מוצרט בוודאי היה שמח לפגוש בעמית פיטרו, שאצלו תווים מרחפים באוויר והמוזיקה בתנועה. ובעצם גם קנדינסקי. אם זה שווה משהו היינו אומרים שפיטרו מצייר מוזיקה ושומע אנימציה. ככוראוגרף של צלילים וקווים הוא יעניק לכם כלים שתוכלו בעזרתם להגיע לידי מימוש. אריאל עפרון פגש אותו לראיון משובח

מסעך החל במוזיקה והתרחב ליצירה אינטראקטיווית. מה היו התחנות והגורמים שהניעו את המהלך?
המסע באמת התחיל במוזיקה. הגעתי לניו יורק עם להקה (1998). עבדתי בתור מוזיקאי במשרה מלאה, שזה אומר חברת תקליטים, להקה, ולנגן בכל ערב במקום אחר. תמיד אהבתי לבנות כלים מוזיקליים משלי, ותמיד אהבתי לחפש דרכים אחרות לעבוד עמם. באותה התקופה תוכנות כמו פלאש התחילו לצאת החוצה, ואפשרו גם לאנשים כמוני, שהם לא מתכנתים מקצועיים ובעלי תואר בהנדסת מחשבים, לתכנת. לא הבנתי בשפות התכנות האלה כלום, אבל חשבתי שזאת תהיה ההזדמנות שלי לנסות לבנות כלים מוזיקליים בעזרת מחשב. בפועל לא היה אפשר לעשות מוזיקה בפלאש, אבל באותו הזמן לא ידעתי את זה. העשייה והרעיון עניינו אותי. ישבתי במשך שנה וחצי ולמדתי איך לעשות את זה, ומשם זה התפתח. גיליתי עניין ביכולת של קוד לשלב בין מדיומים שונים, לשלב בין צליל לבין קו לבין אינטראקטיוויות.

תוכל לדבר על תהליכי עבודה ביצירה אינטראקטיווית דרך עבודה ספציפית?
אני אוהב לחשוב על האמנות האינטראקטיווית גם בתור extreme usability case study. לדוגמה, ה-Sonic Wire Sculptor – כשאני מופיע אתו אני יכול לעשות דברים שאולי מעניינים אנשים, אך כשלעצמו זהו כלי שעושה רעש די מזעזע. כשביקשו ממני להעביר אותו לקונטקסט של עבודת אמנות, והייתי צריך לשים אותו במוזאון בלי שאני עומד לידו כל הזמן ומסביר לאנשים מה זה, גיליתי שאנשים שנאו אותו. זו היתה הפעם הראשונה שקלטתי שאם אני רוצה שעבודה תעמוד בפני עצמה אני צריך לגרום לסקרנות ולערנות אצל המבקר שנכנס לחלל.
איך אני גורם לאדם הזה להסתקרן די בשביל לנסות משהו חדש שהוא לא ניסה לפני כן? שם פגשתי בפעם ראשונה ברעיונות של usability design  ו-user experience.
במשך כשנתיים ישבתי ושיפרתי כל אספקט שאני יכול. הייתי מתבונן על אנשים משחקים עם הכלי, רושם, מדבר עם אנשים בלי שהם ידעו מי אני ומנסה להבין למה הוא לא עובד. בהתחלה היה ה-Sonic Wire Sculptor מורכב ממסך מחשב Wacom Tablet ומרמקולים שעושים רעש, זה היה הממשק.
בשלב כלשהו הבנתי שכשאנשים שומעים מוזיקה הם רגילים לדמיין תמונה של כלי הגיוני מבחינה פיזית שמייצר את המוזיקה הזאת. אז אחת מהמשימות הראשונות שלי היתה לדמיין איך הכלי אמור להיראות, וזה דרש ממני לחזור לעיצוב ולבנות בעץ ובמתכת, דבר שחשבתי שבזכות הקוד לא אצטרך לעשות. ברגע שבניתי את הכלי השתנתה התגובה לחלוטין. יש כאן הרבה עבודה של פסיכולוגיה של משתמש, גם שליטה על קהל בחלל. איך אתה גורם לאדם להסתקרן ולהרגיש נוח עם משהו חדש שהוא לא עשה אף פעם לפני כן? ובסיטואציה הזאת הוא למעשה הופך להיות פרפורמר בכלי שהוא לא מכיר. לדוגמה הוספתי לכלי מסך שמקרין את מה שרואים בתוכו על הוואקום (Wacom), ואני מקרין את זה בגדול על קיר בחלל. כך אני יוצר מצב בחלל שבו נוח לאדם לעמוד רחוק ועדיין לחוות את העבודה. הוא יכול לעמוד שם במשך חמש דקות, לראות אנשים אחרים משתמשים בכלי, ופתאום להרגיש שהוא למעשה מומחה לעומת המבקר שרק נכנס. אז הוא מרגיש נוח לגשת אליו.
המטרה היא להביא את המשתמש או את הצופה להתנסות, להיות משוחרר לחלוטין ולתת לסקרנות הילדותית שבו להשתלט.
כשאני רואה שזה קורה אני מרגיש שהעבודה באמת מתקשרת את עצמה.

הרבה מהדברים שאתה עושה הם במסגרת שיתופי פעולה. איך זה קורה ועם מי?
היום אני משתף פעולה עם ג'יימס פטרסון. פגשתי אותו בשנת 2000, מאז אנחנו גם עובדים יחד וגם חברים טובים מאוד. הוא אנימטור, צייר ומתכנת. שיתופי הפעולה בינינו הם מעניינים מאוד כי המוטיב בהם הוא בניית כלים שמאפשרים לאנימטור או לצייר לעבור תהליכים שמוזיקאי עובר.
כשאתה כותב מוזיקה אתה יושב בחדר עם הגיטרה ויוצר עם כלי העבודה שלך. זהו תהליך שונה מאוד מאשר לשבת ולצייר פריים אחרי פריים אחרי פריים באנימציה. אלו שני תהליכים אחרים לגמרי.
אם אתה יכול להביא את הנזילות שיש בתהליך המוזיקלי, את הפתיחות ואת חוסר הזמן הלינארי לתוך תהליך הפקת אנימציה בצורה קלה, פשוטה ונגישה, זה עניין של מהירות יותר מכל דבר אחר.
המטרה שלנו היתה ליצור כלי ציור בתלת-ממד שמאפשר למשתמש לשמר את האסתטיקה הטבעית שלו כשהוא מצייר בעיפרון או בעט. הטכנולוגיה כבר היתה, ולמעשה עבדנו במשך כשנה וחצי על העיצוב האינטראקטיווי של הכול, במטרה להסיר את כל המחסומים בדרך ליצור כלי שהמשתמש בו לא ירגיש שהוא יושב מול תוכנה. התוצאה היתה Rhonda. הממשק בעבודה ב-Rhonda הוא להחזיק עט ביד אחת, ועכבר טראקבול ביד שנייה. יש בכלי שלושה כפתורים שאפשר לעבוד אתם, והם מאפשרים תנועה מלאה בתלת-ממד ועבודה בשתי הידיים במקביל.
שיתוף פעולה נוסף עם פטרסון היה SmashUP – עבודת מחול עם Dana Gingras, כוראוגרפית קנדית. ג'יימס ואני יודעים איך לעבוד עם תנועה של סאונד ושל קו, אבל רצינו לבדוק מה אנחנו יכולים לעשות עם תנועה של בני אדם וכמה באמת נוכל להשפיע על הכוראוגרפיה, ואיך אנחנו יוצרים מצב שבו כל זה קורה באופן טבעי.
בעבודה זו בנינו כלי – תוכנת כוראוגרפיה שמבוססת על רעיון של תוכנת מולטי טראק למוזיקה, אבל היא מאפשרת גם להכניס וידאו של הרקדנים בתנועה, להוסיף אנימציה וגם לעשות הרבה שינויים בזמן קצר.
במקום להגיד אחד לשני מה צריך לעשות אנחנו יכולים להראות אחד לשני איך דברים צריכים להיראות. התוכנה עברה מאחד לשני, עבדנו הלוך חזור, ובמהלך העבודה נפגשנו כמה פעמים כדי לכייל אחד את השני. וכך הפך התהליך להיות לא מילולי.

תוכל לדבר על תהליך העבודה בעיצוב וביצירת תוכנה, על שיתוף הפעולה ועל הדינמיקה של התהליך?
האיכות של האנשים שאני עובד אתם היא הדבר החשוב ביותר. אני נזהר מאנשים שהאגו שלהם לא מאפשר להם לעבוד עם אחרים. אני עובד עם אנשים שמסוגלים לעשות מהפך באמצע תהליך העבודה שלהם.
כמו במעבדה, כל אחד מפשיל שרוולים ומתחיל לתכנת. מתחילים לזרוק רעיונות, לא בכתב אלא בקוד, פרוטו-טייפים קטנים, ומנסים מתוך ידיעה שרובם לא יצליחו, אבל מחפשים אחד שממנו נבין מה הפרויקט צריך. באיזשהו שלב אחרי שנעשו די ניסיונות צריך שאותם אנשים יהיו מסוגלים לעשות סוויץ' בראש ולעבור להשתמש בטכנולוגיות מתאימות לפרויקט, לבחון אלגוריתמים ושימושיות.

מה טומן העתיד הקרוב עבורך, מבחינת פרויקטים?
רונדה – תוכנת ציור, השתחררה, וזהו שיתוף פעולה של חמישה אנשים בצוות יחד אתי. אני סקרן מאוד לראות לאן אנחנו יכולים לקחת את זה.
אנחנו עובדים על אפליקציית אייפון שקשורה לזה, יהיה מעניין מאוד לקחת את הפרוטו-טייפ ולהפוך אותו לסוג של מוצר חופשי. כל אחד יכול להיכנס לאתר ולהוריד אותו, כרגע לפחות. מה יהיה בעתיד אני לא יודע.
בשנה האחרונה אני עובד עם שחר, אחי, שהוא איש פיננסים ויזם. יש לו חלום לעשות דמוקרטיזציה לעולם ההשקעות, כלומר לעזור לאנשים להשקיע את כספם, וגם כשאין להם הרבה כסף, לתת להם שירותים ברמה גבוהה. זו המטרה שלו כרגע, ועוד פעם, יש כאן בעיית אינטרפייס קשה מאוד. איך אתה גורם לאנשים להרגיש נוח להתנסות בדברים, שאם הם יבינו אותם תהיה להם הרבה יותר שליטה בחיים. בין זה לבין רונדה ואיזו עבודת אמנות שתצטרך להתקיים עד סוף השנה, זה מה שיש.

והלפיד עובר ל: מיכל רינות.

עוד ראיונות – כאן