הקולקטיב
התערוכה "הקיבוץ – אדריכלות ללא תקדים", שייצגה את ישראל בביאנלה בוונציה ב-2010, מוצגת בימים אלה במשכן לאמנות עין חרוד, ועוסקת בערכים אדריכליים בקונטקסט החברתי והתרבותי של צורת ההתיישבות הישראלית ביותר.
החלום של שוויון, עזרה הדדית ושותפות של רכוש וקרקע משתקף בביטוי אדריכלי וסביבתי שאין שני לו
הקיבוץ בתחילת דרכו תפקד כמרחב אחד המכיל את כל החללים הנדרשים לחיים, כגון חקלאות, תעשייה, תרבות וחינוך, ללא בעלויות פרטיות על הקרקעות. האתגר העיקרי של אדריכלי הקיבוצים היה להתמודד עם מערכות יחסים פנים-קיבוציות ועם יחס לנוף ולסביבה – בעיקר בדמותם של מבני ציבור מרכזיים, יחידות מגורים צנועות ומבנים יצרניים. בשנים האחרונות הקיבוצים עוברים מתיחת פנים, וכדי לשרוד הם משנים את פניהם ועוברים מתפיסה כלכלית שוויונית של "עבוד כפי יכולתך וקבל לפי צרכיך", לעקרונות של פרנסה על פי כללי השוק החופשי. להפרטה דרגות שונות. בחלק מהקיבוצים עדיין קיים בסיס של סבסוד ובסיס חברתי, ואילו חלק מהקיבוצים מאבדים לחלוטין את אופיים השיתופי ועוברים הפרטה מלאה. מקובל לחשוב שהמודל הניסיוני הראשוני של הקיבוץ מיצה את עצמו.
התערוכה עוסקת בשאלה כיצד אפשר ליצור מודל משופר של קיבוץ עכשווי, שיהווה תחליף לתפיסות המגורים הפרווריות
המקדשות את כלי הרכב ואת ריכוזיות הפונקציות, ולהפחתת השירותים שהאזרחים מקבלים מהמדינה. התערוכה היא תערוכה אקטיווית, והיא מציגה העתקים של מסמכים אדריכליים וצילומי מבנים ואווירה בקיבוצים שונים. מדובר בעשרות ואולי מאות העתקים של כל מסמך, וכל מבקר יכול לאסוף על פי בחירתו את המוצגים החביבים עליו. המבנים המוצגים בתערוכה תוכננו על ידי מיטב האדריכלים שעבדו בארץ, ובהם: אריה שרון, ריכרד קאופמן, יעקב רכטר, רוברט בנט, שמואל מסטצ'קין ושמואל ביקלס, שגם תיכנן את המוזאון בעין חרוד. עד 30.3
אהבתי את רעיון החלוקה והאיסוף של העותקים על-ידי המבקרים המשוטטים בתערוכה. מזכיר קונספט דומה שהיה לפני יותר מעשור בביתן הלנה רובינשטיין בתערוכה של צ'ארלס וריי איימס (שם הגדילו ועשו ואף חילקו אוגדן לחומרים שאספת)