פלזה, ניו יורק: אדריכל פנים גיל דביר בראיון
זה מאה שנים שמלון פלזה בניו יורק הוא אחד מבתי המלון המפורסמים והנחשבים בעולם ואחד מסמליה של ניו יורק של המאה ה-20. בשנות ה-80 הוא היה היהלום שבכתר של אימפריית הנדל"ן של דונלד טרמפ. בשנת 2004 נרכש המלון על ידי חברת אלעד שבבעלות איש העסקים הישראלי יצחק תשובה, ובבעלותו עבר המלון תהליכי שיפוץ ושימור נרחבים בעלות של למעלה מ-400 מיליון דולר. לאחר כשלוש שנות עבודה נפתח המלון לפני כשנה, זמן קצר לאחר חגיגות המאה להיווסדו. כיום מהווה הפלזה את אחד המלונות ובתי המגורים היוקרתיים ביותר בניו יורק ובעולם, וזוכה גם להכרה כפנינת שימור עכשווית (גם כשעבודת השיפוץ עדיין לא הסתיימה). תפסנו את אדריכל הפנים גיל דביר, שניהל במהלך שלוש השנים האחרונות את תהליך השיפוץ עבור משרד GNA בהנהלתה של האדריכלית גל נאור.
נגה ונדב לסר
גיל דביר, אדריכל פנים, מתגורר ועובד בשמונה השנים האחרונות בניו יורק. הוא בעל תואר ראשון בעיצוב פנים מהמכללה למינהל ותואר שני בניהול עיצוב מ-Pratt Institute. עבודתו כוללת פרויקטים בתחומי משרדים, מוזאונים, מסחר ומגורים. דביר עבד בארץ בשני משרדים (שרון אדריכלים ויעקובי ארד אדריכלות) ובניו יורק במשרד Bruce T. Bananto, ולאחריו ב-GNA, ששם צבר ניסיון בתחומים רבים, ובעיקר בתחום הבנייה ותכנון מגורים.
מה היתה מעורבותך בפרויקט הפלזה?
יומיים אחרי שהתחלתי לעבוד ב-GNA מצאתי את עצמי במעמקי המידע והתוכניות של הפלזה, מנסה למצוא את דרכי בין הכמות העצומה של אנשים, גופים ומשרדים שהיו מעורבים בפרויקט. אחרי משא ומתן סוכם בין היזם ועיריית ניו יורק שהמבנה ישמש חציו למגורים וחציו למלון. המלון יורכב ממלון יום רגיל וממלון דירות (קונדו-הוטל), שבו קונים סוויטה מרוהטת שניתן לשהות בה עד ארבעה חודשים בשנה (לא יותר מחודש בכל פעם). מחירן של סוויטות כאלה עשוי להגיע ל-6 מיליון דולר. במהלך העבודה עבדנו יחד, הצוות בניו יורק ובישראל. בניו יורק היתה העבודה בעלת אופי ביצועי יותר: פגישות, פיקוח באתר, פתרון בעיות בשטח, הכנת פרזנטציות, מציאת ספקים, עבודה על ה-shop drawings ועל הפרטים. בישראל התבצעה העבודה הנקייה יותר: עיצוב, יצירת השרטוטים ופיתח הפרטים בסבלנות והכנת חוברות יסודיות המתארות את מה שאנחנו רוצים לעשות שם. הייתי מדווח להם על המתרחש בפגישות, מה צריך כדי לקדם את הפרזנטציה וכיו"ב.
שני המשרדים בארץ ובניו יורק עבדו בשיתוף פעולה מלא. אם קיבלנו בניו יורק משימה להכין חוברת שרטוטי עבודה לתחום מסוים בלוח זמנים מסוים – המשרד בישראל עבד עליו תקופה, ואז חילקנו את המשימה לשני המשרדים. כל משרד עובד על חלקו, ומגיעים למועד החיבור בין החומרים ויוצרים חוברת אחת. היו לכך יתרונות נוספים: כשאני מסיים לעבוד בניו יורק החומר עובר לישראל, ובבוקר – כשאני חוזר, הוא מחכה לי במחשב עם עוד שלב קדימה, וכך הלאה. זה גם יתרון אדיר שיש כוח עזר בתקופות לחץ.
זהו מעין קולוניאליזם הפוך, מגיעה הקולוניה וכובשת את מרכז האימפריה…
בפועל המשרד בניו יורק ישראלי ברובו, זה פשוט נוצר כך. כישראלים אנחנו ידועים בשוק כקצת יותר אגרסיוויים, כלומר דורשים יותר. עם זאת ההתנהלות כולה נעשתה באוריינטציה מקצועית מקומית מכל הבחינות וברמה גבוהה יותר אפילו מרמה מקומית. עמידה מדויקת בלוחות זמנים ומתן פתרונות תוך זמנים קצובים. בניגוד לאמריקנים, שדי לוקחים את הזמן, מצאנו את עצמנו עובדים לפעמים 18-16 שעות ביום. העובדה שהיזם גם הוא ישראלי ושרוב מנהלי הפרויקט ישראלים, הקלה על 'המחנה הישראלי' את ההתנהלות מול הצד האמריקני.
הקצב האמריקני הוא איטי. ליזם זה רע אך לאדריכל זה טוב, כי יש לו זמן לבחון דברים עוד פעם לפני ביצוע. התמהמהות מאפשרת בחינה מחדש והכנה יסודית של הדברים, ונוצר תהליך מסודר שכל המעורבים בו מעירים על השרטוטים ומתקנים בהתאם. למרות העיכוב שנוצר, לקבלן יש ביטחון באיכות השרטוטים, ביטחון שהוא יוכל לבצע את הדבר בפעם אחת טובה. אנחנו פעלנו הרבה פעמים מהר מדי וכתוצאה מכך היו גם טעויות. לדוגמה, את הלובי ביצענו בשנה, שבמונחים מקומיים זה פרק זמן מהיר מאוד. היו לחצים, עבודה לילית, שלוש משמרות מסביב לשעון, וזה יצר טעויות בשטח, לפעמים מהותיות מאוד כמו גרם המדרגות שמוקם לא נכון, והיה צריך לנסר בן לילה יציקת בטון עם קונסטרוקציית ברזל. התוכניות היו טובות, אבל המבצע טעה בשבעה ס"מ והם נאלצו לנתק, להזיז ולרתך מחדש. זה כמובן גרר עיכובים ועלויות נוספות.
איך התנהל תהליך העיצוב של הפלזה?
כשהגעתי היה התהליך בשלב שבו הציעו ליזם ולחברת המלונות שלוש אופציות לעיצוב החדרים. הוחלט לבחור חדר אחד שישלב בין שלוש האופציות. על בסיס זה בנינו חדר לדוגמה שגורמים שונים הגיעו לראותו אותו, העירו הערותיהם, ושוב היה צורך בעיצוב חדש וכן הלאה. במלונות בוטיק ידועים בניו יורק ובעולם עוברים את התהליך הזה שש, שמונה ואפילו עשר פעמים, בונים חדר, מבקרים אותו, מפרקים ומתכננים שוב. הייתי שותף אחראי גם על עיצוב וניהול חלקים נוספים כגון הלובי, כמה דירות מגורים, הסוויטה הנשיאותית ועוד. כמובן יש לציין שזו עבודה משולבת עם צוות, שלכולו חלק גדול בתהליך.
איך היית מגדיר את הסגנון של המלון החדש?
זהו סגנון מסורתי, אקלקטי, שכולל בתוכו הרבה אמירות מודרניות. העיצוב התבסס על הפיתוחים ועל הקישוטים העתיקים, אלמנטים כגון כותרות של עמודים, קישוטי תקרה וכתרים מסוגים שונים, פרזול מפותח מאוד שהבאנו לתצורה מודרנית. לא הדגשנו אותם בהרבה זהב או בצבע שיבליט את קיומם, אלא על ידי שימוש בחומרים כגון עץ או אבן הבלענו אותם ברקע. בנוסף לכך שמרנו על מינון של פרזול ברמה שניתן להרגיש בקיומו – אבל לא טובעים בו, כלומר מקושט אבל באופן שמרני. השילוב הזה יצר סגנון ייחודי מאוד. חללי השימור שבו והחדרים היו מאוד מקושטים. כשהגיע עידן דונלד טרמפ היה המלון בניהולה של אשתו איוונה. מספרים שהיא הביאה צבא של צבעים וליוותה אותם בפרוזדורים ובחדרים עם דליים של צבע זהב, והם פשוט עלו לתקרות ולעמודים המפותחים שם וכל דבר קצת בולט קיבל 'שליכטה' של זהב. המלון נראה כמו קריקטורה, מקושט מאוד, בסגנון לואי ה-16 או ארמונות מרכז אירופה.
חלק מחללים אלה הוכרזו כחללי שימור והוחזרו לתצורתם המקורית בתהליך שימור קפדני. כך נוצר סגנון מודרני בעל נגיעות אקלקטיות בעזרת פרזולים, פיתוחים שונים ופיתוחים על הקירות, המעקות וכו'. למעשה התחברנו למורשת של הפלזה ומשם יצאנו, השתדלנו לכל אורך הדרך לקחת אלמנטים קיימים וליצור מהם דבר חדש. כך לדוגמה לקחנו מוזאיקה ישנה מהלובי המקורי, שהיום הוא לובי המגורים, ושתלנו אותה בתוך מוזאיקות עכשוויות. כך גם לקחנו את פתחי המעליות המקוריים של הבניין, ושכפלנו או שחזרנו אותם כשעבדנו על מעליות הלובי החדשות. עשינו זאת בהרבה מקומות, שילבנו נגיעות של הפלזה המקורי הישן בפלזה המחודש.
כיצד התנהל תהליך השימור?
הפן המעניין בפלזה היה דווקא שימור חללי הפנים. נבחרו כמה חללים רלוונטיים כמו הלובי, בהסכמה עם משרד השימור של העירייה, ונבחר גם משרד מקומי שמתמחה בנושא ושחקר את המבנה ואת ההיסטוריה שלו מהקמתו. לבניין יש היסטוריה של למעלה ממאה שנים, אבל חלק ממנו הוא בן כשמונים בלבד, והיה צריך להחליט איזו תקופה תשפיע על עיצוב השימור. כשהתחילו לגרד את הקירות גילו שכבות צבע רבות, והיה צריך להחליט באיזה צבע מאיזו תקופה יתבצע השימור, אם הוא יהיה ורוד כזה או אחר, צבע קרם או אחר, כולם צבעים שנתקלנו בהם במהלך העבודה. בסופו של דבר הוחלט לשמר את המלון כפי שהיה סביב שנת 1927 ולא 1907. אז החל החיפוש אחר המראה של כל אלמנט מאותה תקופה וכיצד יש לשחזר אותו.
לקראת סוף הפרויקט נכנסו לעבודה חברות שמעסיקות אמנים שמומחיותם היא ביצוע שחזורים כאלה. זו עבודת יד, ממש עבודת נמלים עם מכחולים וכלים עדינים, כמו ארכאולוגיה. הם ניקו כל פרט, זיז, אבן ועמוד עד שהגיעו לצביעה מחודשת של האלמנט המשוחזר. חלק מזה נעשה בארץ: חלקים נרחבים מעבודות הברזל בוצעו בחברה שיושבת בדרום הארץ ועוסקת בפרזלנות אומנותית. הם ביקרו בניו יורק, צילמו ולקחו אלמנטים כדי לייצר אותם באופן זהה למקור, ועשו עבודה מדהימה.
ולאן ממשיכים אחרי פרויקט שאפתני כזה?
הקמתי משרד העוסק באדריכלות פנים. אני מעדיף להתעסק במגורים, זה מושך אותי, בעיקר עיצוב פנים של בתים ודירות ופחות של מגדלים. העבודה עם הלקוח מדברת אליי, אף על פי שישנם אדריכלים שנרתעים מזה כי הם מרגישים שהם הופכים להיות הפסיכולוג של הלקוח, מעין שק חבטות. מהניסיון שלי בנייה עבור אנשים אמידים היא מעניינת ומרתקת. הפן הכלכלי מאפשר יותר מרווח תמרון, ואז יש פחות לחצים. במקביל למשרד שהקמתי הצטרפתי גם כשותף בסטודיו שמבצע הדמיות תלת-ממדיות ממוחשבות עבור מעצבים, אדריכלים ולקוחות שזקוקים להמחשה מדויקת של החלל שעיצבו עבורם.
הקולוניה כובשת את המרכז..נו באמת איזו קרתנות
מקנא. איזה פרויקט מגניב לקחת בו חלק.
כמה עולה לילה?
אני אוהבת את הראיונות הארוכים שלכם. עומק - בדיוק כמו שצריך.
עובד כמו שצריך:ידע, רצינות והחלטיות. הלואי שיהיו לך עבודות לרוב.
נשמע בחור לענין. בהצלחה
שלום לך בבואך לישראל נודה לך מאד על יצירת קשר עימי לצורך הרצאה בפני חברי אגודת אדריכלי הפנים בכבוד רב נורית אוליבה
וואו מרשים כל הכבוד לתעשיה הישראלית או שאפשר לכתוב יצוא:)