פיליפ בולקיה, בוגר המחלקה לעיצוב גרפי באקדמיה לעיצוב בצלאל, חי בקצוות: טוניסאי בפריז, פריזאי בתל אביב, בעל בית עם רוח נדודים, אמוציונלי בחיים ורציונלי בעסקים, ממתג ב-neo ויוצר ב-mono. בעקבות תערוכה שהעלה בנמל יפו המלווה בספר "לחות", המאגד תשע שנות יצירה, תפסנו אותו לקצרה…
פיליפ, איך מתיישב העולם המונוכרומטי והקודר בציוריך עם העולם הצבעוני והממותג בעבודותיך? אולי כריאקציה לעולם הכוחני והראוותן של עולם המיתוג. הצורך להגיע לעיקר. שחור-לבן מאפשר להתמקד בצורה.
בחרת לא להעניק שמות לעבודה שלך. מדוע? ברוב עבודות האמנות שאני רואה אני לא מבחין בקשר בין שם העבודה ליצירה. החיבור "הוורבלי" נראה לי מיותר לגמרי.
"לחות" – טכניקה או מצב רוח? "לחות" היא התנאים שאני עובד בהם, זה הקיץ הישראלי, זאת ארוטיקה לטנטית שנמצאת בכל דבר, בהחלט מצב רוח.
אתה מרבה בנסיעות. מה אתה מקווה למצוא? מלאכות יד מרתקות אותי, בכל מקום מרוחק. אני מתעניין פחות בנופים, אלא במה בני אדם יוצרים בידיהם.
ים או יבשה? ים – ללא ספק.
בית או נדודים? נדודים, עם בית לחזור אליו.
"מובי דיק" או "הזקן והים"? אומרים לי שלעת זקנה אני דומה יותר ויותר להמינגוויי.
טבע או אורבניות? הטבע כעיסוק וכמחקר, החיים – בעיר.
ערבסקה או קליגרפיה? קליגרפיה יפנית וערבית הן מקור השראה עצום בעבודות שלי.
השקעה או השראה? שתיהן: השקעה אובססיווית עם משמעת עבודה ספרטנית, ולפעמים השראה – כמתנה.
