לתערוכה הזאת אפשר להיכנס רק עם בלון חמצן

הצלם האוסטרי Andreas Franke צלל 30 מ' מתחת למים אל הספינה הטרופה "ונדרברג", ועלה עם רעיון לסדרת צילומים שתשלב בין הסוריאליזם של מטה לבין היומיום של מעלה. הוא שב לסטודיו שלו בווינה, וצילם דוגמנים כשהם שקועים בסיטואציות שגרתיות: פועל סועד, אישה תולה כביסה, שלוש נשים במכון כושר, ילדים שמנסים לחבל במכונת ממתקים, נער שצופה בטלוויזיה, וכדומה. 12 מהתמונות הללו "הוצבו" באמצעים דיגיטליים על רקע הצילומים מהספינה הטבועה, והפכו לדימויים מוכרים ובו בזמן עוכרי שלווה, שמעוררים בצופה תחושה של הימצאות בחלום מסתורי.

התוצאה היא אחת מתערוכות הצילום המקוריות שבנמצא, לא רק בתוכן, אלא גם במיקום: Vandenberg, Life Below the Surface מוצגת על סיפונה של הספינה ההיסטורית "ונדנברג", שהוטבעה ב-2009 מול חופי קי וסט, פלורידה

הספינה, כמעט 160 מ' אורכה, נחה לה בעומק של למעלה מ-30 מ' מתחת למים, והיא השונית המלאכותית השנייה בגודלה בעולם. כדי להגן על היצירות מפני המים הן נעטפו בפרספקס, מוסגרו במתכת, נאטמו בסיליקון, ונתלו על קירות הספינה באמצעות מגנטים.
הספינה, אומר פרנקה, היא "במה מושלמת למיסטיקה תת-ימית. צילום תת-ימי הוא דבר מיוחד מאוד. החדות הוויזואלית נעלמת במהירות, ממש כמו בערפל. טווח התפיסה שלנו מוגבל, האופק מתמזג במהרה עם האור המתפזר. אין דברים כאלה על היבשה".
פרנקה האוסטרי הוא מצלמי הפרסום המוערכים בעולם, וגם כשצילומיו מיועדים לשימוש מסחרי, הם מאופיינים בטשטוש הגבולות בין בדיון למציאות, ותמיד מתוכננים לפרטי פרטים. "אני מנסה לבנות עולמות בדיוניים, שרחוקים מאוד מהמודעות הרדודות שמקובלות בעולם הפרסום", הוא מעיד על עצמו.
כמו פרנקה (וז'ול ורן לפניו), גם אותנו מרתק הפער בין העולם הבהיר ואפוף החמצן שאנחנו כבולים אליו כאן, למעלה, לבין זה האפל והלא מפוענח שמתחת למים, אבל בשל הידרופוביה קלה, קרוב לוודאי שנסתפק רק בצלילה לאתר התערוכה. לצוללנים מביניכם, התערוכה, שהוצגה במקום במשך ארבעה חודשים, תיפתח שוב באביב הקרוב.

חור שחור או צבר כוכבים בגלקסיה מרוחקת, צילום של מקווה מים שסביבו צוקים, אולי תקריב של גרגר חול או קיר בטון יחיד שנותר מבניין הרוס; כל אסוציאציה שתקפוץ למראה סדרת העבודות Bacteriograms של האמן הפיני Erno-Erik Raitanen תהיה נכונה.

כמו במקרה של כתמי רורשאך, גם כאן אין אמת אובייקטיווית אחת ואין תשובה סדורה

הפרשנות נשענת על התודעה האישית של הצופה. סדרת העבודות נראית כמו תרגיל בגרפיקה ממוחשבת או צילום דיגיטלי, אבל למעשה העבודות הן הדבר הכי אורגני שיש: מדובר בצורות, צבעים וטקסטורות שנוצרו באמצעות גידול בקטריות על גבי משטח הג'לטין של פילם ישן. את החיידקים האמנותיים הללו, אותם יצורים זעירים שלרוב משמשים בתעשיית התרופות או המזון (כמו אלקזאי ידיד האנושות), מצא ראיטנן על גופו שלו והניח להם לגדול, להתרבות ולעשות בפילם כשלהם במשך שנתיים. תשע העבודות, שהוא מכנה PhotoGrams, הוצגו בעבר בגלריות בלונדון ובהלסינקי, כשלדברי האמן מטרתן לעורר דיון על מקומו של מדיום הצילום בתרבות העכשווית. "החיידקים כילו את משטח הפילם ויצרו דימויים צילומיים מקריים לחלוטין".

"אני עצמי לא לקחתי חלק פעיל בתהליך, אבל במקביל, הדימויים הללו הם תוצר של גופי; דיוקן עצמי"

ראיטנן, בעל תואר ראשון בצילום מ-UCA ברוצ'סטר, בריטניה, חי ולומד כיום לתואר שני באמנות בסן פרנסיסקו. את העבודות אפשר לראות באתר האינטרנט שלו, שם הוא מציג גלריות צילומים נוספות.
לצפייה בגלריה

תערוכת בוגרי בתי הספר הגבוהים לצילום: בצלאל, המדרשה, קמרה אובסקורה, ויצו חיפה ועוד. המוזאון הפתוח לצילום, גן התעשייה תל חי. הפתיחה: שישי, 25.11

"איש חי שהוכרז כמת ופרקים אחרים" – תערוכה רחבת יריעה. אפית אפילו

הצלמת Taryn Simon, הידועה בעיסוקה בנושאים אזוטריים ומעוררי מחלוקת, מציגה תערוכת צילום מונומנטלית. אם בפרויקטים קודמים בחרה סיימון נושא קונקרטי שקישר בין העבודות, כמו למשל צילום מקומות נחבאים ברחבי אמריקה או סדרת פורטרטים של אסירים שנכלאו על לא עוול בכפם, בתערוכה זו החוט המקשר מופשט יותר. העבודות עוסקות ב"קווי דם", אלא שהפרשנות שלה למושג רחבה וכוללת קשרים מגוונים – מקשרי דם של ממש לצד קשרים נסיבתיים ואף מקריים.

סיימון דוגמת מכל וכל: מבעיית הארנבים כמין פולש באוסטרליה ועד טרוריסטית פלסטינית שחטפה מטוס

כל סיפור מציג סוגיה מורכבת או שנויה במחלוקת מבחינה מוסרית, ומוצג בסדרת פורטרטים צנועה המסודרת כטבלה, כמעט מדעית. כך מוצגת משפחה דרוזית על בסיס דורי, כשהרצף חוזר על עצמו, כיוון שבן המשפחה טוען שהוא גלגול של סבו – מה שהופך אותו גם לבנו של אביו וגם לאביו של אביו. לצדה מוצגת "משפחה" אחרת: ארנבי מעבדה אוסטרליים שנחשפו לנגיף קטלני. שתיהן כאמור מוצגות בפורמט זהה, כטבלאות מחזוריות. לצד הפורטרטים מודפסים סיפורי המסגרת ומובאות "ראיות" – פיסות מידע צילומיות, השופכות אור על היבטים שונים של סיפור.

הביקור בתערוכה מאתגר את הפורמט הגלריוני של תערוכות צילום. החומרים הממוסגרים של הפורטרטים הקטנים וכן הטקסטים המודפסים בגודל אות ספר דורשים קריאה מדוקדקת, מה שמחייב את הצופה לעמוד קרוב מאוד לעבודה ומונע אפשרות שיותר משני אנשים יוכלו לצפות בה בכל פעם.
העיון בקטלוג התערוכה, יצירה מרשימה כשלעצמה, עושה לדעתנו חסד עם הסיפורים ואינו גורע מהחוויה, כך שאנחנו ממליצים עליו בחום.

התערוכה "איש חי שהוכרז כמת ופרקים אחרים" מוצגת במקומות שונים בעולם: טייט מודרן בלונדון (עד 2.1.2012), הגלריה הלאומית החדשה בברלין (עד 1.1.2012), ומומה ניו יורק (מ-1.5.2012 עד אוגוסט אותה שנה)

לאתר הצלמת

תערוכת יחיד לטליה רוזין בגלריה גל-און, יהודה הלוי 81-79

1. הצלחה בעיניי היא: הצלחה באופן כללי היא overrated. אני אוהבת לצלם ושמחה כשאנשים אוהבים את הצילומים שלי ונהנים מהם.
2. כשאני זקוקה להשראה: אני מתיישבת וחושבת חזק חזק. שיחה עם האסיסטנטים שלי גם עוזרת לי, ולפעמים אני זורקת מושגים ביוטיוב ורואה מה זה מביא. אבל בדרך כלל – חשיבה.
3. צלמים שאני פוזלת אליהם: בעיקר מחו"ל: Venetia Scott, Guy Bordin, Robert Frank, Bruce Davidson… תלוי בפרויקט.
4. פרויקט שאני גאה בו במיוחד: תמיד הפרויקט האחרון שעשיתי. כרגע זה קטלוג ענק ל"ויטלגו".
5. הארכי-נבל שלי הוא: ביקורתיות יתר.
6. הדבר שאני הכי אוהבת בלקוחותיי: שהם בוטחים בי.
7. מילה לצלמים מתחילים: לעשות כל עבודה ברצינות, גם את הקטנה ביותר.

בום: הציצו לאתר שלה

בלוג הצילום הרגיש והיפה של יעל אילן

Betel Nut Beauties היא תופעה ייחודית לטייוואן. מדובר בדוכני מכירה מוארים באור פלורסנטי מסמא עיניים, המציעים סיגריות ו"פאן" – מאכל מסורתי של תערובת פתיתי אגוז המגולגלים בתוך עלה ירוק. המוכרות בדוכנים הן בעיקר נשים צעירות ויפות, וכמו נערות סיגריות בקזינו, הן מתלבשות באופן חושפני ופרובוקטיווי על מנת לפתות את הלקוחות הגברים להיכנס אל הדוכן.

הצלמת הפולנייה Magda Biernat התמקדה בתופעה ולכדה בצילומיה את השעמום, הניכור והבידוד שנשים אלה חוות בזמן ההמתנה ללקוחות

הצילומים מחדדים את העובדה שגם הנשים עצמן מהוות חלק מהתצוגה, בהיותן מוקפות קירות זכוכית ומשמשות כפתייניות להגדלת המכירות והרווחים. הצילומים, שהוצגו בתערוכה בתחילת השנה בקליק גלרי בניו יורק, טרדו את מנוחת המבקרים מול קיום אנושי יומיומי, ואילצו אותנו במידה מסוימת אף להשתתף במשחק הכוחני של החפצת האישה.
עוד מביארנט

הם זוג אדריכלים וצלמים: היא מישראל, הוא מקובה, והם חיים ויוצרים יחד במדריד. נעמה שריד, הצלע הישראלית, פגשה אותנו לשיחה בניחוח פרובינסאל…

איך נפגשתם? את קונרדו הכרתי במהלך ארוחת שבת שבית כנסת במדריד עורך לצעירים יהודים. החיבור בינינו היה מיידי כי שנינו אדריכלים וצלמים. תוך שנה נישאנו ומאז אנו יוצרים כל מיני פרויקטים מעניינים יחד.
איך יוצרים יחד? יש לנו הרבה נקודות חיבור: חיפוש אחר שפה בעלת רקע אינטלקטואלי, יצירה היוצאת מבסיס של סטרוקטורה ליטרלית – הצילום משמש אותנו כאמצעי לספר סיפור היסטורי או אישי, הרצון להעביר חושניות בכלל. הצילום עבורנו הוא אמצעי ליצירת "פואמה ויזואלית". מובן שלכל אחד יש סיפור שהוא רוצה לספר, אבל הצגתם יחד יוצרת רובד נוסף מעניין. בינתיים הצגנו בתערוכות רבות וזכינו לחשיפה במגזינים חשובים בספרד ובעולם.
למה מדריד? הייתי בהרבה מקומות והכרתי את העם הספרדי על גווניו, אבל במדריד יש את האווירה הכי אורבנית. היא עיר תרבותית בצורה יוצאת דופן ומציעה ריכוז עצום של מוזאונים המכילים יצירות אמנות ברמות הגבוהות ביותר בספרד ובין הגבוהות בעולם. הכול נגיש, הכול מתחלף ומשתנה כל הזמן. עוד דבר הוא שהאפשרויות לביטוי של אמנות 'צעירה' כשלנו גבוהות יותר בעיר פתוחה ומגוונת כמו מדריד. נוסף על כך, יש פה ריכוז של אנשים מכל מיני מקומות בעולם, הרבה תרבויות ושפות שפותחים אותנו להרבה עולמות ומאפשרים חופש יצירתי במיוחד.
על איזה פרויקט מעניין אתם עובדים כעת? יש לנו פרויקט במפעל טבק. מדובר בפרויקט חברתי שמטרתו לנצל את המבנה הגדול והנטוש לרווחת התושבים, משהו כמו מתנ"ס ללא תשלום, שהתושבים יכולים לעשות בו שימוש. קונרדו ואני ראינו בזה הזדמנות טובה ליצור שם סדרת צילומים. המפעל נמצא בשימוש רק עד פברואר הקרוב (מייעדים אותו למוזאון), ואת הסדרה אנו שולחים לתחרות להשתתפות בביאנלה בוונציה ולתחרות בקטלוניה.
לאן מכאן? בשאיפה ל-MOMA…

לעבודות של נעמה, לעבודות של קונרדו.

מבחינתנו, הפקת האופנה של מגזין Working Class – "אהבת קיץ בקוני איילנד", מהווה את התמצית של כל מה שיכול להיות יפה בקיץ חם, צבעוני ולוהט. ומובן שהדרך היחידה ליהנות מהתמונות היא ממושבכם הממוזג.
עוסקים במלאכה: ORB Models Mary Kate & Brett
Styled by Jessica Soga & Kylie Fife, Hair & Makeup by Virginia Bradley
Photographed for Working Class Magazine’s Summer of Love issue: Jamie Beck

ואם אתם בסביבה, שווה לבדוק גם את הבלוג של הצלם.