ראיון עם משה ספדיה
שיחה עם משה ספדיה, אדריכל מטה מכון השלום של ארה"ב בוושינגטון, על האתגרים של תכנון אייקון שלום בתקופה של מלחמה, ועל מה הופך בניין לרגוע
נולדת בישראל, ולפני שהפכת לאזרח אמריקאי חיית בקנדה. איך הרגשת כשזכית בתחרות לתכנון מטה מכון השלום של ארה"ב? זה היה משמעותי עבורי. זו הייתה בעיקרון תחרות אמריקאית, לא בינלאומית, אז כשניגשנו אליה חשבתי שהשורשים שלי עשויים להיות בעיה. כבר הייתה לי אזרחות, אבל עדיין הייתי מזוהה מאוד כישראלי. כשזכינו, חשבתי כמה נפלא שזה כנראה לא משנה. גם העובדה שישראלי שמחויב כל כך לתהליך השלום קשור לפרויקט שימחה אותי.
האם העיצוב של מטה האו"ם תורם או מזיק לרעיון השלום? למטה האו"ם יש בעיה סימבולית: המטה הוא בניין משרדים בעל צורה פשוטה ומאות חלונות שחוזרים על עצמם. המסר שהוא מעביר הוא בירוקרטיה אחידה ובלתי נגישה. זה לא ממש משדר פתיחות.
איך מכון השלום של ארה"ב עוקף את הבעיה הזאת? ניסינו להפוך אותו למוחצן כמה שיותר. חדרי הישיבות למשל "נראים" כולם, הן במבט מבפנים החוצה, לעיר, והן מבחוץ – פנימה אל תוך הבניין.
רצינו שהבניין יהיה ההפך מהפנטגון, מקום שבו אתה אף פעם לא יודע מה קורה
ובכל זאת, שלום, לעתים קרובות, מצריך דיפלומטיה, וזו לא תמיד מתבצעת על הצד הטוב ביותר כשכולם מסתכלים. אמנם הבניין הוא פתוח מאוד ושקוף, אבל יש לו גם כניסה פרטית ומוגנת. נוסף על כך, רוב המשרדים הם קטנים ופרטיים, לא כמו החללים הפתוחים שתמצא בעמק הסיליקון.
איך הצלחת לגשר על הפער בין הצורך בפרטיות והצורך בשקיפות? יצרנו שני אטריומים (חללים מרכזיים). לחצי מהאנשים שעובדים בבניין יש משרדים שמשקיפים על אטריום אחד, כך שהם כל הזמן מודעים זה לזה. זה מאפשר תחושת קהילה ופרטיות גם יחד. האנשים שעובדים במטה אומרים שהם שמו לב איך הסביבה משנה את התפיסה שלהם.
אמרת שרצית שהבניין ישדר תחושה רגועה. איך עיצבת בניין רגוע? נמנעתי מצורות עוויתיות, והשתמשתי הרבה בצבע לבן – זכוכית לבנה, כיפה לבנה, מעטפת לבנה לבניין. כל אלה תורמים לתחושה של שלווה.
היה לך היתרון של אתר מדהים לפרויקט הזה. איך מקסמת אותו? חשבתי שאם זכה המכון לקבל את האתר המיוחד הזה – מול אנדרטת וושינגטון, אנחנו צריכים להעביר את המסר, הרעיון, שהבניין הזה ממוקם בבירת ארה"ב. כך שבכל הזדמנות אפשרית "מסגרנו" תמונות נוף: אטריום אחד משקיף על בית הקברות ארלינגטון, אחר על אנדרטת לינקולן, וחדר הישיבות משקיף על בניין הקפיטול.
תכננת גם את מוזאון יד ושם ואת מרכז יצחק רבין. האם אחד מהם השפיע על התכנון של הפרויקט הנוכחי? ביד ושם עניין אותי לבנות סביבה שתעודד השפעה הדדית בין האדריכלות והתצוגה. לרגעים, הקהל נראה כחלק מהתמונות על הקיר. את מרכז יצחק רבין תכננתי אחרי שהוא נרצח. רבין היה, אחרי הכל, משכין השלום, אז בעבודה על מכון השלום התחלתי לבדוק את צורות הגג של המרכז. כמו כן, הבניין מבוסס על אור, אור הבא מבפנים ואור מבחוץ. הוא קורן בלילה, וקולט ביום. פיתחתי עוד את הרעיון הזה במכון השלום.
הראיון פורסם ב-factodesign
[...] ראיון עם משה ספדיה [...]
שאפו איזה התברגות למעלה
I love 2 read redesign !
מרהיב ומעורר השראה. ממלא גאווה , כי משה ספדיה ישראלי! אסתי וולף
אני לא כל כך מרגיש שהצורות במבנה חיות בשלום , אבל גם שלום הכי גרוע יותר טוב ממלחמה .
כבוד ישראלי-כל הכבוד! יפה ומרשים רק מזכיר יותר מדי את מרכז רבין... לא?!....
התמונות המוצגות ממחישות פרוייקט מרשים ביותר. שאפו
תגובה רק אני רואה סממנים ממרכז רבין על התל ברמת אביב, הכנפיים המעוגלות, החומרים האדריכל עצמו.... וזו לא ביקורת זו אמירה.
אדריכל מוכשר, מדהים כל הכבוד לך משה ספדיה
[...] 12 שנה את משרדו בירושלים לאחר עבודה ממושכת במשרדו של משה ספדיה, והיה שותף לפרויקטים מגוונים ובהם: מלון מצודת דויד, [...]