25.4.10
חבר מביא חבר: קובי פרנקו מראיין את רחל דהן
קובי פרנקו שאל את היוצרת רחל דהן על המתח שבין דו-ממד לתלת-ממד ("מרתק אותי הקשר שבין חומר לבין הייצוג או הסימון שלו. מבחינתי כל דימוי דו-ממדי בא לייצג את העולם שלנו ואת תלת-הממדיות שבו"); על אימהות טרייה לבנה אורי ושילוב עבודה ("בניתי לו לא מעט צעצועים אנטי-'שילביים' ומבחינתי זו יצירה לכל דבר"); ועל יחסה לחומרים ("דבק הוא חומר שמעורר תלות, אתה צריך לסמוך עליו שידביק, ואילו תפירה או מסמור הם הרבה יותר נאמנים").
"זה כמו שיחה, גם בעבודות היותר גדולות יש עבודה ברזולוציה גבוהה שמאפשרת אינטימיות, התקרבות וגילוי פרטים גם במיקרו. זה מה שהופך את זה לאינטימי בעיניי."
את בעלת תואר ראשון מהמחלקה לתקשורת חזותית ותואר שני מהמחלקה לאמנות, שניהם בבצלאל. כיצד מתבטאים העיצוב והאמנות בעבודתך?
ראשית, למען הגילוי הנאות, לא סיימתי את לימודי התואר השני (נשארו כמה חובות עיוניים). מבחינתי תמיד עשיתי את שני הדברים באיזושהי דרך. בלימודי התואר הראשון עבדתי באופן שהתפרש רבות כאמנותי, ואילו בלימודי התואר השני "הואשמתי" לא אחת בעיצוביות יתר. אני די עסוקה בלא להגדיר את המצב. פניתי ללימודי האמנות כדי להכיר קצת יותר את העולם הזה ולבחון את התאמתי אליו ואת התאמתו אליי. התגעגעתי למערך של ביקורת והפריה הדדית כמו בימי התואר הראשון. מצאתי את עולם האמנות בלימודי התואר, לפחות בחוויה שלי, סגור, עסוק בעצמו ולא ממש מקבל את הערבוב הזה שאני מתקיימת בו. אני מגדירה את עצמי אדם שיוצר, מעניינים אותי הרבה תחומים בתוך יצירה. באותה המידה יכולתי לפנות ללימודים גם במחלקה לעיצוב תעשייתי או צורפות. אם אתה יוצר יצירתי ויצרי זה יתבטא בכל תחום בחייך, בין שזה עיצוב גרפי, אמנות, אפייה, בישול, גידול ילד או בניית משפחה.
יש לנו חלום משותף להעביר יחד קורס שייקרא "דו-ממד, תלת-ממד ומה שביניהם". המתח בין הממדים נוכח בחלק מעבודותייך. את יכולה להרחיב?
מרתק אותי הקשר בין חומר לבין הייצוג או הסימון שלו. אני רואה כל דימוי דו-ממדי כבא לייצג את העולם שלנו ואת תלת-הממדיות שבו. הכוונה היא לא רק לציור, לצילום או לעיסוק ברור בהעתקה, אלא לאופן שבו כל צורה גרפית ומופשטת ככל שתהיה נשענת על היכרותנו את העולם ועל סך החוויות החומריות-מישושיות שלנו, גם במובן של משקל, טמפרטורה, ריח וכד‘. ולכן הקשר בין השניים הוא ברור. דווקא ברוב העבודה שלי המשטחים הדו-ממדיים מצויים על מערך תלת–ממדי, ולכן לעתים הם נשארים מאוד יבשים, מייצגים. החומר והמרחב משלימים עבורי את המערך החושי. אני מעריצה את היכולת ליצור חוויה תלת-ממדית רב-חושית מורכבת על ידי צורה על דף בלבד, יכולת שאתה ניחנת בה לגמרי לדעתי. זה תמיד מרגש אותי ומעורר קנאה. וזו בעיניי הגדולה בטיפוגרפיה, שהיא ממש זיקוק של עיצוב בהרבה מובנים. דו-ממד מאפשר יצירת חוויה מרחבית שיכולה להתפרש כעצומה באמצעים זמינים שטוחים פיזית, אך לא שטחיים בהכרח.
מהם מקורות ההשראה שלך? מהו תהליך היצירה?
בדרך כלל יש לי מין חזון של משהו שאני רוצה שיהיה קיים בעולם. הטריגרים הם שונים ומשונים וקשורים בעיקר לחיים באופן הכי בסיסי שלהם. אני מחפשת את העיסוק באפשרי, בזול מול היקר. זו לחלוטין דרך לתקשר. אני שונאת להיות תלויה באנשים וזה נכנס לעבודה באופן שאני פותרת חיבורים ובגישה לחומרים – הכול יכול להיעשות בבית. אני אוהבת את הצניעות שקשורה בזה, למשל דבק הוא חומר שמעורר תלות, אתה צריך לסמוך עליו שידביק, ואילו תפירה, מסמור וכו‘ הם הרבה יותר נאמנים. בסופו של דבר הרבה פעמים צורת החיבור בין חומרים היא העבודה עצמה או חלק משמעותי בה. אני אוהבת למתוח את גבולות החומר, לראות כמה הוא יכול לספוג ועדיין להחזיק מעמד. המתח הזה ביני ובינו הוא משמעותי. בדיוק אתמול היתה לי שיחה עם ד"ר אריה רודר על הכוח שיש בחומרים שהופכים לאבקה, כלומר כמות האנרגיה המושקעת בהם לשם הפיכתם לאבקה. אני מרגישה את זה בעבודה שלי: כשמושקעת בה אנרגיה אינטנסיווית ועיקשת היא נטענת ומחזיקה בתוכה כוח. הדימוי הסופי יכול להיות צנוע, אבל כוחו בא מכמות העבודה שהושקעה בו ובטח לא משוויו החומרי.
מה בין האינטימי לציבורי?
הכול אינטימי לדעתי. כולם עוסקים או קשורים יותר ללחישה מלצעקה. זה כמו שיחה, גם בעבודות היותר גדולות יש עבודה ברזולוציה גבוהה שמאפשרת אינטימיות, התקרבות וגילוי פרטים גם במיקרו. זה מה שהופך את זה לאינטימי בעיניי.
פתאום שמתי לב שהשאלות מתייחסות לניגוד בין מושגים. את חושבת שאת חיה בין ניגודים או שאולי נעה בין קצוות?
אני חושבת שאני עסוקה מאוד באיזון בחיים שלי, לא במובן הניו-אייג'י אלא בעיקר בחיבור שבין שכל לרגש. עד כמה שזה יישמע משעמם אני אוהבת היגיון בריא. אני מפוצלת ביחס שלי לדברים – האופן הרציונלי שבו אני תופסת את העולם מול האופן האמוציונלי. אני חושבת כמובן שזהו חיפוש תמידי בעבודה, אולי זה קשור ללימודים הכפולים. בתקשורת חזותית עסוקים במסר ברור, קוהרנטי ולעתים חד, ואילו באמנות העיסוק הוא לא כזה בהכרח. אז אני מנסה למצוא את המקום שלי שם באמצע גם דרך העבודה. אני לא חושבת שיש מלחמה בין השכל לרגש, זה יותר כמו יחסי משפחה מורכבים אך אוהבים.
את מלמדת כמעט כל יום. מהו היחס שלך להוראה?
אני מאוד אוהבת ללמד. אני נהנית בעיקר ללמד סטודנטים בתחילת דרכם. יש משהו מרגש בלהכיר לאנשים את העולם הזה, עולם העיצוב, את השפה ואת תפיסת העולם שהוא מביא אתו. סטודנטים בתחומים אלו עוברים מהפכים מעניינים גם אישיותית בזמן הלימודים, זה תופס אותם בתקופה משמעותית בחייהם, שהיא סוג מורכב של גיל התבגרות, והליווי מרתק. אני עסוקה בלהבהיר לסטודנטים שלי שאני מאמינה שעיצוב נוגע בכל תחום בחיים, אם זה הקשר בין אוכל וטעם לצורה ותרבות, בין העולם הצבעוני של מה שהם אוכלים לאיך שהם מעצבים, למזג אוויר ולגאוגרפיה. לכול יש משמעות. למשל, האם הצורך של אדם לצרוך טעמים חזקים מנוגדים קשורה למנעד הקולי שלו ולהיותו צרכן צבע קיצוני ונועז יותר? גם בסוג הלימוד שלי ניכר הרצון לטעום מהכול. אני מלמדת במחלקה לצורפות ולתקשורת חזותית בשנקר, בחוג לעיצוב במסגרת שעוסקת ברב-תחומיות בסמינר הקיבוצים ובמחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל. כמו שאני אומרת תמיד לסטודנטים, להיות באקדמיה זה כמו להיות בחדר כושר, במובן שהיכולות משתכללות, מהירות החשיבה וקצב ההגעה לרעיון מתקצרים והעין מתחדדת. ההוראה מבחינתי היא חדר כושר רציני ביותר לעין, ללב ולבטן היוצרת שלי.
את אימא טרייה לאורי המקסים. איך נעשה השילוב של משפחה ועבודה, משפחה ואמנות?
אני מודה שבואו של אורי לעולם הוא מעין הגעה הביתה. אני מרגישה נכון מאוד בלהיות אימא שלו. הוא מקסים ומשמח אותי מאוד. ברור שיש בזה תסכול שקשור לחוסר זמן. אני מרגישה שבמובנים רבים כוחות היצירה שלי מנותבים למקום אחר כרגע, ואני מתחילה לחפש את האיזון. אני מוצאת את עצמי מייצרת משחקים שישעשעו אותו, מציירת על חולצות שישמחו אותו וממציאה כל מיני דברים שקשורים לגידול שלו. כך למשל בניתי לו לא מעט צעצועים אנטי-'שילביים', וזו בעיניי יצירה לכל דבר. גידלו אותי נטולת פחד מיצירה ומכישלון, וזו המורשת הכי משמעותית שאני מעבירה לאורי – שלא יפחד מהתנסות, מנגיעה, מכישלון ומיצירה. בתוך זה יש משמעת וגבולות ויכולת להיות אדם שמסתדר בעולם הזה ומבין אותו על רגישויותיו.
אנחנו מדברים הרבה על עבודה משותפת, פרויקט שנעשה יחד. אני זורק לך את הכפפה, מהו פרויקט החלומות שלך?
פרויקט משותף שלנו הוא בהחלט חלום וזרקת פה כפפה ענקית. אני חושבת שהעניין שבין השכל לרגש שדיברתי בו כאן מצוי גם אצלך. שנינו עסוקים במקום הזה ונראה לי שפרויקט שיאפשר לכל אחד מאתנו להיות רק רגש ורק שכל יהיה מרתק לשנינו. אני אנסה להגדיר את זה כך: בכל פעם מישהו אחר ייקח את מושכות השכל ובכך ישחרר לשני את רסן הרגש. זה יכול להיות נהדר. אני יכולה לדמיין דו-שיח מרתק בין תלת-ממד לדו-ממד. אתה מייצר דימוי דו-ממדי ואני מגיבה עליו בחומר ולהפך.
והלפיד עובר ל: ישראל דהן.
עוד ראיונות – כאן
[...] והלפיד עובר ל: רחל דהן. [...]
נפלאה רחל.נפלאה.חכמה ועמוקה כמו הים.נדירה.מעריץ אותה.
רחל מיוחדת במינה נהנתי לקרוא
נשמעת מדהימה - ראיון משובח בהחלט
ראיון מצויין :)
רב-מימדית.רב-שכבתית. רב-גונית. נהדרת...
אין ספק, אחת המוכשרות - שתעשה כבר תערוכה!!!
רחל היא אחת הדמויות באקדמיה שאתה גם שמח לראות אותה ואתה גם נהנה לשמוע אותה, בשנה א ציפיתי לימי שלישי וכמוני כל חברי, היה מרתק. תודה
אחרי שקראתי את הכותבים לפניי הבנתי שאני לא לבד. את הכי יפה בעולם.
מוכשרת
התענגתי על הראיון ...כאמא כאשה כיוצרת הזדהיתי עם כל מילה ...עןלם ומלואו...
אפילו אני למדתי המון ממה שאמרת והתמוגגתי