29.12.11

העיר כמצפן העתיד

12 מהוגי הדעות האירופאים המובילים בתחום הערים, נשאלו שלוש שאלות: מה צופן בחובו העתיד לערים? מדוע חשוב להשקיע בערים? ואילו שינויים  צריכים לערוך במדיניות ההשקעה בערים? reDesign מגיש לקוראיו בתרגום לעברית את מחשבותיו של האדריכל רינייר דה גראף (Reinier de Graaf) בנושא.

"ערים הן אוונגרד טריטוריאלי, המראה לנו איך אנחנו צריכים להתמודד עם דברים"

האדריכל ההולנדי רינייר דה גראף הוא אחד משישה שותפים ב-OMA – המשרד לאדריכלות המטרופולין שהקימו רם קולהאס ואיליה זנגליס, והוא מנהל את AMO – מוסד המחקר של החברה. הוא מעורב בפרויקטים בערים שונות ברחבי העולם, ויש לו חזון ברור בנושא התפתחות אורבנית ותפקידם של רשויות השלטון, גורמים פרטיים ותושבי העיר בפיתוח אורבני. לערים הוא קורא: "המצפן של העתיד".

השקעה בעיר היא חשובה, כי העיר היא שדה הקרב שבו כל סוגיות השעה מוכרעות. במונחים של פרופיל אוכלוסייה ובעיות כלכליות, הערים היו הראשונות לקום נגד אי-שוויון בחברה

ערים הן, כפי שהיו בעבר, אוונגרד טריטוריאלי אשר מראה לנו איך אנחנו צריכים להתמודד עם דברים. ממשלות, לעתים קרובות, מנסחות מדיניות מתוך יומרה ולפיה ידוע להן מה צריך להיעשות; בערים אתה יכול לראות את המציאות הטהורה. שאננות מוגזמת של השלטון תקבל סטירה מיידית מהתגובה של החברה עצמה. ממשלות יכולות לדבר על אינטגרציה כמה שהן רוצות, אבל העיר היא הזירה שבה אינטגרציה צריכה לקרות, שם היא יכולה להתרחש בדרכים בלתי צפויות. לערים יש כל כך הרבה לספר לנו.

השוק זקוק לתיקון

לטענת דה גראף אם מפסיקים להשקיע כסף בערים, הממשלה תידחק החוצה ממושב הנהג. "כממשלה, אתה זקוק לכסף כדי להשקיע, אחרת השוק ישתלט. השאלה היא אם זה מוביל לתוצאות הרצויות, כי השוק זקוק לתיקון מסוים. הממשלה יכולה לספק את התיקון הזה דרך השתתפות בפרויקטים או הובלה שלהם. כמו לדוגמה, באנגליה, שם אימצו את כלכלת השוק החופשי כמעט ללא הגבלה מאז תאצ'ר: קן ליווינגסטון (פוליטיקאי בריטי, היה ראש העיר לונדון בשנים 2000–2008) משחק משחק מתוחכם מאוד. הוא משאיר את היוזמה לשוק ומכריח את השוק לעשות את מה שהוא רוצה באמצעות כלים ורגולציות המעוגנים בחוק. נוסף על כך, הוא מחייב את השוק להשקיע בפרויקטים המשרתים אינטרסים רחבים יותר, כמו מבנה סוציו-אקונומי ותשתית פיזית. נוסחה מעניינת זו הוכיחה את עצמה כיעילה, ומבלי להצית מהפכה חברתית או לגרום להתמוטטות של השוק".
כמו כן, לאזרחים מן השורה אמנם אין את המשאבים למלא תפקיד מכריע בהתפתחות האורבנית, אבל הם בהחלט יכולים לשמש כבלם חשוב לקבוצות יזמים פרטיות, כי בסופו של דבר הסכמתם נדרשת.

ערים מתכווצות
הבעיה המרכזית בערים אירופיות היא לא רק שהאוכלוסייה אינה גדלה, היא אפילו מתכווצת. במקום גידול אוכלוסין, אנחנו צריכים להשתמש בקיטון אוכלוסין חלקי כגורם מניע. בחבל הרוהר (גרמניה) ובאנגליה, לדוגמה, כיווץ האוכלוסין הוא משמעותי. התוצאה היא שבמרכזי ערים מתפנים שטחים רבים ששימשו בעבר לתעשייה.
במצבים אלה יכולות תת-תרבויות העושות שימוש מתוחכם ב"חורים" הנוצרים בעיר לשגשג. ה"חורים העירוניים" יכולים גם לעודד אינטגרציה. מקומות שמתכווצים בקצב מהיר יכולים להיות חלוצי האינטגרציה החכמה, במצבים שהמיעוטים הופכים לרוב. במקרים שכאלה, צורות היברידיות מוזרות נוצרות, המשלבות בין העיר וסביבת הנוף.

תכנון כשאלה של הסתכלות, קלסיפיקציה והסתגלות
עיצוב חללי יכול להביא בחשבון תוצאות מכיוונים בלתי צפויים רק באופן מוגבל; חלק גדול מהאפקטים הם ספונטניים במקורם. "תכנון הוא בחלקו צורה של הסתכלות, ובחלקו צורה של קלסיפיקציה תיעודית, שבעקבותיה מבוצעות התאמות בנקודות אסטרטגיות. יישום תוכניות טוטאליות יהפוך יותר ויותר למשהו ששייך לבדיון. שימוש בכלים תכנוניים מסורתיים לא יאפשר התפתחות משום שכלים אלה עדיין מאמצים 'גדילה' כהנחה בסיסית. היום יותר מתמיד חשוב לעקוב אחר ההתפתחויות באופן שיטתי, ואז לבנות תוכנית". על השאלה אם ערים הן באמת נחוצות, דה גראף משיב כי באופן מסורתי, ערים בנויות על עוני. בנסיבות אלה, זה רעיון טוב לרכז מגורים ועבודה. "ככל שארץ נעשית עשירה יותר, כך יש יותר תת-אורבניזציה; ככל שהעיר מצטמצמת, כך קטן המרחב הנותר לציבור".

יותר מדי אגו באירופה

"ארצות אירופיות פועלות באופן אנוכי, ורואות בתכנון חלל עניין לאומי. הן לא מסוגלות להסתכל מעבר לגבולות שלהן"

לטענתו, שיתוף הפעולה הבינלאומי טעון שיפור. כבר הרבה זמן אנחנו רואים באירופה כמה מגמות אורבניות חוצות גבולות. "חשבו על פרויקט Stedenbaan. הבחירה למקם את בסיס הפרויקט בתוך גבולות הולנד מתעלמת מהפוטנציאל העצום של החיבור לפלנדריה (בלגיה), לחבל הרוהר ולאזורים בצפון צרפת. אף אחד לא רואה או מכיר בקומפלקס האורבני הזה, כי האובססיה שלהם לגבולות לאומיים מעוורת את עיניהם, והם לא יכולים, לא רוצים או מפחדים להסתכל מעבר לגבולות האלה. ואם הם כן יסתכלו, זו תהיה תנועה נגד מבני הכוח הקיימים. אף אחד לא יכול לפעול בקנה מידה כזה. תכנון חלל צריך להיות נושא שנידון ברמת האיחוד האירופי. זה יאפשר התקדמות".

לראיון המלא במקור: Stipo

תגובות

  • 01

    תודה על הבאת המאמר המעניין הזה. באמת צריך להבדיל בין אירופה עם הצמיחה השלילית והבניה המסורתית לבין ערים בארצות הברית ובעיקר בסין ובמזרח ששם הכי מסקרן לראות מה קורה

  • 02

    דברים מקוריים ומעניינים

  • 03

    הורס

    הורס2.1.12

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
17.3.11

אדריכלות בשירות האמנות: רם קולהאס

במיצב Expansion-Neglect שהתקיים בביאנלה של ונציה ב-2005, פרש האדריכל רם קולהאס (Rem Koolhaas) את משנתו על הדרישות המשתנות מהאמנות העכשווית בסימן הגלובליזציה. כחלק מפרוגרמה בת כמעט ארבעה עשורים, קולהאס ושותפיו עסקו לא אחת בשאלות אלו, כשהם מציעים בניינים למוסדות כמו הטייט מודרן בלונדון והמוזאון לאמנות מודרנית בניו יורק (MoMa). בעודו שקוע בתוכנית האב שלו לפרויקט הארמיטאז' 2014 – בחינה מחדש של המבנה והפונקציונליות האנציקלופדיים של המוזאון בסנט פטרבורג, תפס אותו טים גריפין, עורך Artforum, לשיחה, שאת חלקה אנו מביאים לכם כאן.

מעטים האישים ששינו את אוצר המילים של האדריכלות באופן רדיקלי כרם קולהאס, שכתביו התאורטיים ובנייניו החלוציים עיצבו את ההבנה שלנו את נוף המטרופולין

איך אתה רואה את מעמדו של המוזאון כיום?
ובכן, אני למעשה מצוי בעמדה של אדריכל שחשב הרבה על מוזאונים במסגרת תחרויות, אבל בנה מעט מהם באופן יחסי. במהלך שנות ה-90 המאוחרת, החלו מוזאונים להתרחב ביחס ישיר לעליית הבורסה, ובשלב מסוים הבנו שתכנונו הכולל של חלל המוזאון עולה בגודלו על 34 מגרשי כדורגל. העבודה אפשרה לי לתעד את האופי של המוזאון החדש, המוגדל, ואת מערכת היחסים שלו עם האמנות המוצגת בתוכו.
מוזאון הטייט, ובפרט אולם הטורבינה, הוא אולי הדוגמה האולטימטיווית. אני ממש זוכר את ניקולס סרוטה (מנהל הטייט) מזהיר אותנו, האדריכלים, בתחילת התחרות, שאף על פי שהוא לא בהכרח שותף לעמדה הזאת, אמנים לא אוהבים צורות חזקות, ומרגישים שחלל תעשייתי מתאים יותר לעבודות שלהם. חלל כזה מושך אמנים, אני מניח, כי סופסוף הם מרגישים בו לבד, בלי התערבות. אבל אני חושב שזה הפך למלכודת מרתקת באופן פנטסטי: האינקובטור המגודל הזה, שבתוכו אף אחד לא אמר "בסדר, אני לא מתכוון להרגיש מאוים, אני רק מציג פה", במקום זאת כולם שואפים להצהרה הגדולה.
אם אתה מסתכל על ההצהרות האלה, נראה שכולן נושאות בחובן מסר אפוקליפטי. קופסת החושך של מירוסלב בלקה (Miroslaw Balka), הסדק האפל של דוריס סלסדו (Doris Salcedo), הזינוקים האקזיסטנציאליים של קרסטן הולר (Carsten Höller), לחישות הניכור של ברוס נאומן (Bruce Nauman), וכך הלאה. ואתה באמת מתחיל לתהות: למה החלל מתמסר כל כך לפרויקטים אפוקליפטיים מהסוג הזה? אולי הזיהוי של חלל תעשייתי, על הנוסטלגיה האינהרנטית לו, עם הנשגבות בת-זמננו של המינימליזם – מתקרב למיצוי.

אולי אנו עדים לרגע שבו הלא-חללים המסיוויים, שגובו בעבר על ידי העלייה התלולה של וול סטריט, בעצם מגיעים לאימפוטנטיות האולטימטיווית שלהם

כשהם יכולים לתמוך ולהכיל רק את ההכרזה על הסוף – רגע שבו זה נעשה אולי שוב רלוונטי לחלל להתעמת, להיות אופוזיציוני יותר, אפיקורסי יותר…

קשה שלא לחשוב כך מול תערוכות כמו הרטרוספקטיווה האחרונה של מרינה אברמוביץ' במוזאון לאמנות מודרנית בניו יורק – שם יש אספקט ציבורי אחר לעבודה שלה, כי החלל משנה באופן רדיקלי את המונחים. במיצג המתמשך שלה שם, עד כמה היא בעצם נמצאת אתך באותו חלל? האם זה באמת מיצג, או אולי ייצוג?
זו בדיוק הנקודה שלי: זו לא במה, אלא אטריום. המוזאון הוא כה גדול שהתנאים החלליים שלו אינם מאפשרים אינטימיות, הם הפכו למונומנטליים מדי. ראיתי מיצג מוקדם שלה Imponderabilia במוזאון Stedelijk באמסטרדם ב-1977, ושלא כמו עכשיו, כאשר החוויה הבסיסית היא לעשות את הבחירה בין להפנות את גבך לגבר או לאישה, מה שהיה חזק כל כך במיצג הראשוני הזה, שלא רק שהרגשת שאתה פולש לחלל פרטי – ונכפה עליך להיות ברוטלי בפלישה הזאת – אלא גם

הרגשת שאתה גורם מפריע במערכת יחסים, באופן ליטרלי עומד בין שני אוהבים

זה היה דבר מושלם בחלל מושלם. סטדליק היה בניין קלאסי מהמאה ה-19 שנצבע כולו לבן, ושעובי קירותיו אִפשר למיצג להתקיים לגמרי בסף. הם כוסו בד יוטה צבוע לבן, שהגסות שלו היתה בקונטרסט מוחלט לעור העירום של האמנים. זו היתה קומבינציה שאי אפשר להשיג היום: היתרונות של קלסיציזם, סימטריה, מונומנטליות וכו', יחד עם היתרונות של חלל לבן ואקספרימנטלי. בשנת 2000 גויסתי למאמציו של תומס קרנס (Thomas Krens) להקים גוגנהיים חמישי בלאס וגאס – פרויקט שבעקבותיו נוצר הקשר עם הארמיטאז'. הוא הציע להכניס גוגנהיים גדול לתוך הקומפלקס הוונציאני, בין מגרש החניה והמלון, וכחלק מהחזית הוונציאנית, ישות קטנה יותר המוקדשת לארמיטאז'. היה לי ברור שאני לא יכול להתחרות עם פרנק גרי במונחים של ספקטקולריות, אז הקמתי לתחייה מודל של מוזאון שנחרת בי על ידי המיצגים האקספרימנטליים בסטדליק: המוזאון לא כמקום קדוש, אלא כמפעל נגיש של החדש. יצרנו חלל גדול, דמוי מפעל, כמעט דמוי תאטרון – לגוגנהיים, וחלל דמוי תכשיט לארמיטאז'. ראינו בעיני רוחנו מוזאון בלי צורה, אבל כזה שיכול לבצע מיצג.

Via architecturelab

לקריאת הראיון המלא (הרשמה חינמית נדרשת)

תגובות

  • 01

    נושא מרתק. קולאהס באמת אחד הפנומנים שקמו מבחינה אינטלקטואלית (קצת פחות מעשית לדעתי)

    יעקבי17.3.11
  • 02

    אני אוהבת הפעם מאד את ה-redesign המאמר של רם קולהס מצביע על כוון מעניין, בעוד אני מתפעלים מהחללים הענקיים [כמו turbin hall- tate modern ] והמוצג בהם אנחנו שוכחים שהנ"ל מגביל מאד את האומן ומכתיב לו תכנון עבודה מגלומנית, אפוקליפטית שהמתבונן לא יכול איתה יחסים אינטימיים. בניין ted הוא יפיפה והמעברים : מדרגות- קיר -תיקרה -הזורמים ועם זאת פונקציונאליים נפלאים, מעניין יהיה לראות את הדבר בשטח לכשיבנה.

  • 03

    תמיד היה ויהיה מתח בין צורה לתוכן. המבנים הצורניים מכתיבים את המוצג בהם רק אם אתה כאומן מחליט להתייחס אליהם. מגבלות ברוב המקרים הם פרספשן

    מיכה20.3.11

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.

עקבו אחרינו

תגובות אחרונות