ראיון עם האדריכל אלפרדו ברילמבורג, קראקס
Alfredo Brillembourg מרצה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, עיר הולדתו, שם הוא גם מנהל יחד עם שותפו Hubert Klumpner פרויקט אקדמי בשם: The Slum Lab. שניהם חיים ועובדים בקראקס, ונצואלה, וייסדו את קבוצת Urban Think Tank, המשלבת בין מחקר לבין הצעת פתרונות חדשניים וישימים לסביבה המאתגרת של ונצואלה. ראיון על אידאליזם, אקטיביזם, תהליכים רב תחומיים ואדריכלות.
נגה ונדב לסר
נולדת בניו יורק, ושותפך הוברט קלומפנר נולד באוסטריה. מדוע בחרתם בקראקס, ונצואלה?
נולדתי בניו יורק כשמשפחתי עברה לארה"ב, ואחר כך חזרנו לוונצואלה. התפיסה שלי את המרחב האורבני התפתחה בשנותיי כבן עשרה בקראקס, העיר הפכה ללב ולנשמה שלי. מאוחר יותר למדתי בניו יורק, תחילה בקולג' ואחר כך באוניברסיטה, תואר ראשון באמנות ואדריכלות, ולמעשה לא עזבתי מעולם. אז חלק ממני עדיין נמצא בניו יורק ובאוניברסיטה, שבה הוברט ואני מלמדים ושבה הקמנו את The Slum Lab. הוברט ואני חזרנו לקראקס ב-1986. מאחר שהיו אלה שנות התפתחות כלכלית, שנות הנפט, חשבנו שנוכל לבנות הרבה דברים, אולם לאחר זמן קצר הוסתה ההתעניינות שלנו למאבקים פוליטיים, לאקטיביזם, למציאות של עיר שונה ממה שלימדו אותנו באוני' קולומביה. למעשה למדנו מחדש את המקצוע שלנו, ותחום המחקר שלנו הפך להיות העיר הלא פורמלית. מאז התפרשנו גם למקסיקו סיטי ולפראיספוליס, שכונת עוני בלב סאו פאולו, ברזיל. דרך החשיבה החדשה שלנו נוצרה ועוצבה על ידי מאורעות ותהליכים שחווינו באמריקה הלטינית.
פאולו מנדס דה רוצ'ה (Paulo Mendes da Rocha) ואוסקר נימאייר (Oscar Niemeyer) הם שני אדריכלים דרום אמריקאיים גדולים ובעלי חזון שלא עזבו את מדינתם (ברזיל) למרות הצרות שחוו בתקופת הדיקטטורה. אני לא רוצה לחזור על הטעות של אדריכלים מקומיים שעזבו את ארצם ולא חזרו מעולם. קולהאס (Rem Koolhaas) אמר שגבולות הם טפשיים, אבל אני חושב שהנושא הוא התערבות מקומית, להיות משהו באופן מקומי. כמו אבי, חוויתי גם אני גלות עצמית פעמים רבות. הגלות מביאה אותך לחשוב על השורשים שלך ועל ארצך כל הזמן.
כיצד אתם מתמודדים עם המצב הפוליטי בוונצואלה? יש בה שלטון בעל אוריינטציה שמאלית חזקה, ואילו משרדכם פרו-מערבי
אנו עובדים בתחושה של שליחות ודחיפות. העיצוב שלנו אינו עוסק בתהליך העיצוב אלא בעיצוב התהליך. זו אוריינטציה ממוקדת תהליך, ואנו לרוב במצב פוליטי מורכב מאוד. כך היה כשחזרתי לוונצואלה בגיל העשרה. עברתי שתי הפיכות צבאיות, אבי עזב ב-1958 לאחר הפיכה אחרת, והייתי עד ליציאה מדיקטטורה ולכמה נשיאים זמניים. יש בספרדית משפט שפירושו "עוד מאותו דבר". ייתכן שהיום יש לכך הקשר אחר. ונצואלה מתחברת לכמה עמדות מעוררות מחלוקת, אולם הוברט ואני הגענו להסכמה שאנו אדריכלים ולא פוליטיקאים. אנחנו יודעים לבנות דברים, לדבר על תשתיות, על גידול ערים, אנו מתמקדים בטכנוקרטיות, בפעולה בת קיימא, בתהליכי גידול לא פורמליים או בכל דבר אחר. במקצוע שלנו צריך להיות בעלי מומחיות, והמומחיות שלנו היא ליצור אבטיפוס לסוגים של בניינים, ליצור מרכזי נוער, אולמות ספורט ורטיקליים, מרכזי רכבלים, ודרכים חדשות להתמודדות עם עיר הנמצאת בלחצים של עוני ועושר קיצוניים.
העבודה שלכם אידאליסטית מאוד. כיצד אתם מצליחים, תוך ביצוע עבודות רבות עבור מלכ"רים ועמותות, לשרוד ולבצע אדריכלות טובה?
השאלה קושרת כמה דברים: 1. קראקס – עיר בעייתית, הנעה לכיוון של מגלופוליס; 2. העיר סובלת מעליות ומורדות כלכליים, בגלל שינויים במחירי הנפט והסחורות, דבר שיוצר משברים נוספים; 3. ראשי ערים ופוליטיקאים מתחלפים תדיר ולכן הזמן הוא נושא משמעותי; 4. אמנם כרגע עובדים אתנו עוד עשרה אנשים, אולם המשרד הוא הוברט ואני, ואנחנו לוקחים אותו אתנו, בשטח. אנחנו אנשי מכירות מדלת לדלת. זה אידאליסטי משום שאנחנו מאמינים שביכולתנו לשנות את העולם ולחבר בין חברות, שביכולתנו לגשר בין עושר לעוני. אנחנו חושבים שהאדריכל לא רק מייצר צורה, אלא שהוא גורם מתניע, גורם מחבר, סוכן חברתי. כל מה שצריך הוא מחשב, רעיון וחלום, כדי לראות איזה סוג של מבנה אפשר ליצור והיכן. באוניברסיטה לימדו אותנו היטב כיצד ליצור פתרונות פוטושופ מהירים, ואנחנו אוהבים את שיטת המונטאז', אנחנו מאמינים שהיא מאפשרת לפתוח את מבטם של אנשים לחזון שהם לא הכירו. אנשים כיום אינם יודעים אפילו באיזה סוג של עיר הם רוצים לחיות, הם לא יודעים כיצד להשתמש בעיר, הם לא מבינים מה נגיש להם ומה הם רוצים ומסוגלים לקבל ממנה. זו משימתו של האדריכל, לגשר בין אפשרויות ורצונות.
העבודות עושות שימוש בפרויקט בסיסי ומשתמשות בו כפלטרפומה לשימושים שונים. האם זו החלטה מודעת, או משהו שפשוט נוצר תוך כדי ניסוי וטעייה?
אתן את פרויקט הר הקסמים (Magic Mountain) כדוגמה. הכל התחיל ברעיונות לשאלה כיצד אפשר להחדיר מערכת תחבורה לאיזור הררי בקראקס. עבדנו עם עמיתינו ומנהיגים קהילתיים, הלכנו לחפש מיקומים טובים. ידענו שיש רצון פוליטי לפתח כבישים, ושהדרך היחידה לעודד עיור היא לסלול כבישים. התחלנו לנתח את האזור כאילו הוא בניין אחד בגודל הר. ואם זה בניין אחד והכלל הוא שבכל בניין מעל ארבע קומות צריך להתקין מעלית, איזו מעלית תתאים לבניין בגודל הר שבו 40 אלף תושבים? חשבנו על סוג של רכבל או רכבת כבלים. התחלנו ליצור קולאז'ים עם מערכות כאלה ושלחנו אותם לפוליטיקאים מקומיים, לעמיתים שלנו ולמנהלי מלכ"רים ומנהיגים מקומיים, שהציגו את הרעיון לקהילות שלהם וארגנו פגישות קטנות על ההר. במקביל עבדנו על אקטיביזם קהילתי, פיתחנו תאוריה, מיפוי ובניית תאוריה, וגם יצרנו קשר עם Doppelmayr, חברת רכבלים אוסטרית, והתייעצנו אתם אם הרעיונות שלנו אפשריים. הם אמרו לנו לשכוח מרכבת הכבלים וללכת על רכבל. לרוע המזל, ראש העיר העליון של קראקס בזמנו (2000) היה מהאופוזיציה. ניסינו לעבוד דרכם, אך הממשלה המרכזית התערבה והשתלטה על התוכנית. יצאנו החוצה ואפשרנו לזה לרוץ ברמת המנהיגים המקומיים והקהילה. קישרנו אותם עם Doppelmayr וניסינו למזג בין הצדדים. פרויקט זה הוא דוגמה טובה לדרך שלנו לאחד בין תאוריה ופרקטיקה. עבדנו באופן אינטנסיבי עם רודי באואר משווייץ ועם Topotek1, ברלין, חברה לאדריכלות הנוף. נראה שאנשים אלה הולכים אתנו מפני שהם מאמינים במחויבות שלנו ומבינים שכדי ליצור חזון כלשהו עליהם לעבוד על פרויקטים שאינם למטרות רווח.
חלק ניכר מעבודתכם אינו מתאים להגדרה המסורתית של עבודת האדריכל. כיצד זה מתיישב עם התפקיד האסתטי המסורתי של האדריכלות?
בפרויקט הר הקסמים, שבו 70% מהרכבלים ומתחנות הממסר בנויים וקו חשמלית פועל באופן חלקי, רוב הנחת החומרים נעשה באמצעות מסוקים, כדי להקטין למינימום את הפגיעה במורפולוגיה של המגורים על צד ההר. היה צריך ליישב מחדש את התושבים שפונו בגלל הנחת התשתיות, אז יצרנו פרויקט שני על הקרקעות הזמינות בשיפולי ההר, ששם רכשה חברת המטרו קרקעות. לאחר מחקר ראשוני, הצענו לחברת המטרו ליצור באתרים שבהם יתחברו הרכבים עם קו המטרו מרכזי בריאות, מעונות יום, מעונות לקשישים, תחנות משטרה, ושיכוני מגורים מתקדמים שהם פרשנות של יחידת המגורים – Unite d'Habitacion – של לה קורבוזיה (Le Corbusier) במרסיי, בשילוב הפאבלות (שכונות עוני שנוצרות כתוצאה מבנייה לא חוקית מסביב לערים הגדולות). שילבנו יחידות מגורים עם חללים חברתיים בקומות שונות של המבנה, וכן גשר ציבורי ומדרגות שמאפשרים לחצות את הבניין כמו רחוב ציבורי. כך לקחנו את העיר האופקית והפכנו אותה לאנכית. השתמשנו בהר הקסמים כדי ליצור עניין, כדי לחבר את העיר בדרכים חדשות, והפרויקטים הללו – החדרת מערכת תחבורה להר ויישוב מחדש של התושבים שפונו – נבנים אחד באמצעות השני.
אתם שמים דגש רב בשימוש בסרטים במסגרת עבודתכם
בתחילת דרכי בקולומביה לקחתי קורסים אחדים בקולנוע. אני עושה שימוש בסרטים לא רק כאמצעי הקלטה ושימור, אלא גם כמו שעשו Team 10 כשהקליטו את כל הפגישות שלהם. לכן אנו קוראים לקבוצה שלנו Urban Think Tank, אנו רוצים להפריד בין האישיות שלנו ולהפוך את התהליך לקולקטיבי יותר, לקבל השראה וגם ללמוד מהכישלונות. אנחנו רוצים לא רק ללמוד ולתת פרשנות לבית החצר בדרך מודרנית פונצקיונלית, אלא גם לאפשר תהליכים של מה שאנו מכנים "הבית הגדל", הדרך שבה בית יכול להיות עמיד ולגדול ולהשתנות לאורך זמן. הדבר נובע במידה מסוימת מפרויקטים כמו שיכוני Previ של אלדו ואן אייק (Aldo van Eyck) בלימה, פרו, ופרויקטים אחרים בשנות ה-70, כמו של ג'ון טרנר (John Turner). אנחנו משתמשים בסרטים כדי להקליט וליצור ארכיון של תהליך קולקטיבי, שמטרתו ליצור עבודה אדריכלית בנויה.
מעניין לאללה. רואים שהם תמיד בתנועה מתמדת של חיפוש ושיפור.
הם נשמעים מדהימים כל כך לא פשוט להתמודד עם הביורוקרטיה בונצואלה. מניסיון...
מאד מעניין חבל שלא הבאתם קצת יותר תמונות שנתרשם מהפרויקטיים המסקרנים
היה מעניין לקרוא יותר על מעבדת העוני בקולומביה יוניברסיטי