26.10.10

הנה אני בא…

בחודשים האחרונים סיימון קרנץ (30) ויעל רוחמן (31) מבלים את רוב זמנם בחלל גדול מאוד. ומה הפלא, הם קיבלו לידיהם הבוסריות את הניהול האמנותי (יחד עם שגית מזמר וד"ר רועי ברנד) של החלל החדש של האקדמיה בצלאל: גלריה יפו 23.

החלל שוכן בבניין הדואר מתקופת המנדט, והוא נדיר בגודלו כחלל אמנות בעל כאלף מ"ר של לימוד ותצוגה

ערב הפתיחה הרשמית של החלל בתערוכה "התכתבויות" שוחחנו אתם.

מהי בעצם המטרה של כל זה?
"אנחנו שואפים למשהו קהילתי, ולא במובן המתנ"סי. כשאתה מציג כאמן בתערוכה קבוצתית אתה בדרך כלל לא באמת מחובר לאמנים האחרים שמציגים או למקום, אתה לא עובד 'יחד' בשום מובן".

חשוב לנו, בעיקר במקום כמו ירושלים, לבנות קהילה שתצמיח פרויקטים משותפים. שאמנים יגיבו אחד לאחר, וגם לחלל עצמו

כגלריה, מדובר בחלל יוצא דופן, בעיקר בגודלו העצום
"זה נכון. אפשר לומר שהחלל הזה הוא אנטי-גלריה במובן מסוים. אין קירות מלבד הקירות החיצוניים, אין רצפה, הוא מואר מאוד. לכאורה מושלם, אבל בעצם בולע. זה אתגר. אנחנו עדיין מתלבטים, במקרה שיעלה הצורך, אם זה "חוקי" מבחינתנו להתקין קירות גבס. עולם הגלריות מתערב בחללים שלו, ואנחנו שואפים לעבוד עם מה שיש. לא מטעמי חיסכון, אלא יותר כ'סטייט אוף מיינד'. לא לחשוב שאפשר תמיד להתאים הכול בדיוק לצרכים".

התערוכה הראשונה שנפתחה בגלריה עסקה בסאונד. נמקו את הבחירה

"רצינו לפתוח בעיסוק בסאונד על מנת שהחשיפה הראשונה של חלל הגלריה לקהל תציג אותו נקי. פנינו ללהקות שיש בהן אמן פלסטי אחד לפחות, והתערוכה עסקה בקשר שבין סאונד לאמנות פלסטית. להקת 'אשכרה מתים' למשל השתמשו במסכי טלוויזיה כרמקולים בזמן שניגנו, ולאחר ההופעה נשארו המסכים בחלל כסוג של תיעוד. מציג נוסף היה מוזיקאי יווני שחי בארץ בשם טאקי. הוא מנגן באבוב, ולפני ההופעה חזה בו הקהל מכין את פיית האבוב שלתוכה הוא נושף – כסוג של פיסול שהקדים את הנגינה".

למה ירושלים דווקא?
"בירושלים לא קיימת סצנת גלריות מסחריות כפי שיש בתל אביב. קשה יותר לאמן בירושלים לפגוש עמיתים, אין לוח של מועדי פתיחת תערוכות בגלריות, מקום שבו הרבה פעמים אמנים נפגשים ומחליפים דעות. ירושלים היא סוג של מקום קצת דפוק, לחיוב, בצורה מעניינת. מה שטוב כאן זה שאין מיינסטרים פרט למוזאון ישראל. יש כאן תנאים נוחים ליצירה. תל אביב מציעה לאמנים איזו אשליה שהיא הפתח אל העולם, הפתח החוצה. אנחנו לא מבינים כל כך למה צריך להסתכל החוצה, כאן נורא מעניין. אי אפשר להתעלם מזה".

בתערוכה "התכתבויות" אתם עוסקים בדיוק בזה – בחו"ל
"זו תערוכה שבה אמנים מקומיים מבצעים עבודות אמנות על פי 'הוראות' כתובות שהגיעו מאמנים מחו"ל. אנחנו חותרים נגד המודל המקובל באוצרות בארץ, ולפיו אמן מחו"ל מביא אתו כביכול סוג של בשורה. חוץ מזה מעניין אותנו לעסוק בקביעה שלפיה קשה לאמנים לוותר על אגו ולעשות עבודה על פי הנחיות של מישהו אחר. זה בוחן הרבה דברים: אופני התקשרות אינטימיים דרך תקשורת דיגיטלית, החלפה של גוף בגוף ותודעה בתודעה".

התכתבויות, פתיחה: 26.10 בשעה 20:00. התערוכה עד 17.12
רחוב יפו 23, ירושלים

תגובות

  • 01

    קיוויתי לראות משהו מיוחד אתמול בתערוכה, אבל מסתבר שגם כאן שולטת אחוות ההיפסטרים הבצלאלית והכל כך משעממת שקובעת מהי אומנות "אלטרנטיבית" בירושלים. כמו כן החלל מאוד יפה, במיוחד כשהוא ריק, אבל האקוסטיקה בו נוראית.

    נוח27.10.10
  • 02

    חלל כל כך יפה, כמו בתמונה הראשונה, למה להרוס אותו עם אמנות? (;

    חני7.11.10

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
26.10.09

חבר מביא חבר: עמית פיטרו מראיין את מיכל רינות

היא מעצבת אינטראקציות, כל פרויקט שלה מרובד חוויות, היא הציגה כבר בלונדון ובמילנו, והיא מקיימת קורס שמפגיש דיסציפלינות שונות במכון הטכנולוגי חולון. אם זו נדנדה צוחקת או מקלחת מזמרת, מיכל רינות כאן כדי לערער על מוסכמות. אה, כן, וגם לאתגר את "עריצות המסכים" שמאפיינת את העולם הדיגיטלי כיום…(לראיון)

טוב, אז… את יושבת במטוס ומבקשים ממך למלא את אחד מטופסי ההגירה. בשאלת המקצוע יש לך 5 ס"מ פנויים. מה את כותבת? שאלה טובה! לפי מצב הרוח: "מעצבת", "פסיכולוגית", "מרצה במכון טכנולוגי". בעצם אני לא יודעת למה אני לא כותבת "Interaction Designer", שהיא ההגדרה המדויקת.

ועכשיו בפסקה שלמה: אני מעצבת אינטראקציה. כמו שמעצב מוצר מעצב אובייקטים תלת-ממדיים, ומעצב גרפי מעצב למשל כרזות, מושא העיצוב שלי הוא אינטראקציות. אני עוסקת במפגש בין אנשים לבין טכנולוגיה ובין אנשים לבין אנשים אחרים דרך טכנולוגיה, ומתמחה בעיצוב של המפגש הזה, של הדיאלוג שנוצר בו. מילה חשובה נוספת כמובן היא "חוויה". אינטראקציות מתקיימות בזמן בחלל, ביחס לאובייקט, ומערבות בדרך כלל יותר מחוש אחד, לכן הן חוויה מרובת רבדים שמעניין לעצב אותה. בתוך המפגש הזה אחד מתחומי העניין שלי הוא אינטראקציות שמשתמשות בסאונד, ותחום נוסף הוא "מחשוב מוחשי" – "Tangible Computing", כלומר שילובים חכמים של הממד הפיזי והדיגיטלי, שמנצלים את העוצמה של עולם המחשוב ואת היופי, את הפשטות ואת המוחשיות של עולם האובייקטים.

פרויקט שמדגים מצוין את מה שהסברת כרגע הוא SonicTexting, שהוצג בין היתר במוזאון הטריאנאלה במילנו, במוזאון V&A בלונדון ובכנס CHI היוקרתי. מהו הפרויקט הזה? מדובר במערכת שמאפשרת להזין טקסט באמצעות תנועות יד וסאונד. כך היא מאפשרת למשל לכתוב הודעת טקסט מתוך כיס המעיל. המערכת מורכבת מאובייקט פיזי (מין ג'ויסטיק שמוחזק ביד אחת) ומפידבק של סאונד שמדריך את הניווט ומאפשר למצוא את האותיות השונות. עם קצת ניסיון אפשר לשלוט בזה ללא ראייה, מה שיכול להיות חשוב בחושך, בעת נהיגה ולאנשים בעלי מגבלות ראייה. SonicTexting הוא פרויקט ניסיוני שבודק אם אפשר לאתגר את "עריצות המסכים" שמאפיינת את העולם הדיגיטלי היום, וליצור אגב כך חוויה בעלת אופי "פרקטי", שנמצאת על הגבול בין משחק וכלי נגינה.

הפרויקט כולל עיצוב גרפי, עיצוב מוצר ועיצוב סאונד, המתמזגים לכדי חוויה אינטראקטיווית. איך ניגשים לזה? SonicTexting היה חלק מהתזה שלי בבית הספר לעיצוב אינטראקציה באיבראה, איטליה. למזלי היתה לי כמעט שנה לחשוב ולפתח את הפרויקט. הייתי מוקפת חברים שהגיעו מתחומי עיצוב מוצר, עיצוב גרפי, מדעי המחשב, הנדסה, אפילו קומפוזיציה – ונעזרתי בהם הרבה!
בזמן שהחלטתי להתמקד בסאונד אינטראקטיווי, נתקלתי בתחום של הזנת טקסט. יש כל כך הרבה ניסיונות ליצור פתרונות חדשים להזנת טקסט על מכשירים ניידים. שמתי לב שהפתרונות כמעט תמיד דורשים מאתנו ראייה ממוקדת, כשלמעשה אנחנו מנסים יותר ויותר לעשות את הכול תוך תנועה. תהיתי אם אפשר ליצור פתרון שיהיה מבוסס על סאונד, ואם פתרון כזה יכול לאפשר לאנשים ממש "לנגן" את הטקסטים שלהם, ללמוד את הממשק כמו כלי נגינה.
הפרויקט התפתח באופן מקביל בכל הרכיבים: יצירת אובייקט נייד ונוח לאחיזה ביד אחת, הדרכה באמצעות סאונד וייצוג גרפי. להושיב את הכול יחד וליצור חוויה מאוחדת וזורמת. הפרויקט דרש תהליך של התנסות תמידית. כך לדוגמה רציתי ליצור ג'ויסטיק קטן שייכנס לכיס ויופעל ביד אחת. תחילה הוצאתי מיני-ג'ויסטיק מתוך סוני פלייסטיישן שפירקתי. ארזתי אותו בתוך מעטפת עגולה רק כדי לגלות שהוא מסתובב ביד ו"מאבד את הצפון". בעקבות זאת מתחתי אותו לצורה אובאלית, וזה היה שיפור גדול (אגב, שנה אחר כך יצאו נינטנדו עם ה- "Nunchuk", אובייקט דומה אבל "מתוח" עוד יותר). דוגמה נוספת היא במודל הזנת הטקסט. הגישה לאותיות נעשית כך: תנועה ראשונה לתוך אחד משמונה כיוונים, ותנועה שנייה לתוך מרחב שנפרש סביב הכיוון הראשון שנבחר. בעיצוב מפת הלימוד התחלנו בייצוג שטחים, כיוונים, צבעים, עד שהגענו לצורה הפרקטלית האופטימלית עבורנו.

יש לך רקע אקדמי בפסיכולוגיה קוגניטיווית. האם הרקע הזה מעשיר את עבודתך? ואם כן, כיצד? הייתי אומרת שרקע בפסיכולוגיה מעשיר בסך הכול. אמנם אף פעם לא רצתי למאמר קוגניטיווי כדי לקבל החלטה עיצובית, אבל תחומי העניין שלי בהחלט קשורים לשם: חושים, למידה, רכישת מיומנות. תמיד מעניינות אותי אינטראקציות שמאתגרות את המערכת הקוגניטיווית. יש גם דברים שעזבתי (נכון להיום) ללא געגוע: בפסיכולוגיה קוגניטיווית עוסקים הרבה בביצוע ניסויים ובניתוחם, ואילו אני מעדיפה להוציא את הפרויקטים שלי לעולם דרך תערוכות, כנסים, מיצגים ברחובות העיר – ולהתבונן באנשים שמשתמשים בהם. התוצאות מדעיות פחות, אבל מרתקות יותר ומעוררות השראה!
אגב, דווקא בפרויקט הכי היתולי שלי – הנדנדה הצוחקת (עם מיכל רוטשילד), חזרתי למקורות הקוגניטיוויים, וכתבתי מאמר שמסביר את הקשר בין מנגנוני ההדבקה בצחוק לבין האינטראקציה בין הנדנדה לבין המתנדנד.

ייסדת קורס שנקרא IDHO – Interaction Design Hands On במכון הטכנולוגי חולון, שמפגיש מעצבים ומהנדסים לשיתוף פעולה יצירתי. ספרי קצת על הקורס. התחלתי ללמד במחלקה לעיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי בחולון לאחר שהייה ארוכה בחו"ל. הקורס שהזכרת, שתרגום אפשרי לשמו הוא "עיצוב אינטראקציה בשרוולים מופשלים", הוא ה"בייבי" שלי במכון, והוא התחיל כשראיתי שבמכון לומדים מעצבים, מהנדסים ואנשי מדעי המחשב וטכנולוגיות למידה – אותה תרכובת של אנשים שצלחו אתי את התואר השני באיטליה. באתי בעיניים בורקות לסגן הנשיא והצעתי מין קורס אחר – קטן, פרוע ופיזי מאוד, מעשי, שבסופו תערוכה של אובייקטים אינטראקטיוויים פועלים. הסטודנטים לומדים להכיר את החומר האינטראקטיווי ולפסל בו חוויות. לשמחתי גיליתי שהמכון הוא בית נהדר לעניין הזה. בימים אלה מתחיל הקורס הרביעי, ומלמדים בו גם שחר גייגר ונמרוד רם. יש לנו ציוד כמו Arudino ו-Phidgets ותוכנות כמו Processing ו-Max/MSP, שמאפשרים גם למי שמגיע ללא רקע טכנולוגי להגשים חלומות אינטראקטיוויים.

מהם כמה מהפרויקטים האהובים עלייך בקורס? עם הפרויקטים האהובים עליי אפשר למנות את "מקלחת שירה" – מקלחת ללא ידיות שמופעלת על ידי שירה. אני אוהבת את ההפיכה של ההתנהגות הספונטנית האוניוורסלית ללב הממשק בין המשתמש לבין המקלחת. היה יפה לראות אנשים בתערוכה שרים ונרטבים!
פרויקט נוסף הוא Amusity, שולחן סלון מוזיקלי שמאפשר גישה לאוסף המוזיקה הביתי. השירים צפים על משטח השולחן, ואפשר להניח עליהם רמקול קטן כדי לשמוע. יש כאן חיפוש אחר ערכים שאבדו – האפשרות להתרשם מאוסף המוזיקה של חבר בסלון, כמו בימי ערֵמות התקליטים, דרך ממשק חדש ומפתה. זו אחת הדוגמאות היפות ביותר שראיתי לתחום של TableTop Computing, והפרויקט ממשיך להתפתח בימים אלה.

לסיום, מה תכניותייך להמשך? פתחנו השנה את "המעבדה לאינטראקציה" במכון הטכנולוגי חולון. המעבדה היא חלל ובית לכל הפעילות האינטראקטיווית במכון – כמובן לקורס הבינתחומי, אבל גם לחוקרים וליוצרים אורחים, לכנסים, להרצאות, לסדנאות, ל-residencies ולמה שעוד ייוולד. אנחנו רוצים שזה יהפוך לבית לתחום האינטראקציה גם מעבר לגבולות המוסד, ומזמינים הצעות לפרויקטים (בקרוב יצא Call for Proposals). בחודש הקרוב יתארחו במעבדה שלושה יוצרים מחו"ל, תיפתח בה סדרת הרצאות, ותתקיים בה סדנה של חוקרים מהאיחוד האירופי בתחום הסאונד האינטראקטיווי. בתוך כל זה אני מקווה למצוא זמן לפרויקטים הבאים שלי, אמן!

והלפיד עובר ל: טל דרורי
.

לראיונות נוספים לחצו כאן

תגובות

  • 01

    מאוד מעניין- אהבתי גם את ההגדרה של תחום העיסוק ובעסקי האינטראקציה, טוויטר נולד במקרה- ללא מחקר, ללא קבוצת אנשים המגיעה מדסיצפלינות שונות. אף אחד לא ציפה שהוא יענה על צורך מיידי והכי חשוב, הכי כיף לתחקר את התופעה בדיעבד ולהבין את הקונטקסט דרך מוצר חדש היוצר שימושיות חדשה

    udi26.10.09
  • 02

    ראיון מרתק. סוניק טקסטינג ממש מבריק. האם הוא נמצא בתהליך של פיתוח?

    רון26.10.09
  • 03

    הנדנדה הורסת :]

    מלאני27.10.09
  • 04

    שילוב של דיסצפלינות שונות באופן חכם - תמיד מוכיח את עצמו כיצירתי ומעניין. כל הכבוד, נשמע שעושים חיים בחולון

    עמוס27.10.09
  • 05

    מה זאתאומרת עריצות מסכים - הגענו לזה כמצב אופטימלי של פרנדלי יוזר

    מאור28.10.09
  • 06

    הראיונות הם החלק הכי מעניין במגזין. תמשיכו!

  • 07

    [...] עובר ל: מיכל רינות. תגיות:אנימציה, כוראוגרפיה, מוזיקה, עמית פיטרו, [...]

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
18.1.09

ניו סאונד

יש אנשים שמקדישים חיים שלמים לדגימת קולות והם יודעים מה הם עושים. כשהוא במיטבו, סאונד יכול לנסוק לגבהים ולהרעיד נימים חבויים בלב. בתערוכה "לפטופיה" לא מסתפקים בזה ומבקשים מאתנו גם את המוח לחוויה מאתגרת יותר. ישויות סאונד אינדיווידואליות שיצרו אמנים מהארץ ומחו"ל מנסחות בחלל המוזאון קקפוניה אוטופית. אירוע האמנות האקספרימנטלי סלאש אוונגרדי מתרחש בבירת המיינסטרים, והמפגש ביניהם משעשע בדיוק כמו אותם מבקרים המתבקשים להסתובב בחלל המוזאון כשקסדת משפך לראשם. בין המשתתפים: אורי דרומר, אלונה רודה, אמנון וולמן, ירון לפיד, יוסי מר-חיים ואחרים (ישראל), ז'יל אוברי (שווייץ), לורה ומרק סטיליה (ארה"ב), קרל קלים וקרסן גורץ (גרמניה) ועוד. MOBY בת ים, עד 18.4

תגובות

  • 01

    משעשע

    אודי24.1.09
  • 02

    מעניין אם התוצאה מרעידת נימי לב או שמא קקפונית ומקושקשת. שווה לבדוק.

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.

עקבו אחרינו