באיינדהובן הסתיים זה עתה הפסטיבל השנתי Glow, הנותן במה לאמנים ואדריכלים להציג את המילה האחרונה בתחום התאורה המלאכותית

נושא הפסטיבל השנה היה "אשליה ומציאות", והצופים התבקשו לבחון באיזה אופן, אם בכלל, החוויה העירונית מתעצמת באמצעות תאורה מלאכותית. ובמילים אחרות: איפה מסתיימת האשליה ומתחילה המציאות, או מהי הנקודה שבה אמנות הופכת לחוויה?
21 עבודות הוצגו השנה בפסטיבל, וכחלק מהקונספט האורבני הן פוזרו במסלול מעגלי ברחבי מרכז העיר, לפי שני נושאים: נושא אחד היה הכיכרות המרכזיות. האמנים התערבו בכיכרות והשתלבו באטמוספרה האינטנסיווית של הרחובות המסחריים והצבעוניים; נושא שני היה גדות נהר הדומל השופעים ירק, שם היה האתגר המרכזי ליצור נגיעה עדינה בקונטקסט הקיים. התוצאה: המסתוריות והחיוניות של האור כחומר בנייה חצי מוחשי משתלבות בחזיתות הבניינים ובחללים הציבוריים המגוונים של איינדהובן, ויוצרות תחושה צבעונית ואינטראקטיווית למדי.

לפסטיבל Glow 2011

האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל מציגה תערוכה בפסטיבל הבינלאומי הרביעי לעיצוב 2010, לודז', פולין. פתיחה: 14.10

למי שעוד לא שמע על פסטיבל The Burning Man – תתביישו! ולאלו שכן – "אמן סודי", מי שפקד את האירוע במשך שש שנים, מקווה לחדש לכם דבר או שניים רגע לפני שהאיש שוב יעלה על המוקד

ב-1986 נוסד פסטיבל האיש הבוער (ובמקביל גם קבוצת האמנות הישראלית "זיק") כשלארי הרווי וחברו ג'רי ג'יימס הקימו פסל עץ על חוף הים בסן פרנסיסקו ושרפו אותו (האגדה מספרת שלארי פשוט התעצבן על האקסית שלו ורצה לסמל בצורה כלשהי את סיום היחסים ביניהם). באירוע הראשון נכחו כ-20 אנשים, ועוד 20 הצטרפו בריצה כשראו משהו גדול בוער על החוף. בשנה שעברה, ב"עיר הסלע השחור" (שנמצאת במדבר הסלע השחור) שבמדינת נוודה בארצות הברית, היכן שהאירוע מתרחש משנת 1991, היו יותר מ-40 אלף משתתפים.
אז מה הוא בעצם הפסטיבל ואילו עקרונות מנחים אותו?

השתתפות – פסטיבל האיש הבוער הוא אחד הפסטיבלים והאירועים הגדולים בעולם שאינם מסחריים (הדברים היחידים שאפשר לקנות בפסטיבל הם קרח וקפה, שמוכרים מארגני האירוע; הרווחים נתרמים לפרויקטים קהילתיים בסביבה), שמשלבים אמנות, מוזיקה ויצירה, והוא מונע ברובו על ידי "תוכן משתתפים" (user generated content – מושג רווח באינטרנט). אין דרישות או הגדרות מוקדמות בשביל להשתתף. כך לדוגמה באחת הפעמים הכנו כמה מאות עוגיות מזל סיניות (עם עתידות מפרי מוחנו הקודח), וחילקנו אותן תוך כדי אינטראקציה עם שאר משתתפי האירוע. הפסטיבל משמש כמין פלטפורמה פתוחה שמעניקה למשתתפים מרחב (גדול מאוד), שירותים כימיים (חשוב מאוד) וחוויה עוצמתית, כל זאת בתמורה לכרטיס שמחירו נע בין $175–$300 – כשעל כל משתתף מוטלת האחריות לדאוג לעצמו למים, למזון, למחסה ולכל דבר אחר שחפצה בו נפשו. אם אתה במקרה דייג מאורגון אז אתה מביא כמה טונות של טונה וסלמון טריים במכולות קירור, ומגיש סושי ודגים בגריל כל השבוע. כמה זה עולה? לא עולה. נחמד לתת משהו בתמורה למשהו אחר (בנקודה זאת קפה שחור עם הל מהארץ עושה עבודה נהדרת למקרה שאתם פוגשים את מחנה טונה בפסטיבל).
נתינה – אין כסף בפסטיבל. נותנים כי זה כיף, נותנים בתמורה לדברים אחרים. סחר חליפין פשוט מראשית האנושות. אפשר תמיד לתת מעצמך: בדיחות, מחמאות (לא מזויפות), שיר, ריקוד והופעה (יתקבלו בברכה). בעולמנו החומרי הרבה אנשים לא מודעים לכך שגם כשאין להם – יש להם (עמוק, אם חושבים על זה).
מתנות – ממצתים עם סמל האיש צבועים במלאכת יד ועד לתליוני נירוסטה בחיתוכי לייזר שאנשים מכינים בבית בשביל לחלק ולהחליף בפסטיבל עם משתתפים אחרים. הפסטיבל מעודד מאוד להסיר כל סמל למסחריות, לפרסום, לחסות. הפסטיבל מבקש לכסות את שמות חברות ההשכרה שעל הרכבים, ואין אפשרות להציג שלטי פרסום או לפרסם חסויות. במקביל, האיש הבוער הוא מותג דומיננטי, תופעה מעניינת מאוד בפני עצמה.
חוויות/אירועים – רוצים להקים מועדון ריקודים ל-3,000 אנשים? נהדר! רוצים להעביר סדנות s&m, יוגה בזריחה והכנת וודקה? הכול הולך. רק תיצרו במסגרת האמצעים העומדים לרשותכם (ורק בשביל לסבר את האוזן: כדי להקים מועדון ל-3,000 איש באמצע המדבר הורם ליין של מסיבות בסן פרנסיסקו וגויסו 60 אלף דולר. הכסף הושקע בשבוע הפסטיבל במדבר – היה נהדר, אפילו נשארתי עוד שבוע לעזור לסגור ולפרק את המועדון).
ביטוי עצמי רדיקלי – כל אחד יכול לעשות, להביע, ליצור ולתת כל דבר שהוא רוצה, כל עוד הוא לא פוגע באנשים אחרים ומכבד את זכויותיהם. במקרים כאלה – המדבר הוא גדול, ואם אנשים מסוימים לא בקטע של יוגה או חתונות הם תמיד יכולים ללכת למסיבות הזימה בצדה האחר של העיר (העיר מתוכננת בצורת מעגל, כשפסל האיש הבוער, ששורפים אותו בסוף השבוע, נמצא במרכזו. קוטר המעגל במלואו הוא כשלושה ק"מ). אם אתם לא מרגישים בנוח לראות אנשים עירומים מסתובבים כל השבוע מול עיניכם – אל תבואו (אף שאחרי כמה ימים מתרגלים).
הסתמכות עצמית תוך עידוד לשיתופי פעולה ולבניית קהילות – הפסטיבל מעודד כל אחד לגלות את עצמו ולהסתמך על המשאבים האישיים העומדים לרשותו בראש ובראשונה תוך יצירה, קידום קהילות חברתיות והגנה עליהן. הרבה דיונים והרצאות בנושא שמעתי ב"קפה המרכזי", אחד ממקומות המפגש המרכזיים בפסטיבל, היכן שמלבד מכירת קפה יש גם הרצאות, הופעות, תצוגות אופנה, יוגה, ריקודי קפוארה וקונטקט וכל מה שהמשתתפים יזמו. כך גם הפרויקט המדהים של קבוצה שהגיעה מבלגיה והקימה פסל/מועדון/חלל בעזרת צוות של כ-40 משתתפים, שבראשם עמדו שני מעצבים. הפרויקט היה אחד המרשימים בתולדות הפסטיבל, ובסופו הם כמובן שרפו אותו.
אחריות אישית ואזרחית – כל משתתף אחראי למה שהוא יוצר ולהשלכות שלו. כשפוגשים אנשים השאלות הבסיסיות שנשאלות הן לרוב "אתה צמא?", "יש לך מים?" (כמו בכל עיר שתושביה צורכים כמויות בלתי נדלות של חומרים משני תודעה). יש גם ברדק ועימותים עם שכנים, ולכן על כל משתתף האחריות הבסיסית האכפתית לעזור ולהיות מעורב: "אנחנו עושים את העולם אמיתי על ידי פעולות שפותחות את הלב".
החוויה כמרכיב מרכזי – החוויה הבלתי אמצעית היא אחת מאבני היסוד של תרבותנו. המטרה היא להתגבר על מחסומים של כל אדם עם עצמו ועם זולתו, ולחפש שותפות וקשר עם עולם הטבע.
ולבסוף, "לא משאירים עקבות" – אחד העקרונות המרכזיים באירוע: מה שהבאתם לפסטיבל הוא גם מה שאתם מחזירים הביתה בצאתכם ממנו, כולל הזבל. בסוף כל שנה ועדה מטעם המדינה עוברת ומוודאת שהפסטיבל עמד בתקנים, לפני שמתקבל אישור לקיים את הפסטיבל הבא. כמו כן, הפסטיבל מפרסם מפה שסוקרת את רמת הלכלוך שנותר במקום האירוע בסופו (בסריקות שנעשו כמות הזבל שנמצאה לאזור של 150 מ"ר לא ממלאת אפילו שקית קניות קטנה).

האיש יבער השנה ב-6.9. הגפרורים שלי לשנה הבאה כבר מוכנים – מה אתכם?

והנה קצת טעימות:
- הקבוצה הישראלית בפייסבוק, שנערכת לקראת הבאת הפסטיבל לאזור ים המלח בשנה הבאה.
- פרומו לסרט הדוקומנטרי של אודי אהל על הפסטיבל.

הכותב והצלם הוא אמן (סודי), צלם ובוגר טרי (ויצירתי) של המחלקה לעיצוב (תעשייתי) במכון הטכנולוגי חולון

בפעם התשיעית חוזר פסטיבל האנימציה, הקומיקס והקריקטורה בחודשי הקיץ. אמיתי סנדי, מאייר וממארגני הפסטיבל, מדווח שהשנה יתמקד הפסטיבל בקהל הבוגר שלו ויציע ריכוז תכנים למבוגרים בערב, גם בסרטים ובהרצאות וגם בשוק היוצרים שייפתח ברחבה רק בשעות הערב.
מתוך כל ים הקומיקס שיהיה שם, קבלו את המלצות המערכת:
סירופ! 4 – המלך אנגלמאייר הראשון חוזר עם חוברת הדגל שלו. בין היתר אפשר למצוא שם את מעלליו האלטרנטיוויים של היטלר ואווה בראון.
הסיכוי האחרון של סיסיל – סיפור הקומיקס שנוצר במסגרת פרויקט הגמר של דן אלון, בוגר שנקר הטרי (בהנחייתה של המאיירת בתיה קולטון).
שלושה על ארבע – שלושה סיפורי חיות אישיים באריזה אחת מבית שוודינביטר.
אלף זונות 2 – היינו משלמים לא מעט בשביל שעה בראש של טדי גולדנברג, אבל עד שתגיע הטכנולוגיה המתאימה (או הסמים המתאימים) נסתפק בהמשך עלילותיו ההזויות ובכתיבתו המעולה.

כדאי לבדוק: ארי פולמן בהרצאה אחרי הוואלס הגדול (חמישי 20:00); ישר מהשדה – מקבץ מבטיח של סרטי אנימציה בינלאומיים (רביעי, חמישי ושבת); זמן תל אביב – ייצוגה של העיר הלבנה בעיני יוצרי קומיקס (ישראלים וזרים) בכל הזמנים (שבת 18:00); מסעות הברווז – סרט תיעודי של גבריאל ביבליוביץ', אשר לוקח את חבריו ואת משפחתו של דודו גבע וממקם אותם בתוך ציוריו (שבת 18:45).
לאור גל ההצלחה של יוצרים ישראלים בחו"ל, ובהם רותו מודן, שזכתה בפרס אייזנר היוקרתי על הנובלה הגרפית "קרוב רחוק", "ואלס עם באשיר" המופלא וגלעד סליקטר, שהיה מועמד לפרס בפסטיבל אנגולום על ספרו "משק 54" – אנו צופים לפסטיבל מעולה!

הפסטיבל ה-9 לאנימציה, קומיקס וקריקטורה, סינמטק ת"א, 22-19 באוגוסט

"הכישלון החינני" היה נושא פסטיבל OFFF שהתקיים השנה בפורטוגל. חוץ מהכישלון הקט בלספק לאלפי המבקרים מקום הגון לאכול בו, עלה הפסטיבל על הציפיות ונחשב לאחד המוצלחים שאורגנו עד כה. כבר כמעט עשור שפסטיבל OFFF קיים, ומפגיש בכל שנה רבים מהמעצבים הדיגיטליים המעניינים ביותר בעולם. מעצבי אינטראקטיב, ברודקסט, מוזיקה אקספרימנטלית, מעצבים-מתכנתים ושאר יצירתיים נפגשים למשך שלושה ימים, שבמהלכם הם מקבלים מושג על המילה האחרונה בעולם העיצוב והטכנולוגיה. בין ההרצאות ומופעי המוזיקה משתעשעים המבקרים במיצגים אינטראקטיוויים, שהמוצלח בהם היה הספייס אינוויידרס, גרסת כדורי הספוג. הפסטיבל הביא שילוב מעניין של הדור היוצא (ברודי, שר, גמייסטר, קייל קופר) יחד עם הדור הטרי (ג'ושוע דייוויס, ארון קובלין, טוקסי), ופאנל בהנחיית מושון זר אביב, שדן בנושא הכישלון בעיצוב ובטכנולוגיה. כש-Florian Schmidt נשאל אם עכשיו, כשהם מפורסמים, הם מרגישים נוח יותר להיכשל ולהתנסות בדברים אחרים, הוא השיב: "מאז ומתמיד נכשלנו. היום אנחנו פשוט יכולים לעשות את זה עבור לקוחות גדולים".
שלוש ההרצאות האחרונות של הפסטיבל היו מענגות במיוחד: זה התחיל בחברים מדיגיטל קיטצ'ן, שסקרו את תהליך הכנת הפתיח יוצא הדופן לסדרה "דם אמיתי", והמשיך ב-Stephen Sagmeister, שנחשב לגדול המעצבים של תקופתנו, איש שבקלילות בלתי נלאית יזכיר גם לסטודנט המתוסכל ביותר שעיצוב אמור להיות כיף. סגמייסטר עלה לבמה בשמלה שחורה מנוקדת, על רקע וידאו של חרוזים צבעוניים קופצים שמרכיבים לסירוגין את המלים "design & happines". את הערב סגרו Kyle Cooper ושניים מהמעצבים בסטודיו שלו עם כותרות הסיום לפסטיבל. האיש שעיצב את הפתיח לסרט "שבעה חטאים" ומאז עוד עשרות פתיחים אחרים, התייחס בהרצאתו לגוף העבודה שלו ולגישות שהוא נוקט בבואו לעבוד על פרויקטים. מומלץ בחום פשוט להיכנס ללינקים של המציגים דרך אתר הפסטיבל. חלקם קבעו וקובעים בימים אלה מה יירשם בספרי ההיסטוריה של העיצוב, וחלקם פשוט גורמים לכם לחייך, ולרצות בכישלון כל כך מקסים משלכם.