סטודיו 804 מהווה קורס סטודיו אחרון לפני סיום הלימודים בבית הספר לאדריכלות ותכנון אורבני באוניברסיטת קנזס. הסטודיו, בניהולו של אדריכל דן רוקהיל (Dan Rockhill), הפך כבר למעלה מעשור לסטודיו עיצוב ובנייה, שבו על הסטודנטים המשתתפים מוטלת החובה לא רק לתכנן מבנה, אלא גם לבנות אותו וללוות את הפרויקט עד למכירתו בשוק החופשי. הבתים הנבנים במסגרת זו נמצאים כמעט כולם באזורים עירוניים מוזנחים של קנזס-סיטי ובאזורים אחרים במדינה שבהם יש להתערבות אדריכלית ותכנונית ערך מיוחד. ערכנו שיחה רוקהיל, מי שהקים את הסטודיו ומנהלו…

דן רוקהיל מאוני' קנזס לקח סטודנטים נלהבים ואזורים עירוניים מוזנחים ורקח פרויקט מדהים. לתשומת לבו של רון חולדאי…

מאת: נגה ונדב לסר

מאין בא הרעיון לסטודיו וכיצד מימשתם אותו?
הדברים הללו לעולם לא מופיעים כהארה פתאומית שבעקבותיה אתה מחליט ש"את זה תעשה מחר"; הם מתהווים לאורך זמן. לימדתי סטודיו גמר, ונוצרה ההזדמנות לצאת לשטח ולבצע פרויקט קטן – הקמת גג על בית ישן נטוש. שמתי לב שהסטודנטים לא רצו להפסיק את העבודה. בשנה לאחר מכן עשינו שוב פרויקט קטן והתוצאה היתה דומה. סטודנטים ניגשו אליי ושאלו "מתי התור שלנו?". הם רצו לצבור ניסיון בבנייה. פניתי לעירייה ואמרתי להם: "יש לי כמה בנאים נלהבים, ולכם יש יוזמה למגורים בני-השגה, אז בואו נשתף פעולה". כך התחלנו לבנות – בערך לפני 12 או 13 שנים, כלומר כ-12–13 פרויקטים עד עכשיו. כל התהליך טוב לי, לבית הספר ולסטודנטים – להם יותר מלכל אחד אחר. אנחנו ארגון שלא למטרות רווח, ואנחנו לא מקבלים תמיכה מהאוניברסיטה.

כיצד הפרויקטים מתנהלים?
אנחנו בונים פרויקט אחד בכל שנה. אנחנו מתחילים פרויקט מהשלב הבסיסי, לפי סדר השגת המימון, עיצוב, קבלת אישורים וביצוע הבנייה. הכול מסתיים לפני סיום הלימודים ולכן ברור שזה אינטנסיווי מאוד. בכל שנה הרצון שלי לעשות זאת שוב רק מתחזק:

נראה שהסטודנטים נהנים מזה כל כך, ואני עושה זאת לא כדי להפוך אותם לבנאים טובים יותר, אלא לאדריכלים טובים יותר

ההזדמנות לזקק את מה שהם למדו במהלך הלימודים היא נדירה, ונראה שהם נהנים מהאינטנסיוויות ומהתהליך, ויש בכך גם יתרונות עבורם – יש לנו כבר מוניטין טוב למדי, ולעתים מעסיקים מעדיפים את הבוגרים שלנו על בוגרים חסרי ניסיון.

מהיכן מגיע המימון לפרויקטים?
המימון של הפרויקטים עצמם הוא תמיד בידי קבוצת הסטודנטים הספציפית. אנחנו עובדים עם תאגידים לטיפוח קהילתי באזורים העירוניים, ולרוב יש להם כספים ציבוריים שיכולים לתמוך בפרויקט מסוג זה. בתחילה הם היו ספקניים מאוד והיה קשה לשכנע אותם, אך היום, לאחר כמה פרויקטים מוצלחים בקנזס-סיטי, הם מבקשים לעבוד אתנו. אנחנו מוכרים את הפרויקטים בשוק החופשי, כך שאני זקוק לעזרה במימון רק לחלון של ארבעה-חמישה חודשים עד למכירת הבית. מובן שאנחנו לא יכולים לפנות ולקבל הלוואה מבנקים וכו', מאחר שאין לנו הון עצמי.

מי מוכר את הבית? האם כולם נמכרו ומשמשים כיום למגורים?
אנחנו מוכרים אותם בשוק החופשי, לרוב מפה לאוזן, מלבד הבית שבנינו בשנה שעברה, שאותו לא מכרנו (בית ספרינגפילד), וזה לאחר שהשקענו בו כ-100,000 דולר במערכות ירוקות וכו'. הכול קרה כששוק הבתים המקומי צלל. עדיין לא מכרנו אותו אבל אני אופטימי. לבית שסיימנו לבנות השנה יש כבר שלושה רוכשים פוטנציאליים. לדעתי חשוב להביא את הפרויקט עד לסיום מלא.

אנחנו לא עושים את זה כדי שלסטודנטים יהיו תמונות יפות בתיק העבודות, אנחנו עושים את זה כדי שהם באמת ימכרו את הבתים שהם עבדו עליהם

גילינו שצעירים כיום לא רוצים לגור בפרוורים אלא מעדיפים לגור באזור העירוני. כולם קוראים מגזינים דוגמת Dwell, וכולם רוצים משהו מדליק, לא רגיל ומשעמם; לכן הם גם מוכנים להתעלם מדברים כמו האזור והאוכלוסייה. למעשה, אזורים ובתים כאלה הפכו למושכים יותר, ויש לנו רשימת המתנה לבתים.

כיצד הדינמיקה עובדת – כל כך הרבה סטודנטים על פרויקט אחד, האם זה כמו מצב שבו קבוצת אדריכלים עובדת על פרויקט, ואז הרוחות עשויות להתלהט?
בהחלט! אני רואה את עצמי כמעין "ראש המשרד", אבל אני לא עושה את כל הפיתוח. למעשה אני לא עושה כמעט כלום, חוץ מלגרום לסטודנטים לעשות את כל העבודה! לרוב אנחנו מתחילים מעיצוב, והם קצת נרתעים כי אני לא אוהב את כל מה שאני רואה ואני מביע זאת באופן ברור. ואז הם חוזרים, ועם הזמן אני מתחיל להבחין בקווי דמיון שמתחילים להופיע ומחבר אותם. בכנות, אני חושב שבשלב מסוים הם מתעייפים ממני (צוחק), כי הם יודעים שאם לא נגיע להסכמה במהרה הם יצטרכו שוב ללכת הביתה ולעבוד עד מאוחר…
בזמן הבנייה יש לכל אחד תחום אחריות מוגדר. כך לדוגמה מישהו מטפל בחלונות ובדלתות, מישהו אחראי על יישום הנחיות וכן הלאה. כל משתתף בוחר את תחום האחריות שהוא מעוניין בו, והוא האחראי בנושא זה מול הקבוצה כולה.

היכן אתה רואה את הסטודיו בעוד עשור? אילו שינויים היית רוצה לראות?
הייתי שמח לתכנן ולבנות מבנים גדולים יותר, כאלה שיש להם נגישות ציבורית גבוהה יותר. נהנינו לבנות בניין בגרינסבורג, קנזס (עיירה שנפגעה מטורנדו לפני כמה שנים), משום שהמבנה היה בעל נגישות ציבורית ולעבודה היתה חשיבות רבה לקהילה שם. אולם אני נקרע בין מה שמהווה למעשה חוויה הוליסטית, מהגיית רעיון ועד המכירה במסגרת זמן מצומצמת מאוד, ולכן אף שייתכן שבאופן אישי הייתי מעדיף לעשות מבנים בקנה מידה שונה, עליי להיזהר ולא לאבד את התועלת שבביצוע פרויקטים קטנים יותר באותה מסגרת זמן. אנחנו יוצרים מבנים קטנים מדהימים ובסופו של תהליך מעבירים אותם לידי אנשים שמתגוררים בהם, וזו חוויה ייחודית מאוד.

A69, משרד אדריכלים צעיר הפועל בצ'כיה, מדינת הגוש הקומוניסטי לשעבר, החל לעבוד זמן קצר לאחר שינויי המשטר והמעבר לדמוקרטיה ולשוק חופשי, וחווה את השינויים הכלכליים, הסביבתיים והפוליטיים במדינה בשני העשורים האחרונים. שוחחנו עם מאטיי סיסולק (Matej Sisolak), אחד השותפים במשרד, על עבודותיהם.

צ'כיה היא עמק מעוצב בעדינות. אנחנו נינוחים כמו העמק, פתוחים לפשרות ואין לנו שום רצון להתבלט

נגה ונדב לסר

למשרדכם מגוון רחב של עבודות מסוגים שונים, רובם ב"פרופיל גבוה", דבר ייחודי למשרד צעיר. מלבד כישרון, כיצד הצלחתם להגיע להצלחה כזו ומה תרם לה?
התמזל מזלנו והתזמון שלנו היה מוצלח. הקריירה שלנו התחילה בתקופה של התפתחות מואצת בתחומי הכלכלה והבנייה, זמן קצר לאחר נפילת הקומוניזם. המדינה, שבמשך עשרות שנים חוותה הזנחה, הזדקקה להשקעות רבות וזכתה להן, ונוצר מאגר עצום של עבודות, שגם אנחנו נהנינו ממנו. הגורם העיקרי להצלחה שלנו היה העובדה שזמן קצר לאחר סיום הלימודים כבר עסקנו בדבר החשוב ביותר לאדריכל: בניית בתים. ההתעסקות בפרויקטים בנויים וממשיים אפשרה לנו להציג את עצמנו, יצרה המשכיות והביאה לנו לקוחות ומשקיעים נוספים. אני חושב שאדריכלים שמתחילים כיום במדינה כבר לא נהנים מאותן הזדמנויות שהיו פתוחות לפנינו לפני 16 שנים.

כשאתם מפתחים פרויקט חדש, איזה תפקיד ממלאת החוויה האנושית בתכנון? כיצד אתם מתחשבים בשימוש היומיומי בפרויקט ואיך הדבר מתבטא?
בעבר נהגנו לפתח חלומות על איך אנחנו חושבים שהעולם צריך להיות. ככל שאנחנו מתבגרים, את מקומם של חלומות אלה תופס הניסיון של העולם כפי שהוא באמת. אין פירוש הדבר שאנחנו מוותרים על החלומות האלה. המציאות היא עשירה ומפתיעה, כך שלרוב היא עולה על החלומות שלנו. אני לא יכול להצביע על התחושה הזאת בפרויקט ספציפי אלא יותר במבנה העבודות שלנו לאורך השנים. התחלנו בתכנון בית פרטי אחד ב-1994. ב-1999 זכינו בתחרות והתחלנו לתכנן פרויקט בן 60 דירות, וב-2003 זה כבר היה פרויקט בן 600 דירות.

הילדים השובבים ביותר הם בדרך כלל האהובים יותר… אנחנו נהנים מהפרויקטים המחייבים אותנו להתאמץ יותר. העבודה המעניינת והדרמטית ביותר היתה ללא ספק פרויקט Central Park Praha

איזה פרויקט עניין אתכם ביותר?
הילדים השובבים ביותר הם בדרך כלל האהובים יותר… אנחנו נהנים מהפרויקטים המחייבים אותנו להתאמץ יותר. העבודה המעניינת והדרמטית ביותר היתה ללא ספק פרויקט סנטרל פארק פראהה (Central Park Praha), לא בגלל גודלו אלא בגלל התנאים המורכבים מאוד והדרישות של המשקיע. העבודה היתה מתישה, דרמטית, והיו בה הרבה עליות ומורדות. לפעמים הרגשנו כאילו אנחנו בספר או בסרט.

כיצד החיים והמגורים בצ'כיה משפיעים על עבודתכם, אם בכלל, וכיצד אתם תופסים את מושג הגלובלי-מקומי: גלוקלי?
צ'כיה היא מקום קסום. מבחינה מורפולוגית היא מוגדרת באופן ברור: עמק מעוצב בעדינות. המורפולוגיה הזאת עיצבה לדעתנו גם את המנטליות המקומית, והותירה אותה ללא שינוי למרות הזרימה והשינויים בהיסטוריה האירופית. אנחנו ילדים אופייניים למנטליות ולעמק: אנחנו נינוחים כמוהו, פתוחים לפשרות ואין לנו שום רצון להתבלט.

היכן הייתם רוצים לראות את עצמכם עשור מהיום?
התשובה די פשוטה: להופיע בכתבי עת אדריכליים טובים, ואם אפשר גם להיות רווחיים ;) [נ.ל]

אנו פותחים במדור חדש שבו מעצב מפנה שאלות למעצב אחר שמעניין אותו.
והפעם: מאיר סדן, מעצב, פילוסוף של אותיות, בוגר בצלאל וחניך החיים האסתטיים, בחר להתחיל את מרוץ השליחים באברהם קורנפלד, סטודנט לתקשורת חזותית בשנקר, צלם מדופלם, ממקימי הולד מי ובעל דף פליקר מענג במיוחד.

היכן אתה שואב השראה? אני לא מאמין בהשראה שנופלת עליך כמו כוח עליון. צריך כל הזמן לעבוד וליצור, אני עובד גם כשאין לי חשק או תחושה ברורה של כיוון, אני מגלה שההשראה מגיעה מתוך התהליך והעבודה הסיזיפית. אני מנסה לתת לאינטואיציות שלי להוביל אותי למקומות שבהם קורים דברים שונים ומעניינים שדורשים שאעצור ואתייחס. הדברים שעושים לי שמח ומשפיעים על התהליך: קיטש, מוזיקה אלקטרונית, ממתקים, שיעמום, סרטי דרמה, לְבַדִּיּוּת, חֶבְרָה.

מהו המדיום המועדף עליך? באופן כללי אני נמשך למדיות שמחזיקות מעמד תקופה ארוכה ושאינן מתכלות תוך זמן קצר. כרגע אני נהנה מאוד מעיצוב ספרים, עיצוב לוגואים ועיצוב אתרים, שמספקים לי אפשרויות למידה וסגנונות חדשים. אני שואף לשלוט בטכנולוגיה כדי שהיא לא תשלוט בי. הטכניקה היא אמצעי המאפשר לי לבטא את עצמי בצורה אינטואיטיווית ואופטימלית. בצילום, המשיכה שלי לפורמט הפנורמי נולדה מתוך רצון לשמר אצלי כמה שיותר מהנוף מנקודת המבט שלי. אני מפרק ובונה את הנוף מחדש, מחבר עשרות, לפעמים מאות תמונות, על מנת ליצור את השלם. התוצר הסופי אינו מתעד את תמונת הנוף באופן מדויק אלא מתאר משהו חדש שראיתי שם וזה מרגש אותי בכל פעם מחדש.

פרויקט שאתה גאה בו במיוחד? בחורף 2005 כיוונתי שעון מעורר מדי לילה לארבע בבוקר כדי לבדוק אם יש ערפל. שעת השחר בירושלים הקסימה אותי, הייתי משוטט בערפל ומצלם. מענייין שבצילום אנחנו מחפשים נקודת מבט, ואני שוטטתי בערפל שכיסה לי את הראות. הסדרה שיצרתי באותו חורף היתה המעשה האמנותי הראשון שעשיתי במודעות מלאה ועם תובנות על התהליך ועל התוצאה. הסדרה גם נמכרה בסכום מכובד, מה שדרבן אותי להמשיך ליצור.

תוכניות מגירה? אני מאמין שאוכל ליצור בסביבה שקטה יותר. אני רגיש לגירויים ומתעייף לעתים מהעומס ומהמהירות של העיר הגדולה. הייתי רוצה לעזוב את העיר ולגור במושב, לנקות את הראש מהאימג'ים ומהמסרים השיווקים שמציפים אותנו מדי יום. בינתיים, השאיפות שלי הן להמשיך לעבוד על הסדרות הפנורמיות גבולות ורצועות, להוציא קטלוג פונטים, ועוד פרויקט אחד סודי…

משהו שלא שאלנו ומתחשק לך לספר לנו? יש לי הרבה עליות ומורדות אבל אני אוהב את התנודות ומנסה למצוא את היצירה שמסתתרת בכל תקופה.

והלפיד עובר ל: מושון זר-אביב.

כארים רשיד, אחד המעצבים הבולטים והצבעוניים ("ורוד הוא הצבע המועדף עליי") של עולם העיצוב העכשווי, ביקר בארץ במסגרת תערוכת CASA 07 והעניק לנו ראיון מיוחד. "אני בולט ומצליח בעולם העיצוב העולמי הודות לכך שאני עובד קשה, וגם שיש לי מה לומר". הראיון במלואו בלעדית ב-reDesign.

ממשרדו בבוסטון הוא מעסיק כ-120 אדריכלים בארבעת סניפיו בעולם, ויחד הם מקדמים אדריכלות בת-קיימא. לא מכבר זכו בתחרות לעצב קומפלקס מעבדות באוניברסיטת הרווארד, ויחד עם פרויקט גנזיים היוקרתי (קיימברידג', ארה"ב) הם נעים מאתגר לאתגר. משרדם ידוע בתשומת הלב שהוא מעניק לחללים הציבוריים שבהם מתקיימת האינטראקציה החשובה ביותר במקומות העבודה. "כמו הכפר בעבר, גם בניין משרדים זקוק לכיכר השוק", אומר האדריכל שטפן בהניש, שלצד תכנון אולם קונצרטים בבריסטול (פרויקט שלא התממש), בניית מכון לחקר היערות והטבע בהולנד, ופרויקטים רבים נוספים – הוא מקדם את הפילוסופיה שלו: שימוש במידע ובטכנולוגיה חדשים לטובת הסביבה, חיסכון באנרגיה ובנייה ירוקה. ואה, כן, לטענתו הבנייה הנוכחית בערים הגדולות כבר עשתה את שלה, וזה רק עניין של זמן עד שתוכרז המהפכה האורבנית הבאה. בהניש בריאיון מיוחד למגזין reDesign על בנייה ירוקה, על פרויקט גנזיים היוקרתי, על אדריכלים מוערכים ועל הומניזם. לראיון המורחב

קצף, בועות, קורי עכביש ופרחי ענק גמישים כגופי תאורה מרחפים הם רק חלק מתערוכה של טל גור, אחד המעצבים הבולטים כאן. בראיון בלעדי מדבר גור על הגעגועים למלאכת היד, אותה עבודת האומן, ואיך היא מתיישבת עם עבודותיו המשדרות עיצוב מתוחכם. צפו בראיון המלא