פוסטים מתג בצלאל
5.8.10

רקוויאם לשולחן

כל אחד מאתנו היה קרוב להזיל דמעה למראה חתול או כלב חבושים בגבס או תחבושת. נועם טבנקין גילתה בפרויקט הגמר שלה שזה עובד גם עם רהיטי עץ. טבנקין מציגה בתערוכת הבוגרים של המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל רהיטי עץ ישנים ופגומים, שההתערבות הצבעונית שלה בהם מחזירה אותם לשימוש.
התוצאה היא אחד השילובים החכמים שראינו כאן לאחרונה בין ישן וחדש, בין הכורסה מהבית של סבתא לאייפוד נאנו הצבעוני שלכם.

נועם, איך הגעת לעסוק בזה כפרויקט גמר?
חיפשתי פרויקט שיהיה אחראי כלפי הסביבה והחברה. אנחנו מוקפים בכל כך הרבה דברים חדשים, והמחשבה לעשות משהו "ישן" שימחה אותי.

הפרויקט עוסק בריפוי ובשיקום של רהיטים שבורים ועזובים. חיפשתי רהיטים פגומים ודי מהר התברר שאין מחסור בחומר גלם מהסוג הזה

הצטברה אצלי ערימה של רהיטים, בעיקר מעץ, והתחלתי לטפל בהם. חיפשתי דרך לשמור על עיצוב פרטני לכל אובייקט לפי פגמיו וצרכיו, ועדיין לעשות את זה באופן פשוט ויעיל ובמידה של אחידות בשפה העיצובית.
הרעיון של ריפוי רהיטים נראה לי פתוח ורחב מספיק כדי לעניין אותי לטווח ארוך. עיצוב רהיטים הוא תוצר של מחשבה רחבה יותר על בית מלאכה או סטודיו לעיצוב שעוסק במתן חיים שניים לחפצים פגומים, ומתפקד גם כסדנה פתוחה שמזמינה את השכנים – הקהילה שבתוכה חי המקום הזה – לעשות שימוש נוסף בחפצים, לעצב, ללמוד לתקן דברים, להיפגש.

ההתערבות שלך ברהיטים מאופקת, שלא נאמר מינימלית. איך התאפקת כך?
עניין אותי האתגר העיצובי שבעבודה על מוצר קיים, מוגמר ומעוצב. מלכתחילה היתה מטרת הפרויקט "להשתמש במה שיש". רציתי שהתפקוד, הצורה והאופי של כל רהיט יישארו בולטים גם בעיצוב הסופי. המשחק היה למצוא איזון טוב, מצד אחד לשמור על התכונות החשובות ברהיט המקורי, ומצד אחר ליצור משהו מעניין.

את רואה פוטנציאל מסחרי לפרויקט שלך?
הפרויקט התחיל מתוך תשוקה אישית. נהניתי מאוד מעבודת העיצוב, ממלאכת התיקון ומהמחשבות על הקמת בית מלאכה ועל עיצוב שמשתלב בקהילה. נראה לי נהדר להמשיך לפתח אותו. אני מתכוונת להציג את הפריטים האלה, ולאחר מכן למכור אותם ולפנות מקום לרהיטים חדשים שיבואו במקומם וידרשו טיפול.

תגובות

  • 01

    מגניבה אחת! איזה רעיון מעולה וביצוע לא פחות מגאוני ! זה גם מגניב שהתאפקת ועשית משהו מינימליסטי ונעים לעין

    נועה5.8.10
  • 02

    פשוט מקסים. מקסים ופשוט! רעיון מקורי ביותר

    הילה5.8.10
  • 03

    נעם, את מעולה, אני מתה על הפרויקט שלך

    יעל5.8.10
  • 04

    פשוט מקסים הראיון והביצוע

    dita5.8.10
  • 05

    פיצוץ, אהבתי, גם את הבחורה על הספה

    טלי6.8.10
  • 06

    הרעיון לא הכי מקורי אבל הפתרון כן....כל הכבוד. http://www.designboom.com/weblog/cat/8/view/2112/55-designers-opens-online-boutique.html

    קובי9.8.10
  • 07

    אפשר לקבל פרטים לגבי המכירה של הרהיטים?

    מיה31.8.10
  • 08

    אהבתי מאוד !!!

    שירי31.8.10
  • 09

    כל הכבוד.רק עכשיו הבנתי

    שמעון31.8.10
  • 10

    במקרה היגעתי לעמוד שלך הייתי מציינת לטובה את הרעיון עם כותרת -מה לעשות עם גרוטאות שהצטברו. באופן כללי מה את עושה -לומדת עיצוב -תכנון רהיטים עיצוב מוצר. לא ברור לי מה הקשר בין לימודי עיצוב כלשהם והעבודה הנ"ל בתור רעיון מה לעשות עם דברים שנאספו זה סבבה אבל תנסי למתוח לגבוה יותר מה שבני ארבעים וחמישים מעונינים לעשות עם רהיטים ולא סטודנטים בדירות שכורות -להם אין כסף -תהיה יותר פרקטית

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
14.3.10

משנה ייעוד

ניר מאירי, מעצב תעשייתי, בוגר בצלאל ותוכנית המצטיינים של כתר – d-VISION, משתתף בתערוכות עיצוב ועובד כפרילנסר בסטודיו בתל אביב. השקת האתר החדש שלו היא סיבה טובה כדי לתפוס אתו מילה.
מי המעצבים המוערכים עליך? רון ארד, בעיקר בגלל החדשנות, מעצב צעיר בשם בנג'מין הוברט, שאני רואה שלמות במוצרים שהוא מעצב, ואיילה צרפתי, שאני מעריך מאוד את הדרך שהיא עברה מסטודנטית לאמנות למה שהיא היום.
אם היית רהיט – מה היית? מטבעי אני אדם ורסטילי כך שאני יכול לראות את עצמי יותר כחומר, למשל עץ, שבכל פעם הופך למשהו אחר: פעם שולחן, פעם כיסא, פעם עמוד חשמל…
פרויקט אהוב שעשית: גופי תאורה עשויים פסולת הלקוחה מעולם הגננות. את הפרויקט הזה ביצעתי עבור תערוכה ברוח השימוש החוזר בזבל, שמטרתה היתה הפיכת הזבל למוצרים נחשקים. מה שאני אוהב מאוד בפרויקט הוא השילוב של כמה ערכים שאני מזדהה אתם מאוד: שמירה על איכות הסביבה, חדשנות ופונקציונליות.
מקורות השראה: מגיעים מכל מקום וכל הזמן. כל גירוי בחיי היומיום יכול להיות מקור השראה או טריגר לאיזה פרויקט. זה לא חייב להיות משהו גדול, לפעמים רגע או פרט קטן הם שפותחים מעיין עם שפע של רעיונות. יש לי מחברת מיוחדת, שבכל פעם שאני חווה רגע כזה של השראה היא שם בשבילי.
עם מי היית רוצה לשתף פעולה? עם מעצבים שעיסוקם הוא לחקור את גבולות החומרים. אני מאמין שהרבה מעתיד העיצוב נתון בפיתוח חומרים חדשים, ובמידה רבה הם מכתיבים למעצב את התנאים. כשאתה חוקר חומר, מעבר להפתעות שאתה מגלה בדרך – אתה מנסה להתיידד עם החומר, ולעתים זה הופך לידידות מופלאה.
ולסיכום, ניר מאירי הוא… מעצב שלא מפסיק לחלום. הרבה מהפרויקטים מתחילים בחלום קטן, באיזו גחמה, והופכים למשהו גדול וממשי.

תגובות

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
23.2.10

חבר מביא חבר: טל דרורי מראיינת את קובי פרנקו

קובי פרנקו, מעצב כתב העת המוערך בלוק, מלמד עיצוב בשנקר ובבצלאל, נוכח בתחום עיצוב ספרי ילדים, ונע בין עיצוב מינימליסטי מתמטי לאסתטיקה רגשית ואורנמנטית. לטענתו יצירתיות היא תוצאה של עבודה קשה, ואנחנו אומרים: כנראה קל להאמין בזה כל עוד אתה מגובה בטונות כישרון… המעצבת טל דרורי נפגשה אתו לשיחה על יצירה, תהליכי עבודה ומקורות השראה.

פרויקט מרתק שעיצבת הוא כתב העת "בלוק", מגזין הבוחן את ההתרחשות העירונית על חתכיה השונים, ועוסק בארכיטקטורה, מדיה, תאוריה, אמנות ועוד. ספר לנו על הפרויקט. את כתב העת "בלוק" עיצבתי עם גילה קפלן, שהיתה שותפתי לסטודיו בחמש השנים האחרונות. ההחלטה לעבוד יחד נבעה קודם כל מהחיבור היצירתי בינינו. העבודה עליו היתה משחק פינג-פונג יצירתי, שכל אחד בו לקח את החבטה של השני והעלה אותה מדרגה. כבר בשלב גיבוש הקונספט הראשוני, שהתחיל משרבוטים על מפיות בבתי קפה, היה ברור שנפל לידנו פרויקט חלומות, המאפשר גישה אקספרימנטלית לעיצוב בכלל ולעיצוב מגזינים בפרט. כל גיליון עוסק בנושא אחר, מה שמאפשר תפיסה גרפית שונה וספציפית לכל גיליון. דרך העיצוב ניסינו לפתח קריאה תלת-ממדית לאובייקט שבדרך כלל נתפס כדו-ממדי. בגיליון הראשון ניסינו לייצר סוג של מפתח גרפי להתמצאות בחלל הפנימי של המגזין. פרסנו את עמודי הגיליון לתרשים גרפי המחולק למלבנים שחורים. עמוד בודד = מלבן בודד, כפולה = שני מלבנים וכן הלאה. התוצאה היא פריסה גרפית לפי עמודים של כל המאמרים בגיליון. כל מאמר נפתח ב"תרשים" של עצמו, המראה את כמות העמודים ואת מיקומו של המאמר ביחס לשאר המאמרים. התפיסה היא מתמטית, ארכיטקטונית. מיקום המאמר בפורמט הכתיב גם את מיקום הכותרת הפותחת את הכתבה, כך שבעצם הפריסה הגרפית השרירותית של המאמרים הכתיבה את העיצוב. בכל גיליון ניסינו לפתח ולבדוק עוד שיטות או תבניות ארכיטקטוניות, שמצד אחד סיפקו אינפורמציה, ומצד אחר הכתיבו באופן בלתי תלוי את העיצוב.

אתה דומיננטי בתחום עיצוב ספרי ילדים. מה תהליך העבודה ואיך מתנהלת האינטראקציה בינך לבין המאייר והסופר? זה משתנה מספר לספר ומהוצאה להוצאה. ברוב המקרים הוצאת הספרים פונה אליי עם הטקסט בבקשה למצוא מאייר מתאים לעבוד אתו. יחד עם העורך אנחנו מחפשים את המאייר שסגנונו יתאים לאופי הסיפורי. השלב הבא הוא מציאת הפורמט ובניית הגריד הטיפוגרפי, שבעצם מניח את התשתית למאייר ומאפשר לו להתחיל לעבוד. על פי רוב אני נותן למאייר לחלק בעצמו את הטקסט לכפולות ומשאיר את הפיקוח בידי העורך הספרותי. אני מעדיף לא להתערב בהחלטות של מה לצייר ואיפה. מובן שיחד עם העורך אנחנו מביעים את דעתנו על הפתרון הוויזואלי והרצף הסיפורי. זו עבודה משותפת של הסופר, העורך הספרותי, המאייר והמעצב. השלב האחרון הוא עיצוב העטיפה וכמובן הפקת הדפוס, בחירת הניירות הנכונים וההדפסה.

אתה מלמד עיצוב זה כעשר שנים. מה מקום ההוראה בחייך המקצועיים? מהו לדעתך היחס בהוראה בין הנתינה לקבלה? ההוראה מרכזית מאוד בסדר היום שלי. היא תופסת כמעט יומיים מהשבוע, וזה לא מעט. עם השנים היא קיבלה משמעות וחשיבות גדולה הרבה יותר. המסגרת האקדמית מאזנת את העיסוק הפרקטי היומיומי, ומאפשרת לשאול שאלות על תהליכי העיצוב, לטעות, להסס ולהשתהות. אני מתרגש בכל פעם מחדש כשסטודנטים מבינים אותי ומצליחים ליישם את דרכי החשיבה והיצירה שאני מנסה לפתח אצלם. מספק מאוד לראות סטודנט שבשנה ב' כל הטרמינולוגיה, השפה והשיטה העיצוביות זרות לו או אינן מובנות, ושנה אחרי האסימון נופל והדברים מסתדרים. היה לי פעם מורה שאמר שאם זה לא בא בקלות אנחנו כנראה במקצוע הלא נכון. לי קצת קשה עם הגישה הזאת. אני חושב שתהליך לימודי הוא קשה, מתסכל וסיזיפי, וצריך להתלוות בעבודה קשה ובהתמדה. אני מאמין שיצירתיות היא תוצאה של עבודה מאומצת, וכמו שאני אומר לסטודנטים שלי, לעתים עליה לבוא ממקום "אדיש", ממקום שלא מתיימר יותר מדי, ממקום שעובד באופן יצרני. אני חושב שהיום אני מעצב טוב יותר בזכות ההוראה, והאמת – גם בן אדם טוב יותר.

מהם מקורות ההשראה שלך? במידה מסוימת אני נמשך לשני קצוות. מצד אחד עיצוב מינימליסטי, רזה, שכלתני, מתמטי, ומצד אחר קישוטיות יתר, אסתטיקה גרפית נטולת יומרות קונספטואליות, אורנמנטיקה, עיצוב פולקלוריסטי. בצעירותי נמשכתי מאוד לעיצוב תקליטים בגלל הפורמט הנדיב והחיבור למוזיקה ולסאונד. מוזיקה היא מקור השראה עצום אצלי. כשהתחלתי ללמוד החלום שלי היה בעיקר לעצב תקליטים, ומאוחר יותר לביים קליפים. אחד המעצבים הבולטים בשנות ה-90, ואן אוליבר, עיצב את כל החומר הוויזואלי של חברת התקליטים 4AD והיה לאחד מגיבורי התרבות שלי. הייתי יושב שעות ומאזין לתקליטים של הפיקסיז, קוקטו טווינז ואחרים ומנתח גרפית את העיצוב. אח"כ הגיע פול וייט ו-My Company ומאוחר יותר m/m paris והעבודה המדהימה שהם עשו (כל סטודיו בנפרד) לאלבומים של ביורק. חייב לציין גם את Farrow Design והעיצוב המינימליסטי והמוקפד, לאורך השנים לאלבומים של הפט שופ בויז.

מהו עיצוב ישראלי בעיניך? אני חושב שהעיצוב הישראלי בשנים האחרונות מתכתב יותר עם מגמות בינלאומיות, כך שקשה להגדירו. מנקודת המבט שלי ומתחום העיסוק בעיצוב ספרים, אחד האתגרים של המעצב הישראלי הוא העבודה הדו-לשונית. כמעט כל קטלוג או ספר, בעיקר בתחום האמנות, נדרש לשימוש דו-לשוני, הנובע מהרצון להגיע לקהלים נוספים. כמעצב ישראלי עליך להתמודד עם החיבור בין אות עברית מרובעת לאות לועזית עגולה, ולהתמודד עם כיווני קריאה שונים.

לאחרונה עלה האתר שלך לרשת. מה העיקרון עיצובי העומד מאחוריו? מאחר שרוב הפרויקטים שלי הם ספרים – פורמט בעל חזות חיצונית ועולם פנימי שלם הדורש כניסה, עיון והתעמקות, רציתי לקחת את כל הספרים וכמו "לפרוס" אותם. ליצור פסיפס של כל ספר והפנים שלו. אהבתי גם את הרעיון שכל פרויקט יבודל מהשני בעצם הנוכחות הפיזית והצבעונית שלו. היה לי ברור שעל האתר לתפקד כרצף כרונולוגי. הרעיון של "כיבוי" ו"הדלקה" של פרויקטים לפי אופי קטגורי הגיע אח"כ. יש לי חיבה גדולה לעיצוב שרירותי, עיצוב "ללא מעצב", עיצוב שמגיע מתבנית או משיטה. בחירת קטגוריה מסוימת משאירה רק את הפרויקטים באותה קטגוריה, ולעתים יוצרת חללים ריקים, מוזרים ושרירותיים.

קובי פרנקו – עשר שנים מהיום? בדרך כלל אני לא נוהג לחשוב קדימה, אבל אם אני ממש עוצם את העיניים ומתאמץ אני רואה קירות ורודים, ריח של מרשמלו שרוף והרבה ילדים רצים בין הרגליים.

והלפיד עובר ל: רחל דהן.

עוד ראיונות – כאן

תגובות

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
18.2.10

מגזין חדש בעיר

אמיתי גלעד, סטודנט לתקשורת חזותית באקדמיה בצלאל (ומעצב reDesign), אחז בגיליון הראשון של מגזין מחול, ותפסה אותו אותה התרגשות מהולה בחשש האוחזת אותו בעודו יורד מהמחלקה לתקשורת חזותית (קומה 10) למחלקה לאמנות (קומה 5) בבצלאל. אולי משום שרוב המגזין נערך על ידי בוגרים וסטודנטים של אותה המחלקה… המגזין מהורהר אך ידידותי במידה, הטקסטים מנוסחים בגובה העיניים, והעיצוב נקי ובלתי מתיימר. בכל גיליון נבחר אמן אחר לערוך את המגזין, ואת הראשון ערכו מקימי המגזין: רועי אלטר, מעיין אליקים, תומר רוזנטל, תום קרסני, יריב ספיבק, עלמה בן יוסף. מעיין אליקים, ממקימי המגזין ועורכי הגיליון הראשון, ענה על כמה שאלות.

מדוע קם המגזין, ומה הוא מחדש ביחס למגזיני אמנות אחרים? בשנים האחרונות חוסר היכולת או הרצון של אמנים צעירים להשתלב בפעילות אמנותית ממוסדת, הביאו להיווצרותן של יוזמות עצמאיות רבות. אמנים עצמאיים רבים ממקומות שונים פועלים בקבוצות נפרדות ולטובת ערכים אחרים מאלה של הגלריות המסחריות והמוזאונים. בין כל אלה ובין העיתונים היומיים הגדולים לא קיימת פלטפורמה לביקורת שוטפת של אמנות שקורית כאן ועכשיו, להחלפת דעות, למתן תגובות ולשיחה כנה בין היוצרים השונים. מחול מורכב מטקסטים שכותבים אמנים – דעות, שיחות, ביקורת ורעיונות הקשורים בתחומי עניין אישיים של הכותבים ולהתרחשויות מרכזיות בעולם האמנות כיום.
ספר על הבחירה בשם מחול. בחרנו בשם מפני שמחול הוא צורה של תקשורת שהיא אלטרנטיווית לשפה, היא פיזית וראשונית, ואנו מרגישים שזו גישה חיונית לאמנות. אחד הפירושים של המילה "מחול" הוא מעגל. איכשהו זה מתמצת את הפנטזיות שלנו על איך היינו רוצים שהדברים יעבדו באמנות.
מה תדירות הפרסומים? המגזין יצא פעם בשלושה חודשים. מדובר ביוזמה פרטית והוא אינו מגיע מטעם גוף כלשהו. גם הפרסומות הותאמו ועוצבו במיוחד ואינן כוללות תמונות אלא רק טקסט שחור על גבי לבן, כמו המגזין עצמו, כמקובל במגזינים אחדים בחו"ל.

בין נושאי הגיליון מעניין לקרוא את השיחה בין אורן פנחסי לדורון רבינא. האחרון התמנה לאחרונה לראש המדרשה לאמנות; טקסט מתורגם על אינפרא-אדום מאת ג'ייקוב אמדל; טקסט בשם "שלום ולהתראות אירופה", הנוגע בדרכים שונות ב"אי-מרשימותה של האסתטיקה הסביבתית בישראל", ובמיוחד קסמה השיחה עם טליה קינן על אמנות, השראה ועבודה. מומלץ!

תגובות

  • 01

    נצא במחולות

  • 02

    איפה אפשר להשיג את העיתון?

    סנופי21.2.10
  • 03

    העיתון מופץ בת"א ב"ש וחיפה. תל אביב: הנסיך הקטן, סקצ'בוק, חותם, צומת ספרים (פרוזה, הספריה), האוזן השלישית, תולעת ספרים, מרכז הבאוהאוס, לוטוס, גלריה זומר, גלריה דרום, ארטורא, קפה 6B, סטודיו פונצ'או, רוני בר, מאיה בש, בוטיק 5, מלכת הכתה, קפה דינה, קפה אלכסנדריה, קפה יאפא, סלון ברלין, הצימר, סביח טשרנחובסקי. ירושלים: ספרים אדרבא, ספרים ברחביה, גלריה ברבור, צומת ספרים (מלחה), אוגנדה. חיפה: צומת ספרים (הספריה) באר שבע: עשן הזמן, צומת ספרים (אוניברסיטת בן גוריון)

    מחול22.2.10

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
13.12.09

חבר מביא חבר: מיכל רינות מראיינת את טל דרורי

את מבקריה היא מוציאה מדעתם עד שהם גונבים לה עבודות, את חבריה היא מאיירת ומשדכת להם חיות משונות, היא עובדת עם תאגידי תקשורת ענקיים אך זוממת על פרויקטים ביקורתיים שיחתרו תחתם, ובכל זאת נדמה שהאזרחית ט' מצליחה לשרוד בשלום. מיכל רינות עם טל דרורי בראיון סוחף…

את מעצבת אינטראקציה, מעצבת גרפית ומאיירת שחיה באיטליה ועובדת עם חברות תקשורת גדולות כמו גם על פרויקטים אינטימיים. אני רוצה לחזור אתך לתחנה הראשונה: למדת עיצוב גרפי בבצלאל; את עדיין מחוברת לדברים שעשית שם? חלק ניכר מהפרויקטים שעשיתי בבצלאל עסקו בתכנים פוליטיים ואני עדיין מרגישה מחוברת אל רובם, גם אם לא תמיד מבחינת העיצוב. פרויקט הדגל שלצערי נותר רלוונטי הוא "אלפון הכיבוש" שיצרתי במסגרת הקורס של דוד טרטקובר. האלפון כלל מושגים כמו "בקבוק תבערה", "מעצר מנהלי", "נוהל מעצר חשוד" וכיו"ב. מבחינה סגנונית בחרתי לעצב אותו כספר ילדים וזכור לי שדוד החמיא לי על הבחירה בשפת איור גסה ונאיווית, שתאמה לדעתו לסגנון האיור בארץ בשנות ה-50. אם זכרוני אינו מטעני לא מיהרתי להודות שהאיור המסורבל לא נעשה בכוונה! אגב, הפרויקט נגנב במהלך תערוכת סוף השנה לפי עדות השומרים על ידי מבקרים זועמים שהסתייגו מהמסרים שלו.

עם סיום לימודייך ב-1997 עבדת בחברת זאפה, אז אחת החברות הישראליות המובילות בפיתוח אפליקציות אינטראקטיוויות לאינטרנט. מה משך אותך לשם? בעיקר משכה אותי העובדה שלא ידעתי דבר וחצי דבר על התחום, אך גם ההייפ סביב החברה, הכאוס ששרר בה, האנשים שעבדו שם, בובת הספיידרמן שהשתלשלה מהתקרה והכלבים שהסתובבו בין הרגליים בזמן ראיון העבודה תרמו בהחלט לרושם החיובי שהמקום עשה עליי. מבחינה מקצועית הציב בפניי הממד האינטראקטיווי אתגרים חדשים שלא הייתי מודעת אליהם, כמו הצורך להביא בחשבון את התנהגות המשתמשים והתמודדות עם פורמט בעל מגבלות ואיכויות שונות מאלה של דפוס, מה שדחף אותי להעמיק את לימודיי בתחום.


ב-2001 נסעת ללמוד בבית הספר הבינלאומי לעיצוב אינטראקציה באיבראה שבאיטליה. עשית שם כמה פרויקטים מרתקים של "עיצוב ביקורתי”. על מה הביקורת? מרבית הפרויקטים עסקו בהשפעות שיש לטכנולוגיה בכלל ולטלפונים ניידים בפרט על התפקוד החברתי שלנו. ניסיתי לבדוק כיצד טכנולוגיה משנה את האופן שבו אנחנו תופסים מושגים כגון נוכחות וקשב. נחשפתי לראשונה לעבודתם של Dunne & Raby ולעיסוק הביקורתי שלהם בעיצוב ובטכנולוגיה. השפעתם ניכרת בפרויקטים שלי. בד בבד נמשכתי לעיסוק באופנה ולכן הפרויקטים שעשיתי במסגרת הלימודים השתמשו רובם ככולם באופנה ככלי לביטוי רעיונותיי.
Mass Distraction הוא פרויקט שהוצג בתערוכה שאצרו Dunne & Raby במוזאון ישראל. מדובר בסדרה של שלושה מעילים שמטרתם לעורר דיון סביב מושג הנוכחות בעידן שבו נוכחותנו הפיזית אינה מבטיחה את תשומת לבנו לסביבתנו הקרובה. בכל אחד מהמעילים שובץ טלפון נייד, שכדי להשתמש בו על לובש המעיל להישמע להוראות. כך לדוגמה רק לאחר שרכס הלובש את המעיל והתנתק כליל מסביבתו הוא יכול לענות לטלפון; אם ינסה להיחלץ השיחה תנותק. במעיל אחר ניתן לדבר בטלפון רק אם הלובש מעביר לחבר שלצדו משחק וידאו שנמצא בכיסו (שיחת הטלפון נמשכת כל עוד החבר לא נפסל במשחק). פרויקט אחר שנקרא Coniglio Hat הוא כובע בעל אוזני שפן שבתוכן זוג אזניות. הכובע מחובר לנגן מוזיקה, וכשמטים את אוזני השפן כך שיכסו את אוזני המשתמש הנגן מתחיל לנגן. כשהמשתמש זוקף את אוזני השפן המוזיקה פוסקת והוא נעשה קשוב לסביבתו. המטרה היתה לתת ייצוג פיזי מובהק למצב שבו שרוי המשתמש – אם הוא קשוב לעולם סביבו או מנותק ממנו.

במקביל לעבודה בתחום של עיצוב אינטראקציה יצרת את סדרת האיורים Bestiario, צלליות המורכבות משילוב בין אנשים וחיות. מה מבטא החיבור הזה ואיך הגעת לאיור? סדרת בסטיאריו נולדה ב-2005 בזמן שהשתתפתי בהכנת קורס קיץ עבור Architectural Association School of Architecture. נושא הקורס היה "חיות בלונדון", ובמהלך עיצוב האתר לקורס יצרתי דמויות שהן הכלאה בין אנשים שהעברתי עמם את הקורס לבין חיות שונות. משם התפתחה הסדרה ועד היום אני ממשיכה לחקור את הפוטנציאל שטמון בה. החיבור הצורני והקונספטואלי בין החיות לדמויות מסקרן אותי, מתהליך ההתאמה ביניהן ועד לתגובת המאויר לפורטרט ההכלאה שלו. מה שדוחף אותי כרגע לאיור הוא בעיקר ההנאה הצרופה שכרוכה באיור עצמו. בזכות עידודה ותמיכתה של חברתי המאיירת רות גוילי אני נותנת ביטוי מלא לתשוקה ישנה שלי.

את רואה קשר בין העבודות שלך בעיצוב אינטראקציה, כמו כובע השפן והמעילים, לבין האיורים? אני יכולה לראות איך המשיכה שלי לספר סיפור ולאפיין סיטואציות חברתיות מתבטאת בשני התחומים. את הפרויקטים באיבראה נהגתי לתאר כאיורים של מצבים שאנו נקלעים אליהם כתוצאה משימוש במוצרים טכנולוגיים יומיומיים. נדמה לי שגם במכלול האיורים שעשיתי יש בימוי ואפיון סיטואציות רגשיות, רק שהעיסוק הוא בזירה אינטימית הרבה יותר.

יש מקום לשני התחומים בחייך או שתצטרכי לבחור? כרגע אני מתמקדת בתחום האיור בעיקר בשל הצורך להתמקצע. אני מאמינה שבעתיד אמצא דרכים מעניינות לשלב את שני התחומים. עיצוב אינטראקציה בעולם המסחרי: עיצוב ממשקים, בניית תרחישים למוצרים ושירותים דיגיטליים חדשים – הם עדיין עיקר פרנסתי. עבודה עם תאגידי תקשורת משמשת מקור השראה למה שיהפוך, כך אני מניחה, לפרויקטים ביקורתיים על התחום…

והלפיד עובר ל: קובי פרנקו.

לראיונות נוספים לחצו כאן

תגובות

  • 01

    יוצרת מעניינת ומקורית ובעיקר אמיצה. מחכה בכליון עיניים לראות איך את מתפתחת כמאיירת. וגם ביקרות על התאגידים לא תזיק...

    סיגל13.12.09
  • 02

    מעניין. מה היא בדיוק עושה עם חברות תקשורת? בטח לא מייצרת להם מעילים סלולירים

    מאור13.12.09
  • 03

    פשוט לקנא

    צפנת15.12.09
  • 04

    העולם של לבחור בדבר אחד בלבד הוא ממש פאסה ולכן השאלה כולכך לא עדכנית. אפשר גם וגם בעידן שלנו ואפשר לעשות את שניהם - טוב. בהצלחה למרואיינת בטוח שתעשה את שני הדברים טוב ובמקביל

    שירה23.12.09
  • 05

    well done

    mark27.12.09
  • 06

    מוצלח ומעניין

    נועה29.12.09
  • 07

    היא משלנו! :-)

    דוד29.12.09
  • 08

    [...] להאמין בזה כל עוד אתה מגובה בטונות כישרון… המעצבת טל דרורי נפגשה אתו לשיחה על יצירה, תהליכי עבודה ומקורות [...]

  • 09

    [...] לסיום, מה תכניותייך להמשך? פתחנו השנה את "המעבדה לאינטראקציה" במכון הטכנולוגי חולון. המעבדה היא חלל ובית לכל הפעילות האינטראקטיווית במכון – כמובן לקורס הבינתחומי, אבל גם לחוקרים וליוצרים אורחים, לכנסים, להרצאות, לסדנאות, ל-residencies ולמה שעוד ייוולד. אנחנו רוצים שזה יהפוך לבית לתחום האינטראקציה גם מעבר לגבולות המוסד, ומזמינים הצעות לפרויקטים (בקרוב יצא Call for Proposals). בחודש הקרוב יתארחו במעבדה שלושה יוצרים מחו"ל, תיפתח בה סדרת הרצאות, ותתקיים בה סדנה של חוקרים מהאיחוד האירופי בתחום הסאונד האינטראקטיווי. בתוך כל זה אני מקווה למצוא זמן לפרויקטים הבאים שלי, אמן! והלפיד עובר ל: טל דרורי. [...]

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
6.9.09

הסעודה האחרונה

מבקרת האמנות רותי דירקטור התמנתה לאצור את הגלריה של בצלאל בת"א, ומשם היא תוכל גם לרענן את סצנת האמנות בבחירותיה. התערוכה הראשונה תיפתח ב-10 בספטמבר ותישא את השם "ארבע פתיחות באמנות ישראלית": פתיחת שולחן, פתיחת דף, פתיחת פצע ופתיחת שיר.
האמנים המשתתפים: משה גרשוני, ביאנקה אשל-גרשוני, פנחס כהן-גן, יצחק גולומבק, מיכל נאמן, דרורה דומיני, ארז ישראלי, גל וינשטיין, עדי נס, דוד עדיקא, אורי גרשוני, גיא בן-נר, אלי פטל, ברק רביץ, אריאלה פלוטקין, שי יחזקאלי. גלריה בצלאל, סלמה 60, ת"א. עד 17 באוקטובר.

בתאריך 10.9 נפתחת גם עונת התערוכות בארץ, ובהן: 27 תערוכות במסגרת מנופים בירושלים, ובת"א: יהודית סספורטס בזומר, ציבי גבע בנמל יפו, אביבה אורי בגורדון, גדי דגון בתאטרון תמונע, עץ/משפחה בביתן הלנה רובינשטיין, ArtTlv במתחם נחושתן, מיכל קול בפלורנטין 45 (ובמוזאון ינקו דאדא בעין הוד), קבוצתית בחללית ובמשרד ועוד ועוד…

תגובות

  • 01

    הולך להיות מגניב

    noam9.9.09

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
26.7.09

שבירת כלים

"עיצוב שיעלה את הביטחון העצמי לנשים מעסיק אותי", מעידה וילהלמינה סוקול כשהיא נשאלת על פרויקט הגמר שלה במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל: פרוטזות חרסינה לנשים. הפרויקט והסרטון שמלווה אותו מדיפים ניחוח מדע בדיוני ומציתים את הדמיון. נכות היא נושא שנגע בכל תחומי העיצוב בשנים האחרונות, אסתטית ופונקציונלית כאחת. כך למשל זכינו לראות את הדוגמנית חסרת הרגליים אמילי מולינס בעבודתו של האמן מת'יו ברני כנמרה המהלכת על רגלי זכוכית.
"רציתי לעצב מוצר שיתערב בגוף. תחום הפרוטזות מאוד לא מפותח מהזווית המגדרית, אין משהו שהוא ממש נשי חוץ מהחיקויים ליד אמיתית. הבנתי שחיקוי המציאות הזה גורם לאי-נוחות. הוא לעולם לא ייראה כמו הדבר האמיתי. בדרך כלל אנשים צריכים כמה רגעים כדי לקלוט ואז הם נבהלים."
למה חרסינה?
עברתי תהליך ארוך וחיפשתי חומרים חדשים לתחום. בסוף הגעתי לחרסינה. הסתכלתי הרבה על בובות חרסינה; על התנועה האצילית שהן עושות, על עיוות הפרופורציות, על האצבעות הקצרות… החומר הזה מתאים בגלל הקלות, הערך ההיסטורי-תרבותי והשבריריות. החרסינה מחייבת התנהלות זהירה ומודעת בחלל".
הפרויקט יכול לדעתך להשתלב בחיי היומיום?
אף שלא מעט אנשים העידו שהם רוצים פרוטזה בולטת שלא סתם מחקה יד, צריך שתהיה פתיחות גדולה יותר בינינו לעולם הנכים, וגם בין הנכים לבין עצמם. צריך לזכור שזו תפיסה חדשה לגמרי. לדעתי רוב הנכים שדיברתי אתם קצת מתקשים לעכל את זה.
תערוכת סוף השנה של בצלאל פתוחה לקהל הרחב עד 31 ביולי.

תגובות

  • 01

    סתם פרוייקט, סתם מעצב(נ)ת. כ"כ רחוק מלהיות פרקטי, הסרט שלה מחריד בעשייה שלו ובאמירה, התפיסה חדשה משום שהיא לא רלוונטית וחסרת צידוק. שלל רב של פרויקטים מוצגים בימים אלו בתערוכות ברחבי הארץ מכולם בחרתם להציג דווקא את הפרוייקט המיותר והחסר ערך בעולם המוצר-תעשייה-עיצוב.

    זואי28.7.09
  • 02

    זואי שלום, ביום ראשון תעלה ביקורת של אריה ברקוביץ על שלל תערוכות הגמר - נקווה שזה יקלע לטעמך

    admin29.7.09
  • 03

    זואי, תלמדי דבר או שניים לפני שאת מעיזה לפתוח את הג'ורה שלך את יכולה להתחיל בלימודי קריאה לאמנית לא הייתה שום כוונה להציג פרקטיקה יש באמנות ובעיצוב הרבה מעבר לפרקטיקה ובפרוייקט הזה ערך חברתי שהוא ודאי וודאי יותר מזה את יכולה להמשיך בלהבין שדווקא פרוייקט שהוא ל-א הכסא/השולחן הסטנדרטים שעשויים מפלסטיק מזיק לסביבה הוא הוא שצריך לקבל תשומת לב ופרסום אחרי שתביני את זה, תשקלי להגיב

    טליה29.7.09
  • 04

    גם אני אהבתי את הפרויקט

    נורית30.7.09
  • 05

    זה ווירדי מדי בשבילי אני בעמדת זואי רק בלי העלבונות

    מאור30.7.09
  • 06

    טליה, האמנית כפי שאת מכנה את המעצבת הציגה/סיימה לימודי עיצוב תעשייתי- במידה והפרוייקט היה מוצג במחלקה לאומנות ניחא, אולי אז היינו מסכימות. במחלקה לעיצוב תעשייתי "לדבר על" זה מספיק, אבל לא מצטיין!! פרובוקציה תמיד מצטלמת/נשמעת טוב ואין שם גרגר של ערך חברתי/חשיבה על האדם הפגוע אלא רק דיבורי סרק על דימוי גוף, נו באמת בשביל זה לומדים 4 שנים לעצב מוצר/תעשייתי בשביל לא להתחשב בצרכים של אנשים אלא לדבר עליהם??? זאת תגובה אחת יותר מדי עבור הפרוייקט המיותר הזה.

    זואי8.8.09
  • 07

    זואי על מה את זועמת? אם היא מכנה עצמה אמנית היא יכולה לדון בתיאוריות לא פרקטיות ולעשות אמנות גם אם היא בוגרת עיצוב תעשייתי - מספיק עם המגבלות והחוקים התמוהים. זה פרויקט יפה וזהו (גם אם מאחורי זה מסתתרת אמנית שאדישה לנכים)

    צבי גל10.8.09

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
19.3.09

ראיון קצר עם Dag-designLab

טל מור ושלומי אזולאי, שני בוגרי בצלאל ופרויקט d-VISION, משתפים פעולה כבר למעלה משנה בסטודיו DAG-designLab, הפועל בדרום תל אביב. שם הם מעצבים כאוות נפשם מוצרים מדליקים, מאריזת קרטון חלב חדשנית ועד לשולחן בהשראת השבר הסורי-אפריקאי. המגזין הנחשב Designboom הקדיש להם רולר שלם, ונראה שהם הולכים להיות הדיבור הבא. תפסנו אתם מילה.
מקמו את עצמכם :
השראה או השקעה? השראה
חתרנות או תחרות? גם וגם
הומור או אמירה? הומור
מינימליזם או בלגניזם? מינימליזם
פריט אספנות או מאס-פרודקשן? מאס-פרודקשן
אסתטיות או פונקציונליות? שניהם
חרדה או הדחקה? הדחקה
עיגול פינות או שיוף זוויות? שיוף זוויות
יצירתיות או יצרנות? שניהם
קבלת שבת או סופשבוע גיהינום? קבלת שבת
כלב או חתול? כלב
קפה או דרינק? גם וגם
ציני או נאיווי? ציני
חומר או רוח? חומר
הפרויקט שאתם עובדים עליו כעת: סיכול הגרעין האירני
הפרויקט שאתם הכי גאים בו: פיתוח הגזר הגמדי
מקורות השראה: בעיקר ביטאון חיל האוויר
מהי הצלחה? להתפרסם במגזין reDesign

תגובות

  • 01

    מגניב. בעיקר החלב

    אלינור10.3.09
  • 02

    אני מכיר את החבר'ה השדים האלו והם היו צריכים לבחור בבלגניזם ולא מינימליזם...

    מאיר11.3.09
  • 03

    גם דיזייןבום וגם רידייזן - די שיחקתם אותה גאיי'ס

    איתמר11.3.09
  • 04

    הפתרון של השעון על דברי דואר- מבריק

    גלי11.3.09
  • 05

    שמאלנים צאו מהבועה

    קובי12.3.09
  • 06

    מוכשרים שד

    רונית17.3.09
  • 07

    ME LIKE

  • 08

    מדליקים, נייס

    מקסים29.3.09
  • 09

    מצטרף לקובי, שולחן שבור, נו באמת

  • 10

    שלומי תעשה לי ילד

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
19.2.09

ביקורת בונה: בעקבות האור

גופי התאורה החדשים של המעצב הישראלי יעקב קאופמן – יותר משהם מיועדים להאיר, הם אובייקטים פיסוליים המהווים נדבך נוסף בתהליך ארוך שקאופמן חוקר זה שנים רבות. קאופמן, מבכירי המרצים לעיצוב בבצלאל, עוסק שנים במתח שבין עיצוב ואמנות. בעבודותיו הלא מסחריות הוא חוקר את המבנה הצורני של האובייקט ואת תכונותיו, ומפתח מהם שפה אסתטית צורנית ותפקודית, המובילה ליצירת סדרות של אובייקטים חדשים ומקוריים. גופי התאורה החדשים שיוצגו בגלריה החדשה ביפו הם המשך לתערוכת "המוקטנים" שהציג לפני כשנתיים בגלריה פריסקופ, ולסדרת הכלים שיצר מתוך סירי אלומיניום, ומאזכרים את גופי התאורה "המבקרים" שהוצגו בשנת 2000 במוזאון חיפה. באותה רוח ניסיונית, גם גופי התאורה הנוכחיים הם תהליך עיצובי, מחקר שהתוצאה שלו הוא עושר צורני מלא דמיון יצירתי, וכדברי המעצב: "סנסציה ויזואלית". גופי התאורה נוצרו בתהליך עבודה ידני שמחקה תהליך ייצור תעשייתי ברמה ראשונית. האובייקטים נראים גמורים ולא גמורים, מוצרים בעלי אופי ותכונות אנושיות. במקביל לתערוכה כאן יוצגו כמה גופי תאורה מאותה סדרה גם בגלריה הלונדונית The Aram gallery. הגלריה החדשה, הצורפים 15, יפו. פתיחה: 26.2.09.

תגובות

  • 01

    נראה מעניין, רק חבל שזה ביפו (רחוק לי מדי)

  • 02

    היתה לו חשיפה בכל העיתונים ולא נראה שיש לזה הצדקה

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
7.10.08

ביקורת בונה: הילוך שני, תערוכת בוגרי תואר שני בבצלאל

תערוכת בוגרי "אודות עיצוב" במסלול תואר שני בבצלאל מחדדת את הפן האקדמי של העיצוב, תוך ניסיון להגדיר מחדש את מעמדו ואת תפקידו של המעצב. הסטודנטים והמרצים התמודדו עם השאלה הקלאסית: האם עיצוב צריך לענות על צורך או שאולי תפקידו בהטמעת העיצוב בתחומים אחרים? על פי תוצאות התערוכה נראה כי המוצרים הולכים ונעלמים, וכי את מקומם תופס הדיון התאורטי פילוסופי. ממעט המוצרים שמוצגים עולה תחושה של עייפות ומיחזור רעיוני. נראה כי התנעה בהילוך שני לא היתה רעיון כל כך טוב אחרי הכול. אוצרים: פרופ' עזרי טרזי, אילנית כבסה כהן, איל אליאב. בית בצלאל, סלמה 60 ת"א. עד 18.10

תגובות

  • אין תגובות, למה אתם מחכים?

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.

תגובות אחרונות

עוד