אדריכל יואב מסר
זה מקצוע מדהים, שמזמן לך הרבה נושאים חדשים. כל יום אני עובר מפרויקט לפרויקט, מנושא לנושא, ובכל פעם אני אומר "לא ניסיתי את זה, אין לי מושג איך עושים את זה", אבל אתה נכנס ולומד את האדריכלות, את האנשים, ובעיקר מביא הנאה להרבה אנשים. זה מקצוע שעוסק באנשים, בקונטקסט, ובדבר הנפלא שנקרא רוח. ואני כל יום מודה לאלוהים שאני עוסק במקצוע הזה.

אדריכל יאשה גרובמן, אקסלרוד גרובמן אדריכלים
אני לא הייתי עוסק במשהו שאני לא נהנה בו. יש לי דוקטורט באדריכלות ואני עוסק בפרקטיקה ובמחקר בו-זמנית, ואני חושב שיש בזה סינרגיה ושכל אחד תורם לאחר. אני מסתכל על כל פרויקט שלי כעל מחקר אדריכלי שנועד לקדם את הדיסציליפינה, את השיח, וזה גורם לי הנאה, היכולת לא להזניח את הפן האינטלקטואלי, ובסופו של דבר לגעת בחומרים ולראות איך הדבר הזה קם.

אדריכל יוסי קורי

כל אדריכל שרוצה לעסוק בתחום ולשמר את האנרגיה שלו במקצוע המדהים הזה, חייב לקום בבוקר ולדעת שהוא הולך לעשות משהו טוב בעולם הזה. הווה אומר לתכנן ירוק, לגרום לאנשים להיות מאושרים, ובתהליך הזה גם יהיה לו חיוך על הפנים

אדריכל צבי מוססקו
רוב החברים שלי בפנסיה, אני לא מבין מה הם עושים. אני מרגיש שמשלמים לי על משהו שהייתי עושה גם אם לא היו משלמים לי. אני נהנה מאוד, וזה מה שמחזיק אותי, וגם האנשים הצעירים שמועסקים אצלנו, התגובות של הלקוחות, התוצאות בשטח. יש קשיים, אבל איפה אין?

אדריכלית נוף עליזה ברוידא, בדוידא-מעוז אדריכלות נוף
זה מקצוע מלהיב ואני לא מפסיקה להתרגש בכל פעם מחדש. לכל מקום שאני מגיעה הראש מתגלגל ורעיונות עפים, וכשאני יודעת שגם לוקחים אותנו ברצינות עם כל הרעיונות שאנו מביאים לפרויקט, וכשאני רואה את הכל מבוצע ומתממש – זה בהחלט מרגש מאוד…

אדריכלית שרון נוימן
כשאתה הולך ללמוד אדריכלות אתה רואה את עצמך עובד מול לוח שרטוט או מחשב, אבל מה שגורם לי לקום בבוקר מאוהבת הם הלקוחות, האינטראקציה המופלאה עם האנשים, עם הצוות שאני עובדת אתו – שלוש האדריכליות שבמשרד, עם הלקוחות שנשארים חברים. וזה שאחר כך נשאר משהו גשמי מאוד, יש בזה אפילו מעין מגלומניה, זה דבר מדהים בעיניי.

אדריכל אורי אורבך, אורבך-הלוי אדריכלים ומהנדסים
נולדתי כנראה אדריכל, למדתי מוקדם מאוד שזה מה שאני רוצה לעסוק בו. אני נהנה מאוד, אף שהיצירה עצמה היא אולי שני אחוזים מכלל הזמן של העבודה, ושאר הזמן זה ריצות, מאבקים, ניהול, בנקים, לקוחות וכדומה. אבל יש יצירה, וכנראה עוד 15 שנים, אם לא אמות, אהיה באותו מקום ואעשה אותו דבר.

אדריכל יעקב חי מקמילאן
אני שמח שהחלטתי ללמוד ארכיטקטורה, שהתעקשתי על מה שאני עושה ועל המקומות החדשים שזה לוקח אותי אליהם – לאמנות, להתייחס ללקוח כאל נרטיב או סיפור, ובסופו של התהליך לבוא לשתות אתו קפה… מעין "רב-בנאי", מישהו שאחראי על הרבה צדדים, אבל צריך גם לשמור על מרכז. אני מרגיש כמי שאוסף סיפורים…

אדריכלית קיקה ברא"ז
הדבר הכי יפה בעיניי הוא לראות את האנשים שחיים בפרויקטים שבניתי. באחד מהפרויקטים שנפתחו לאחרונה נערך סרט תדמית שבו רואים משפחה והורים ששולחים את הילדים בבוקר לגן; כשביקרתי שם, זה היה פחות חשוב לראות איך הפרויקט יצא בסוף, את הפרופורציות או החומרים, אלא את ההורים והילדים וכמה הם נהנים לגור בבניין. כמו חלום שמתגשם.

אדריכל מיקי מנספלד, מנספלד-קהת אדריכלים
במקצוע הזה תמיד יש עניין – החומרים משתנים, הטכניקה משתנה, התקשורת משתפרת, המקצוע לא קופא לרגע על שמריו. ויש עניין רב לקום כל יום בבוקר ולהתעסק בנושאים האלה, מעיצוב של כיסא ועד לתכנון עיר, ובכל אחד מהתחומים האלה תמיד יש עניין בחדשנות. אי אפשר להשתעמם באדריכלות… זה נפלא. אדריכלות לעולם לא תהיה משעממת. (נגה ונדב לסר)

אהבתם?

• אדריכלות
• אדריכלים
• יאשה גרובמן
• יואב מסר

תגובות

• אין תגובות, למה אתם מחכים?

הוסף תגובה

ביתו של האדריכל אהד יחיאלי נבנה על בסיס יחידת מגורים בבית סוכנות טורי משנות ה-50, ומנצל היטב את מגבלות האתר והתכנון. ברוחב 3.85 מ' בלבד ועם איסור על פתיחת חלונות לאורך הקירות המשותפים – הבית הוא הוכחה ליכולתה של אדריכלות חכמה לעשות שימוש בקשיים ובמגבלות לצורך יצירת מבנה שהוא לא רק יוצא דופן מבחינה אדריכלית, אלא פשוט בית שנעים לחיות בו.

אהד, מדוע החלטת ללמוד אדריכלות?
בערך כשהייתי בן 13 הוריי שיפצו את הבית והעבודה נעשתה תוך כדי המגורים שלנו שם. זה היה תהליך ארוך שכנראה השפיע במידה מסוימת. גם הנטייה הריאלית והאמנותית שלי התחברו באדריכלות. זה פשוט היה מהלך טבעי. אם לא הייתי לומד אדריכלות אני לא יודע מה הייתי לומד…

רכישת בית קטן בעל מגבלות רבות כל כך היא לא החלטה קלה. מדוע עשיתם זאת?
ידענו שאנחנו רוצים לגור בשכונה הזאת, וכשהמגרש הוצע למכירה החלטנו ללכת עליו. מלבד האתגר התכנוני היו לבית שני יתרונות שמשכו אותנו: הוא צמוד לחורשה ציבורית וגם לבית עצמו יש גינה נחמדה. בתחילת הדרך עשיתי תכנון ראשוני מהיר מאוד, שבסופו של דבר היה די דומה לתוצאה הסופית, והגענו למסקנה שבעצם החללים בבית יכולים להיות רגילים, למעט הסלון שרוחבו שלושה מ' ו-30 ס"מ, גודל לא מקובל. אבל רוחב חדר השינה – כמעט 3.5 מ' – הוא בסדר גמור. בבית אף ישנם חדרים שהם גדולים מהרגיל בווילות שאין בהן מגבלה. פשוט היה צריך להבין את מגבלות התכנון והמגרש ולעשות בהן סדר, ולהבין שיש בהן הזדמנות נהדרת. מהאתגר הזה יצא בית יוצא דופן.

במה שונה חוויית התכנון כשאתה למעשה הלקוח של עצמך?
התכנון והביצוע היו מתוחים… המשפחה היא הלקוח. אמנם הילדים קטנים מכדי להיות לקוחות פעילים, אבל אשתי היתה הלקוח. לנו ברור איך קוראים תוכניות, וכאדריכלים אנחנו מסייעים ללקוחות שלנו לעשות את זה, רק כדי לגלות מאוחר יותר שהם בעצם לא הבינו וגם לא ידעו מה לשאול. במקרה הזה יצרנו שפה משותפת.
אחד הגורמים המאתגרים בבית היה שילוב חומרים לא שגרתיים, ובהתחלה לפחות התקשיתי להעביר את התפיסה שהיתה לי, בין היתר כי לא יכולתי להראות דוגמאות.

בטון חשוף לדוגמה הוא חומר שגרתי ואפשר לראות אותו בהרבה מקומות, אבל את הרצפה עשינו משבבי עץ, וזה לא משהו שראיתי במקום אחר

זה חומר שמשמש הרבה לתקרות ולקירות. ולכן לקח לי זמן להסביר את הדבר ולשכנע. כשאתה עובד מול לקוח אתה מוביל וחייב לשדר ביטחון ולמשוך את העגלה. תכנון כמו זה, שנעשה ברמת אינטימיות אחרת לגמרי, כולל הרבה יותר התייעצות. התהליך הוא אחר לגמרי. אתה בא עם כל החולשות, המשא ומתן הוא אחר, היצירה היא אחרת, והביצוע הוא מורט עצבים…

האם מרגישים את הקיצוניות של הבית והתכנון בחיי היומיום?
אנחנו גרים בבית כמעט שנה, ונהנים מהיכולות שיש לנו בו. אנחנו לא מרגישים שהוא בית קיצוני אלא בית המאפשר אורח חיים נוח. לבית יש מרכז אמיתי, והוא תוכנן סביבו, תוך התייחסות לקומת הקרקע.

נוצר קשר עין כמעט בין כל הקומות ומכל הכיוונים. אין הרבה בתים בני שלוש קומות שהשמש בשעות אחר הצהריים עדיין חודרת לקומת הקרקע

גילינו על הבית גם דברים שלא ידענו איך הם יהיו בפועל. כך לדוגמה לא היתה לנו הערכה עד כמה תחדור השמש לבית. עם כל הבדיקות שערכתי לפני כן, לא ידענו איזו רמת החזרה תהיה לחומרים. יש בפטיו זכוכית, ויש מעקה שעשוי מפוליגל שמחזיר אור ברמה גבוהה – ויש השתקפויות אור מדהימות בבית. לא ידענו שנוכל לדבר בשקט ועדיין לתקשר על פני שלוש הקומות שלו, האקוסטיקה מוגבהת מאוד ואנחנו מדברים בקלות בין הקומות, ולמעשה לא עושים שימוש במערכת אינטרקום שהותקנה. גם לא היה לנו מושג שלא נצטרך כמעט להדליק מזגן. אמנם הבית לא תוכנן כבית ירוק, אבל נראה שהוא תוכנן נכון ומתנהג נכון.

יש משהו שהיום היית משנה בתכנון?
אני צריך לחשוב על זה… יש דברים קטנים שעולים תמיד, אבל בסופו של דבר התכנון של הבית פשוט מאוד, דבר שדי מדהים את כל מי שנכנס אליו. לאורך תהליך התכנון והבנייה ההורים שלנו או אנשי מקצוע שהיו באים ונכנסים והתגובות תמיד היו בסגנון "משוגעים, מה אתם עושים לעצמכם". רק עכשיו הם בעצם מבינים את הבית. בסופו של דבר יצא בית פשוט. אין פה טכניקות משוגעות או פרטים יוצאי דופן אלא דברים הגיוניים מאוד.

האם יש עוד פרויקט שהרגשת בעבודה עליו אותה חוויה תכנונית?
אני חושב שמה שמאפיין את דרך העבודה שלי הוא התמקדות ביצירת פתרונות אדריכליים, אני לא עוסק בעיצוב לשם העיצוב. לפני כשנתיים תכננתי שיפוץ של וילה ישנה ברמת אביב ג', פרויקט שצצו במהלכו הרבה פתרונות כאלה, אדריכלות שפותרת הרבה דברים ושאפילו מייתרת לאחר מכן את הצורך בעיצוב כי הכול פתור. זו התנסות טובה שנתנה לי הרבה ביטחון לפני תחילת העבודה על הבית שלנו, זו היתה עבורי הוכחה שאדריכלות יכולה לבצע את הדברים.
אפשר להגיד שכל פרויקט הוא מאתגר. הייתי מעורב בפרויקט עם פרוגרמה של מחלקת הרווחה בחולון, פרויקט מאתגר מאוד בגלל המענה שהוא צריך לתת למגוון רחב של אוכלוסיות יעד – אוכלוסיות מוחלשות, נוער, אלימות במשפחה, נפגעי סמים ואלכוהול, מקרי סעד ועוד. זה היה מורכב מאוד אבל לא לחוץ ומלחיץ כל כך כמו הבית שלי… (נגה ונדב לסר)

אהבתם?

• אדריכלות
• אהד יחיאלי

תגובות

• 01

  יפה. זה בתל אביב, לא? נדמה לי שהיה פתוח לציבור במסגרת "בתים מבפנים" השנה..

  גיא27.7.10
• 02

  נחמד מאוד, במיוחד מעקות הפוליגל. אבל לטעמי יש מעט עומס של חומרים- בטון חשוף, עץ, פוליגל, שיש שחור ועוד.

  צבי27.7.10
• 03

  זה מה שנקרא להוציא מקסימום ממינימום - כל הכבוד. אכן הבית בהדר יוסף בתל אביב ראיתי אותו מבחוץ

  פרץ יוני28.7.10
• 04

  יפה מאוד, ישנה מחשבה מקוריות חומרים שלא נהוג להשתמש בארץ בעיקר הרציפה החזית קצת קודרת פרויקט לא פשוט בכלל

  ניר28.7.10
• 05

  נחמד מאוד. כמה כמה לפני השיפוץ? הייתי קונה גם בית דומה שיפוץ אולי לא דומה אך נחמד מאוד

  דפנה28.7.10
• 06

  לדעתי בית מרגש. לא רק הפתרונות של ניצול החלל אלא בעיקר הדרך בה הוכנס האור הטבעי לתוך המבנה והחומרים של עיצוב הפנים. מקווה לראות בעתיד עוד עבודות של אהד במגזין.

  שירלי טוראל28.7.10
• 07

  התחושה לפי התמונות ש80% אולי יותר של הבית זה מדרגות ומדרגות ומדרגות כמעט אין שטח ריצפה...............

  נינה31.7.10
• 08

  זה בית חכם או אוליי מתוחכם ביחס לסביבתו. מביא אמירה חדשה לשכונה שבו הוא הוקם, הבתים באותו מתחם יתקשרו איתו בעתיד. בשלב זה הבית מבחוץ שונה מסביבתו בצורה בולטת. המודרניות, והאור שבחללים והצבעים העכשוויים ייצרו את השינוי. איילה

  איילה31.8.10

הוסף תגובה

מאת: נגה ונדב לסר

מאין בא הרעיון לסטודיו וכיצד מימשתם אותו?
הדברים הללו לעולם לא מופיעים כהארה פתאומית שבעקבותיה אתה מחליט ש"את זה תעשה מחר"; הם מתהווים לאורך זמן. לימדתי סטודיו גמר, ונוצרה ההזדמנות לצאת לשטח ולבצע פרויקט קטן – הקמת גג על בית ישן נטוש. שמתי לב שהסטודנטים לא רצו להפסיק את העבודה. בשנה לאחר מכן עשינו שוב פרויקט קטן והתוצאה היתה דומה. סטודנטים ניגשו אליי ושאלו "מתי התור שלנו?". הם רצו לצבור ניסיון בבנייה. פניתי לעירייה ואמרתי להם: "יש לי כמה בנאים נלהבים, ולכם יש יוזמה למגורים בני-השגה, אז בואו נשתף פעולה". כך התחלנו לבנות – בערך לפני 12 או 13 שנים, כלומר כ-12–13 פרויקטים עד עכשיו. כל התהליך טוב לי, לבית הספר ולסטודנטים – להם יותר מלכל אחד אחר. אנחנו ארגון שלא למטרות רווח, ואנחנו לא מקבלים תמיכה מהאוניברסיטה.

כיצד הפרויקטים מתנהלים?
אנחנו בונים פרויקט אחד בכל שנה. אנחנו מתחילים פרויקט מהשלב הבסיסי, לפי סדר השגת המימון, עיצוב, קבלת אישורים וביצוע הבנייה. הכול מסתיים לפני סיום הלימודים ולכן ברור שזה אינטנסיווי מאוד. בכל שנה הרצון שלי לעשות זאת שוב רק מתחזק:

נראה שהסטודנטים נהנים מזה כל כך, ואני עושה זאת לא כדי להפוך אותם לבנאים טובים יותר, אלא לאדריכלים טובים יותר

ההזדמנות לזקק את מה שהם למדו במהלך הלימודים היא נדירה, ונראה שהם נהנים מהאינטנסיוויות ומהתהליך, ויש בכך גם יתרונות עבורם – יש לנו כבר מוניטין טוב למדי, ולעתים מעסיקים מעדיפים את הבוגרים שלנו על בוגרים חסרי ניסיון.

מהיכן מגיע המימון לפרויקטים?
המימון של הפרויקטים עצמם הוא תמיד בידי קבוצת הסטודנטים הספציפית. אנחנו עובדים עם תאגידים לטיפוח קהילתי באזורים העירוניים, ולרוב יש להם כספים ציבוריים שיכולים לתמוך בפרויקט מסוג זה. בתחילה הם היו ספקניים מאוד והיה קשה לשכנע אותם, אך היום, לאחר כמה פרויקטים מוצלחים בקנזס-סיטי, הם מבקשים לעבוד אתנו. אנחנו מוכרים את הפרויקטים בשוק החופשי, כך שאני זקוק לעזרה במימון רק לחלון של ארבעה-חמישה חודשים עד למכירת הבית. מובן שאנחנו לא יכולים לפנות ולקבל הלוואה מבנקים וכו', מאחר שאין לנו הון עצמי.

מי מוכר את הבית? האם כולם נמכרו ומשמשים כיום למגורים?
אנחנו מוכרים אותם בשוק החופשי, לרוב מפה לאוזן, מלבד הבית שבנינו בשנה שעברה, שאותו לא מכרנו (בית ספרינגפילד), וזה לאחר שהשקענו בו כ-100,000 דולר במערכות ירוקות וכו'. הכול קרה כששוק הבתים המקומי צלל. עדיין לא מכרנו אותו אבל אני אופטימי. לבית שסיימנו לבנות השנה יש כבר שלושה רוכשים פוטנציאליים. לדעתי חשוב להביא את הפרויקט עד לסיום מלא.

אנחנו לא עושים את זה כדי שלסטודנטים יהיו תמונות יפות בתיק העבודות, אנחנו עושים את זה כדי שהם באמת ימכרו את הבתים שהם עבדו עליהם

גילינו שצעירים כיום לא רוצים לגור בפרוורים אלא מעדיפים לגור באזור העירוני. כולם קוראים מגזינים דוגמת Dwell, וכולם רוצים משהו מדליק, לא רגיל ומשעמם; לכן הם גם מוכנים להתעלם מדברים כמו האזור והאוכלוסייה. למעשה, אזורים ובתים כאלה הפכו למושכים יותר, ויש לנו רשימת המתנה לבתים.

כיצד הדינמיקה עובדת – כל כך הרבה סטודנטים על פרויקט אחד, האם זה כמו מצב שבו קבוצת אדריכלים עובדת על פרויקט, ואז הרוחות עשויות להתלהט?
בהחלט! אני רואה את עצמי כמעין "ראש המשרד", אבל אני לא עושה את כל הפיתוח. למעשה אני לא עושה כמעט כלום, חוץ מלגרום לסטודנטים לעשות את כל העבודה! לרוב אנחנו מתחילים מעיצוב, והם קצת נרתעים כי אני לא אוהב את כל מה שאני רואה ואני מביע זאת באופן ברור. ואז הם חוזרים, ועם הזמן אני מתחיל להבחין בקווי דמיון שמתחילים להופיע ומחבר אותם. בכנות, אני חושב שבשלב מסוים הם מתעייפים ממני (צוחק), כי הם יודעים שאם לא נגיע להסכמה במהרה הם יצטרכו שוב ללכת הביתה ולעבוד עד מאוחר…
בזמן הבנייה יש לכל אחד תחום אחריות מוגדר. כך לדוגמה מישהו מטפל בחלונות ובדלתות, מישהו אחראי על יישום הנחיות וכן הלאה. כל משתתף בוחר את תחום האחריות שהוא מעוניין בו, והוא האחראי בנושא זה מול הקבוצה כולה.

היכן אתה רואה את הסטודיו בעוד עשור? אילו שינויים היית רוצה לראות?
הייתי שמח לתכנן ולבנות מבנים גדולים יותר, כאלה שיש להם נגישות ציבורית גבוהה יותר. נהנינו לבנות בניין בגרינסבורג, קנזס (עיירה שנפגעה מטורנדו לפני כמה שנים), משום שהמבנה היה בעל נגישות ציבורית ולעבודה היתה חשיבות רבה לקהילה שם. אולם אני נקרע בין מה שמהווה למעשה חוויה הוליסטית, מהגיית רעיון ועד המכירה במסגרת זמן מצומצמת מאוד, ולכן אף שייתכן שבאופן אישי הייתי מעדיף לעשות מבנים בקנה מידה שונה, עליי להיזהר ולא לאבד את התועלת שבביצוע פרויקטים קטנים יותר באותה מסגרת זמן. אנחנו יוצרים מבנים קטנים מדהימים ובסופו של תהליך מעבירים אותם לידי אנשים שמתגוררים בהם, וזו חוויה ייחודית מאוד. (נגה ונדב לסר)

אהבתם?

• אדריכלות
• סטודנטים
• קנזס

תגובות

• 01

  נכנסתי לאתר של הסטודיו, ועושה רושם שהסטודנטים ממש מעורבים בבנייה, ביציקת הבטון במדרגות וכו'..

  גיא8.7.10

הוסף תגובה

למשרדכם מגוון רחב של עבודות מסוגים שונים, רובם ב"פרופיל גבוה", דבר ייחודי למשרד צעיר. מלבד כישרון, כיצד הצלחתם להגיע להצלחה כזו ומה תרם לה?
התמזל מזלנו והתזמון שלנו היה מוצלח. הקריירה שלנו התחילה בתקופה של התפתחות מואצת בתחומי הכלכלה והבנייה, זמן קצר לאחר נפילת הקומוניזם. המדינה, שבמשך עשרות שנים חוותה הזנחה, הזדקקה להשקעות רבות וזכתה להן, ונוצר מאגר עצום של עבודות, שגם אנחנו נהנינו ממנו. הגורם העיקרי להצלחה שלנו היה העובדה שזמן קצר לאחר סיום הלימודים כבר עסקנו בדבר החשוב ביותר לאדריכל: בניית בתים. ההתעסקות בפרויקטים בנויים וממשיים אפשרה לנו להציג את עצמנו, יצרה המשכיות והביאה לנו לקוחות ומשקיעים נוספים. אני חושב שאדריכלים שמתחילים כיום במדינה כבר לא נהנים מאותן הזדמנויות שהיו פתוחות לפנינו לפני 16 שנים.

כשאתם מפתחים פרויקט חדש, איזה תפקיד ממלאת החוויה האנושית בתכנון? כיצד אתם מתחשבים בשימוש היומיומי בפרויקט ואיך הדבר מתבטא?
בעבר נהגנו לפתח חלומות על איך אנחנו חושבים שהעולם צריך להיות. ככל שאנחנו מתבגרים, את מקומם של חלומות אלה תופס הניסיון של העולם כפי שהוא באמת. אין פירוש הדבר שאנחנו מוותרים על החלומות האלה. המציאות היא עשירה ומפתיעה, כך שלרוב היא עולה על החלומות שלנו. אני לא יכול להצביע על התחושה הזאת בפרויקט ספציפי אלא יותר במבנה העבודות שלנו לאורך השנים. התחלנו בתכנון בית פרטי אחד ב-1994. ב-1999 זכינו בתחרות והתחלנו לתכנן פרויקט בן 60 דירות, וב-2003 זה כבר היה פרויקט בן 600 דירות.

הילדים השובבים ביותר הם בדרך כלל האהובים יותר… אנחנו נהנים מהפרויקטים המחייבים אותנו להתאמץ יותר. העבודה המעניינת והדרמטית ביותר היתה ללא ספק פרויקט Central Park Praha

איזה פרויקט עניין אתכם ביותר?
הילדים השובבים ביותר הם בדרך כלל האהובים יותר… אנחנו נהנים מהפרויקטים המחייבים אותנו להתאמץ יותר. העבודה המעניינת והדרמטית ביותר היתה ללא ספק פרויקט סנטרל פארק פראהה (Central Park Praha), לא בגלל גודלו אלא בגלל התנאים המורכבים מאוד והדרישות של המשקיע. העבודה היתה מתישה, דרמטית, והיו בה הרבה עליות ומורדות. לפעמים הרגשנו כאילו אנחנו בספר או בסרט.

כיצד החיים והמגורים בצ'כיה משפיעים על עבודתכם, אם בכלל, וכיצד אתם תופסים את מושג הגלובלי-מקומי: גלוקלי?
צ'כיה היא מקום קסום. מבחינה מורפולוגית היא מוגדרת באופן ברור: עמק מעוצב בעדינות. המורפולוגיה הזאת עיצבה לדעתנו גם את המנטליות המקומית, והותירה אותה ללא שינוי למרות הזרימה והשינויים בהיסטוריה האירופית. אנחנו ילדים אופייניים למנטליות ולעמק: אנחנו נינוחים כמוהו, פתוחים לפשרות ואין לנו שום רצון להתבלט.

היכן הייתם רוצים לראות את עצמכם עשור מהיום?
התשובה די פשוטה: להופיע בכתבי עת אדריכליים טובים, ואם אפשר גם להיות רווחיים ;) [נ.ל] (נגה ונדב לסר)

אהבתם?

• אדריכלות
• פראג

תגובות

• 01

  אויש הם חמודים. איזה יפות המרצפות ...

  נועה30.5.10

הוסף תגובה

כמה זמן אתה עובד ב-KCAP, ומה תפקידך במשרד?
אני עובד ארבע שנים כמנהל הפרויקטים הבינלאומיים של המשרד. למעשה כל פרויקט מחוץ להולנד נמצא בתחום אחריותי, ואני אחראי עליו בשלב הרכישה. הדבר כולל נטוורקינג, חקר הזדמנויות עבודה, מתן הצעות והשלמת חוזים. כשהעבודה על פרויקט מתחילה חלקם עוברים לאחריות אדריכלים ומתכננים אחרים ב-KCAP, וחלקם נשארים באחריותי עד לסיומם.

זה בוודאי קשה כשיש כל כך הרבה פרויקטים הרצים במקביל. כיצד אתה והשותפים נשארים בשליטה?
למעשה זו יותר התפתחות של עשר השנים האחרונות, שבהן אנחנו פועלים הרבה בחו"ל. אולם דרכי הפעולה להתמודד עם זה התפתחו רק בשלוש-ארבע השנים האחרונות, והן עדיין לא מושלמות. אנחנו עובדים במקומות כמו ברזיל וסין, ולכן היה עלינו להקים מבנה שונה לניהול פרויקטים ולשמירה על קשר עם הלקוח. זה דבר שהיה עלינו לפתח, והתהליך לא הסתיים. דרכי הפעולה בכל מדינה שונות זו מזו. העבודה בסין מחייבת כישורים שונים מאשר בברזיל, לדוגמה.

ספר לנו על הפרויקט שאתם עובדים עליו בלונדון – שילוב הפארק האולימפי בעיר לאחר המשחקים האולימפיים.
שילוב הפארק האולימפי נעשה בכמה ערים בעבר, אך זה לא היה תהליך הנובע מהחלטה מתוכננת מראש. כך לדוגמה הפארק האולימפי במינכן משולב ברקמה האורבנית של העיר כתוצאה מהתרחבותה של העיר, ורעיונות דומים לאלה שהצענו ללונדון יושמו גם שם. לונדון היא העיר הראשונה שהפכה נדבך זה לחלק מההצעה שלה לאירוח המשחקים. הם התחייבו להותיר מורשת ארוכת שנים למזרח לונדון. כשמסתכלים על ההצעות לארח את המשחקים ב-2016 וב-2020, וגם בדיונים שנערכים כעת בנוגע להצעה של הולנד לארח את המשחקים ב-2028, כמעט כל עיר שרוצה להצליח בכך מחויבת לשלב מאפיין זה בהצעתה. יש לתכנן מה עושים עם ההשקעה לאחר תום המשחקים. מאחר שאין לכך תקדים, חלק ניכר מהדברים בלונדון הם חדשים ולא נוסו בעבר.

דרך הפעולה המסורתית בבניית תוכנית אב היא כמו תכנון עבודה אדריכלית רחבת היקף – מפורטת מאוד ומעוצבת. התמונה הנוצרת היא מה שאנשים מצפים לה, אולם באותה מידה היא אינה גמישה. אנחנו מתעניינים יותר במה שאנו מכנים "מחשבה מסגרתית" (framework thinking). אנו מציעים מסגרות שיכולות להתפתח לכיוונים שונים.

כשאנחנו מפתחים תוכנית שאמורה להגדיר מראש עתיד בן 40 שנה – כמו בפרויקט המורשת האולימפית בלונדון – ברור שאי אפשר לחזות מה יהיה אז, גם אי אפשר להגיד מה יקרה עוד חמש, עשר או 20 שנה. לכן אנחנו מנסים ליצור מסגרות גמישות דיין, שמאפשרות להכיל התפתחויות עתידיות ושינויים בפרוגרמות, אורח חיים, חברה, דרכי תחבורה, ועוד, ובה בעת מספקות הנחיה וכיוון מספיקים לעיר הנוצרת שתפעל באופן טוב ומוצלח ותייצג אורח חיים ותדמית מסוימים. הדבר מחייב גישה של מתכנן אורבני כפי שאנחנו מבינים זאת, להבדיל מגישת האדריכל, שהיא להתחבר יותר לתהליכים שמובילים ליצירתן של תכונות מסוימת מבלי למעשה לפרט את פתרונות הבנייה. יש בכך ויתור על השליטה המלאה על תכנון של כל מבנה ומבנה לטובת שליטה על המכלול כולו.

יש היגיון רב בתכנון מראש. בתוכניות האורבניות שלכם והשילוב בעיר יש משהו מרפא. אפשר לראות כיצד הדבר יוצר פרויקטים שאינם בהכרח בולטים מבחינה חזותית אבל מכילים גישה אנושית, בריאה יותר – זה מקום שאנשים חיים בו.
אנחנו מנסים לעבוד בכל קני המידה, מהמידות האדריכליות הקטנות ועד לקנה מידה אזורי. בכל הרמות הללו אנחנו מנסים לשמור על מה שציינת, ערכים שאנחנו רואים כמתאימים לסביבת מחיה איכותית. אנחנו לא אדריכלים כמו גהרי (Gehry) או חדיד (Hadid) שיוצרים יצירות מופת ויזואליות, מאחר שערים אינן מורכבות רק מיצירות מופלאות אלה. רובה המוחלט של העיר מורכב מחומר בנייה גנרי. אני חושב שכל "יצירות המופת" של עיר יהיו פחות או יותר בסדר. יש די תשומת לב ציבורית, תקציבים ואדריכלים מיומנים כדי שאסונות טוטליים יהיו נדירים מאוד. אולם את רוב העבודה שיש לעשות כדי ליצור שינוי יש לרכז ב-99% מהמבנים האחרים, אותם בניינים מופלאים פחות שמהם מורכבת העיר. לדוגמה, אם מסתכלים על מוזאון גוגנהיים בבילבאו: זה היה פרויקט ששינה את מעמדה של העיר. אולם למוזאון לבדו לא יכולה להיות השפעה כזו אלמלא השתמשה העיר במומנטום שנוצר כדי לשפר אזור רחב הרבה יותר, המכסה חלקים נרחבים ממרכז בילבאו. בתוכניות שלנו אנחנו מנסים להשתמש ביצירות מופת כזרזים לשאר האזור, ולא כמטרה בפני עצמה. כאן נכנסת לפעולה המסגרת שאנחנו יוצרים. היא מגדירה תכונות אורבניות מסוימות באופן גמיש לחלקים הגנריים של המרקם העירוני.
למרות הידע והניסיון הנרחב שלנו בנוגע לתכנון מכלול עירוני בתנאים שונים ובהקשרים והסביבות השונות שאנו פועלים בהן, אנחנו תמיד מופתעים מחדש מהדרך שבה דברים עדיין מתרחשים. מודלים של פיתוח הנוגדים לחלוטין כל סוג של חשיבה סביבתית – אזורים תלויי רכבים פרטיים בעלי שימוש יחיד שבהם אפשר פשוט למות ברעב ללא רכב פרטי, או שכונות חסרות כל סביבה קיומית- חברתית, שכונות שאין בהן שמץ של שילוב קבוצות משתמשים שונות או טיפולוגיות שונות או קבוצות סוציו-אקונומיות שונות. דברים אלה עדיין קורים, וקורים הרבה. זה כמובן מאתגר אותנו וגם מספק לנו תעסוקה לעוד הרבה זמן (צוחק).

כיצד אתה רואה את האורבניות הישראלית?
לא עבדנו עדיין בישראל, וזה נראה לי מקום מעניין לעבוד בו. יש בה רמת מורכבות שונה לחלוטין הקשורה לדת, לתרבות ולפוליטיקה, שהיא ייחודית לאזור זה. ואף שזו עשויה להיות התבטאות פוליטית מדי למי שרוצה לעבוד בישראל: גדר ההפרדה – האם היא פתרון בר-קיימא? האם היא פותרת את הבעיה, או דוחה פתרון שחייב להגיע?

אני נולדתי בגרמניה, ושם חומה לא פתרה דבר. אני חושב שיצירתיות רבה יותר עשויה להשיג יותר מאשר חומה בנאלית – יצירתיות שמטרתה ליצור חיים משותפים לכל הקבוצות הדתיות והאתניות.

אני לא זוכר מי אמר לי שמי שחי בישראל ולא מאמין בניסים איננו אדם מציאותי. אולם זה עדיין מדהים שכאשר רוצים להסתכל בדברים שנותרו מהמודרניזם, מיד פונים לתל אביב – זמן שבו היתה ישראל חוד החנית מבחינה זו. כרגע זה נראה לי כאילו משרד הביטחון הישראלי השתלט על התכנון העירוני המקומי. עדיין יש הרבה לעשות אצלכם וזה היה נהדר לו יכלו מתכננים אורבניים לעזור וליצור את הניסים שנראה שבישראל מאמינים בהם. (נגה ונדב לסר)

אהבתם?

• אדריכלות
• הולנד
• פארק אולימפי
• תכנון ערים

תגובות

• 01

  פרויקטים מרשימים

  נועם אסולין29.4.10

הוסף תגובה

נגה ונדב לסר

איך מגיעים לכך שאחרי שנה וחצי בלבד יש לכם כמה פרויקטים בתהליך ועוד עבודות שכבר הושלמו?
שחר שנינו עבדנו בתחום והיו לנו קשרים ראשוניים. עודד עבד בארץ ואחר כך בצרפת, במשרד של Jean Nouvel, ואני עבדתי כמתכנן בכיר וכשותף במשרד בארץ. אך הגורם העיקרי הוא אומץ ואמונה בעצמנו, אמונה שאנחנו עושים משהו אחר, מביאים משהו אחר למעשה האדריכלי הישראלי – התייחסות שונה לאור, לגאומטריה, תפיסה לא שגרתית לנפחים אדריכליים ולפתיחת האדריכלות החוצה, להקשר, לדברים שבסביבת המגורים הישראלית.
עודד אנחנו מנסים ליצור סוג אחר של חוויה אדריכלית בחומר, באור, בגאומטריה, בטכנולוגיה. אנחנו לא מתחילים מהתייחסות למגבלות המוכתבות כלשונן אלא מנסים לנסח את הבעיות בדרך אחרת. אנחנו מתייחסים לכל פרויקט ברמה הגבוהה ביותר של הפשטה ושחרור ממגבלות, ורק לאחר מכן מכניסים אותו לתקציב, ללוח זמנים, לפרטי בניין או לכל בעיה אחרת.

משרדכם ממוקם בקיבוץ ואתם בעברכם בני קיבוץ. זה מתבטא בעבודה ובתוצרים שלכם?
שחר בעבר נעשו בקיבוצים דברים מדהימים ופורצי דרך מבחינת הנדסית ואדריכלית, במבנים עצמם, ברעיונות של יחסי האדם והמבנה במרחב הקיבוצי, היחס הפתוח שבין המרחב הציבורי הקיבוצי למרחב הפרטי, ההתייחסות לנוף ולטבע. אין ספק שההיכרות המעמיקה הזאת משפיעה עלינו.
עודד יש משהו מיוחד מאוד בנושא הבנייה בקיבוץ. שנינו מנסים להביא לעבודתנו את השילוב בין המרחב הציבורי לפרטי, מרחב שאינו מחולק למגרשים אלא מרחב אחד, שההפרדה בו נעשית באמצעים אדריכליים ולא באמצעות גדרות. אנחנו מנסים לתכנן כך כיום רק "על הנייר", מאחר שבפועל אנחנו עדיין עובדים בקנה מידה קטן יותר, אבל החשיבה היא בהחלט לכיוון כזה. אכן הושפענו מכך, מעיצוב המרחב הבנוי דרך המרחב הפתוח ולהפך, עיצוב שרואים מעט מדי במקומותינו, ושנמל תל אביב הוא דוגמה טובה לו. המרחב שנשמר פתוח יוצר תחושה של חופש במרחב הציבורי. נעשתה פה עבודה יפה, ויש מעט עבודות מסוג כזה בארץ.

מרצונכם לחדש עולה למעשה ביקורת על האדריכלות בארץ.
שחר אני חושב שבארץ יש בעיה במישור הפוליטי. אין עדיין חוק שמחייב עריכת תחרויות תכנון פתוחות למבני ציבור מסדר גודל מסוים, ולמעשה אין אינטרס או גורם שמקדם את האדריכלות, ולכן כישרונות צעירים מתבזבזים. אנחנו קופאים על השמרים ואין סיבה לחדש, אין מניע ללא תחרותיות, שהיא אבן הפינה של הקפיטליזם. גם בהרבה עבודות חדשות לא תמיד מתמקדים בדברים הנכונים לטעמי. אין הבחנה בין הדברים הטובים יותר לבין השגרתיים. דוגמה לכך הוא מרכז גוטסמן לתחריט בקיבוץ כברי, שתכנן האדריכל אסף גוטסמן, מבנה מיוחד מאוד ונפלא שלא זוכה לחשיפה – הוא לא בתל אביב, הוא לא נעשה בתקציב גבוה עם הרבה קירות מסך ופירוטכניקה אדריכלית, אלא "רק" מבנה עדין העושה שימוש יפה באור.

אחת הטענות שעלו בספר "מבני מגורים", שאת העורכות שלו ראיינו לפני כמה חודשים, הוא שלמעשה אין חדשנות בבנייה למגורים בישראל.
שחר זהו מעגל קסמים של אינטרסים כלכליים ושל היעדר רקע תרבותי בתחום האדריכלות. אין לאזרח הממוצע את הרקע שיעזור לו להבין שמגורים הם למעשה צורך בסיסי כמו שאמר לה קורבוזייה (Le Corbusier), ולא מותרות, ולכן יש לטפל בהם באופן אחר. הלקוח לא יודע לבקש משהו אחר, ולקבלן זה נוח כי כך אפשר לעשות את זה הכי פשוט, מהר וזול. התוצאה היא המבנים חסרי ההקשר שמועתקים ממקום למקום, דוגמת הרחבות קהילותיות או מגדלי מגורים בערים, שלעולם לא יוצגו ויתייחסו להקשר המקומי שלהם אלא תמיד באיזה non-place צף בחלל.
עודד זו בעיה, היעדר תחרות ותיווך מידע נכון לציבור הרחב, ולא רק לציבור האדריכלים. הציבור הרחב לא מודע לאפשרויות המגורים ואין דיון תרבותי ברמה גבוהה בנושא זה בתקשורת בארץ. גם התקינה והחקיקה, אף שיש שיפור בתחום, עודן בחיתוליהן. תיווך המידע צריך להיות מסיווי יותר, ואז אנשים ידרשו יותר, יהיו תחרויות וייכנסו רעיונות חדשים.

איך משכנעים לקוח לקבל כיוון אחר, ואיך מתמודדים עם לקוח שאומר "זה נחמד, אבל תנו לי מה שאני מכיר ותעזבו אותי בשקט"?
שחר אנחנו מתמודדים עם זה כל הזמן. כל פרויקט היה יכול להתבצע ברמה גבוהה יותר אבל הוא מורד לקרקע. ובכל זאת, בכל בית שאנחנו מתחילים אנחנו משיגים הישג נוסף. למרות הלחץ שזה יוצר על המשרד, אנחנו תמיד עובדים על תחרויות בחו"ל – עכשיו אנחנו משתתפים בתחרות בעקבות האדריכלית האמריקנית אלינור ריימונד (Eleanor Raymond), שהיתה מראשוני המודרניסטים. אחד הבתים שתכננה נהרס בגלל טעויות בירוקרטיות (נראה שזה לא רק בישראל), והיום מנסים לפצות על כך בתחרות שמתייחסת למודרניזם. היא היתה גם אדריכלית נוף ודיברה על הכנסת הטבע לבית. גם אנחנו מנסים לעשות את זה, להכניס את הטבע לבית ולקחת את הבית למקום חדש. אז גם אם אי אפשר לעשות את זה עבור לקוח ישראלי מצוי, נעשה את זה כקונספט בתחרות. כשאנחנו מראים ללקוח תכנון אנחנו מציגים לו גם חלופות כאלה, כדי שיראה שאפשר לבנות אחרת. אנחנו מנסים בכל פרויקט לעשות מהפכות קטנות, הגדולות באות לרוב עם הרבה הרוגים…
עודד הופתענו די לטובה. לא כולם מקבלים את התבניות שניסו להשריש אצלנו בארבעים השנים האחרונות, ויש כאלה שתפיסת המגורים שלהם נאיווית והם מוכנים לשפוט את הדברים כמו שהם ולא על בסיס דעות קדומות. יש גם את המאבקים שאנחנו מנהלים יום יום מול המוסכמות והסטנדרטים: גודל פתח החלון, איך אפשר לאטום או לנקות אותו, איפה המטבח ממוקם ואיך הדברים מאורגנים בבית וכו'. ב-15–20 הבתים שאנחנו מתכננים יש בהחלט התקדמות, אנחנו מצליחים להביא חלק מהתובנות שאנחנו מפתחים בתחרויות גם לפרויקטים שנבנים. זה מאבק, אבל הגמול הוא הסיפוק בעשייה, לקוח מרוצה והיכולת לראות משהו חדש שהולך ומתהווה.

מה הפרויקט החביב עליכם?
עודד תחום המסעדות שאנחנו עוסקים בו, כמו ביסטרו תאודור ברמת ישי, שבו קיבלנו חופש גדול יחסית ויכולנו ליצור שם משהו חדש.
שחר פרויקט התחרות באום אל פחם שהשקענו בו הרבה מאוד וזכינו רק בצל"ש, אך אנחנו עדיין חושבים שהוא הכי טוב שם… ריצ'רד רוג'רס (Richard Rogers) אמר שבכל פעם שהוא מפסיד בתחרות הוא רוצה לסגור את המשרד, אבל אז הוא לוקח את הידע שהוא צבר לפרויקט הבא.

איפה אתם רואים את עצמכם עוד עשר שנים?
שחר אנחנו אדריכלים ציונים. חשוב לנו להיות כאן ולנסות ליצור שינוי כלשהו. אנחנו חושבים שהמקום שלנו הוא פה, והיינו רוצים שהאדריכלות שלנו תגיע לכל העולם. אגב העבודות שלנו כבר פורסמו באתרי אדריכלות ועיצוב בינלאומיים כמו Archdaily, Dezeen, Blue Print ועוד. אנחנו רוצים להאמין שהמוזאון שנבנה בעוד עשר שנים יזכה בהרבה פרסים בחו"ל. אז נרגיש שעשינו את זה. (נגה ונדב לסר)

אהבתם?

• SO Arch
• אדריכלות

תגובות

• 01

  מקסים

  נורית28.6.09
• 02

  מקסים ומושקע. כל הכבוד!

  לימור בן אבו29.6.09
• 03

  איזה יופי - פרויקטים מדליקים

  מיקה29.6.09
• 04

  הטווח שלהם רחב מאוד, ועדיין עם חוטים מקשרים בסגנון.

  haveda30.6.09
• 05

  העבודות נראות מדהים - לקנא!

  חגית30.6.09
• 06

  כל הכבוד! אין ספק שאתם מביאים לנו הרבה כבוד

  שירלי1.7.09
• 07

  אין עליכם אנשים תבינו זה גאונות בתכילת דרכה הם עוד יעצבואת האולימפוס

  רונן2.7.09
• 08

  כל הכבוד ... :)

  ראמי2.7.09
• 09

  אהבתי

  סיון2.7.09
• 10

  עודד ושחר, אין ספק שההקפדה וחוסר ההתפשרות על האיכות ועל ה"אני מאמין" של כל אחד מכם, משתקפים בבהירות ביצירותיכם - פשוט יפה! שיהיה בהצלחה בהמשך לירן

  לירן רפאלי4.7.09
• 11

  מצטרפת לליטל! כל הכבוד

  מיטל7.7.09
• 12

  כאדרילכלת בעצמי - אני תמיד בוחנת מקומות על פי העיצוב ותפיסת החלל שלהם - כשבאתי לתיאודור - זה הדבר הראשון שראיתי - את העיצוב המקסים. איזה כיף לגלות את מי שעומד מאחרי. "כפיים" בהחלט.

  דלית8.10.09
• 13

  [...] כמו הוועדות לתכנון, מודדים, מהנדסים וקבלנים (ראו ראיון מורחב). בית פרטי בן 140 מ"ר בקריית טבעון. הבית תוכנן תוך [...]

  הפרויקט הראשון שלי ב reDesign13.4.10
• 14

  אני גם מאוד אוהב את הסדנא לתחריט של אסף גוטסמן ומזדהה עם חלק מהרעיונות שלכם...מצרף קישור למאמר שפרסמתיבהקשר של קיבוצים: http://pnay.co.il/sites/kfar178/page!5467 עלו והצליחו

  שי קולונימוס13.4.10

הוסף תגובה

נגה ונדב לסר

גיל דביר, אדריכל פנים, מתגורר ועובד בשמונה השנים האחרונות בניו יורק. הוא בעל תואר ראשון בעיצוב פנים מהמכללה למינהל ותואר שני בניהול עיצוב מ-Pratt Institute. עבודתו כוללת פרויקטים בתחומי משרדים, מוזאונים, מסחר ומגורים. דביר עבד בארץ בשני משרדים (שרון אדריכלים ויעקובי ארד אדריכלות) ובניו יורק במשרד Bruce T. Bananto, ולאחריו ב-GNA, ששם צבר ניסיון בתחומים רבים, ובעיקר בתחום הבנייה ותכנון מגורים.

מה היתה מעורבותך בפרויקט הפלזה?
יומיים אחרי שהתחלתי לעבוד ב-GNA מצאתי את עצמי במעמקי המידע והתוכניות של הפלזה, מנסה למצוא את דרכי בין הכמות העצומה של אנשים, גופים ומשרדים שהיו מעורבים בפרויקט. אחרי משא ומתן סוכם בין היזם ועיריית ניו יורק שהמבנה ישמש חציו למגורים וחציו למלון. המלון יורכב ממלון יום רגיל וממלון דירות (קונדו-הוטל), שבו קונים סוויטה מרוהטת שניתן לשהות בה עד ארבעה חודשים בשנה (לא יותר מחודש בכל פעם). מחירן של סוויטות כאלה עשוי להגיע ל-6 מיליון דולר. במהלך העבודה עבדנו יחד, הצוות בניו יורק ובישראל. בניו יורק היתה העבודה בעלת אופי ביצועי יותר: פגישות, פיקוח באתר, פתרון בעיות בשטח, הכנת פרזנטציות, מציאת ספקים, עבודה על ה-shop drawings ועל הפרטים. בישראל התבצעה העבודה הנקייה יותר: עיצוב, יצירת השרטוטים ופיתח הפרטים בסבלנות והכנת חוברות יסודיות המתארות את מה שאנחנו רוצים לעשות שם. הייתי מדווח להם על המתרחש בפגישות, מה צריך כדי לקדם את הפרזנטציה וכיו"ב.
שני המשרדים בארץ ובניו יורק עבדו בשיתוף פעולה מלא. אם קיבלנו בניו יורק משימה להכין חוברת שרטוטי עבודה לתחום מסוים בלוח זמנים מסוים – המשרד בישראל עבד עליו תקופה, ואז חילקנו את המשימה לשני המשרדים. כל משרד עובד על חלקו, ומגיעים למועד החיבור בין החומרים ויוצרים חוברת אחת. היו לכך יתרונות נוספים: כשאני מסיים לעבוד בניו יורק החומר עובר לישראל, ובבוקר – כשאני חוזר, הוא מחכה לי במחשב עם עוד שלב קדימה, וכך הלאה. זה גם יתרון אדיר שיש כוח עזר בתקופות לחץ.

זהו מעין קולוניאליזם הפוך, מגיעה הקולוניה וכובשת את מרכז האימפריה…
בפועל המשרד בניו יורק ישראלי ברובו, זה פשוט נוצר כך. כישראלים אנחנו ידועים בשוק כקצת יותר אגרסיוויים, כלומר דורשים יותר. עם זאת ההתנהלות כולה נעשתה באוריינטציה מקצועית מקומית מכל הבחינות וברמה גבוהה יותר אפילו מרמה מקומית. עמידה מדויקת בלוחות זמנים ומתן פתרונות תוך זמנים קצובים. בניגוד לאמריקנים, שדי לוקחים את הזמן, מצאנו את עצמנו עובדים לפעמים 18-16 שעות ביום. העובדה שהיזם גם הוא ישראלי ושרוב מנהלי הפרויקט ישראלים, הקלה על 'המחנה הישראלי' את ההתנהלות מול הצד האמריקני.
הקצב האמריקני הוא איטי. ליזם זה רע אך לאדריכל זה טוב, כי יש לו זמן לבחון דברים עוד פעם לפני ביצוע. התמהמהות מאפשרת בחינה מחדש והכנה יסודית של הדברים, ונוצר תהליך מסודר שכל המעורבים בו מעירים על השרטוטים ומתקנים בהתאם. למרות העיכוב שנוצר, לקבלן יש ביטחון באיכות השרטוטים, ביטחון שהוא יוכל לבצע את הדבר בפעם אחת טובה. אנחנו פעלנו הרבה פעמים מהר מדי וכתוצאה מכך היו גם טעויות. לדוגמה, את הלובי ביצענו בשנה, שבמונחים מקומיים זה פרק זמן מהיר מאוד. היו לחצים, עבודה לילית, שלוש משמרות מסביב לשעון, וזה יצר טעויות בשטח, לפעמים מהותיות מאוד כמו גרם המדרגות שמוקם לא נכון, והיה צריך לנסר בן לילה יציקת בטון עם קונסטרוקציית ברזל. התוכניות היו טובות, אבל המבצע טעה בשבעה ס"מ והם נאלצו לנתק, להזיז ולרתך מחדש. זה כמובן גרר עיכובים ועלויות נוספות.

איך התנהל תהליך העיצוב של הפלזה?
כשהגעתי היה התהליך בשלב שבו הציעו ליזם ולחברת המלונות שלוש אופציות לעיצוב החדרים. הוחלט לבחור חדר אחד שישלב בין שלוש האופציות. על בסיס זה בנינו חדר לדוגמה שגורמים שונים הגיעו לראותו אותו, העירו הערותיהם, ושוב היה צורך בעיצוב חדש וכן הלאה. במלונות בוטיק ידועים בניו יורק ובעולם עוברים את התהליך הזה שש, שמונה ואפילו עשר פעמים, בונים חדר, מבקרים אותו, מפרקים ומתכננים שוב. הייתי שותף אחראי גם על עיצוב וניהול חלקים נוספים כגון הלובי, כמה דירות מגורים, הסוויטה הנשיאותית ועוד. כמובן יש לציין שזו עבודה משולבת עם צוות, שלכולו חלק גדול בתהליך.

איך היית מגדיר את הסגנון של המלון החדש?
זהו סגנון מסורתי, אקלקטי, שכולל בתוכו הרבה אמירות מודרניות. העיצוב התבסס על הפיתוחים ועל הקישוטים העתיקים, אלמנטים כגון כותרות של עמודים, קישוטי תקרה וכתרים מסוגים שונים, פרזול מפותח מאוד שהבאנו לתצורה מודרנית. לא הדגשנו אותם בהרבה זהב או בצבע שיבליט את קיומם, אלא על ידי שימוש בחומרים כגון עץ או אבן הבלענו אותם ברקע. בנוסף לכך שמרנו על מינון של פרזול ברמה שניתן להרגיש בקיומו – אבל לא טובעים בו, כלומר מקושט אבל באופן שמרני. השילוב הזה יצר סגנון ייחודי מאוד. חללי השימור שבו והחדרים היו מאוד מקושטים. כשהגיע עידן דונלד טרמפ היה המלון בניהולה של אשתו איוונה. מספרים שהיא הביאה צבא של צבעים וליוותה אותם בפרוזדורים ובחדרים עם דליים של צבע זהב, והם פשוט עלו לתקרות ולעמודים המפותחים שם וכל דבר קצת בולט קיבל 'שליכטה' של זהב. המלון נראה כמו קריקטורה, מקושט מאוד, בסגנון לואי ה-16 או ארמונות מרכז אירופה.
חלק מחללים אלה הוכרזו כחללי שימור והוחזרו לתצורתם המקורית בתהליך שימור קפדני. כך נוצר סגנון מודרני בעל נגיעות אקלקטיות בעזרת פרזולים, פיתוחים שונים ופיתוחים על הקירות, המעקות וכו'. למעשה התחברנו למורשת של הפלזה ומשם יצאנו, השתדלנו לכל אורך הדרך לקחת אלמנטים קיימים וליצור מהם דבר חדש. כך לדוגמה לקחנו מוזאיקה ישנה מהלובי המקורי, שהיום הוא לובי המגורים, ושתלנו אותה בתוך מוזאיקות עכשוויות. כך גם לקחנו את פתחי המעליות המקוריים של הבניין, ושכפלנו או שחזרנו אותם כשעבדנו על מעליות הלובי החדשות. עשינו זאת בהרבה מקומות, שילבנו נגיעות של הפלזה המקורי הישן בפלזה המחודש.

כיצד התנהל תהליך השימור?
הפן המעניין בפלזה היה דווקא שימור חללי הפנים. נבחרו כמה חללים רלוונטיים כמו הלובי, בהסכמה עם משרד השימור של העירייה, ונבחר גם משרד מקומי שמתמחה בנושא ושחקר את המבנה ואת ההיסטוריה שלו מהקמתו. לבניין יש היסטוריה של למעלה ממאה שנים, אבל חלק ממנו הוא בן כשמונים בלבד, והיה צריך להחליט איזו תקופה תשפיע על עיצוב השימור. כשהתחילו לגרד את הקירות גילו שכבות צבע רבות, והיה צריך להחליט באיזה צבע מאיזו תקופה יתבצע השימור, אם הוא יהיה ורוד כזה או אחר, צבע קרם או אחר, כולם צבעים שנתקלנו בהם במהלך העבודה. בסופו של דבר הוחלט לשמר את המלון כפי שהיה סביב שנת 1927 ולא 1907. אז החל החיפוש אחר המראה של כל אלמנט מאותה תקופה וכיצד יש לשחזר אותו.
לקראת סוף הפרויקט נכנסו לעבודה חברות שמעסיקות אמנים שמומחיותם היא ביצוע שחזורים כאלה. זו עבודת יד, ממש עבודת נמלים עם מכחולים וכלים עדינים, כמו ארכאולוגיה. הם ניקו כל פרט, זיז, אבן ועמוד עד שהגיעו לצביעה מחודשת של האלמנט המשוחזר. חלק מזה נעשה בארץ: חלקים נרחבים מעבודות הברזל בוצעו בחברה שיושבת בדרום הארץ ועוסקת בפרזלנות אומנותית. הם ביקרו בניו יורק, צילמו ולקחו אלמנטים כדי לייצר אותם באופן זהה למקור, ועשו עבודה מדהימה.

ולאן ממשיכים אחרי פרויקט שאפתני כזה?
הקמתי משרד העוסק באדריכלות פנים. אני מעדיף להתעסק במגורים, זה מושך אותי, בעיקר עיצוב פנים של בתים ודירות ופחות של מגדלים. העבודה עם הלקוח מדברת אליי, אף על פי שישנם אדריכלים שנרתעים מזה כי הם מרגישים שהם הופכים להיות הפסיכולוג של הלקוח, מעין שק חבטות. מהניסיון שלי בנייה עבור אנשים אמידים היא מעניינת ומרתקת. הפן הכלכלי מאפשר יותר מרווח תמרון, ואז יש פחות לחצים. במקביל למשרד שהקמתי הצטרפתי גם כשותף בסטודיו שמבצע הדמיות תלת-ממדיות ממוחשבות עבור מעצבים, אדריכלים ולקוחות שזקוקים להמחשה מדויקת של החלל שעיצבו עבורם. (נגה ונדב לסר)

אהבתם?

• אדריכלות
• ניו יורק
• עיצוב פנים
• שימור

תגובות

• 01

  הקולוניה כובשת את המרכז..נו באמת איזו קרתנות

  נמרוד קרן21.4.09
• 02

  מקנא. איזה פרויקט מגניב לקחת בו חלק.

  דותן21.4.09
• 03

  כמה עולה לילה?

  רוני23.4.09
• 04

  אני אוהבת את הראיונות הארוכים שלכם. עומק - בדיוק כמו שצריך.

  שרון הרשקוביץ30.4.09
• 05

  עובד כמו שצריך:ידע, רצינות והחלטיות. הלואי שיהיו לך עבודות לרוב.

  עפרה30.4.09
• 06

  נשמע בחור לענין. בהצלחה

  מיקי רם30.4.09
• 07

  שלום לך בבואך לישראל נודה לך מאד על יצירת קשר עימי לצורך הרצאה בפני חברי אגודת אדריכלי הפנים בכבוד רב נורית אוליבה

  נורית אוליבה22.6.09
• 08

  וואו מרשים כל הכבוד לתעשיה הישראלית או שאפשר לכתוב יצוא:)

  ניו יורק7.12.09

הוסף תגובה

נגה ונדב לסר

נולדת בניו יורק, ושותפך הוברט קלומפנר נולד באוסטריה. מדוע בחרתם בקראקס, ונצואלה?
נולדתי בניו יורק כשמשפחתי עברה לארה"ב, ואחר כך חזרנו לוונצואלה. התפיסה שלי את המרחב האורבני התפתחה בשנותיי כבן עשרה בקראקס, העיר הפכה ללב ולנשמה שלי. מאוחר יותר למדתי בניו יורק, תחילה בקולג' ואחר כך באוניברסיטה, תואר ראשון באמנות ואדריכלות, ולמעשה לא עזבתי מעולם. אז חלק ממני עדיין נמצא בניו יורק ובאוניברסיטה, שבה הוברט ואני מלמדים ושבה הקמנו את The Slum Lab. הוברט ואני חזרנו לקראקס ב-1986. מאחר שהיו אלה שנות התפתחות כלכלית, שנות הנפט, חשבנו שנוכל לבנות הרבה דברים, אולם לאחר זמן קצר הוסתה ההתעניינות שלנו למאבקים פוליטיים, לאקטיביזם, למציאות של עיר שונה ממה שלימדו אותנו באוני' קולומביה. למעשה למדנו מחדש את המקצוע שלנו, ותחום המחקר שלנו הפך להיות העיר הלא פורמלית. מאז התפרשנו גם למקסיקו סיטי ולפראיספוליס, שכונת עוני בלב סאו פאולו, ברזיל. דרך החשיבה החדשה שלנו נוצרה ועוצבה על ידי מאורעות ותהליכים שחווינו באמריקה הלטינית.
פאולו מנדס דה רוצ'ה (Paulo Mendes da Rocha) ואוסקר נימאייר (Oscar Niemeyer) הם שני אדריכלים דרום אמריקאיים גדולים ובעלי חזון שלא עזבו את מדינתם (ברזיל) למרות הצרות שחוו בתקופת הדיקטטורה. אני לא רוצה לחזור על הטעות של אדריכלים מקומיים שעזבו את ארצם ולא חזרו מעולם. קולהאס (Rem Koolhaas) אמר שגבולות הם טפשיים, אבל אני חושב שהנושא הוא התערבות מקומית, להיות משהו באופן מקומי. כמו אבי, חוויתי גם אני גלות עצמית פעמים רבות. הגלות מביאה אותך לחשוב על השורשים שלך ועל ארצך כל הזמן.

כיצד אתם מתמודדים עם המצב הפוליטי בוונצואלה? יש בה שלטון בעל אוריינטציה שמאלית חזקה, ואילו משרדכם פרו-מערבי
אנו עובדים בתחושה של שליחות ודחיפות. העיצוב שלנו אינו עוסק בתהליך העיצוב אלא בעיצוב התהליך. זו אוריינטציה ממוקדת תהליך, ואנו לרוב במצב פוליטי מורכב מאוד. כך היה כשחזרתי לוונצואלה בגיל העשרה. עברתי שתי הפיכות צבאיות, אבי עזב ב-1958 לאחר הפיכה אחרת, והייתי עד ליציאה מדיקטטורה ולכמה נשיאים זמניים. יש בספרדית משפט שפירושו "עוד מאותו דבר". ייתכן שהיום יש לכך הקשר אחר. ונצואלה מתחברת לכמה עמדות מעוררות מחלוקת, אולם הוברט ואני הגענו להסכמה שאנו אדריכלים ולא פוליטיקאים. אנחנו יודעים לבנות דברים, לדבר על תשתיות, על גידול ערים, אנו מתמקדים בטכנוקרטיות, בפעולה בת קיימא, בתהליכי גידול לא פורמליים או בכל דבר אחר. במקצוע שלנו צריך להיות בעלי מומחיות, והמומחיות שלנו היא ליצור אבטיפוס לסוגים של בניינים, ליצור מרכזי נוער, אולמות ספורט ורטיקליים, מרכזי רכבלים, ודרכים חדשות להתמודדות עם עיר הנמצאת בלחצים של עוני ועושר קיצוניים.

העבודה שלכם אידאליסטית מאוד. כיצד אתם מצליחים, תוך ביצוע עבודות רבות עבור מלכ"רים ועמותות, לשרוד ולבצע אדריכלות טובה?
השאלה קושרת כמה דברים: 1. קראקס – עיר בעייתית, הנעה לכיוון של מגלופוליס; 2. העיר סובלת מעליות ומורדות כלכליים, בגלל שינויים במחירי הנפט והסחורות, דבר שיוצר משברים נוספים; 3. ראשי ערים ופוליטיקאים מתחלפים תדיר ולכן הזמן הוא נושא משמעותי; 4. אמנם כרגע עובדים אתנו עוד עשרה אנשים, אולם המשרד הוא הוברט ואני, ואנחנו לוקחים אותו אתנו, בשטח. אנחנו אנשי מכירות מדלת לדלת. זה אידאליסטי משום שאנחנו מאמינים שביכולתנו לשנות את העולם ולחבר בין חברות, שביכולתנו לגשר בין עושר לעוני. אנחנו חושבים שהאדריכל לא רק מייצר צורה, אלא שהוא גורם מתניע, גורם מחבר, סוכן חברתי. כל מה שצריך הוא מחשב, רעיון וחלום, כדי לראות איזה סוג של מבנה אפשר ליצור והיכן. באוניברסיטה לימדו אותנו היטב כיצד ליצור פתרונות פוטושופ מהירים, ואנחנו אוהבים את שיטת המונטאז', אנחנו מאמינים שהיא מאפשרת לפתוח את מבטם של אנשים לחזון שהם לא הכירו. אנשים כיום אינם יודעים אפילו באיזה סוג של עיר הם רוצים לחיות, הם לא יודעים כיצד להשתמש בעיר, הם לא מבינים מה נגיש להם ומה הם רוצים ומסוגלים לקבל ממנה. זו משימתו של האדריכל, לגשר בין אפשרויות ורצונות.

העבודות עושות שימוש בפרויקט בסיסי ומשתמשות בו כפלטרפומה לשימושים שונים. האם זו החלטה מודעת, או משהו שפשוט נוצר תוך כדי ניסוי וטעייה?
אתן את פרויקט הר הקסמים (Magic Mountain) כדוגמה. הכל התחיל ברעיונות לשאלה כיצד אפשר להחדיר מערכת תחבורה לאיזור הררי בקראקס. עבדנו עם עמיתינו ומנהיגים קהילתיים, הלכנו לחפש מיקומים טובים. ידענו שיש רצון פוליטי לפתח כבישים, ושהדרך היחידה לעודד עיור היא לסלול כבישים. התחלנו לנתח את האזור כאילו הוא בניין אחד בגודל הר. ואם זה בניין אחד והכלל הוא שבכל בניין מעל ארבע קומות צריך להתקין מעלית, איזו מעלית תתאים לבניין בגודל הר שבו 40 אלף תושבים? חשבנו על סוג של רכבל או רכבת כבלים. התחלנו ליצור קולאז'ים עם מערכות כאלה ושלחנו אותם לפוליטיקאים מקומיים, לעמיתים שלנו ולמנהלי מלכ"רים ומנהיגים מקומיים, שהציגו את הרעיון לקהילות שלהם וארגנו פגישות קטנות על ההר. במקביל עבדנו על אקטיביזם קהילתי, פיתחנו תאוריה, מיפוי ובניית תאוריה, וגם יצרנו קשר עם Doppelmayr, חברת רכבלים אוסטרית, והתייעצנו אתם אם הרעיונות שלנו אפשריים. הם אמרו לנו לשכוח מרכבת הכבלים וללכת על רכבל. לרוע המזל, ראש העיר העליון של קראקס בזמנו (2000) היה מהאופוזיציה. ניסינו לעבוד דרכם, אך הממשלה המרכזית התערבה והשתלטה על התוכנית. יצאנו החוצה ואפשרנו לזה לרוץ ברמת המנהיגים המקומיים והקהילה. קישרנו אותם עם Doppelmayr וניסינו למזג בין הצדדים. פרויקט זה הוא דוגמה טובה לדרך שלנו לאחד בין תאוריה ופרקטיקה. עבדנו באופן אינטנסיבי עם רודי באואר משווייץ ועם Topotek1, ברלין, חברה לאדריכלות הנוף. נראה שאנשים אלה הולכים אתנו מפני שהם מאמינים במחויבות שלנו ומבינים שכדי ליצור חזון כלשהו עליהם לעבוד על פרויקטים שאינם למטרות רווח.

חלק ניכר מעבודתכם אינו מתאים להגדרה המסורתית של עבודת האדריכל. כיצד זה מתיישב עם התפקיד האסתטי המסורתי של האדריכלות?
בפרויקט הר הקסמים, שבו 70% מהרכבלים ומתחנות הממסר בנויים וקו חשמלית פועל באופן חלקי, רוב הנחת החומרים נעשה באמצעות מסוקים, כדי להקטין למינימום את הפגיעה במורפולוגיה של המגורים על צד ההר. היה צריך ליישב מחדש את התושבים שפונו בגלל הנחת התשתיות, אז יצרנו פרויקט שני על הקרקעות הזמינות בשיפולי ההר, ששם רכשה חברת המטרו קרקעות. לאחר מחקר ראשוני, הצענו לחברת המטרו ליצור באתרים שבהם יתחברו הרכבים עם קו המטרו מרכזי בריאות, מעונות יום, מעונות לקשישים, תחנות משטרה, ושיכוני מגורים מתקדמים שהם פרשנות של יחידת המגורים – Unite d'Habitacion – של לה קורבוזיה (Le Corbusier) במרסיי, בשילוב הפאבלות (שכונות עוני שנוצרות כתוצאה מבנייה לא חוקית מסביב לערים הגדולות). שילבנו יחידות מגורים עם חללים חברתיים בקומות שונות של המבנה, וכן גשר ציבורי ומדרגות שמאפשרים לחצות את הבניין כמו רחוב ציבורי. כך לקחנו את העיר האופקית והפכנו אותה לאנכית. השתמשנו בהר הקסמים כדי ליצור עניין, כדי לחבר את העיר בדרכים חדשות, והפרויקטים הללו – החדרת מערכת תחבורה להר ויישוב מחדש של התושבים שפונו – נבנים אחד באמצעות השני.

אתם שמים דגש רב בשימוש בסרטים במסגרת עבודתכם
בתחילת דרכי בקולומביה לקחתי קורסים אחדים בקולנוע. אני עושה שימוש בסרטים לא רק כאמצעי הקלטה ושימור, אלא גם כמו שעשו Team 10 כשהקליטו את כל הפגישות שלהם. לכן אנו קוראים לקבוצה שלנו Urban Think Tank, אנו רוצים להפריד בין האישיות שלנו ולהפוך את התהליך לקולקטיבי יותר, לקבל השראה וגם ללמוד מהכישלונות. אנחנו רוצים לא רק ללמוד ולתת פרשנות לבית החצר בדרך מודרנית פונצקיונלית, אלא גם לאפשר תהליכים של מה שאנו מכנים "הבית הגדל", הדרך שבה בית יכול להיות עמיד ולגדול ולהשתנות לאורך זמן. הדבר נובע במידה מסוימת מפרויקטים כמו שיכוני Previ של אלדו ואן אייק (Aldo van Eyck) בלימה, פרו, ופרויקטים אחרים בשנות ה-70, כמו של ג'ון טרנר (John Turner). אנחנו משתמשים בסרטים כדי להקליט וליצור ארכיון של תהליך קולקטיבי, שמטרתו ליצור עבודה אדריכלית בנויה. (נגה ונדב לסר)

אהבתם?

• אדריכלות
• אורבניזם
• ונצואלה
• תכנון ערים

תגובות

• 01

  מעניין לאללה. רואים שהם תמיד בתנועה מתמדת של חיפוש ושיפור.

  שרון הרשקוביץ26.2.09
• 02

  הם נשמעים מדהימים כל כך לא פשוט להתמודד עם הביורוקרטיה בונצואלה. מניסיון...

  מאיה ד26.2.09
• 03

  מאד מעניין חבל שלא הבאתם קצת יותר תמונות שנתרשם מהפרויקטיים המסקרנים

  דרור למון26.2.09
• 04

  היה מעניין לקרוא יותר על מעבדת העוני בקולומביה יוניברסיטי

  איתמר26.2.09

הוסף תגובה

נגה לסר

מה לדעתך ההבדל בין אדריכלות לעיצוב פנים, אם הוא קיים, וכיצד היית מגדיר את עצמך על סמך זה?
אני חייב לחלק את התשובה לשניים. כתוצר של תקופה מסוימת וכאדריכל שמתעסק חלק ניכר מהזמן באדריכלות פנים, מעולם לא חשתי בהבדל בין השניים. גם כי למדתי בתקופה שבה שלא היה מקצוע כזה, עיצוב פנים או אדריכלות פנים, וגם מפני שכאדריכל במשרד של מייקל גרייבס בפרינסטון, הכילה דרך הלמידה האדריכלית שלנו שלושה סדרי גודל: תכנון מבנה או מגדל גדולים, עבודת פנים של דירה או חנות וכלי קטן (כמו כלי קיבול לסוכר). כלומר, תמיד ניסו להפעיל אותנו כך שלא נשכח את הקשר ביניהם, וזו מעין פרדיגמה לעיצוב האדריכלי, זו העשייה.
חלקה השני של התשובה מגיע במגבעת שאני חובש כאדריכל וכמורה. אנחנו מוציאים לעולם אקדמאים שהם אדריכלי פנים ולא מעצבי פנים. האחרון הוא פשוט שם התואר שניתן כתוצאה מהגבלות הקשורות להיתר האקדמי של המוסד עצמו. לטעמי, מעצבי פנים הוא שם המצביע בסך הכול על העובדה שאמנם יש להם כלים לעסוק באדריכלות אך עדיין חסרה להם השלמה קטנה, שעיקרה קורסים העוסקים בנושאים אורבניים ובתאוריות אדריכליות. אני חייב להודות שזה אינו הבדל שאני חש בו בעשייה שלנו, ייתכן שלבוגרים הוא חסר.

אדריכלים ומעצבים עוברים תהליך כלשהו עם לקוח, על אחת כמה וכמה כשמדובר בלקוח פרטי. איך אתה רואה את התהליך הזה?
זהו תהליך אינטנסיבי מאוד. הוא מתחיל בזה שבוחרים אותנו, האדריכלים או אדריכלי הפנים, בתהליך סלקטיבי ומתיש, כמו כשבוחרים רופא או עורך דין. זה עשוי לכלול המלצות מחבר שלאחריהן מראיינים אותנו עשרות פעמים ומעבירים אותנו תהליך שלם, כמו במסננת. טווח הזמן של העבודה המשותפת יכול לנוע בין חצי שנה לארבע שנים, וזה יוצר מערכת יחסים מסועפת, אינטנסיבית ולא פשוטה. ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו מנסים לשמור על יחסים מקצועיים ולא לחפש את החברות ואת הידידות שנרקמות במהלך התהליך. העבודה מאפשרת קשר מיוחד שאני אישית מנסה לטפח רק אחרי שנגמר הפרויקט. במהלך הפרויקט אני אומר ללקוחות שהבית שלהם הוא למעשה הבית שלי למשך כל התהליך. אני לוקח אותו מהם, וזה מאפשר ללקוחות להבין כמה אני לוקח על עצמי מבחינת האחריות. אולם בסיכומו של דבר התהליך הוא סוג של חינוך הדדי, אני מנסה לחנך ומתחנך, אולי לא באדריכלות אלא במשהו אחר. ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לבחור לקוחות, ואני בוחר לקוחות שיכולים לתת לי וללמד אותי לא פחות ממה שאני יכול לתת להם וללמד אותם. היום פרויקט שאני לא יכול ללמוד ממנו לא מעניין אותי. בהוראה אני מלמד, ובפרקטיקה אני חייב ללמוד משהו בעצמי אחרת היא הופכת להיות מונוטונית מאוד.

האם יש לך העדפה לסוג מסוים של פרויקט?
בעיקרון, לקוח שמאפשר זמן בלתי מוגבל ונותן לי לעשות מה שאני רוצה מעניין אותי פחות. אני חייב להיות בדו-שיח, בהפריה הדדית, ולא במונולוג מצדי או מצד הלקוח. עבודה על חללים פרטיים נראית לי יותר, אף שגם פרויקטים ציבוריים חשובים לי. בתים פרטיים אומרים: "הצלחתי לטעת שורשים כאן".

איך היית מגדיר את הסגנון העיצובי-אדריכלי שלך?
סגנון הוא מילה שיש לי אתה בעיה, כי היא מתייחסת למשהו שמחקה משהו אחר, משהו שלא מתחלף כי יש נטייה לשמור עליו ולהכתיב צביון מסוים ולשווק קו מסוים. אם אני נאלץ בכל זאת לענות ולהגדיר, הייתי מעדיף להשתמש במונח פוסט מודרניזם בהקשר של שנות ה-70 של אחרי ה-Five Architects, אותו מקום שהייתי בו סטודנט בארה"ב, כשלראשונה נפתח שיח על אדריכלות קשורה למקום, לאקלים, לתרבות, למקומיות. אם חייבים להשתמש במילה סגנון אז רק בהקשר של האווירה הפוסט מודרניסטית, ולא בהקשר התקופתי שהוציא לה שם רע, שבו היא הפכה לסוג של קלישאה והכלאה דיסנילנדית.

מכל הפרויקטים שעבדת עליהם עד כה, באיזה אתה גאה ביותר ועל איזה מהם נהנית לעבוד יותר?
כולם היו בניי… כשאני מסיים משהו אני מעדיף להביט קדימה ולא להתענג על דברים שסיימתי. כשאני מבקר בהם אני מחפש מה הייתי עושה אחרת, כי כל פרויקט הוא תוצר של זמן, מקום, זיכרון. אז אני לא מתרפק, אפילו שאני נוטה לנוסטלגיה. אני פשוט לא מתמסר לאחד יותר מלאחר, אם כי אני יכול להגיד שאני קרוב יותר לדברים שעשיתי בארץ. מאחר שאני עוסק הרבה באדריכלות פנים, פרויקטים שהם קרובים אליי אינם בהכרח פרויקטים שהיו איזו הצלחה בעשייה האדריכלית אלא פרויקטים שהיו חלק ממערכת יחסים עם לקוח או לקוחה, יחסים שעשו את הפרויקט לבלתי נשכח. החוויה משמרת, שהרי למרות הכול, לא מדובר רק באדריכלות.

ולסיום, איך ייתכן שאין לך אתר אינטרנט?!
אני בא מדור שבו לימדו אותנו שאנחנו אמורים להיות אנשי רנסנס ורחוקים ככל שאפשר משיווק ומפרסום עצמיים. אתר אינטרנט הוא כלי נפלא לשיווק, אבל הרעיון של שיווק נראה לי תמיד מנוגד לרעיון של העשייה האדריכלית. ולא שלא טרחתי והקמתי אתר, זה דבר שכולם עשו, והרבה פעמים אני מוצא עצמי לא פחות חלק מהעדר כמו כולם, אלא שכשכבר היה האתר גמור ומוכן לעלות לרשת, חזרתי לסורי והחלטתי שעדיף לעבוד מפה לאוזן.

(נגה ונדב לסר)

אהבתם?

• אדריכלות
• יוסי פרידמן
• עיצוב פנים

תגובות

• 01

  כמעצבת פנים,אני מאוד מזדהה עם יוסי פרידמן. גם לי קשה להקים אתר וצורת העבודה שלי ,יחד עם שותפה, מפה לאוזן. יישר כח ליוסי, העבודות שלו מדהימות.

  צביה בקר29.1.09
• 02

  צביה, יוסי, אי אפשר להתקיים היום בלי אתר רציני ומושקע אתם צריכים להתייחס לזה כמו כל עבודה - ארכיטקטורה של חלל וירטואלי. שתעיד על טעמכם וסגנונכם ואיכותיותיכם

  איתמר29.1.09
• 03

  חלונות הענק הם קלף מנצח בכל וריאציה. מת על זה!

  דודו29.1.09
• 04

  פסלי ענק מוזהבים במיאמי? היש סטריאוטיפ יותר קיטשי מזה? A NO-NO מוחלט

  מלי נתן29.1.09
• 05

  גם לדעתי זה לא נכון להתקיים ללא אתר. לא חייבים לצקת לתוכו את כל התוכן האפשרי, הוא יכול להתקיים גם ככרטיס ביקור. אבל להתנהל לגמרי בלי אתר זה קצת לטמון את הראש בחול, ונראה לי שיהיה לזה מחיר.

  אוריה ש29.1.09
• 06

  הראיון מעניין ורק על פי התמונות כאן - נראה שמדובר יותר במעצב\אדריכל פנים מאשר חוץ

  זאב הלוי30.1.09
• 07

  מייקל גרייבס, כביכול "הגאון" של שנות השמונים של המאה הקודמת, ממשיכם של וונטורי ואולי גם של פיליפ גונסון. אבל איך אפשר כל הזמן לשחק בציטטות היסטוריות, לא נמאס מזה, מהעמודים והפיתוחים שלהם. די לפוספ-מודרניזם. אין לזה עתיד וזה היום פגיעה קשה באינטלינגנציה של האדם, של כל קליינט, מה נותנים לו, סיפורי עבר. איך אתה מתכנן היום? תראה להם אולי את פאלדיו, כך הקליינטים ישתכנעו. זה ממש העתקה היסטורית.

  יוסי26.9.09

הוסף תגובה

נגה לסר

מה הוביל להחלטה להוציא ספר שעוסק בתחום המגורים בישראל, האם אין די בכתבי העת השונים שעוסקים בתחום?
טולה המניע הראשוני היה היעדר מקראה שיכולה לשמש בהוראת האדריכלות. כמעט אין ספרים שמרכזים מאמרים על סוגים שונים של מגורים ושמתייחסים לאג'נדה החברתית ולרקע התרבותי של סביבת המגורים הישראלית העכשווית. היה חשוב לנו ליצור ספר כזה, שיציג גם מאמרים כתובים בלשון פשוטה ונגישים לקהל הרחב.
שלי אין כתבי עת נגישים שעוסקים בתאוריה של האדריכלות או שעוסקים בנושאים שסביבנו, קרי האדריכלות הישראלית העכשווית. מה שרואים בכתבי העת שיש כיום הוא יותר תיאור של פרויקטים. הבחירה שלנו כיום היא בין מגזינים שעוסקים בעיקר בהצגת פרויקטים ובתיאורם לבין מגזינים תאורטיים מאוד, ישראליים ובינלאומיים. רצינו לעסוק במשהו קונקרטי יותר, שנוגע לסביבה שלנו, ולבחון את האדריכלות המקומית השכיחה מזווית תאורטית וחברתית, דבר שבמקומותינו כמעט לא נוגעים בו. הספר מסתכל על המציאות המוכרת בעיניים חדשות. כבר אמרו לנו שהוא פוקח עיניים ואני מאמצת את ההגדרה הזאת.

עד כמה סוג כזה של ספרות נגיש לקהל הרחב?
שלי יש קהל רחב למדי שאמון על שיח תרבותי, מתעניין ומתעסק בנושאים כמו תרבות ישראלית, אמנות, חברה וסביבה, וספרים מסוג זה מגיעים אליו כהשלמה של תחום נוסף, האדריכלות. המעניין בספר שהוא עוסק באדריכלות מנקודת מבט רב-תחומית, ככלי ביטוי וככלי מעצב של חברה, תרבות וסביבה, כלי שמושפע מהחברה שלנו ושמשפיע עליה בתהליך הדדי. בסיכומו של דבר זה אחד מהתפקידים שהאדריכלות ממלאת בקהילה.
טולה דוגמה לכך היא אחד המאמרים היותר מעניינים בספר, שעוסק באדריכלות עבור הקהילה החסידית (גבולות ופתחים של קדושה: הקריה החסידית בחצור הגלילית, אורין שחר, אלונה נצן-שיפטן ורחל זבה). המאמר מתרכז בעבודה של האדריכל דוד רזניק, שהעלה בתהליך תכנון השכונה שאלות על חיי הקהילה והפרטים בה, ותכנן מתחם המתאים באופן מדויק לצרכים החברתיים שלהם.

הספר עוסק בנושא הבנייה ה'יום-יומית' הישראלית, שבה רוב הציבור מתגורר וחי במשך חייו. מה משפיע על צורות המגורים שאנו חיים בהן?
טולה אחד הדברים שהספר עושה הוא הדגשת הקשר בין אדריכלות וחברה. אדריכלות אינה עומדת לבדה, היא קשורה לחברה, לתרבות ולסביבה, וקשר זה הוא הקריטריון העיקרי שעמד מאחורי בחירת המאמרים ואיסופם. לדעתנו יש להמשיך ולהסביר אותו. בחיבור בין סוגי נושאי המחקר מתגלים דברים מעניינים.
שלי הספר מביא לידי ביטוי, בין היתר, את הקשר בין תאוריה אדריכלית לביטויים חברתיים, כיצד שאיפות וצרות של קבוצת אוכלוסייה מסוימת מתבטאות בצורות המגורים השכיחות של אותה קבוצה, הביטוי התלת-ממדי שהיא מייצרת. הקשר בין משתנים חברתיים לביטוי החומרי הפיזי של המגורים במערכת הישראלית, שבה המגורים מוצנחים מלמעלה. צריך לזכור, רוב האנשים אינם בונים לעצמם את ביתם, רוב הדיירים שמאכלסים דירות אינם בונים ומתכננים אותן אלא רוכשים בית מן המוכן, מקבלן, ובמקרים מסוימים מקבלים לשם כך סבסוד וסיוע ממשלתי. רק בשני הקצוות, עניים ועשירים, זוכים האנשים לתכנן את ביתם באופן ישיר: העשירים יכולים להרשות זאת לעצמם, ולעומתם בקרב העניים, לדוגמה בכפרים ערביים, רווחת הבנייה העצמית, משפחות בונות את ביתן. בין שתי קבוצות אלה רוב האנשים משתמשים במשהו מוכן שהמערכת מייצרת, ואז נוצרים פערים בין צורת הדיור לבין המשתמש, קבוצת המשתמשים.
טולה די ברור לנו שכעת אין ניסיונות ליצור דיור אחר. ניסיון כזה היה בעבר, בשנות ה-70, והתבטא בפתרונות כמו שכונת גילה בירושלים, שבה ניסו ליצור צורת קהילה אחרת, או פרויקט רמות של צבי הקר, אולם ניסיונות כאלה אינם נעשים עוד. הדיור הציבורי, שהוליך בעבר קו מחשבה של מחקר, של התייחסות לצרכים ולשינוי הסטנדרטים הרווחים בתפיסת המגורים הישראלית, כבר אינו קיים, וגם הדיור הקבלני אינו שואל מה משפחה עכשווית צריכה, איך צריכה להיות מתוכננת צורת המגורים העכשווית. במשך תקופה של כמעט ארבעים שנה לא השתנתה תוכנית הבנייה הבסיסית.

למה לדעתכן נוצר המצב הזה?
שלי מגוון הכוחות שפועלים בעולם הזה – הקבלנים, טעם השוק ועוד, יצר מנגנון שוק שמרני שרוצה ללכת רק על בטוח, לייצר את המוצר המוכר שהצליח בעבר ולעשות זאת על פי נוסחאות מקובלות. זה מנגנון שאינו רוצה לחדש וכמעט אינו מאפשר לחדש.
טולה האמת היא שאין עידוד לניסיונות, לאלטרנטיבות אחרות. כמעט אין ניסיונות ליצור דברים שונים מהמוכר, אין תחרויות שעוסקות בכך ואין דיון ציבורי. כשהיתה בארץ בנייה ציבורית רחבת היקף היתה הזדמנות לקבוע סטנדרטים חדשים, לשאול שאלות חדשות ולחפש כיוונים חדשים. אדריכלים תוגמלו יותר, היתה יותר התעסקות בתהליך התכנון ובמחקר שלו. נדמה לי שבהולנד זה כן קורה.
שלי האדריכלים שבונים למגורים טוענים שהם מחדשים מפרויקט לפרויקט, אבל כשבוחנים את השינויים רואים שזה מתבטא בעיקר בדברים קטנים: חדר משפחה שונה, פתאום אין יותר מסדרון וכו'. כשעבדתי במשרד אדריכלים ותכננתי שכונת קוטג'ים באתי עם כל מיני רעיונות יצירתיים וחדשים והצגתי אותם ליזם, אך הוא אמר 'לא, זה צריך להיות ככה, המדרגות צריכות להיות פה' וכך הלאה. היתה לו כבר מתכונת קבועה מראש של מה הולך ומה נמכר. לא הוא הכתיב אותה, היא נוצרה מתוך דיאלוג עם מערכות שיווק, מניסיונו כמוכר, מתוך היזון חוזר מהרבה גורמים. צריך להיות אדריכל חזק כמו דוד רזניק כדי לעודד שינוי, ויש כאלה כמו אילן פיבקו, שניסה לעשות בית ישראלי ב'שכונת פיבקו', שנעשו בה דברים חדשים. יכול להיות שהאדריכלים אינם חזקים דיים מול הקבלנים. אדריכל אחד אמר לי: 'אני כמו מעצב מכוניות, אני בורג במערכת הזאת, במפעל'. הוא אינו במצב להוביל את השינוי. זו מערכת שלמה – מסחרית, כלכלית, ובתוך המערכת מעמד האדריכל הוא כזה שאינו מעודד שינוי. שינויים כאלה קורים במקרים מיוחדים מאוד שלעתים מובילים לפיתוחה של מגמה חדשה.

בתחילת ינואר אתן מארגנות ערב עיון שימשיך ויפתח את הדיון בנושאים השונים העולים מהספר, ושייערך באוניברסיטת ת"א. האם מסגרת הדיון האקדמי לא מחזירה את הנושא לקהל מצומצם ומקצועי יותר?
טולה הבמה מתאימה לדיון מהסוג הזה. אחרי הכול זה תפקידה של האקדמיה. הדרך היחידה להעביר את הידע הזה היא לשבת, לשמוע, להשתתף, עד כמה ארכאי שזה עשוי להישמע.
שלי חשוב להגיע לסטודנטים, ליצור מסגרת שבמהלכה ייחשפו סטודנטים לדברים שהם אינם רגילים אליהם, לדוגמה לאפשר לחנא פרח המשתתף בערב לדבר על המשמעות של להיות פליט מכפר ערבי בישראל; זה סיפור שסטודנטים אינם נתקלים בו וערב כזה מאפשר להם לשמוע אותו במפגש ישיר ולא רק דרך טקסט. מדברים כל הזמן על הכפר הערבי אבל לא מדברים על מי שנמצא בתוכו ועל מה זה להיות פליט בארצך ובמולדתך. זו חוויה אחרת לסטודנטים. אני מאמינה שדיונים מסוג זה, ששמים את הדגש בחשיבה אדריכלית חברתית, יקצרו פירות חדשים של אדריכלים שישלבו בעבודתם רגישות חברתית. סטודנטים הם קהל יעד לפעילות כזו. אני מאמינה בלטעת את זרעי החשיבה הזאת אצל אלה שילכו אחר כך ויעשו דברים.

טולה עמיר אדריכלית בעלת משרד אדריכלות עצמאי, בוגרת בית הספר לאדריכלות AA בלונדון ובוגרת תואר שני בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת ת"א. מלמדת בבית הספר עזריאלי לאדריכלות באוניברסיטת ת"א ואוצרת הביתן הישראלי בביאנלה לאדריכלות בוונציה, 2006.

שלי כהן אדריכלית, חוקרת תרבות ואוצרת הגלריה בבית האדריכל ביפו. סדרת התערוכות "מקומי" שהיא אוצרת בוחנת היבטים חברתיים של המרחב הישראלי. סיימה תואר שני במכון כהן להיסטוריה ולפילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת ת"א. מוסמכת לארכיטקטורה מהטכניון בחיפה. בין הספרים שערכה: מקומי, 10 תערוכות, גלריה בבית האדריכל, עריכה וכתיבה (עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל, 2008); הפרדה: הפוליטיקה של המרחב בישראל, בשיתוף עם חיים יעקובי (חרגול ועם עובד, 2007). מלמדת בחוג לעיצוב פנים במסלול האקדמי של המכללה למינהל.

צורות מגורים: אדריכלות וחברה בישראל, בעריכת ש' כהן, ט' עמיר, הוצאת חרגול

הערב צורות מגורים בחסות המחלקה לאדריכלות באוניברסיטת ת"א ומטבחי רגבה יתקיים ביום ראשון 11.1.09 בשעה 19:00 באולם פסטליכט, בנין מקסיקו, הפקולטה לאמנויות ע"ש יולנדה ודוד כץ, אוניברסיטת ת"א.

עוד עיצוב: כאן. חדש, חדש: ערוץ הורדות ואקסטרות במגזין! תציצו

(נגה ונדב לסר)

אהבתם?

• אדריכלות
• טולה עמיר
• שלי כהן

תגובות

• 01

  מאד מעניין. מקווה שגם הכנס יהיה כזה

  tam2.1.09
• 02

  כיצד ניתן לרכוש את הספר ומה מחירו?

  שרון3.1.09
• 03

  שרון, הספר נמצא ברוב חנויות הספרים http://www.xargol.co.il/index.php?cat=7

  אור3.1.09
• 04

  את הספר יהיה ניתן להשיג בערב העיון כאמור, הוא נמצא בכל חנויות הספרים. לפעמים חסר, ואז פשוט להזמיןמהחנות או לרכוש טלפונית: הוצאת עם עובד/מחלקת שירות 03-6288503 או 03-6288503 משלמים באשראי ומקבלים בדואר, או ניגשים לשם [מזא"ה 22, ת"א].

  admin4.1.09
• 05

  יופי ברכות ורוצה לקנות את הספר

  איריס שביט9.1.09
• 06

  אכזבה קשה על הספר ועל יום העיון. עד כו בתור לקוח וחובב אדריכלות התרשמתי מטולה כאדריכלית רצינית. לצערי לאחר יום העיון נחוורתי לגלות את הפטאטיות שברצון להוצאת ספר הספר אינו עוםק באדריכלות כלל ואינו עוסק בצורת מגורים בפרט. הוא מנתב לפוליטיקה זולה שאינה מחדשת כלום. התגובות ביום העיון היו עוינות לא לחינם. חבל טולה שמאדריכלית מכובדת הפכת לליצן החצר בשם הרצון להתפרסם. מאוכזב. הטלפון שמור במערכת

  אהרון רובינשטיין13.1.09
• 07

  אני וחברתי דווקא השכלנו מהדברים שהיו בכנס. את הספר טרם הספיקותי...

  מלי נתן13.1.09
• 08

  לא יודע אם זה המצב , אבל כשאדריכלות ופולטיקה מתערבבים האדריכלות נפגעת קשה. הפרדה מוחלטת נדרשת!

  חיים20.2.10
• 09

  חיים צודק

  סבינה21.2.10

הוסף תגובה