5.7.09

שידה שדונית

איך עושים שידה סופר מגניבה? הנה הוראות הכנה: לוקחים שני מעצבים גרפיים צרפתים, מוסיפים חופן סגנונות עבודה בעץ, קמצוץ סוגי פלסטיק, בוזקים לבן אופנתי, ומכניסים את המרכיב הסודי: חברת עיצוב שתממן את ההרפתקה. המעצבים Antoine Audiau ו-Manuel Warosz, הידועים כ-Antoine+Manuel, זוג פריזאים מוכשרים שעובדים כבר למעלה מעשור בתחום ומשתדלים להתנסות בכל תחומי העיצוב: עיצוב גרפי, עיצוב פנים וגם… רהיטים. את השידה הלבנה הם עיצבו עבור חברת Bd Barcelona Design הספרדית, שמשנות ה-70 עוסקת בריהוט, בתאורה ובאמנות. אל תתנו לחיוורון לתעתע בכם – השידה היא בעצם סוג של פופ-אפ גרפי עם עיטורים דמויי הירוגליפים, עם אלמנטים מעולם הפנטזיה ועם גרפיקה מודרנית, מה שמצליח להפתיע מכל כיוון שמסתכלים עליה (גם מלמטה). בון-אפטיט.

תגובות

  • אין תגובות, למה אתם מחכים?

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
23.6.09

איילי הצפון וחיות אחרות

מה שנראה כמו גרסה של משחק העשרה חינוכי, שבו הילדים אמורים למצוא חיות המסתתרות בסבך היער הגרפי, הוא בעצם הדפס משי של המעצבת הפינית Sanna Annukka. ההדפס נקרא Kaneleen Kutzu, ועוצב בהשראת שירי עם ואגדות מן הפולקלור הפיני עבור קולקציית הקיץ הנוכחית של חברת העיצוב Marimekko. החברה, שהחלה דרכה בשנות ה-50 כחברה פינית קטנה להדפסה על בדים, הפכה מאז (עם כמה תהפוכות פיננסיות בדרך) לשם דבר בעיצוב טקסטיל, בעיצוב פנים וגם בעולם האופנה. דוגמאות כמו ה-Unikko של Maija Isola, המעצבת הראשית עד 1987, שומרים על פופולריות גם היום. זהו כבוד לא מבוטל להיכלל בהדפסים של החברה, המככבים על לא מעט כלי בית, בגדים, תיקים וכמובן על בדים לפי מטר רץ. (דורון גפני)

תגובות

  • 01

    אומנות מרשימה, ואפילו מזכירה לי לפעמים סגנון ישראלי מסוים משנות ה-70.

    haveda28.6.09
  • 02

    פיצוץ

    מור29.6.09
  • 03

    מהר לייבא, לסוהו למשל...

    רונית29.6.09

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
21.4.09

פלזה, ניו יורק: אדריכל פנים גיל דביר בראיון

זה מאה שנים שמלון פלזה בניו יורק הוא אחד מבתי המלון המפורסמים והנחשבים בעולם ואחד מסמליה של ניו יורק של המאה ה-20. בשנות ה-80 הוא היה היהלום שבכתר של אימפריית הנדל"ן של דונלד טרמפ. בשנת 2004 נרכש המלון על ידי חברת אלעד שבבעלות איש העסקים הישראלי יצחק תשובה, ובבעלותו עבר המלון תהליכי שיפוץ ושימור נרחבים בעלות של למעלה מ-400 מיליון דולר. לאחר כשלוש שנות עבודה נפתח המלון לפני כשנה, זמן קצר לאחר חגיגות המאה להיווסדו. כיום מהווה הפלזה את אחד המלונות ובתי המגורים היוקרתיים ביותר בניו יורק ובעולם, וזוכה גם להכרה כפנינת שימור עכשווית (גם כשעבודת השיפוץ עדיין לא הסתיימה). תפסנו את אדריכל הפנים גיל דביר, שניהל במהלך שלוש השנים האחרונות את תהליך השיפוץ עבור משרד GNA בהנהלתה של האדריכלית גל נאור.

נגה ונדב לסר

גיל דביר, אדריכל פנים, מתגורר ועובד בשמונה השנים האחרונות בניו יורק. הוא בעל תואר ראשון בעיצוב פנים מהמכללה למינהל ותואר שני בניהול עיצוב מ-Pratt Institute. עבודתו כוללת פרויקטים בתחומי משרדים, מוזאונים, מסחר ומגורים. דביר עבד בארץ בשני משרדים (שרון אדריכלים ויעקובי ארד אדריכלות) ובניו יורק במשרד Bruce T. Bananto, ולאחריו ב-GNA, ששם צבר ניסיון בתחומים רבים, ובעיקר בתחום הבנייה ותכנון מגורים.

מה היתה מעורבותך בפרויקט הפלזה?
יומיים אחרי שהתחלתי לעבוד ב-GNA מצאתי את עצמי במעמקי המידע והתוכניות של הפלזה, מנסה למצוא את דרכי בין הכמות העצומה של אנשים, גופים ומשרדים שהיו מעורבים בפרויקט. אחרי משא ומתן סוכם בין היזם ועיריית ניו יורק שהמבנה ישמש חציו למגורים וחציו למלון. המלון יורכב ממלון יום רגיל וממלון דירות (קונדו-הוטל), שבו קונים סוויטה מרוהטת שניתן לשהות בה עד ארבעה חודשים בשנה (לא יותר מחודש בכל פעם). מחירן של סוויטות כאלה עשוי להגיע ל-6 מיליון דולר. במהלך העבודה עבדנו יחד, הצוות בניו יורק ובישראל. בניו יורק היתה העבודה בעלת אופי ביצועי יותר: פגישות, פיקוח באתר, פתרון בעיות בשטח, הכנת פרזנטציות, מציאת ספקים, עבודה על ה-shop drawings ועל הפרטים. בישראל התבצעה העבודה הנקייה יותר: עיצוב, יצירת השרטוטים ופיתח הפרטים בסבלנות והכנת חוברות יסודיות המתארות את מה שאנחנו רוצים לעשות שם. הייתי מדווח להם על המתרחש בפגישות, מה צריך כדי לקדם את הפרזנטציה וכיו"ב.
שני המשרדים בארץ ובניו יורק עבדו בשיתוף פעולה מלא. אם קיבלנו בניו יורק משימה להכין חוברת שרטוטי עבודה לתחום מסוים בלוח זמנים מסוים – המשרד בישראל עבד עליו תקופה, ואז חילקנו את המשימה לשני המשרדים. כל משרד עובד על חלקו, ומגיעים למועד החיבור בין החומרים ויוצרים חוברת אחת. היו לכך יתרונות נוספים: כשאני מסיים לעבוד בניו יורק החומר עובר לישראל, ובבוקר – כשאני חוזר, הוא מחכה לי במחשב עם עוד שלב קדימה, וכך הלאה. זה גם יתרון אדיר שיש כוח עזר בתקופות לחץ.

זהו מעין קולוניאליזם הפוך, מגיעה הקולוניה וכובשת את מרכז האימפריה…
בפועל המשרד בניו יורק ישראלי ברובו, זה פשוט נוצר כך. כישראלים אנחנו ידועים בשוק כקצת יותר אגרסיוויים, כלומר דורשים יותר. עם זאת ההתנהלות כולה נעשתה באוריינטציה מקצועית מקומית מכל הבחינות וברמה גבוהה יותר אפילו מרמה מקומית. עמידה מדויקת בלוחות זמנים ומתן פתרונות תוך זמנים קצובים. בניגוד לאמריקנים, שדי לוקחים את הזמן, מצאנו את עצמנו עובדים לפעמים 18-16 שעות ביום. העובדה שהיזם גם הוא ישראלי ושרוב מנהלי הפרויקט ישראלים, הקלה על 'המחנה הישראלי' את ההתנהלות מול הצד האמריקני.
הקצב האמריקני הוא איטי. ליזם זה רע אך לאדריכל זה טוב, כי יש לו זמן לבחון דברים עוד פעם לפני ביצוע. התמהמהות מאפשרת בחינה מחדש והכנה יסודית של הדברים, ונוצר תהליך מסודר שכל המעורבים בו מעירים על השרטוטים ומתקנים בהתאם. למרות העיכוב שנוצר, לקבלן יש ביטחון באיכות השרטוטים, ביטחון שהוא יוכל לבצע את הדבר בפעם אחת טובה. אנחנו פעלנו הרבה פעמים מהר מדי וכתוצאה מכך היו גם טעויות. לדוגמה, את הלובי ביצענו בשנה, שבמונחים מקומיים זה פרק זמן מהיר מאוד. היו לחצים, עבודה לילית, שלוש משמרות מסביב לשעון, וזה יצר טעויות בשטח, לפעמים מהותיות מאוד כמו גרם המדרגות שמוקם לא נכון, והיה צריך לנסר בן לילה יציקת בטון עם קונסטרוקציית ברזל. התוכניות היו טובות, אבל המבצע טעה בשבעה ס"מ והם נאלצו לנתק, להזיז ולרתך מחדש. זה כמובן גרר עיכובים ועלויות נוספות.

איך התנהל תהליך העיצוב של הפלזה?
כשהגעתי היה התהליך בשלב שבו הציעו ליזם ולחברת המלונות שלוש אופציות לעיצוב החדרים. הוחלט לבחור חדר אחד שישלב בין שלוש האופציות. על בסיס זה בנינו חדר לדוגמה שגורמים שונים הגיעו לראותו אותו, העירו הערותיהם, ושוב היה צורך בעיצוב חדש וכן הלאה. במלונות בוטיק ידועים בניו יורק ובעולם עוברים את התהליך הזה שש, שמונה ואפילו עשר פעמים, בונים חדר, מבקרים אותו, מפרקים ומתכננים שוב. הייתי שותף אחראי גם על עיצוב וניהול חלקים נוספים כגון הלובי, כמה דירות מגורים, הסוויטה הנשיאותית ועוד. כמובן יש לציין שזו עבודה משולבת עם צוות, שלכולו חלק גדול בתהליך.

איך היית מגדיר את הסגנון של המלון החדש?
זהו סגנון מסורתי, אקלקטי, שכולל בתוכו הרבה אמירות מודרניות. העיצוב התבסס על הפיתוחים ועל הקישוטים העתיקים, אלמנטים כגון כותרות של עמודים, קישוטי תקרה וכתרים מסוגים שונים, פרזול מפותח מאוד שהבאנו לתצורה מודרנית. לא הדגשנו אותם בהרבה זהב או בצבע שיבליט את קיומם, אלא על ידי שימוש בחומרים כגון עץ או אבן הבלענו אותם ברקע. בנוסף לכך שמרנו על מינון של פרזול ברמה שניתן להרגיש בקיומו – אבל לא טובעים בו, כלומר מקושט אבל באופן שמרני. השילוב הזה יצר סגנון ייחודי מאוד. חללי השימור שבו והחדרים היו מאוד מקושטים. כשהגיע עידן דונלד טרמפ היה המלון בניהולה של אשתו איוונה. מספרים שהיא הביאה צבא של צבעים וליוותה אותם בפרוזדורים ובחדרים עם דליים של צבע זהב, והם פשוט עלו לתקרות ולעמודים המפותחים שם וכל דבר קצת בולט קיבל 'שליכטה' של זהב. המלון נראה כמו קריקטורה, מקושט מאוד, בסגנון לואי ה-16 או ארמונות מרכז אירופה.
חלק מחללים אלה הוכרזו כחללי שימור והוחזרו לתצורתם המקורית בתהליך שימור קפדני. כך נוצר סגנון מודרני בעל נגיעות אקלקטיות בעזרת פרזולים, פיתוחים שונים ופיתוחים על הקירות, המעקות וכו'. למעשה התחברנו למורשת של הפלזה ומשם יצאנו, השתדלנו לכל אורך הדרך לקחת אלמנטים קיימים וליצור מהם דבר חדש. כך לדוגמה לקחנו מוזאיקה ישנה מהלובי המקורי, שהיום הוא לובי המגורים, ושתלנו אותה בתוך מוזאיקות עכשוויות. כך גם לקחנו את פתחי המעליות המקוריים של הבניין, ושכפלנו או שחזרנו אותם כשעבדנו על מעליות הלובי החדשות. עשינו זאת בהרבה מקומות, שילבנו נגיעות של הפלזה המקורי הישן בפלזה המחודש.

כיצד התנהל תהליך השימור?
הפן המעניין בפלזה היה דווקא שימור חללי הפנים. נבחרו כמה חללים רלוונטיים כמו הלובי, בהסכמה עם משרד השימור של העירייה, ונבחר גם משרד מקומי שמתמחה בנושא ושחקר את המבנה ואת ההיסטוריה שלו מהקמתו. לבניין יש היסטוריה של למעלה ממאה שנים, אבל חלק ממנו הוא בן כשמונים בלבד, והיה צריך להחליט איזו תקופה תשפיע על עיצוב השימור. כשהתחילו לגרד את הקירות גילו שכבות צבע רבות, והיה צריך להחליט באיזה צבע מאיזו תקופה יתבצע השימור, אם הוא יהיה ורוד כזה או אחר, צבע קרם או אחר, כולם צבעים שנתקלנו בהם במהלך העבודה. בסופו של דבר הוחלט לשמר את המלון כפי שהיה סביב שנת 1927 ולא 1907. אז החל החיפוש אחר המראה של כל אלמנט מאותה תקופה וכיצד יש לשחזר אותו.
לקראת סוף הפרויקט נכנסו לעבודה חברות שמעסיקות אמנים שמומחיותם היא ביצוע שחזורים כאלה. זו עבודת יד, ממש עבודת נמלים עם מכחולים וכלים עדינים, כמו ארכאולוגיה. הם ניקו כל פרט, זיז, אבן ועמוד עד שהגיעו לצביעה מחודשת של האלמנט המשוחזר. חלק מזה נעשה בארץ: חלקים נרחבים מעבודות הברזל בוצעו בחברה שיושבת בדרום הארץ ועוסקת בפרזלנות אומנותית. הם ביקרו בניו יורק, צילמו ולקחו אלמנטים כדי לייצר אותם באופן זהה למקור, ועשו עבודה מדהימה.

ולאן ממשיכים אחרי פרויקט שאפתני כזה?
הקמתי משרד העוסק באדריכלות פנים. אני מעדיף להתעסק במגורים, זה מושך אותי, בעיקר עיצוב פנים של בתים ודירות ופחות של מגדלים. העבודה עם הלקוח מדברת אליי, אף על פי שישנם אדריכלים שנרתעים מזה כי הם מרגישים שהם הופכים להיות הפסיכולוג של הלקוח, מעין שק חבטות. מהניסיון שלי בנייה עבור אנשים אמידים היא מעניינת ומרתקת. הפן הכלכלי מאפשר יותר מרווח תמרון, ואז יש פחות לחצים. במקביל למשרד שהקמתי הצטרפתי גם כשותף בסטודיו שמבצע הדמיות תלת-ממדיות ממוחשבות עבור מעצבים, אדריכלים ולקוחות שזקוקים להמחשה מדויקת של החלל שעיצבו עבורם. (נגה ונדב לסר)

תגובות

  • 01

    הקולוניה כובשת את המרכז..נו באמת איזו קרתנות

  • 02

    מקנא. איזה פרויקט מגניב לקחת בו חלק.

    דותן21.4.09
  • 03

    כמה עולה לילה?

    רוני23.4.09
  • 04

    אני אוהבת את הראיונות הארוכים שלכם. עומק - בדיוק כמו שצריך.

  • 05

    עובד כמו שצריך:ידע, רצינות והחלטיות. הלואי שיהיו לך עבודות לרוב.

    עפרה30.4.09
  • 06

    נשמע בחור לענין. בהצלחה

  • 07

    שלום לך בבואך לישראל נודה לך מאד על יצירת קשר עימי לצורך הרצאה בפני חברי אגודת אדריכלי הפנים בכבוד רב נורית אוליבה

  • 08

    וואו מרשים כל הכבוד לתעשיה הישראלית או שאפשר לכתוב יצוא:)

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
7.3.09

חדר להשכיר

משרד אדריכלים החדר, שהוקם על ידי ברד פינצ'וק, חנן פומגרין ובובי לוכסמבורג, פועל כבר יותר משמונה שנים, ובאמתחתו בתים פרטיים, מבנים ציבוריים, פרסים ויקר, סיקור במגזינים ואפילו גלריה לאמנות, שמציגה תערוכות בקצב רצחני. מבית שהוקם בחמישה ימים ("החלקים הגיעו מארצות הברית, נותר לנו רק להרכיב") ועד לפרויקט שארך נצח ("בשל עיכובים בירוקרטיים"), משימור בית אבן מסורתי ועד לבניית מרכז וואהל בבר אילן (בשיתוף משרדו של דניאל ליבסקינד) - הם ששים לאתגרים. על הכוונת שלנו עלו שני פרויקטים מייצגים: האחד הזכיר לנו את חשבון הבנק העגום שלנו, השני את בריאותנו הרופפת, אבל בשניהם ניצח היופי…

מה תוכלו לספר לנו על הבית בצפון תל אביב?
לתכנון הבית הזה ניגשנו תוך היצמדות למסורת אדריכלית ולשפה אדריכלית מוגדרת וברורה, אך עם כוונה להוסיף איזה טוויסט, עדכון לזמננו ולתנאי המקום. אימצנו את המודל של Gable End House – בניין צמוד קרקע, תחום בין שני גמלונים, גג דו שיפועי וכניסה מרכזית. לרוב הגמלונים בנויים מחומר אחר משתי החזיתות, כאן הם נבנו מבטון חשוף, והחזיתות הקדמית והאחורית נבנו בבנייה קלה ומתועשת מצופה בלוחות זכוכית, מה שהקנה מראה חד ונקי. הגג עשוי קונסטרוקציית מתכת ופנלים מחומר קל שנשארו חשופים. שיפוע הגג מתון ועובר את קו הבנייה באופן שמצל ומגדיר את האכסדרות כהמשך ישיר לחללים הפנימיים.

היו אילו הנחיות מהלקוח?
הלקוח ביקש שכל הפעילות תהיה במפלס אחד, כדי לשמור על קרבה בין בני המשפחה וגם להקנות לבית חזית נמוכה שאינה מאיימת. הבניין מורכב משני מלבנים מקבילים: האחד פונה למזרח וכולל את חלל הכניסה ואת חדרי השינה, השני פונה מערבה ובו הפונקציות "הציבוריות": חדר המגורים, חדר אוכל ומטבח, חדרי המשפחה והעבודה, כולם פונים לדֶק עץ, גן וברכה. חוץ מזה הקפדנו שהבית יהיה מואר ברוב שעות היום. הנגרות נעשתה בגוונים המותאמים לאופי הפעילות, והמעבר המרכזי מרוצף באבן ירוקה-אפורה הפולשת כמסגרת למשטחי פרקט אלון טבעי לכל החדרים. צבעי הבית מונוכרומטיים ושקטים, ומאפשרים למהלך החיים הטבעי לתת את הטון והצבע.

ארבעה משרדים ניגשו לפרויקט "בית הגלגלים", שייעודו שילוב הנכה בקהילה. מה לכד את עינה של עמותת בית הגלגלים והוביל לזכייתכם?
הרעיון היה ליצור תחושה ביתית שלא תזכיר בית חולים או מרכז סיעודי, אלא תשדר חמימות וביתיות. כל הבית תוכנן ועוצב על מנת שיוכלו באי הבית לתפקד באופן חופשי ללא עזרה כלל, ממתגי החשמל שהותאמו בגובהם ועד חדרי השינה. הגינו תוכנית רעיונית, המקשרת בין שלוש קומות על ידי "רמפה" מתונה לנוחות הדיירים. גם השימוש בעץ על גווניו הטבעיים מעניק תחושת רכות ומשלים את החמימות הנדרשת. כל הסגנון הצורני מודרני-גרפי, משתלב בסביבה ואינו משדר מוגבלות כי אם מעוף ודמיון.

עם זאת, השכנים התנגדו.
המבנה מתוכנן להיבנות בהרצליה פיתוח. אמנם היתה התנגדות מצד השכנים, אך העניין נדון במשך תקופה לא קצרה בבתי המשפט, ובימים אלו "בית הגלגלים" זכה במשפט וקיבל אישור להתחיל בבנייה. אנחנו מקווים לראות את התוכנית קורמת בטון ועץ…

החדר אדריכלים ועיצוב פנים מפעיל גם את החדר גלריה לאמנות מודרנית, גוטליב 11, ת"א. עוד פרטים: כאן

תגובות

  • 01

    חבל שפרוקיט כזה יפה וחשוב התעכב רק בגלל כמה שכנים שלא מתאים להם בנוף אנשים עם נכויות

  • 02

    לא היה אכפת לי כזה מבנה ליד הבית אולי שיעבירו את זה ליד אליהו?

    איתמר9.3.09
  • 03

    cool project

    ערן25.3.09
  • 04

    פרויקט מצויין. חבל רק שלא נותנים את הקרדית, המגיע למפיק הדמיה זו, אממה סטודיו.

    אושר17.9.09

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
29.1.09

הפקה מושקעת

משרד הפקות שאחראי על כמה מהסרטים והסדרות שנוצרו כאן, פנה אל מעצבת הפנים המוכשרת אוריין קנטי שתיתן לו זריקת עידוד. "הקונספט המוביל היה חללים פתוחים, מאווררים, ייחודים ונוחים לעבודה", מבהירה קנטי. "המשרד פעיל ודינמי, תלוי זמן וסוג הפקות, ומאכלס בתוכו בין 25-5 אנשים בו-זמנית". לצורך כך תוכנן כל חלל בנפרד ועוצב כחלק מהקונספט המוביל. צבעי הבסיס שנבחרו – זהב ושחור, וחומרי יסוד כעץ וברזל, יצרו מראה דרמטי, שלו הוספו כתמי צבע חזקים המשדרים קלילות. הניגודיות הזאת ויצירת ה"הפתעות" הצבעוניות יוצרות דינמיקה רעיונית וצבעוניות שלא שולטת בחלל אלא צצה בו בנקודות שונות, וכך מפתיעה בכל פעם מחדש, כיאה למשרד יצירתי.
על הצילומים אחראי הסטודיו שמעצבים ואדריכלים כנראה לא זזים בלעדיו: סטודיו עמרי מירון

תגובות

  • 01

    מאד יפה ושמח

  • 02

    מאיפה המנורות השוות? גם אנחנו רוצים

    איתמר29.1.09
  • 03

    נראה מגניב בעליל. אהבתי במיוחד את הטפט הוורוד

    דודו29.1.09
  • 04

    מברוק לאסולין, נראה מאד יפה

  • 05

    אין כמו חללים פתוחים. מצד שני, הם מאתגרים יותר מבחינת העיצוב. וכשזה מצליח - זה מצליח

  • 06

    פשוט מקסים.כמה כישרון...

    OC3.2.09

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
25.1.09

ראיון עם האדריכל יוסי פרידמן

"היום פרויקט שאני לא יכול ללמוד ממנו לא מעניין אותי. אני חייב להיות בדו-שיח ובהפריה הדדית, ולא במונולוג מצדי או מצד הלקוח", מציין יוסי פרידמן, שלמד אדריכלות בפרינסטון היוקרתי, עבד מעל שני עשורים בניו יורק, וכיום הוא פועל ממשרדו בשד' רוטשילד בתל אביב ומרצה בכיר במכללה למינהל. הוא לא מתרגש משאלת ההבדל בין אדריכלות פנים לעיצוב פנים, לא מתחייב על סגנון עיצוב מסוים, ובעיקר לא מסתכל לאחור על פרויקטים שעיצב (אבל טוען שהוא נוסטלגי, בעיקרון…). תפסנו אותו לשיחה.

נגה לסר

מה לדעתך ההבדל בין אדריכלות לעיצוב פנים, אם הוא קיים, וכיצד היית מגדיר את עצמך על סמך זה?
אני חייב לחלק את התשובה לשניים. כתוצר של תקופה מסוימת וכאדריכל שמתעסק חלק ניכר מהזמן באדריכלות פנים, מעולם לא חשתי בהבדל בין השניים. גם כי למדתי בתקופה שבה שלא היה מקצוע כזה, עיצוב פנים או אדריכלות פנים, וגם מפני שכאדריכל במשרד של מייקל גרייבס בפרינסטון, הכילה דרך הלמידה האדריכלית שלנו שלושה סדרי גודל: תכנון מבנה או מגדל גדולים, עבודת פנים של דירה או חנות וכלי קטן (כמו כלי קיבול לסוכר). כלומר, תמיד ניסו להפעיל אותנו כך שלא נשכח את הקשר ביניהם, וזו מעין פרדיגמה לעיצוב האדריכלי, זו העשייה.
חלקה השני של התשובה מגיע במגבעת שאני חובש כאדריכל וכמורה. אנחנו מוציאים לעולם אקדמאים שהם אדריכלי פנים ולא מעצבי פנים. האחרון הוא פשוט שם התואר שניתן כתוצאה מהגבלות הקשורות להיתר האקדמי של המוסד עצמו. לטעמי, מעצבי פנים הוא שם המצביע בסך הכול על העובדה שאמנם יש להם כלים לעסוק באדריכלות אך עדיין חסרה להם השלמה קטנה, שעיקרה קורסים העוסקים בנושאים אורבניים ובתאוריות אדריכליות. אני חייב להודות שזה אינו הבדל שאני חש בו בעשייה שלנו, ייתכן שלבוגרים הוא חסר.

אדריכלים ומעצבים עוברים תהליך כלשהו עם לקוח, על אחת כמה וכמה כשמדובר בלקוח פרטי. איך אתה רואה את התהליך הזה?
זהו תהליך אינטנסיבי מאוד. הוא מתחיל בזה שבוחרים אותנו, האדריכלים או אדריכלי הפנים, בתהליך סלקטיבי ומתיש, כמו כשבוחרים רופא או עורך דין. זה עשוי לכלול המלצות מחבר שלאחריהן מראיינים אותנו עשרות פעמים ומעבירים אותנו תהליך שלם, כמו במסננת. טווח הזמן של העבודה המשותפת יכול לנוע בין חצי שנה לארבע שנים, וזה יוצר מערכת יחסים מסועפת, אינטנסיבית ולא פשוטה. ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו מנסים לשמור על יחסים מקצועיים ולא לחפש את החברות ואת הידידות שנרקמות במהלך התהליך. העבודה מאפשרת קשר מיוחד שאני אישית מנסה לטפח רק אחרי שנגמר הפרויקט. במהלך הפרויקט אני אומר ללקוחות שהבית שלהם הוא למעשה הבית שלי למשך כל התהליך. אני לוקח אותו מהם, וזה מאפשר ללקוחות להבין כמה אני לוקח על עצמי מבחינת האחריות. אולם בסיכומו של דבר התהליך הוא סוג של חינוך הדדי, אני מנסה לחנך ומתחנך, אולי לא באדריכלות אלא במשהו אחר. ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לבחור לקוחות, ואני בוחר לקוחות שיכולים לתת לי וללמד אותי לא פחות ממה שאני יכול לתת להם וללמד אותם. היום פרויקט שאני לא יכול ללמוד ממנו לא מעניין אותי. בהוראה אני מלמד, ובפרקטיקה אני חייב ללמוד משהו בעצמי אחרת היא הופכת להיות מונוטונית מאוד.

האם יש לך העדפה לסוג מסוים של פרויקט?
בעיקרון, לקוח שמאפשר זמן בלתי מוגבל ונותן לי לעשות מה שאני רוצה מעניין אותי פחות. אני חייב להיות בדו-שיח, בהפריה הדדית, ולא במונולוג מצדי או מצד הלקוח. עבודה על חללים פרטיים נראית לי יותר, אף שגם פרויקטים ציבוריים חשובים לי. בתים פרטיים אומרים: "הצלחתי לטעת שורשים כאן".

איך היית מגדיר את הסגנון העיצובי-אדריכלי שלך?
סגנון הוא מילה שיש לי אתה בעיה, כי היא מתייחסת למשהו שמחקה משהו אחר, משהו שלא מתחלף כי יש נטייה לשמור עליו ולהכתיב צביון מסוים ולשווק קו מסוים. אם אני נאלץ בכל זאת לענות ולהגדיר, הייתי מעדיף להשתמש במונח פוסט מודרניזם בהקשר של שנות ה-70 של אחרי ה-Five Architects, אותו מקום שהייתי בו סטודנט בארה"ב, כשלראשונה נפתח שיח על אדריכלות קשורה למקום, לאקלים, לתרבות, למקומיות. אם חייבים להשתמש במילה סגנון אז רק בהקשר של האווירה הפוסט מודרניסטית, ולא בהקשר התקופתי שהוציא לה שם רע, שבו היא הפכה לסוג של קלישאה והכלאה דיסנילנדית.

מכל הפרויקטים שעבדת עליהם עד כה, באיזה אתה גאה ביותר ועל איזה מהם נהנית לעבוד יותר?
כולם היו בניי… כשאני מסיים משהו אני מעדיף להביט קדימה ולא להתענג על דברים שסיימתי. כשאני מבקר בהם אני מחפש מה הייתי עושה אחרת, כי כל פרויקט הוא תוצר של זמן, מקום, זיכרון. אז אני לא מתרפק, אפילו שאני נוטה לנוסטלגיה. אני פשוט לא מתמסר לאחד יותר מלאחר, אם כי אני יכול להגיד שאני קרוב יותר לדברים שעשיתי בארץ. מאחר שאני עוסק הרבה באדריכלות פנים, פרויקטים שהם קרובים אליי אינם בהכרח פרויקטים שהיו איזו הצלחה בעשייה האדריכלית אלא פרויקטים שהיו חלק ממערכת יחסים עם לקוח או לקוחה, יחסים שעשו את הפרויקט לבלתי נשכח. החוויה משמרת, שהרי למרות הכול, לא מדובר רק באדריכלות.

ולסיום, איך ייתכן שאין לך אתר אינטרנט?!
אני בא מדור שבו לימדו אותנו שאנחנו אמורים להיות אנשי רנסנס ורחוקים ככל שאפשר משיווק ומפרסום עצמיים. אתר אינטרנט הוא כלי נפלא לשיווק, אבל הרעיון של שיווק נראה לי תמיד מנוגד לרעיון של העשייה האדריכלית. ולא שלא טרחתי והקמתי אתר, זה דבר שכולם עשו, והרבה פעמים אני מוצא עצמי לא פחות חלק מהעדר כמו כולם, אלא שכשכבר היה האתר גמור ומוכן לעלות לרשת, חזרתי לסורי והחלטתי שעדיף לעבוד מפה לאוזן.

(נגה ונדב לסר)

תגובות

  • 01

    כמעצבת פנים,אני מאוד מזדהה עם יוסי פרידמן. גם לי קשה להקים אתר וצורת העבודה שלי ,יחד עם שותפה, מפה לאוזן. יישר כח ליוסי, העבודות שלו מדהימות.

  • 02

    צביה, יוסי, אי אפשר להתקיים היום בלי אתר רציני ומושקע אתם צריכים להתייחס לזה כמו כל עבודה - ארכיטקטורה של חלל וירטואלי. שתעיד על טעמכם וסגנונכם ואיכותיותיכם

    איתמר29.1.09
  • 03

    חלונות הענק הם קלף מנצח בכל וריאציה. מת על זה!

    דודו29.1.09
  • 04

    פסלי ענק מוזהבים במיאמי? היש סטריאוטיפ יותר קיטשי מזה? A NO-NO מוחלט

  • 05

    גם לדעתי זה לא נכון להתקיים ללא אתר. לא חייבים לצקת לתוכו את כל התוכן האפשרי, הוא יכול להתקיים גם ככרטיס ביקור. אבל להתנהל לגמרי בלי אתר זה קצת לטמון את הראש בחול, ונראה לי שיהיה לזה מחיר.

  • 06

    הראיון מעניין ורק על פי התמונות כאן - נראה שמדובר יותר במעצב\אדריכל פנים מאשר חוץ

  • 07

    מייקל גרייבס, כביכול "הגאון" של שנות השמונים של המאה הקודמת, ממשיכם של וונטורי ואולי גם של פיליפ גונסון. אבל איך אפשר כל הזמן לשחק בציטטות היסטוריות, לא נמאס מזה, מהעמודים והפיתוחים שלהם. די לפוספ-מודרניזם. אין לזה עתיד וזה היום פגיעה קשה באינטלינגנציה של האדם, של כל קליינט, מה נותנים לו, סיפורי עבר. איך אתה מתכנן היום? תראה להם אולי את פאלדיו, כך הקליינטים ישתכנעו. זה ממש העתקה היסטורית.

    יוסי26.9.09

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
4.11.08

ויהי אור (לשבוע אחד)

גד הלפרין, אדריכל ומעצב פנים, מוותיקי הסצנה התל אביבית, מציג בגלריה זהזהזה בנמל תל אביב מבחר עבודות וסקיצות של כל הפרויקטים שביצע משרדו. הלפרין מתייחס בתערוכה לנושא האור וליחסי הגומלין שלו עם החלל. לאור תפקיד חשוב בהחלטות האדריכליות על חלוקת חללי המשנה, על מיקום מחיצות ופתחים לחדירת אור טבעי ועל השלמה של תאורה מלאכותית. 5-12.11 גלריה זהזהזה, נמל תל אביב, מבנה 12.

תגובות

  • אין תגובות, למה אתם מחכים?

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.

עקבו אחרינו