המערבית, בפוליטיקה של המיניות, בהגמוניה הפטריארכלית ובהומופוביה בראי ההיסטוריה. הוא מנכס טכניקות של מניפולציה כדי לבחון סטריאוטיפים ולערער עליהם, וכדי לחקור ביוגרפיות של אישים שחוו צורות שונות של דיכוי, כמו המתמטיקאי האנגלי אלן טיורינג (1912–1954), ממציא הקוד הבינארי, שנרדף על ידי השלטונות בשל נטייתו המינית. סדרת פורטרטים של טיורינג שיצר אולסן היא מהניסוחים הביקורתיים והקולעים של ההיסטוריה האפלה של המאה ה-20 – עליית הנאציזם, מלחמות העולם ושאר עוולות.

Henrik Olesen, עד 11.9.2011 (ישראל באומגרטנר)

תגובות

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
20.6.11

דאוס אקס מכינה

TUNNEL from cantoni-crescenti on Vimeo.

אמנות קינטית מוסיפה עוד ממד ליצירה ומצליחה לבטא תחושת זמן שאינה אפשרית ביצירות נייחות. לפסלים קינטיים שלושה סוגי תנועה: תנועת מכונה המופקת באמצעות קפיצים וגלגלי שיניים, תנועה טבעית שנוצרת על ידי כוחות פיזיקליים: רוח, ים וכו', ותנועה אנושית, שהמשתמש מפעיל. Tunnel הוא פסל קינטי מהסוג השלישי, פרי יצירתם של צמד הברזילאים Cantoni-Crescenti. הפסל מורכב מ-90 חלקים דמויי אכסדרה.

כל תנועה על גבי המתקן יוצרת הפרעה בתפקוד ובפוזיציה של המשתמש וזאת על פי גובהו ומשקל גופו

משתמשים רבים יכולים לעמוד בלב הפסל באותה העת. בעזרת כוח המשיכה המכונה מתרגמת את משקל הגוף בצעד הראשון, ועל פיו קובעת את זווית טלטול הפרגולה הקינטית. במהלך המעבר בצינור, הפרגולה יוצרת מגוון טלטולים בהתאם לזווית הגוף ולכמות האנשים. האפקט הקינטי, התנועה המתמדת, הניקיון האסתטי של חומרי הפסל, השתקפות האנשים והצל שהפסל מייצר כלפי חוץ, הופכים את הפסל לחוויית ניו-מדיה של ממש ולא רק חוויה חללית דינמית.


Tunnel by Cantoni-Crescenti, photo via Triangulation BlogTunnel by Cantoni-Crescenti, photo via Triangulation BlogTunnel by Cantoni-Crescenti, photo via Triangulation BlogTunnel by Cantoni-Crescenti, photo via Triangulation Blog (נדב שחורי)

תגובות

  • אין תגובות, למה אתם מחכים?

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
13.6.11

מספרים בתנועה

Ryoji Ikeda הוא אמן רב-תחומי יפני, שלאורך הקריירה שלו שיתף פעולה עם כוראוגרפים, אדריכלים ומוזיקאים, כשתבניות מתמטיות וקודים ממוחשבים משמשים אותו כחומר בנייה ליצירותיו האינטראקטיוויות.

כאחד מאמני הניו-מדיה המובילים בעולם הוא תר בעבודותיו אחר הגדרות עכשוויות ליופי

במרכז הפרויקט Transfinite, שהוצג במרכז לאמנות Park Avenue Armory, עומדים המספרים 0 ו-1 – הבסיס לקוד הבינארי שבאמצעותו זורם מידע ממקום למקום, ושהופך אצל איקדה למיצג קולי, ויזואלי ואדריכלי על טהרת חומריות המידע. המיצג בנוי משלושה אלמנטים אודיו-ויזואליים ענקיים, היוצרים יחד סימפוניה טכנולוגית. מטרתו היא לבטא את האסתטיקה המתמטית של הטכנולוגיה. המבקרים מתמזגים עם אילוסטרציה של אור, צל וצליל המציפים את החושים. הכוראוגרפיה של מידע דיגיטלי בקנה מידה חסר פרופורציה הופכת את ההזיה הרב-חושית לאסתטיקה מרחבית ממכרת. התצוגה מתפרסת על קיר עצום בגובה של 12 מטר וברוחב של 16 מטר ועל רצפה בגודל דומה. בכל צד מודגם אופי אחר של מידע, כשבחזית אחת פסים אופקיים באפור, לבן ושחור ובתנועה מתמדת, מלווים בצפצופים וברחשים אלקטרוניים, והחזית השנייה מוצפת בהקרנה של מידע גרפי. (נדב שחורי)

תגובות

  • אין תגובות, למה אתם מחכים?

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
15.5.11

ראיון מיוחד: ג'ון ארמלדר

John Armleder via Bolero

John Armleder via Bolero

מגזין reDesign מתרגם לנוחותכם ראיון שערך המבקר והאוצר פבריס סטרון עם האמן הוותיק ג'ון ארמלדר במגזין Artforum

האמנות של ארמלדר (John Armleder) אף פעם אינה דומה לעצמה. כשהוא שואב ממה שהוא מכנה סופרמרקט של צורות, יצר האמן, במהלך קריירה בת 45 שנה, עבודות שיכולות להיתפס כציורים סופרמטיסטיים, כפסלים מינימליסטיים, כרהיטים בעיצוב-גבוה ועוד.

האובייקטים של ארמלדר מתויגים בקלות, אם כי בסילוף התפיסה המקורית, מה שמעכב את רגע הזיהוי

אכן, לפעמים האמנות שלו משלבת באופן חופשי יצירות של אחרים, אך הוא משוכנע שסוד ההפעלה – הן של האמן והן של הקהל – טמון בתהליך עדין זה בדיוק, תהליך הבידול העצמי, בפער בין הדבר כמות שהוא והדבר כסוג, בין הספציפי והכללי. עבודתו מוצאת חלל לנוע בתוכו, ומעוררת לחיים את דרך ההשתתפות הייחודית שהוא מפתח מאז המעורבות הראשונית שלו עם תנועת פלוקסוס (Fluxus). המבקר והאוצר פבריס סטרון (Fabrice Stroun) מדבר עם האמן על פרקטיקה של יצירה שאף אחד, לרבות האמן עצמו, לא הצליח לאפיין עד הסוף.

לעבודתך הודבקו תוויות שונות: פלוקסוס, נאו-גאו ועוד, כל אחת מהן מתמקדת בפן אחר של הפרקטיקה האמנותית שלך. למה אתה מייחס את היכולת של עבודתך להדהד הקשרים שונים כל כך?

האמת היא שאני תמיד שמח כשהעבודה שלי נכללת בתנועה חדשה, גם אם התווית מגבילה, ואפילו אם התנועה עצמה היא גחמה חולפת, כי עצם השיוך גורם לעבודה להשתנות; לא באופן פיזי, כמובן – אבל הבנת העבודה, ההבנה שלי אותה וגם ההבנה של אחרים אותה. בכל פעם שדבר כזה קורה אופק חדש נפתח, ואני מוצא את עצמי בסיטואציה שלא הייתי מחפש את דרכי אליה באופן עצמאי. אם לא היה אף אחד שניזון ממה שאני עושה, וגורם לשינויים הבלתי צפויים האלה לקרות, הכל היה הופך סטרילי מאוד עבורי. זה תהליך דינמי: מרגע אחד, קונטקסט אחד, מילייה אחד – לאחר, הכל זז.

עם זאת, אף על פי שאני נהנה מכך שאנשים תופסים את האמנות שלי בדרכים שונות כל כך, אני לא באמת מתעסק בזה. אף פעם לא בזבזתי הרבה זמן בתהיות על מה אנשים אחרים חושבים על העבודה שלי, כי גם אני לא יודע בדיוק מה אני חושב על העבודה שלי, ומה שאני חושב משתנה גם כך עם הזמן. והכי חשוב, מעולם לא האמנתי שיש קשר בין מה שאני חושב על העבודה שלי לעבודה עצמה. הצלחה של עבודת אמנות תלויה במובן מסוים ביכולת שלה לצרף אליה סיטואציה קיימת, ולהיות מצורפת בתורה. לכן אני די שמח לראות אנשים אחרים יוצרים מחדש את העבודה שלי בהתאם לצרכים שלהם, ולסגל אותה למסגרות ההתייחסות שלהם.

אתה מדבר על המרחק המפריד בינך לבין היצירה שלך ועל תשוקה נלווית לתת לאנשים אחרים להשתלט על היצירה. לכאורה אפשר לזהות את המקור לדחף הזה בשנות ה-60, כשהקמת בג'נווה את הקולקטיב Ecart יחד עם חברי הילדות שלך פטריק לוצ'יני וקלוד רייכנר, והתחלתם ליצור עבודות אשר, ברוח פלוקסוס, פיזרו את "חיבור היצירה" בין כל המשתתפים. האם אתה חושב שההסבר לאופן שבו היצירה שלך נענית לשימוש על ידי אחרים נעוץ בנוכחות או היעדר איכויות פורמליות מסוימות. בשנות ה-80 למשל, מבקרים דיברו על האיכויות הגנריות של העבודות האבסטרקטיות הנאו-סופרמטיסטיות שלך, המזכירות את האוונגרד הרוסי.

ובכן, לו היו יצירות אמנות גנריות לחלוטין או ניטרליות, הן לא היו קיימות. זה רעיון נחמד – קונסטרוקט אוטופי. אבל אם אתה מתעניין ביצירה שיש לה קיום, אתה חייב להתיישר לפי תקדים כלשהו, כך שבכל מקרה אתה צפוי למצוא את עצמך מוגבל במידה כלשהי על ידי רעיונות "מן המוכן". כמו שאמרתי בעבר, האידאל שלי הוא לא להיות מסוגל לזהות את היצירה שלי, כי זה אומר שיש בה משהו מעבר ל"רעיונות מן המוכן", מעבר למה שאני כבר יודע. באופן דומה, לו ידעתי הכל על יצירה שלי מלכתחילה, היה זה כמעט חסר טעם ליצור אותה. יצירה רק על עצמי היא משעממת.

אתה יכול לתאר את יחסך לרפרטואר הצורות האבסטרקטיות שהשתמשת בהן במהלך השנים, במיוחד אלה שהן ירושה מהמודרניזם?

כשהתחלתי לעבוד בשנות ה-60 המאוחרות במסגרת אקרט, צצו בכל חודש תנועות חדשות, כך שבסופו של דבר נותרת מבולבל לגמרי. באופן פרדוקסלי, התחילה להתעורר בי התחושה שאולי הכל כבר נעשה. במובן מסוים, פלוקסוס שחררה אותי מהבעיה הזאת לגמרי. החלטתי שזה בסדר לעשות עבודות שנראות כמו דברים שנעשו בעבר: אם היו אלה דברים שמצאו חן בעיניי, זו כבר היתה סיבה מספקת לעשות אותם.

אחרי הכל, זו דרך עתיקת יומין ליצור אמנות: אתה מסתכל על משהו שמוצא חן בעיניך, ואתה מנסה לעשות את אותו הדבר בדרך שלך, שאולי טובה יותר

תמיד ראיתי באבסטרקט הגאומטרי מעין שמורה, שהמודרניות הפכה לזמינה. המשיכה הראשונית שלי לצורות האלה נבעה מהזמינות שלהן. מעולם לא התייחסתי אליהן כאל צורות מקודשות או מסתוריות, ההפך הוא הנכון. זה נראה לי כאילו המודרניות מספקת לנו סימנים שנועדו לשימוש, בין אם כדי להבין את העולם, ובין אם כדי ליצור עבודת אמנות.

האם היתה לך אג'נדה ספציפית כשהחלטת להשתמש מחדש בחומר הזה?

כשיצרתי את העבודות הפרא-סופרמטיסטיות באמצע שנות ה-70, עניינה אותי השפה הסימבולית שרציתי להחזיר למשחק, כי מה שהיא ייצגה – חברה חדשה, מהפכה, וכך הלאה – נראה לי עדיין תקף. אנחנו נתקלים בצורות במעין סופרמרקט תרבותי או היסטורי. זיכרון, קולקטיווי או אישי, הופך את הצורות האלה לזמינות, והזמינות מייצרת משמעות. כשצפה המשמעות, היא מגדירה את המעורבות שלנו, את הפוליטיקה שלנו. כמובן, לא הייתי נאיווי. הייתי מודע לכך ש-5,000 איש עשו את הדבר הפנטסטי או הלא-פנטסטי הזה לפניי, מסיבות שונות ומשונות.

כשאתה משתמש בצורה מוכרת, כדאי לך לנצל את העובדה שהיא מוכרת. עוד מומלץ שתנסה לתקף את המשמעות המקורית של הצורה, בכך שתַראה שהמשמעות שלה עדיין רלוונטית, אם כי לא בהכרח מאותה סיבה

אם להגיד זאת בפשטות, הצורה נעשית אפקטיווית מעצם העובדה שאתה עושה בה שימוש מחודש. זה סוג של מיחזור. סוגיה מרכזית אחת היא די טיפשית: ככל שזה משתנה, כך זה נשאר אותו הדבר. כל מה שאנחנו יודעים, או מתיימרים לדעת, נמצא תמידית בתהליך עיצוב מחדש. אין הגדרות "מיושבות". כל צעד שאנחנו עושים משנה את הטעם שלנו ואת הרעיונות שלנו. דברים נראים דומים. אם הם לא נראים דומים – זוז צעד אחד אחורה – והם ייראו דומים. זוז עוד צעד אחורה – והם לא רק ייראו דומים, הם יהיו דומים באמת. זוז אחורה שוב, והם יפסיקו "להיות". שם אנחנו צריכים להיות, לפעמים.

לראיון המלא במגזין: Artforum

John Armleder and Gerold Miller via HEYOKA Magazine

John Armleder and Gerold Miller via HEYOKA Magazine

John Armleder via One Inch Ply

John Armleder via One Inch Ply

John Armleder, via HEYOKA Magazine

John Armleder, via HEYOKA Magazine

John Armleder, via Tokyo Weekender

John Armleder, via Tokyo Weekender

John Armleder, via HEYOKA Magazine

John Armleder, via HEYOKA Magazine

(תרגום: נעמי בורנשטיין)

תגובות

  • 01

    קלאסי

    ק15.5.11
  • 02

    אם המה היינו עושים בלי הפוסטמודרניזם והציטוט כפרשנות לגיטימית אומנותית? ראיון מעניין

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
3.4.11

שבע בום עם האמנית ורוניק ענבר

1. הצלחה בעיניי היא: הוכחה לכך שהכל יחסי.
2. כשאני זקוקה להשראה, אני: הולכת לסטודיו, אני מאמינה שהשראה היא חלק מתהליך העבודה.
3. ציירים שאני תמיד פוזלת אליהם: Sylvia Bächli, Rosemary Trockel, Norbert Schwontkowski ולאחרונה גם Mari Sunna
4. פרויקט הבייבי שלי הוא: לעולם יהיה הפרויקט שאני עובדת עליו כרגע.
5. הארכי-נבל שלי הוא: השעמום.
6. הדבר שאני הכי אוהבת בלקוחותיי: האמון והמקום שהם נותנים לאמת הפרטית שלי.
7. מילה ליוצרים מתחילים: ללמוד לקבל ביקורת, בלי לשפוט את עצמכם.

בום: הציצו באתר שלי

תגובות

  • 01

    [...] שבע בום עם האמנית ורוניק ענבר « reDesign [...] מוצלח

  • 02

    אוהבת את הקו הרך והנעים שלה

    לאה3.4.11
  • 03

    יצירות מקסימות של אמנית קסומה

    שרון3.4.11
  • 04

    מקסים !!!

    אושרת4.4.11

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
28.12.10

מה קשור

בדומה לאמנים הקונסטרוקטיוויסטים של סוף המאה ה-19 או לאחים קמפנה, שיוצרים אובייקטים מחוטים מלופפים על מבנה מתכת, כך גם המעצב הישראלי יאיר גוטרמן נקלע לרשת סבוכה של קשרים… "קשרים הם כמו יחסים בין אדם לרעהו או אדם לאלוהיו”, אומר גוטרמן, ומעצב מערכת קשרים שהוא מבטא דרך סבך חוטים הקשורים זה בזה או מסתבכים אלה באלה, נמתחים על גבי מסגרות מתכת, ובתוך כך גם יוצרים אובייקטים פיסוליים שבוקע מהם אור. הקשרים הכאוטיים המתוחים כקורי עכביש יוצרים מארג רישומי קווים המנהלים דיאלוג עם גלילי טבעות המתכת, ומתעצבים כגופי תאורה מרשימים.

גלריה פריסקופ, בן יהודה 176, ת"א. עד 30.1.11 (אריה ברקוביץ)

תגובות

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
25.7.10

פרפטום מובילה

תערוכת "בנים וצעצועים" שתיפתח במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון בתחילת אוגוסט, מעלה לדיון את שאלת מקומה של פעולתה המכנית של המכונה כאמירה אמנותית, וכמובן מציף גם הגיג מתבקש: האם מוצר ללא תכלית הופך בהכרח לפסל אמנותי. מרסל דושן קבע עמדה ברורה כשהציב גלגל אופניים חסר מטרה על שרפרף כפסל קינטי בעל ערך קונספטואלי. אחריו יצר טינגלי מכונות מורכבות שהתנועה והפעולה שלהן היו המטרה האמנותית הסופית. ברוח זו מציגים כעת חמישה אמנים ישראלים מכונות פיסוליות שלא מייצרות מאום אך עשירות בדמיון פורה ובכושר המצאה. עוז מלול מציג ג'נטים שנאנקים על שטיח, אייל אסולין מגיש מכונה דמוית עכביש עם פטיש חציבה חשמלי, ידידיה ורדי במכונה עשויה מאופניים ומחלקי אינסטלציה שמודדת זמן, שחר פריד כסלו מציג ביצת ענק שמגירה נוזל, ואהרון עוזרי בסדרת מאווררים על מוטות שיודעים להסתדר זה לצד זה בצורה מעגלית. כל מכונה היא פסל בעל אישיות עצמאית שמעורר סימפתיה, הומור ולא מעט פיוט.
בנים וצעצועים, המרכז לאמנות דיגיטלית חולון, הפתיחה – 31.7. עד 29.8 (אריה ברקוביץ)

תגובות

  • אין תגובות, למה אתם מחכים?

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
17.5.10

היש והאין

גדעון טומשוף, אמן החי בטורונטו ומציג בעיקר בצפון אמריקה, הגיע לשהות בת כמה חודשים בקיבוץ דן שבצפון. בימים אלה קיבל אישור להפוך מבנה נטוש ליד הבניאס לסטודיו, ושם הוא שוקד על סדרת ציורים שתוצג בהמשך בגלריה ג'ולי מ. בתל אביב. בעבודותיו טומשוף חוקר את תכונות הצבע והאור: יוצר שכבות צבע ומבטל אותן במחיקות סיזיפיות, מעבד טקסטורות ומשטחי צבע ואחר כך פועל להשמידם, לחשוף את מהותם, לבדוק את גבולם ועומקם וליצור גוונים נוספים. התנסויותיו בזירה מהודקת היטב מבטיחות עבודות אמורפיות, שבמבט ראשון נראות ככתמי צבע דהוי, ובמבט נוסף מתגלה ריבוי פרטים המבקשים לשחזר את מקור חיותם כצבע גולמי רגע לפני שהתהוו לכדי ציור. [א.א]

תגובות

  • 01

    יפה ומרשים

  • 02

    נראה מאוד סוריאליסטי על רקע "החירבה"

  • 03

    איזה יופי, מי זה הצייר המדהים הזה? שואב מהרבה מקורות ויוצר משהו מקורי. מתי התערוכה שלו?

  • 04

    נעדכן כשעבודותיו יוצגו בג'ולי מ.

    המערכת20.5.10
  • 05

    הצבעים בעבודות הישראליות (בניגוד לקנדיות) נותנים מימד חדש להגדלה ותחושת ה"יש שם מה שהוא" שיחקת אותה אחי בהצלחה בתערוכה עודי

    Odi Ramu20.5.10
  • 06

    ממש מהמם, נראה שהאומן גורם לדמיונו של הצופה להסחף עמוק אל הקנבס. אל תוכן של התמונות המהפנטות

  • 07

    עשיר בהבעה,עשיר דמיון, עשיר בעומק, חוויה אמיתית . מרים

  • 08

    קסם.מהפנט, אינטיליגנטי, עמוק, כואב. אוהבת.

    יוהנה21.5.10
  • 09

    ... Gideon Tomaschoff -...

  • 10

    מקסים ומרגש... אהבתי את היצירות ובמיוחד על רקע החורבה... שכבות הצבע המקולף של הבנין ההרוס בדיאלוג עם שכבות הצבע של הציור...

  • 11

    empingao

    locote28.5.10
  • 12

    אהבתי מאוד

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
17.1.10

הנער מהאיטי

jacques-geslin

Jacques Geslin; Haiti

בבלוג FLY, שבימים כתיקונם עוסק, כמונו, בדברים היפים שבחיים, ובדרך כלל משתדל לא ללכלך את הידיים בענייני פוליטיקה או בטרגדיות אנושיות, מצא דרך להתמודד עם האסון בהאיטי, וחושף גלריות שמרכזות עבודות של אמנים מהאיטי ואחרים, ושכל המכירות שלהן מוקדשות כרגע לעזרה לנפגעי רעש האדמה בהאיטי.

Pierre Joseph Valcin; Haiti

Pierre Joseph Valcin; Haiti

תגובות

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
17.12.09

נעשה ונשמע

חבורת אמנים עשתה מעשה והקימה לעצמה גלריה לאמנות בשם הבית האדום. השם אולי מרמז על קולקטיב, אך למעשה מדובר ב"אוסף אינדיווידואלים" כהגדרתם, כשהאדום מעיד רק על צבע הבניין…
היוזמה ברוכה.

במקום לחזר אחר גלריות החליטו 24 אמנים לקחת את המושכות לידיהם ולנהל בעצמם את האמנות שלהם.

חיסרון מסוים במהלך הוא בריכוז חבורה אקלקטית (לא היה סף קבלה?), שהפערים בין היכולות והכישרונות של חבריה עלולים להיות בעוכרם של הטובים יותר. ובכל זאת, תערוכת הפתיחה הראשונה מציבה סטנדרט מרשים בהחלט.
בין העבודות הבולטות: סשה אוקון, שמול צלחת עגומה העמיד טקסט מבריק (לא פחות!)
"מלאך אור" של יואל גילינסקי, יוצר משובח שעוד לא החלטנו אם הוא "החכם ששכח" הטאואיסטי או אבולעפיה, המקובל האקסטטי, ועבודה מקורנפת ומרעננת מאת שלמה הר-פז.
הבית האדום, הכישור 1, ביתן 4–23, ת"א. עד 28.12 (אור ארנסט)

תגובות

  • 01

    לאור פניות המבקשות להבהיר מהו "החכם ששכח" - הנה הסבר קצרצר: מדובר בשתי אסכולות בדאואיזם, אחת טענה (לאו דזה) שצריך לחיות את העולם כילדים תמימים, נאיוויים, בלי ידע מקלקל, רק בחוויה. אסכולה שנייה (ג'ואנג דזה) - שכנראה הבינה שהראשונה תוביל לבורות בכסות הדאו - טענה שיש להיות כמו החכם ששכח - לצבור ידע, וללמוד, ומתוך בחירה לבחור באי-הידיעה, בתמימות, בראשוניות... בשורה התחתונה בשתיהן נחווה העולם באותה צורה, רק שהאחרונה עשתה סיבוב שלם כדי להגיע אל אותה הנקודה. (אנחנו כותבים דאואיזם אבל העורכת הלשונית שלנו משנה לטאואיזם)

    המערכת18.12.09
  • 02

    תודה לאור היטבת כתוב תודה על כל התמיכה והמילים הטובות אכן, חג האור תבורכי יואל

  • 03

    עוד לא ביקרתי בתערוכה, אך על פי מה שאני רואה וקורא פה, בהחלט אלך. יואל, עבודתך נוגעת גם בלב ובשכל - הלוואי וידעתי מה הפעיל אותי במלאך האור קראתי גם את הטקסט מהלינק של סשה אוקון - פשוט משובח למערכת רי דיזיין, תודה,אבל מדוע אני חייב להסגיר את כתובת המייל שלי בכתיבת תגובה ?

    אדם18.12.09
  • 04

    נראה ונשמע מעניין, טרם הספיקונו לצפות בתערוכה אך בהחלט זאת הכוונה, האור אקטואלי תמיד ובמיוחד בימי החנוכה

    שוש19.12.09
  • 05

    מזמן לא ראיתי עבודות של יואל גילינסקי. טוב לגלות שהוא עוד בשטח ובמיטבו

    רונית19.12.09
  • 06

    אהבתי את היוזמה ואת נטילת המושכות לידיים. כן ירבו?

  • 07

    קסם של אגדה

    dikla22.12.09
  • 08

    Always the best content from these priodogius writers.

    Eddi11.8.11

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.

עקבו אחרינו