ראיון עם האדריכל דן רוקהיל, אוני' קנזס
סטודיו 804 מהווה קורס סטודיו אחרון לפני סיום הלימודים בבית הספר לאדריכלות ותכנון אורבני באוניברסיטת קנזס. הסטודיו, בניהולו של אדריכל דן רוקהיל (Dan Rockhill), הפך כבר למעלה מעשור לסטודיו עיצוב ובנייה, שבו על הסטודנטים המשתתפים מוטלת החובה לא רק לתכנן מבנה, אלא גם לבנות אותו וללוות את הפרויקט עד למכירתו בשוק החופשי. הבתים הנבנים במסגרת זו נמצאים כמעט כולם באזורים עירוניים מוזנחים של קנזס-סיטי ובאזורים אחרים במדינה שבהם יש להתערבות אדריכלית ותכנונית ערך מיוחד. ערכנו שיחה רוקהיל, מי שהקים את הסטודיו ומנהלו…
דן רוקהיל מאוני' קנזס לקח סטודנטים נלהבים ואזורים עירוניים מוזנחים ורקח פרויקט מדהים. לתשומת לבו של רון חולדאי…
מאת: נגה ונדב לסר
מאין בא הרעיון לסטודיו וכיצד מימשתם אותו?
הדברים הללו לעולם לא מופיעים כהארה פתאומית שבעקבותיה אתה מחליט ש"את זה תעשה מחר"; הם מתהווים לאורך זמן. לימדתי סטודיו גמר, ונוצרה ההזדמנות לצאת לשטח ולבצע פרויקט קטן – הקמת גג על בית ישן נטוש. שמתי לב שהסטודנטים לא רצו להפסיק את העבודה. בשנה לאחר מכן עשינו שוב פרויקט קטן והתוצאה היתה דומה. סטודנטים ניגשו אליי ושאלו "מתי התור שלנו?". הם רצו לצבור ניסיון בבנייה. פניתי לעירייה ואמרתי להם: "יש לי כמה בנאים נלהבים, ולכם יש יוזמה למגורים בני-השגה, אז בואו נשתף פעולה". כך התחלנו לבנות – בערך לפני 12 או 13 שנים, כלומר כ-12–13 פרויקטים עד עכשיו. כל התהליך טוב לי, לבית הספר ולסטודנטים – להם יותר מלכל אחד אחר. אנחנו ארגון שלא למטרות רווח, ואנחנו לא מקבלים תמיכה מהאוניברסיטה.
כיצד הפרויקטים מתנהלים?
אנחנו בונים פרויקט אחד בכל שנה. אנחנו מתחילים פרויקט מהשלב הבסיסי, לפי סדר השגת המימון, עיצוב, קבלת אישורים וביצוע הבנייה. הכול מסתיים לפני סיום הלימודים ולכן ברור שזה אינטנסיווי מאוד. בכל שנה הרצון שלי לעשות זאת שוב רק מתחזק:
נראה שהסטודנטים נהנים מזה כל כך, ואני עושה זאת לא כדי להפוך אותם לבנאים טובים יותר, אלא לאדריכלים טובים יותר
ההזדמנות לזקק את מה שהם למדו במהלך הלימודים היא נדירה, ונראה שהם נהנים מהאינטנסיוויות ומהתהליך, ויש בכך גם יתרונות עבורם – יש לנו כבר מוניטין טוב למדי, ולעתים מעסיקים מעדיפים את הבוגרים שלנו על בוגרים חסרי ניסיון.
מהיכן מגיע המימון לפרויקטים?
המימון של הפרויקטים עצמם הוא תמיד בידי קבוצת הסטודנטים הספציפית. אנחנו עובדים עם תאגידים לטיפוח קהילתי באזורים העירוניים, ולרוב יש להם כספים ציבוריים שיכולים לתמוך בפרויקט מסוג זה. בתחילה הם היו ספקניים מאוד והיה קשה לשכנע אותם, אך היום, לאחר כמה פרויקטים מוצלחים בקנזס-סיטי, הם מבקשים לעבוד אתנו. אנחנו מוכרים את הפרויקטים בשוק החופשי, כך שאני זקוק לעזרה במימון רק לחלון של ארבעה-חמישה חודשים עד למכירת הבית. מובן שאנחנו לא יכולים לפנות ולקבל הלוואה מבנקים וכו', מאחר שאין לנו הון עצמי.
מי מוכר את הבית? האם כולם נמכרו ומשמשים כיום למגורים?
אנחנו מוכרים אותם בשוק החופשי, לרוב מפה לאוזן, מלבד הבית שבנינו בשנה שעברה, שאותו לא מכרנו (בית ספרינגפילד), וזה לאחר שהשקענו בו כ-100,000 דולר במערכות ירוקות וכו'. הכול קרה כששוק הבתים המקומי צלל. עדיין לא מכרנו אותו אבל אני אופטימי. לבית שסיימנו לבנות השנה יש כבר שלושה רוכשים פוטנציאליים. לדעתי חשוב להביא את הפרויקט עד לסיום מלא.
אנחנו לא עושים את זה כדי שלסטודנטים יהיו תמונות יפות בתיק העבודות, אנחנו עושים את זה כדי שהם באמת ימכרו את הבתים שהם עבדו עליהם
גילינו שצעירים כיום לא רוצים לגור בפרוורים אלא מעדיפים לגור באזור העירוני. כולם קוראים מגזינים דוגמת Dwell, וכולם רוצים משהו מדליק, לא רגיל ומשעמם; לכן הם גם מוכנים להתעלם מדברים כמו האזור והאוכלוסייה. למעשה, אזורים ובתים כאלה הפכו למושכים יותר, ויש לנו רשימת המתנה לבתים.
כיצד הדינמיקה עובדת – כל כך הרבה סטודנטים על פרויקט אחד, האם זה כמו מצב שבו קבוצת אדריכלים עובדת על פרויקט, ואז הרוחות עשויות להתלהט?
בהחלט! אני רואה את עצמי כמעין "ראש המשרד", אבל אני לא עושה את כל הפיתוח. למעשה אני לא עושה כמעט כלום, חוץ מלגרום לסטודנטים לעשות את כל העבודה! לרוב אנחנו מתחילים מעיצוב, והם קצת נרתעים כי אני לא אוהב את כל מה שאני רואה ואני מביע זאת באופן ברור. ואז הם חוזרים, ועם הזמן אני מתחיל להבחין בקווי דמיון שמתחילים להופיע ומחבר אותם. בכנות, אני חושב שבשלב מסוים הם מתעייפים ממני (צוחק), כי הם יודעים שאם לא נגיע להסכמה במהרה הם יצטרכו שוב ללכת הביתה ולעבוד עד מאוחר…
בזמן הבנייה יש לכל אחד תחום אחריות מוגדר. כך לדוגמה מישהו מטפל בחלונות ובדלתות, מישהו אחראי על יישום הנחיות וכן הלאה. כל משתתף בוחר את תחום האחריות שהוא מעוניין בו, והוא האחראי בנושא זה מול הקבוצה כולה.
היכן אתה רואה את הסטודיו בעוד עשור? אילו שינויים היית רוצה לראות?
הייתי שמח לתכנן ולבנות מבנים גדולים יותר, כאלה שיש להם נגישות ציבורית גבוהה יותר. נהנינו לבנות בניין בגרינסבורג, קנזס (עיירה שנפגעה מטורנדו לפני כמה שנים), משום שהמבנה היה בעל נגישות ציבורית ולעבודה היתה חשיבות רבה לקהילה שם. אולם אני נקרע בין מה שמהווה למעשה חוויה הוליסטית, מהגיית רעיון ועד המכירה במסגרת זמן מצומצמת מאוד, ולכן אף שייתכן שבאופן אישי הייתי מעדיף לעשות מבנים בקנה מידה שונה, עליי להיזהר ולא לאבד את התועלת שבביצוע פרויקטים קטנים יותר באותה מסגרת זמן. אנחנו יוצרים מבנים קטנים מדהימים ובסופו של תהליך מעבירים אותם לידי אנשים שמתגוררים בהם, וזו חוויה ייחודית מאוד.
נכנסתי לאתר של הסטודיו, ועושה רושם שהסטודנטים ממש מעורבים בבנייה, ביציקת הבטון במדרגות וכו'..