האיש הבוער
למי שעוד לא שמע על פסטיבל The Burning Man – תתביישו! ולאלו שכן – "אמן סודי", מי שפקד את האירוע במשך שש שנים, מקווה לחדש לכם דבר או שניים רגע לפני שהאיש שוב יעלה על המוקד
ב-1986 נוסד פסטיבל האיש הבוער (ובמקביל גם קבוצת האמנות הישראלית "זיק") כשלארי הרווי וחברו ג'רי ג'יימס הקימו פסל עץ על חוף הים בסן פרנסיסקו ושרפו אותו (האגדה מספרת שלארי פשוט התעצבן על האקסית שלו ורצה לסמל בצורה כלשהי את סיום היחסים ביניהם). באירוע הראשון נכחו כ-20 אנשים, ועוד 20 הצטרפו בריצה כשראו משהו גדול בוער על החוף. בשנה שעברה, ב"עיר הסלע השחור" (שנמצאת במדבר הסלע השחור) שבמדינת נוודה בארצות הברית, היכן שהאירוע מתרחש משנת 1991, היו יותר מ-40 אלף משתתפים.
אז מה הוא בעצם הפסטיבל ואילו עקרונות מנחים אותו?
השתתפות – פסטיבל האיש הבוער הוא אחד הפסטיבלים והאירועים הגדולים בעולם שאינם מסחריים (הדברים היחידים שאפשר לקנות בפסטיבל הם קרח וקפה, שמוכרים מארגני האירוע; הרווחים נתרמים לפרויקטים קהילתיים בסביבה), שמשלבים אמנות, מוזיקה ויצירה, והוא מונע ברובו על ידי "תוכן משתתפים" (user generated content – מושג רווח באינטרנט). אין דרישות או הגדרות מוקדמות בשביל להשתתף. כך לדוגמה באחת הפעמים הכנו כמה מאות עוגיות מזל סיניות (עם עתידות מפרי מוחנו הקודח), וחילקנו אותן תוך כדי אינטראקציה עם שאר משתתפי האירוע. הפסטיבל משמש כמין פלטפורמה פתוחה שמעניקה למשתתפים מרחב (גדול מאוד), שירותים כימיים (חשוב מאוד) וחוויה עוצמתית, כל זאת בתמורה לכרטיס שמחירו נע בין $175–$300 – כשעל כל משתתף מוטלת האחריות לדאוג לעצמו למים, למזון, למחסה ולכל דבר אחר שחפצה בו נפשו. אם אתה במקרה דייג מאורגון אז אתה מביא כמה טונות של טונה וסלמון טריים במכולות קירור, ומגיש סושי ודגים בגריל כל השבוע. כמה זה עולה? לא עולה. נחמד לתת משהו בתמורה למשהו אחר (בנקודה זאת קפה שחור עם הל מהארץ עושה עבודה נהדרת למקרה שאתם פוגשים את מחנה טונה בפסטיבל).
נתינה – אין כסף בפסטיבל. נותנים כי זה כיף, נותנים בתמורה לדברים אחרים. סחר חליפין פשוט מראשית האנושות. אפשר תמיד לתת מעצמך: בדיחות, מחמאות (לא מזויפות), שיר, ריקוד והופעה (יתקבלו בברכה). בעולמנו החומרי הרבה אנשים לא מודעים לכך שגם כשאין להם – יש להם (עמוק, אם חושבים על זה).
מתנות – ממצתים עם סמל האיש צבועים במלאכת יד ועד לתליוני נירוסטה בחיתוכי לייזר שאנשים מכינים בבית בשביל לחלק ולהחליף בפסטיבל עם משתתפים אחרים. הפסטיבל מעודד מאוד להסיר כל סמל למסחריות, לפרסום, לחסות. הפסטיבל מבקש לכסות את שמות חברות ההשכרה שעל הרכבים, ואין אפשרות להציג שלטי פרסום או לפרסם חסויות. במקביל, האיש הבוער הוא מותג דומיננטי, תופעה מעניינת מאוד בפני עצמה.
חוויות/אירועים – רוצים להקים מועדון ריקודים ל-3,000 אנשים? נהדר! רוצים להעביר סדנות s&m, יוגה בזריחה והכנת וודקה? הכול הולך. רק תיצרו במסגרת האמצעים העומדים לרשותכם (ורק בשביל לסבר את האוזן: כדי להקים מועדון ל-3,000 איש באמצע המדבר הורם ליין של מסיבות בסן פרנסיסקו וגויסו 60 אלף דולר. הכסף הושקע בשבוע הפסטיבל במדבר – היה נהדר, אפילו נשארתי עוד שבוע לעזור לסגור ולפרק את המועדון).
ביטוי עצמי רדיקלי – כל אחד יכול לעשות, להביע, ליצור ולתת כל דבר שהוא רוצה, כל עוד הוא לא פוגע באנשים אחרים ומכבד את זכויותיהם. במקרים כאלה – המדבר הוא גדול, ואם אנשים מסוימים לא בקטע של יוגה או חתונות הם תמיד יכולים ללכת למסיבות הזימה בצדה האחר של העיר (העיר מתוכננת בצורת מעגל, כשפסל האיש הבוער, ששורפים אותו בסוף השבוע, נמצא במרכזו. קוטר המעגל במלואו הוא כשלושה ק"מ). אם אתם לא מרגישים בנוח לראות אנשים עירומים מסתובבים כל השבוע מול עיניכם – אל תבואו (אף שאחרי כמה ימים מתרגלים).
הסתמכות עצמית תוך עידוד לשיתופי פעולה ולבניית קהילות – הפסטיבל מעודד כל אחד לגלות את עצמו ולהסתמך על המשאבים האישיים העומדים לרשותו בראש ובראשונה תוך יצירה, קידום קהילות חברתיות והגנה עליהן. הרבה דיונים והרצאות בנושא שמעתי ב"קפה המרכזי", אחד ממקומות המפגש המרכזיים בפסטיבל, היכן שמלבד מכירת קפה יש גם הרצאות, הופעות, תצוגות אופנה, יוגה, ריקודי קפוארה וקונטקט וכל מה שהמשתתפים יזמו. כך גם הפרויקט המדהים של קבוצה שהגיעה מבלגיה והקימה פסל/מועדון/חלל בעזרת צוות של כ-40 משתתפים, שבראשם עמדו שני מעצבים. הפרויקט היה אחד המרשימים בתולדות הפסטיבל, ובסופו הם כמובן שרפו אותו.
אחריות אישית ואזרחית – כל משתתף אחראי למה שהוא יוצר ולהשלכות שלו. כשפוגשים אנשים השאלות הבסיסיות שנשאלות הן לרוב "אתה צמא?", "יש לך מים?" (כמו בכל עיר שתושביה צורכים כמויות בלתי נדלות של חומרים משני תודעה). יש גם ברדק ועימותים עם שכנים, ולכן על כל משתתף האחריות הבסיסית האכפתית לעזור ולהיות מעורב: "אנחנו עושים את העולם אמיתי על ידי פעולות שפותחות את הלב".
החוויה כמרכיב מרכזי – החוויה הבלתי אמצעית היא אחת מאבני היסוד של תרבותנו. המטרה היא להתגבר על מחסומים של כל אדם עם עצמו ועם זולתו, ולחפש שותפות וקשר עם עולם הטבע.
ולבסוף, "לא משאירים עקבות" – אחד העקרונות המרכזיים באירוע: מה שהבאתם לפסטיבל הוא גם מה שאתם מחזירים הביתה בצאתכם ממנו, כולל הזבל. בסוף כל שנה ועדה מטעם המדינה עוברת ומוודאת שהפסטיבל עמד בתקנים, לפני שמתקבל אישור לקיים את הפסטיבל הבא. כמו כן, הפסטיבל מפרסם מפה שסוקרת את רמת הלכלוך שנותר במקום האירוע בסופו (בסריקות שנעשו כמות הזבל שנמצאה לאזור של 150 מ"ר לא ממלאת אפילו שקית קניות קטנה).
האיש יבער השנה ב-6.9. הגפרורים שלי לשנה הבאה כבר מוכנים – מה אתכם?
והנה קצת טעימות:
- הקבוצה הישראלית בפייסבוק, שנערכת לקראת הבאת הפסטיבל לאזור ים המלח בשנה הבאה.
- פרומו לסרט הדוקומנטרי של אודי אהל על הפסטיבל.
הכותב והצלם הוא אמן (סודי), צלם ובוגר טרי (ויצירתי) של המחלקה לעיצוב (תעשייתי) במכון הטכנולוגי חולון
באמת מדליק
שמענו גם שמענו ולשם בדיוק אנחנו רוצים להגיע!
מה מדליק
אני אשמח לעזור כדי להביא את היוזמה הזאת גם למדבר שלנו...למי לפנות?
חבורת משוגעים - גט א-לייב
עזבו מדליק לא מדליק - למי יש אש ? - נעם - בסוף הכתבה יש את הלינק לקבוצה בפייסבוק וניתן ליצור קשר עם המארגנים בשביל להשתלב בחיים. - דביר (אולי נתן דביר שיהיה איתי גם בפסטיבל ?!) - זה חלק מהחיים שלנו, חוויה מאו מעניינת ומעצבת...אז כן, we got a piece of life - a really good one !
נשמע כמו חוויה מדליקה!
גט א-לייט ! אנד סטארט סאמטינג....פור קרייסט סאייקס.... אני אשמח לרכב שם על אופניים אבל לא כל כך בעד שריפות ועניינים
דורון ודביר - זה בעצם הקטע - להשיג חיים. ועניין השריפה זה כמו טקס זן בודהיסטי שאומר אל תצמד ליצירה שלך, תהנה מהעשייה אבל בסוף - הכל נעלם. וכמו שכתוב כאן שקית ניילון לא נשארת כך שהם סביבתיים אני בעד - ותודה על הכתבה היפה
[...] ברקוביץ': כותב במגזין, אחראי על מדור הביקורת יוצרים מוערכים: אקילה קסטליונה, יעקוב קאופמן, רפי לביא, [...]
מגניב, אדיר