הנה אני בא…
בחודשים האחרונים סיימון קרנץ (30) ויעל רוחמן (31) מבלים את רוב זמנם בחלל גדול מאוד. ומה הפלא, הם קיבלו לידיהם הבוסריות את הניהול האמנותי (יחד עם שגית מזמר וד"ר רועי ברנד) של החלל החדש של האקדמיה בצלאל: גלריה יפו 23.
החלל שוכן בבניין הדואר מתקופת המנדט, והוא נדיר בגודלו כחלל אמנות בעל כאלף מ"ר של לימוד ותצוגה
ערב הפתיחה הרשמית של החלל בתערוכה "התכתבויות" שוחחנו אתם.
מהי בעצם המטרה של כל זה?
"אנחנו שואפים למשהו קהילתי, ולא במובן המתנ"סי. כשאתה מציג כאמן בתערוכה קבוצתית אתה בדרך כלל לא באמת מחובר לאמנים האחרים שמציגים או למקום, אתה לא עובד 'יחד' בשום מובן".
חשוב לנו, בעיקר במקום כמו ירושלים, לבנות קהילה שתצמיח פרויקטים משותפים. שאמנים יגיבו אחד לאחר, וגם לחלל עצמו
כגלריה, מדובר בחלל יוצא דופן, בעיקר בגודלו העצום
"זה נכון. אפשר לומר שהחלל הזה הוא אנטי-גלריה במובן מסוים. אין קירות מלבד הקירות החיצוניים, אין רצפה, הוא מואר מאוד. לכאורה מושלם, אבל בעצם בולע. זה אתגר. אנחנו עדיין מתלבטים, במקרה שיעלה הצורך, אם זה "חוקי" מבחינתנו להתקין קירות גבס. עולם הגלריות מתערב בחללים שלו, ואנחנו שואפים לעבוד עם מה שיש. לא מטעמי חיסכון, אלא יותר כ'סטייט אוף מיינד'. לא לחשוב שאפשר תמיד להתאים הכול בדיוק לצרכים".
התערוכה הראשונה שנפתחה בגלריה עסקה בסאונד. נמקו את הבחירה
"רצינו לפתוח בעיסוק בסאונד על מנת שהחשיפה הראשונה של חלל הגלריה לקהל תציג אותו נקי. פנינו ללהקות שיש בהן אמן פלסטי אחד לפחות, והתערוכה עסקה בקשר שבין סאונד לאמנות פלסטית. להקת 'אשכרה מתים' למשל השתמשו במסכי טלוויזיה כרמקולים בזמן שניגנו, ולאחר ההופעה נשארו המסכים בחלל כסוג של תיעוד. מציג נוסף היה מוזיקאי יווני שחי בארץ בשם טאקי. הוא מנגן באבוב, ולפני ההופעה חזה בו הקהל מכין את פיית האבוב שלתוכה הוא נושף – כסוג של פיסול שהקדים את הנגינה".
למה ירושלים דווקא?
"בירושלים לא קיימת סצנת גלריות מסחריות כפי שיש בתל אביב. קשה יותר לאמן בירושלים לפגוש עמיתים, אין לוח של מועדי פתיחת תערוכות בגלריות, מקום שבו הרבה פעמים אמנים נפגשים ומחליפים דעות. ירושלים היא סוג של מקום קצת דפוק, לחיוב, בצורה מעניינת. מה שטוב כאן זה שאין מיינסטרים פרט למוזאון ישראל. יש כאן תנאים נוחים ליצירה. תל אביב מציעה לאמנים איזו אשליה שהיא הפתח אל העולם, הפתח החוצה. אנחנו לא מבינים כל כך למה צריך להסתכל החוצה, כאן נורא מעניין. אי אפשר להתעלם מזה".
בתערוכה "התכתבויות" אתם עוסקים בדיוק בזה – בחו"ל
"זו תערוכה שבה אמנים מקומיים מבצעים עבודות אמנות על פי 'הוראות' כתובות שהגיעו מאמנים מחו"ל. אנחנו חותרים נגד המודל המקובל באוצרות בארץ, ולפיו אמן מחו"ל מביא אתו כביכול סוג של בשורה. חוץ מזה מעניין אותנו לעסוק בקביעה שלפיה קשה לאמנים לוותר על אגו ולעשות עבודה על פי הנחיות של מישהו אחר. זה בוחן הרבה דברים: אופני התקשרות אינטימיים דרך תקשורת דיגיטלית, החלפה של גוף בגוף ותודעה בתודעה".
התכתבויות, פתיחה: 26.10 בשעה 20:00. התערוכה עד 17.12
רחוב יפו 23, ירושלים
קיוויתי לראות משהו מיוחד אתמול בתערוכה, אבל מסתבר שגם כאן שולטת אחוות ההיפסטרים הבצלאלית והכל כך משעממת שקובעת מהי אומנות "אלטרנטיבית" בירושלים. כמו כן החלל מאוד יפה, במיוחד כשהוא ריק, אבל האקוסטיקה בו נוראית.
חלל כל כך יפה, כמו בתמונה הראשונה, למה להרוס אותו עם אמנות? (;