לרגל עשור לנפילת מגדלי התאומים, ראיון עם מתכנן מרכז הסחר העולמי החדש

בגיל 13 עבר דניאל ליבסקינד עם משפחתו מישראל לניו יורק, ושם ביסס את מעמדו כאחד האדריכלים המובילים. יחד עם נינה אשתו הוא מנהל משרד אדריכלים משגשג שמטפל בעשרות פרויקטים בו-זמנית. ב-2003 זכה בתחרות לתכנון מרכז הסחר העולמי החדש, שנפתח לא מכבר. לזכר עשור לנפילת מגדלי התאומים, הוא עונה לשאלות בתחנת הרדיו WNYC.

מה למדת מלראות את מרכז הסחר העולמי הראשון הולך ונבנה? הייתי סטודנט ב-Cooper Union באותה תקופה. למדתי עד כמה רחבה התשתית, זו הייתה קפיצה קוונטית בקנה מידה של ניו יורק, קפיצה שלא הייתה פופולרית בקרב הרבה אנשים. כסטודנטים לארכיטקטורה, תמיד אמרנו "אלוהים, זה באמת הולך לשנות את ניו יורק באופן מהותי". וכמובן, זה מה שקרה. המגדלים הפכו לאייקון.

כשעבדת על תוכנית האב, זה היה לך בתודעה? אפילו יותר מכך. חשבתי למשל לא לבנות שני מגדלים ענקיים או אפילו שלושה, אלא לפזר את הצפיפות של החלל המשרדי. יש לנו עשרה מיליון רגל רבוע של חלל משרדי. במקום לרכז את הכל בשני בניינים, אמרתי שנחלק אותם בין חמישה בניינים. כך שהבניינים יכולים להיות נמוכים יותר, הם יכולים להיות בטוחים יותר, ולהעניק מראה טוב יותר לרחובות. אין להם את מנהרות הרוח האלה. ועבורי, הם קשורים יותר לדאון טאון ההיסטורי של ניו יורק.

האם ליום השנה העשירי יש סימבוליות מיוחדת עבורך? מובן שלתאריכים כאלה יש משמעות. לא היינו אנושיים לולא זכרנו, והטרגדיה הזאת, שאנשים רבים כל כך נספו בה, באמת שינתה את העולם. האירוע הזה שינה כל אחד מאתנו כתושבי ניו יורק, כאמריקאים, כמו שזה שינה אנשים בעלי רצון טוב בכל רחבי העולם.

התחייה של ניו יורק, עם מקום עירוני ציבורי חדש, עם חיים שנעים לתוך המאה ה-21, היא התגובה הטובה ביותר לטרור. יום השנה צריך לשלב זיכרון, אך גם להניע את ניו יורק קדימה

מה יראו אנשים בעוד 20, 100 שנה מהיום, כשיבקרו במרכז הסחר העולמי? המרכז יהפוך לחלק מהרקמה של ניו יורק. זו פיסת נדל"ן, אבל יש בה משהו מיוחד, זו קרקע מקודשת. זו הסיבה שבתוכנית האב שלי בניתי רק על בערך חצי מהשטח. חשבתי הרבה על הוריי, שעבדו בסדנאות יזע באזור מנהטן. הם לא נמצאים במגדלים הגבוהים, הם ברחובות ניו יורק, ברכבת התחתית. אנחנו נותנים להם, לתושבי ניו יורק, מקום יפה, מעורר השראה ומחובר להיסטוריה. לא תוכל לחוות את זה דרך הטלוויזיה או האינטרנט. תצטרך לעמוד בפארק, ולהרגיש שאתה יכול לרדת כל הדרך למטה עד ליסוד – כל הדרך עד למקום שבו התרחשה הטרגדיה. אני חושב שהמקום יהיה מקור השראה אפילו עוד 200 שנה.

מהי בעיניך המשמעות של "קרקע מקודשת"?

החלטתי לא לבנות במקום שעמדו בו המגדלים. זה חלל מיוחד שאתה חש בו את ההיסטוריה לעומק, כי אתה יכול לרדת 75 רגל עד ליסוד – לחוות את קיר היסוד המדהים

לו התמוטט הקיר, הוא היה מציף את הרכבת התחתית של ניו יורק בסוג של אפוקליפסה. אבל הקיר החזיק מעמד, וחשבתי לעצמי "מהיסוד הזה של הטרגדיה צומח הבסיס למגדלים". זה מקום שיש לו אור מיוחד. מיקמתי את המגדלים בשולי האתר, כך שלא יטילו צללים גדולים באתר עצמו.

הקיר הזה הוא החלק בעל החשיבות הסימבולית הגדולה ביותר? הקיר הוא בהחלט חשוב. בדרך כלל כשאתה רואה יסודות, אתה רואה את זה ברומא או אתונה, אלה יסודות של עבר מת. כאן הקיר הוא יסוד חי שתומך באתר. הוא עדיין ממשיך לעורר בנו השראה באמצעות זיכרון, אבל גם באמצעות העתיד.
ישנם אלמנטים סימבוליים נוספים: 1776, התאריך של הצהרת העצמאות, זו הפסגה של מגדל 1; אלומת האור. נוסף על כך, כשאתה מגיע מהצד המזרחי של האתר, בכניסה לאנדרטת הזיכרון יצרתי חלל שמוגדר על ידי שני קווי אור: 8:46 בבוקר, כשהמגדל הראשון נפגע, ו-10:28, כשהמגדל השני התמוטט, וזה הצוהר המרכזי של טרמינל PATH היפהפה שנמצא בבנייה. ככה שאפילו באור של ניו יורק יש זיכרון, בקו הרקיע ובשמיים, ואני חושב שאפילו נוסעים עסוקים בדרך לעבודה יגיבו לזה. הם עושים פעולות יומיומיות, אבל יש פה משהו משמעותי, משהו לחשוב עליו, משהו שלא הופך את ניו יורק לרשימה פסימית, אלא מעביר את האופטימיות הבלתי ניתנת לעצירה שמאפיינת את ניו יורק.

יש אמן מסוים או צליל שהיווה השראה למרכז הסחר העולמי החדש? חשבתי על צליל סימפוני, אתה יודע, דה-דה-דה-דאאאאם… אתה חושב על המרכז, ועוצמת הזיכרון צריכה להכות בך ובו-זמנית לאשר, כמו בסימפוניה החמישית של בטהובן. אבל אתה צריך להעביר גם את הרחובות, את האיכות הגרשווינית של ג'ז, המקריות של ההתרחשות. זה סוג צליל של מולטימדיה.

תוכל לקחת אותנו לסיור אודיו מודרך באתר? במרכז יש את האוברטורה. זו ההתחלה. זה הביט הראשון של החמישית, שגם מכין את הבמה לדממה של האתר. כשאתה מתקדם הלאה לרחוב, נע מזרחה, אתה מקבל את ברודוויי – בוגי ווגי, גיוון, טרמינל PATH, התחנה, רחוב צ'רץ'. מצפון לדרום וממזרח למערב – אתה מקבל מלודיות שונות בגריניץ', "אמריקאי בפריז", צלילי רחוב, בלוז. יש אלמנטים שונים, אבל אחדות הצליל של העיצוב משלבת אותם יחד, וזו מעין חוויה משותפת. נתתי לפרויקט את השם "יסודות זיכרון", כי בלב הזיכרון נמצא היסוד לניו יורק של המאה ה-21. הזיכרון הופך ליסוד, והיסודות הם בלתי נשכחים, זו הקומפוזיציה.

לראיון במקור

פול סטרנד וצ'רלס שילר

הכירו את Lindsey Adelman, מי ששיתפה פעולה עם המעצב David Weeks על סדרת מוצרים בשם Butter, ושממנו היא גם שאבה את השראתה בהמשך הדרך. אדלמן פתחה סטודיו עצמאי בלב מנהטן, ומשם היא יוצרת סדרות של מנורות בטקסטורות ובצבעים ייחודיים ובקומפוזיציות מסקרנות.

סופר-סטייל אפשר למצוא ב-From the Desk of Lola. מאחורי השם החם (Lola) עומדת Alexandra Loew, שמשרדה מעניק שירותי עיצוב פנים לדירות במנהטן, בהמפטונ'ס, בווסט הוליווד, בסנטה מוניקה ובשאר אזורי יוקרה… היא מצליחה לשלב בין דמיון למציאות בדרך להגשים את חלומותיהם של לקוחותיה (שמן הסתם אינם סובלים מאוברדרפט). נחמד להציץ בפרויקטים המלבבים וגם לקחת סיבוב ב-Grand Tour, הזורק אותנו למקורות ההשראה של לולה.

האם החשש מההתחממות הגלולבלית ומהשטפונות העתידיים הם שהנחו את הפרויקט החביב הזה? ייתכן. ואולי מדובר בפרויקט שחיבר את יוצריו עם חלומות הילדות לבית משלהם על העץ, בשילוב גרסת האודיסאה בחלל? מה שבטוח – המבנה, שצץ תוך ארבעה שבועות ברחבת בניין ארמורי באפר איסט סייד במנהטן, לא ישאירכם אדישים. מדובר בביתן השקת Windows Mobile 6.5 של מייקרוסופט, תלוי באוויר, שהגישה אליו היא בסולם קטן, וכיאה לבית ילדים משתשלשלת ממנו גם נדנדה להנאת המבקרים. עוד על הפרויקט והמבצעים באתר הזה.