12.9.11

תריסר עקרונות לערים ירוקות

עיר קומפקטית כמודל לעיר בת-קיימא: חלוקה ליחידות עצמאיות, אינטגרציה, חינוך, שימור ודיאלוג אזורי

בהמשך לראיון שפרסמנו עם פרופ' וולף דסקינג, מתכננה של פרייבורג, אחת הערים הירוקות באירופה, אנו מביאים לכם את 12 העקרונות שהם ניסחו באמנה שקוראת לערים נוספות ללכת בעקבותיה ולקיים מודל משופר לעיר בת-קיימא.

עקרונות חלליים: מרחקים קצרים לנוחות האזרחים ולהפחתת שימוש ברכבים

1. שונות, ביטחון וסובלנות: יש לשאוף לאוכלוסייה מאוזנת מבחינת גיל ופרופיל סוציאלי בתוך שכונות קיימות. חשוב לדאוג למקומות עבודה ושירותים לכל הסקטורים, לעודד אינטגרציה של כל שכבות האוכלוסייה, בלי קשר למוצא, מין או גיל.
2. עיר של שכונות: "העיר הקומפקטית" כמודל בר-קיימא. חלוקת העיר לשכונות בעלות עצמאות אדמיניסטרטיווית. יש לעודד שלטון א-ריכוזי בעל סמכויות מוגדרות היטב. שלטון כזה חיוני לעיר, וחשוב בהקשר של אזורי מגורים ועבודה, תשתית סוציאלית, חינוך ותרבות, בילוי וכד'. ההגנה על זהות העיר היא תנאי מקדים לתכנון ולפיתוח אורבני בר-קיימא.
3. עיר של מרחקים קצרים: רעיון העיר הקומפקטית צריך לעמוד ביסוד קידום תשתיות קיימות ובניית תשתיות חדשות. גישה רגלית לכל מקום מורידה למינימום את תנועת המכוניות, ומשפרת את איכות הסביבה. יש להעדיף פיתוח תחבורה ציבורית ושבילי אופניים על רכבים פרטיים.
4. תחבורה ציבורית וצפיפות: תכנון התחבורה הציבורית יהיה באינטגרציה מלאה עם חזון העיצוב העירוני. התחבורה הציבורית צריכה תמיד לקבל עדיפות על התחבורה הפרטית. יש להגדיל את הצפיפות העירונית לאורך קווי התחבורה הציבורית באופן רגיש ותוך שימור עקרונות הקיימות.

עקרונות תוכניים: מבני תרבות, פיתוח עסקי, שמירת טבע והגנה על שטחים ציבוריים למען האזרחים

5. חינוך, מדע ותרבות: בתי ספר ואוניברסיטאות, מרכזי מחקר ומוסדות תרבות מטביעים חותם משמעותי על מידת האטרקטיוויות של העיר והאיכויות שלה. עיר חייבת ליצור הזדמנויות להתפתחות אישית וללמידה לכל אורך חיי אדם.
6. תעשייה ועבודה: המשימה החשובה ביותר לעתיד: שימור תעסוקה קיימת ופיתוח עסקים חדשניים ופורצי דרך. יש לאזן את הטרנד של פיתוח אזורים ירוקים וערי קצה עם חידוש הרקמה העירונית הקיימת.
7. טבע וסביבה: שימור מגוון מינים ביולוגיים, שימוש חכם במשאבים לטובת הדורות הבאים והגנה על סביבה בריאה שאפשר לחיות בה – כמטרות מפתח. יש לבחון את האזורים שבהם מתוכננת בנייה ואת השפעתם על הסביבה טרם יישום התוכניות, במטרה לשמר את סביבת המגורים הטבעית של בעלי החיים והצמחים, כמו גם נופים תרבותיים בעלי חשיבות היסטורית.
8. איכות עיצוב: רוב החלטות התכנון משפיעות על מראה העיר לדורי דורות. לכן החלטות צריכות לחזק את אופי העיר באמצעות קידום איכויות העיצוב הגבוהות ביותר. למקומות ציבוריים תפקיד מפתח: יחד עם הבניינים השכנים הם יוצרים את הפנים הציבוריות של העיר. זכויות רכש ציבוריות וסמכויות להסדרת שטח ציבורי חייבות להישאר בידי גוף פוליטי, שיתווך בין האינטרסים השונים ויעצור התפתחות בלתי רצויה. סמכות התכנון בעיר צריכה להוביל את ההתפתחות של כל פרויקט בנייה חשוב, משלב הרעיון ועד לשלב המימוש. יש לעשות שימוש בכלים כמו תחרויות אדריכלים, מינויים ופאנלים של מומחים כעיקרון מנחה – כדי למצוא פתרונות למבנים חשובים ולמקומות ציבוריים.

עקרונות פרוצדורליים: לשמר את הישן – לחגוג את החדש. לא לאופנות ולגחמות פוליטיות, כן למעורבות ולשקיפות

9. חזון לטווח רחוק: תכנון ופיתוח עירוניים עקביים צריכים ללכת בעקבות חזון מאחד, שמביא בחשבון את עברה של העיר ורואה כמה עשורים קדימה. אסור שפני העיר יהיו משועבדים לאופנות מתחלפות או גחמות פוליטיות. תכנון תוספות לערים צריך לצפות את הצרכים של הדורות הבאים (לשמר את הישן ולחגוג את החדש). רק בדרך זו אפשר לפתח, לשמר ולקדם את ייחודיות העיר.
10. תקשורת והשתתפות: קהילות צריכות לעבוד באופן עקבי על החזון הקולקטיווי שלהן לעיר באמצעות שיח ציבורי. דמויות מפתח ובעלי מניות בקרב האדמיניסטרציה של העיר ומחוץ לה צריכים לתמוך בתקשורת רציפה. את תוצאות הדיונים יש לשלב בתהליכי התכנון, כדי לעזור ביצירת שקיפות ולצורך עדכון החלטות פוליטיות. יש להזמין את כל קבוצות האוכלוסייה לקחת חלק בדיון, ולהיות פעילות בכל שלבי ההתפתחות, החל מהחזון הראשוני, דרך תכנון מפורט, וכלה בביצוע בשטח ובניהול. צריך לבסס תרבות של מעורבות תוך שימוש בכלים שונים הזמינים לרשויות העירוניות, האזוריות והכלליות.
11. אמינות, מחויבות והוגנות: קונספט החל על העיר כולה, ומושתת על עקרונות של קונצנזוס, יוצר את הסביבה הנכונה שבה כל המשתתפים בהתפתחות העירונית יכולים לפעול בזכויות שוות. כדי שהעיר תהיה שותפה אמינה לכל האזרחים ולכל המשקיעים, המדיניות העירונית צריכה להיות מבוססת על הסכמות בסיסיות, שמחייבות את הגוף האדמיניסטרטיווי. עקרונות צריכים לעמוד בבסיס ההנחיות לפיתוח אתרים וסטנדרטים של בנייה בת-קיימא. קווים מנחים כמו "עיר של מרחקים קצרים" צריכים להתבטא במדיניות הנוגעת לנושאים ספציפיים.
12. שיתוף פעולה ושותפות: שיתוף פעולה והשתתפות עוזרים לביזור ולחלוקת נטל התכנון והפיתוח העירוני בין אנשים וגורמים רבים. תמיכה פיננסית בפרויקטים מעודדת משקיעים, ויכולה גם לעזור להדריך אותם. פעולה לדוגמה של הקהילה לגבי עיצוב פני העיר יכולה לעודד פעולה פרטית, כמו גם לעזור ליצירת תהליכים המגשימים את עצמם. מוסדות מדעיים, אוניברסיטאות, תעשייה וגופים מקצועיים הם שחקנים חשובים בפיתוח עירוני חדשני.
אנחנו חותמים על זה. ואתם?

תגובות

  • 01

    אם מחסירים מעט פרטים אז התמונה הראשונה בסדרה נראית ממש כמו תוכנית נהלל..:)

  • 02

    [...] המלא במקור לקריאת 12 עקרונות לבניית עיר בת-קיימא (תרגום: נעמי בורנשטיין) אהבתם?תריסר עקרונות לערים [...]

  • 03

    אהבתי במיוחד את הרעיון המקורי של ערוגות הצמחים שמתרוממות על המדרגות בבילבאו ואת הקונטור האסטטי שלהן .

  • 04

    מלא השראה ורוח אהבת טבע ואדם מי יתן וראשי ערים במדינה יאמצו את העקרונות האלו. אחד! עדרון אחד - שיתחילו איתו ולא יזהמו אותו עם אינטרסים ורדיפת בצע

    נמרוד15.9.11
  • 05

    מהמם , מענין עם טעם של עוד!

  • 06

    כמי שתכנן עיר שלמה עבור משרד הבינוי והשיכון אתם צריכים לקלוט כי עיר עתידית אין בה אנשים והדו שיח התכנוני הוא שיח בין הפקידיםובין עצמם לכן כל מה שנכתב כאן הוא הזוי ורק האדריכל הוא קובע הכל בפועל ...

  • 07

    גדעון, אכן, מאוד קשה ליישם עקרונות כשיש ריבוי אינטרסים בכל פרויקט, לכן מומלץ ביותר לקרוא על פועלו של פרופ' דסקינג בפרייבורג, גרמניה - http://bit.ly/riq6l8 לפעמים כל מה שצריך זה האדם הנכון במקום הנכון, מצוייד ביכולת לדחוף קדימה.

    admin18.9.11

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
29.8.11

מודל לעיר ירוקה: פרייבורג, גרמניה

העיר פרייבורג הפכה למודל לעיר בת-קיימא, בין השאר תודות לוולף דסקינג, מנהל אגף התכנון מאז 1984. ראיון ירוק

תחת ידיהם האמונות של פרופ' דסקינג והצוות שלו, הפכו בור חצץ לפארק שעשועים אקולוגי, תחנת רכבת ישנה למרכז לאמנויות משגשג, ונבנו כפרים אקולוגיים: ריזלפלד (Rieselfeld) וּואובן (Vauban), שבהם החיים בלי מכוניות הם נושא לגאווה אזרחית. הישגיהם זיכו את פרייבורג בפרס עיר השנה של האקדמיה לאורבניזם אירופי לשנת 2010. הסופר וכתב Ecocity Builders סוון אברלין שוחח עם פרופ' דסקינג.

בשנים האחרונות קיבלה פרייבורג תשומת לב בינלאומית בשל החזון המתקדם שלה, המשלב היבטים פונקציונליים וחברתיים של קיימות. האם היה רגע שבו החלטת שפרייבורג תהפוך ל"עיר ירוקה"?
לא, ממש לא. צריך להבין שההיסטוריה של פרייבורג בתכנון עירוני מבוססת על יציבות והמשכיות. היו לנו רק ארבעה מנהלי תכנון עירוני מאז מלחמת העולם השנייה. הראשון, יוזף שליפּה, היה ממונה על בנייה מחדש של עיר שנהרסה כמעט לגמרי. רוב האנשים באותה תקופה רצו למחוק את זיכרונות העבר על ידי עיצוב חדש לחלוטין של העיר. למרות זאת, שליפה הכיר בכך שיש חשיבות לשימור התוכניות ואבני הדרך הישנות, והעלה קונספט תכנוני שלקח כמודל את התכנון המקורי מימי הביניים. האשימו אותו שהוא שמרן מדי, ובסוף פיטרו אותו. הישגיו זכו להכרה רק בשנות ה-70. לעומת זאת, קלאוס האמפרט, מתכנן חשוב נוסף שהיה ממונה בשנים 1970–1982, הביא סגנון בנייה חדש לעיר, כמו רחוב קונוויקט (Konviktstrasse), שהיה די מוזנח בשעתו. בערך באותה תקופה התעייפו בני המעמד הבינוני, שהיו חלק מגל הבריחה מהעיר אחרי המלחמה, מכיסוח מדשאות הפרוורים, וחיפשו דרך לחזור לעיר. אז הציע האמפרט לשמר את השלמות והנוחות של המתווה הישן, אבל לבנות בניינים חדשים לגמרי. העיקרון המנחה הוא פשוט ומבוסס על מאות שנות תכנון עירוני. זה לא שהיה לו חשוב להיות "ירוק", כמו שהיה לו חשוב להוסיף ארכיטקטורה מודרנית לתשתית הקיימת. ואז הגעתי אני ב-1983, וניגשתי קודם כל לפרויקט ריזלפלד.

פרויקט ריזלפלד (Rieselfeld) ידוע כראשון מסוגו, במונחים של בניית משהו חדש מאפס על פי עקרונות קיימוּת: צפיפות גבוהה, בתים שצורכים אפס אנרגיה במחירים סבירים, רחובות נקיים ממכוניות, נגישות, גיוון תרבותי, והכל במרחק של 15 דקות נסיעה ממרכז העיר. זה הכל רעיון שלך?
טוב, תמיד יש הרבה מקורות לרעיון. אחד הנושאים הבוערים באותה תקופה היה גידול האוכלוסין באזור, ולא רצינו שכולם יעברו לפרברים ולכפרים. ואז קרה צ'רנוביל, והלקח ממה שקרה שם היה שעלינו לצמצם את השטח שעושים בו שימוש כדי להפחית את צריכת האנרגיה. כשזה עומד לנגד עינינו, הצגנו 30 הצעות בנייה ראשוניות לשיכון האוכלוסייה הגדלה, במיוחד אנשים צעירים ומשפחות שאחרת לא היו יכולים להרשות לעצמם מגורים בפרייבורג. מתוך אלה התקבלו שלוש הצעות, וראש העיר סיפק את הגיבוי הפוליטי לקבלת אור ירוק לפרויקט ריזלפלד. ידענו שבבניית הפרויקט צריכים להתקיים שלושה תנאים: על השכונה להיות אמיתית וקומפקטית, לא פארק שעשועים, צריכה להיות בה גישה נוחה לתחבורה ציבורית, כך שהשימוש ברכבים יופחת, ושכל זה חייב לשלם את עצמו, בלי סובסידיות חיצוניות. ערכנו תחרות עיצוב ועלו הרבה רעיונות מדהימים, שהפכו את ריזלפלד לאזור אורבני שמושך תשומת לב ומבקרים מכל רחבי העולם.

אפשר לבנות כך בכל מקום, אבל צריך גישה ותוכנית לטווח רחוק. כדי ליישם את העיקרון שלנו לגדילה דרך צפיפות במקום דרך התפרסות על פני שטח גדול יותר, צריך להשקיע הרבה עבודה ולהתמסר לעניין

וכך נולד כתב האמנה של פרייבורג לאורבניות בת-קיימא?
כן, התבקשנו לנסח את עקרונות הבסיס שהובילו אותנו להצלחות האלה, וניסחנו 12 עקרונות ליבה שהנחו אותנו במהלך השנים. הנקודה החשובה היא שמדובר בעקרונות שמומשו ונבחנו במציאות, וזה מה שמבדיל את האמנה שלנו מאמנות אחרות.

פרויקט ואובן (Vauban) זכה למוניטין בינלאומי גדול אף יותר גדול משל ריזלפלד, בשל היותו כפר אקולוגי חי ונושם. איך זה קרה?
כשהסתיימה המלחמה הקרה ב-1989, להרבה בסיסים צבאיים כבר לא היה שימוש. ואובן היה בסיס צבאי צרפתי, וכשסגרו אותו הצרפתים, בפרייבורג עדיין הייתה בעיית דיור משמעותית. כמה קבלנים פרטיים פנו לממשלה הפדרלית בבקשה לקנות את השטח ולבנות עליו, מה שעורר דיון פנימי סוער במחלקה שלנו. בסופו של דבר הגיע ראש העיר להסכם עם הממשלה הפדרלית, שלפיו תועבר לעיר הסמכות על השימוש בשטח, כך שבלי האישור שלנו – דבר לא יקרה שם. כדי להמשיך מהנקודה שעצרנו בה בריזלפלד – בנינו תוכנית לאזור נקי ממכוניות, מה שכמובן לא התממש בסופו של דבר, אבל הפחתנו את השימוש במכוניות במידת האפשר. תחשוב שעל כל 1,000 איש בגרמניה יש 500–550 מכוניות. בפרייבורג הנתון הוא 430 מכוניות, ובוואובן – מתחת ל-100. חייבים לתת לאנשים תמריצים לוותר על מכונית. זה לא בהכרח אפשרי בכל עיר. ניגשנו לזה מתוך מחשבה על בניית שכונה חדשה לחלוטין, עיר קטנה שהמרחקים בה קצרים, שיש בה מרכזי קנייה טובים, מוסדות ציבוריים, גני ילדים, בתי ספר וכו'. מטרה נוספת הייתה שהכבישים בשכונה יהיו קטנים וצרים וישמשו בעיקר כדרכי גישה, כשזמן החניה בהם מוגבל. אתה לא יכול להשאיר את המכונית שלך ברחוב, כי הרחוב שייך לילדים שרוצים לשחק. אלה היו נקודות המוצא לדיון.

יחסית לשכונה שתוכננה ונבנתה בזמן קצר כל כך, אני מתרשם מאוד מהאסתטיקה ומההיצע התרבותי. איך מקנים תרבות ואופי לשכונה שנבנתה מאפס?
צריך לשלב יחד עקרונות תכנון ותרבות קיימת. צריך להושיב יחד את השכנים השונים שבונים בתים, לתת להם לדבר זה עם זה ועם האדריכלים, כך שכולם מביעים את עמדתם בנוגע לאיך תיראה השכונה ואיזו הרגשה היא תשרה.

פרויקט Wiehre Bahnhof (תחנת רכבת ישנה) הוא דוגמה טובה לאיך נמנעים ממונוטוניות סגנונית האופיינית בדרך כלל לבניית כמות גדולה של יחידות דיור

במקום לתת את זה למישהו שיתכנן, בפרויקט זה היו כל בעלי המניות מעורבים, וכך התנסינו בקואופרטיווים של בנייה. כולם יושבים יחד ובונים תוכנית שתתאים לטעם ולצרכים של כל אחד מהשותפים. הכניסה והמסדרונות משותפים, אבל לכל יחידת דיור אופי ייחודי. וכמובן, יחד עם זה גם כל ההיבטים האקולוגיים מכוסים: יעילות מבחינת צריכת אנרגיה, מיחזור מים, אזורים לילדים וכו'.

יש לך מוניטין של אדם שניחן במחשבה חופשית, מעין איש רנסנס של תכנון ערים. איך אתה מצליח להביא יצירתיות למקצוע שלעתים קרובות כרוך בבירוקרטיה וסלידה מרעיונות חדשים?
דבר אחד שחייבים להבין בעניין בירוקרטיה עירונית הוא שבמערכת כזאת מוחות יצירתיים הם תמיד אאוטסיידר. המפתח במקרה שלי היה התמיכה של צוות תכנון מעולה, שמצא את הדרך להגשים את החזון נגד כל הסיכויים. תסתכל על Stühlinger ועל הציר שמסביב לתחנה המרכזית שהערנו לחיים. תסתכל על סיפארק שהיה בעבר אזור שומם, או על הפארקים התעשייתיים שעכשיו יש בהם מפעלים לאנרגיה סולארית. אפשר באמת להגיע להישגים אם פועלים בתכנון. תכנון עיר הוא לא רק תצורה, תכנון הוא גם רעיונות ותכנים, מהות. בדיוק כמו שבאנשים לא רק החיצוניות חשובה. אנשי אדמיניסטרציה בדרך כלל לא רוצים לעבוד עם אנשים יצירתיים, כי הם לא משתלבים במערכת. וכאשר אדם יצירתי כמוני נזרק לתוך מערכת כזאת – הוא בדרך כלל נאבק במקום לתפקד. האדם היצירתי מודע מאוד למה שהוא עשה, בין שזה טוב ובין שרע, בין שהתוצאה הסופית עובדת ובין שלא, ואילו הבירוקרט עסוק בעיקר בשאלה אם זה נעשה לפי הספר.

מהן סוגיות הליבה שעיר העתיד צריכה לעסוק בהן?
קודם כל, אנחנו צריכים לתכנן מחדש את הערים שלנו כשעקרונות אקולוגיים עומדים לנגד עינינו. עוד סוגיה חשובה היא להמשיך לחתור לצדק חברתי ולשוויון כלכלי, לטיפוח שונות תרבותית, וכמובן לחינוך. כל הסוגיות האלה קשורות זו בזו, אוכלוסייה מגוונת ומשכילה בעלת אפשרויות כלכליות היא הבסיס לעיר מאוזנת מבחינה אקולוגית. יש הרבה עבודה לדורות הבאים, וזה מרגש אותי.

לראיון המלא במקור
לקריאת 12 עקרונות לבניית עיר בת-קיימא

תגובות

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
24.4.11

תאוריית המיתרים

לשדרות עירוניות וירוקות, כפי שאנו רואים בתל אביב, יש איכות וכוח נדיר גם לרווחת התושבים וגם להחייאת אזורים פחות מושקעים.

בסוף המאה ה-19 תוכננה בשיקגו טבעת באורך 41 ק"מ שקישרה בין שבעה פארקים גדולים. השדרה זכתה לכינוי "מחרוזת הברקת"

התכנית הצליחה באופן חלקי: הפארקים אכן גדלו והתפתחו, אך השדרות לעומתם הוזנחו ונותרו ריקות וחסרות שימוש. בתחרות לתכנון מחודש של אותה מחרוזת (Emerald Necklace) מציגים DoUC חלופה מרעננת לשממה השדרתית. לטענתם, מרב ההשקעה בשדרות הוא בטיפוח נופי ובתשתית ירוקה, ולרוב שוכחים המתכננים לשלב מעברים וכניסות מתאימות להולכי רגל, כמו למשל מעברי חצייה אלכסוניים, שימשכו את הולכי הרגל מהמדרכות אל החלל הייחודי שמציעה השדרה על מגוון פעילויותיה.

בלב הרעיון העיצובי עומדות השאלות כיצד יוכלו אנשים לבחור לעצמם את אופי הפעילות בשדרה וכיצד אפשר לייצר אי-ודאות עירונית

הפתרון שהם מציעים לשאלות מפתח אלו הוא מערכת השולטת באלמנטים השגרתיים של השדרה כמו ספסלים, שולחנות ומתקני משחקים – בעזרת שלד מרחבי, מיתרים ומשקולות. האלמנט האגרסיווי-כביכול יוצר ממד נוסף לשדרה, ויחד עם האלמנט האוורירי שבו נשמר חלל השדרה ומעניק לעוברים ושבים את האפשרות לשחק ולשנות את המרחב על ידי בחירת הפעילות הנקודתית. DoUC – Department of Unusual Certainties הוא מפעל שיתופי שבסיסו בטורונטו העוסק בעיצוב אורבני, תכנון ואמנות ציבורית, כאשר הקו המנחה אותו הוא העיר והתשתית לביטוי המרחבי שהיא מעניקה.

תגובות

  • 01

    מרשים מאווווד

    zuzu28.4.11
  • 02

    אהבתי, איזה רעיון מקסים להעביר את הפנאי בפעילות מרעננת ואחרת, באמת, צריך לצאת מהקופסא, לחשוב אחרת וראו איזה דברים מקסימים יוצאים, שאפו!

    shosh2.5.11
  • 03

    סלחו לי אבל אני לא הבנתי והייתי מעדיפה לראות סרטון הדגמה. אבל בסה"כ לרעיון יש המון המון פוטנציאל ומקוריות!

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
18.1.11

ראיון עם אדריכלית עירית סולסי

עירית סולסי ודרור גרשון אדריכלים מתמחים בעיצוב אורבני, אדריכלות ותכנון עירוני. משרדם הוא מהמובילים בתחום התחדשות עירונית, שימור ותכנון מבנים מסחריים וציבוריים. ב-2004 הקימו יחד את עמותת מרחב – התנועה לעירוניות מתחדשת בישראל. למשרדם ניסיון בפרויקטים מורכבים והם חלוצי התכנון המשתף (שאררט, charrette) בארץ.

נדב שחורי, סטודנט לאדריכלות, שוחח עם אדר' עירית סולסי על אורבניות, תכנון משתף ותפקיד האדריכל, וגם דלה ממנה טיפ מעניין

עירית, איפה למדת ומה זכור לך במיוחד מתקופת הלימודים? למדתי בטכניון בבניין המופלא בשכונת הדר. יש לי זיכרונות מדהימים מחיי החברה, מהעבודה בספרייה וממנחה שאהבתי במיוחד בשם חנה לויון, שלימדה אותי תכנון ערים. באמצע השנה הרביעית עברתי לקליפורניה ואת לימודיי סיימתי בברקלי.

כמה שנים המשרד שלכם קיים? את המשרד פתחנו דרור גרשון ואני ב-1986 בחיפה, ובמשך 12 שנים עבדנו במשרד בתל אביב ובחיפה במקביל. כיום המשרד נמצא בתל אביב ומועסקים בו עוד שני אדריכלים. לאחר כמה שנים של עיסוק בתכנון עירוני במשרד עבדתי כחמש שנים כראש צוות בוועדה מחוזית וניהלתי את ועדת המשנה של מחוז מרכז.

מה דעתך על מצבם של המוסדות האקדמיים לאדריכלות בארץ? אני מתייחסת לשאלה מנקודת מבט אורבנית: אדריכלות שלא יוצאת מנקודת מבט אורבנית מפספסת את העיקר. רוב הבניינים יהיו בסופו של דבר בתוך מתחם אורבני. בית ספר שמלמד אדריכלות ולא מתייחס לכל הגורמים שמרכיבים עיר מוציא אדריכלים טובים פחות. ההפרדה בין תכנון אדריכלי לתכנון עירוני פוגעת בסופו של דבר בכולנו. למעט ויצ"ו אני לא רואה בית ספר ששם את הנושא במקום הראשון. ויצ"ו עושה את זה כבית ספר שמתייחס לקהילה, לעיר ולאנשים, ומצא חן בעיניי שהם שמו לעצמם את המונח "קהילה" בהגדרה. הטכניון משלב קורסים של תכנון עירוני, אבל בניגוד לתואר שפעם קיבלו בטכניון – אדריכל ובונה ערים, היום נדרש תואר שני להתמחות בבינוי ערים. באקדמיה בבצלאל המצב משתפר, הם מעניקים תואר שני בעיצוב עירוני, אך התפיסה שלהם קהילתית פחות ופוליטית יותר. בבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב לא ברור כרגע איפה הם עומדים בנושאים אורבניים. אמנם הלל שוקן עוסק בנושאים הללו בקורסים שלו, אבל זה לא מערכתי דיו.

מהי עמותת מרחב? עמותת מרחב הוקמה מתוך מצוקה. במהלך עבודתי בוועדות התכנון השונות גיליתי שהשינוי לא יכול לבוא מתוך המערכת, וב-2003, בכנס של ה-Congress for New Urbanis בארה"ב, גיליתי שיש עולם שלם של אנשים שהתפוררות העיר מטרידה אותם. הם פעלו בשיטה של עמותה שמטרתה לא מאבק אלא תמיכה ברעיון וניסיון לפתח ולחזק אותו. בארץ לעומת זאת, הנושאים שעמדו על הפרק בתקופה ההיא היו מעמד האדריכל וטכנולוגיות בנייה. לאחר שגילינו, דרור ואני, שיש מקום לגוף שיעסוק בנושאים עירוניים בארץ, הקמנו ב-2004 את עמותת מרחב יחד עם יודן רופא והלל שוקן, וב-2005 התקיים הכנס הראשון של העמותה בבאר שבע, ומשם מתגלגלת העמותה וממשיכה בכנסים ובפעילויות. עיקר הישגי העמותה הוא בכך שהעלינו נושא חשוב לסדר היום וחשפנו אותו. השיח עבר משאלות כמו "למה אורבניות" לשיח על מה הם הכלים לעירוניות מתחדשת, על תהליכים, על צפיפות כערך חיובי בעיר ועוד.

מה הוא שאררט? שאררט הוא תהליך תכנון משתף, בניגוד לתהליך תכנון משותף – שהוא תהליך פסיווי. כאן כל הנוגעים לתכנון נוטלים בו חלק, ויחד יוצרים פרויקט שמתאים לקהל רחב. התהליך מבוסס על איסוף כל הנתונים הטכניים והידע של בעלי העניין: בעלי מקצוע, מתכננים, יועצים עסקיים, אנשי הרשויות המקומיות, עובדי עירייה ואזרחים שאכפת להם, כשלאחר מכן, בעבודה משותפת ומרוכזת במסגרת סדנה, מנתחים בעיות ואתגרים, חלומות ושאיפות, ובתהליך של דו-שיח בשטח והצגתו בפני התושבים מגיעים לתוכנית מוסכמת. העבודה יחד פותחת את הצוות לרעיונות חדשים ויוצרת הפריה. הציבור נותן משוב באופן מיידי, ומקבל, באמצעות שרטוט ופרספקטיווה, הסבר ותרגום לרעיונות.

הקסם של שאררט הוא המגע היומיומי עם צוות שעובד אינטנסיווית יחד ליצירת פתרונות שטובים לכולם. האיכות האמיתית היא זו שמתאימה לכולם

וכך היא גם תיבנה בצורה הטובה ביותר. לכל אחד יש רק חלק מהידע, וכולם יחד יוצרים שלם שיכול לתת פתרון למען הכלל.

איפה את רואה את המשרד בעוד עשר שנים? התקווה מאז הקמת עמותת מרחב היא שכל הפרויקטים שלנו ייעשו בתכנון משתף, והשאיפה היא ששיטת התכנון בארץ תתייחס יותר לנושאים אורבניים.

כיצד היית מגדירה את תפקידו של האדריכל במציאות הישראלית? אני מעריכה כל אדריכל. התחום רחב מאוד, מעיצוב מוצר, דרך עיצוב פנים ועד תכנון בניין ותכנון עיר. כשאתה מתכנן בניין אתה חייב להתייחס לעיר ולסביבה. כל בניין צריך לגרום לסביבה שלו להיות טובה יותר, למען הקהילה. אדריכלים צריכים ליצור יחד עיר, להתייחס לסביבה, לאהוב אותה ולתרום לה.

ולסיום, טיפ לאדריכל המתחיל? כל דבר שאתה אוהב – מְדוד. בכל מקום רשום מידות של חללים שנעים לך להיות בהם, ובסופו של דבר, כשתשב לתכנן, תגלה דברים מדהימים. וגם: ללמוד, לנסות לשכנע, להיות טוב יותר בשכנוע, לא לקבל דברים כמובנים מאליהם, לשמור על אידאולוגיה, לחזור לחשיבה בעלת השראה ולא לוותר על הנושאים החברתיים.

תגובות

  • 01

    מה עם בית הספר לאדריכלות באריאל? במדינה דמוקרטית צריך לכבד חוק וככל הידוע לי אריאל נחשבת, בצורה חוקית, עיר לגיטימית שישראל, והמגמה לאדריכלות שם היא מצויינת ועם הרבה דגש לקהילה. די לצביעות!

    שרון18.1.11
  • 02

    למה צריך ליהיות תכנון כולל, למה צריך את הסכמת התושבים, או אדריכלים או מעצבים, העיר צריכה לצמוח כגיבוב אין סופי של פונקציות , נטולת תכנון, נהרסת ונבנת מחדש. השינוי הבילתי פוסק, הממוחזר, הרנדומלי, יצור מבנים שיאכלסו את התושבים בלי להתחשב בשום רצון אישי. רק כך ניתן ליצר תהליך יצרתי של בניה.

  • 03

    רציתי להחמיא לכתב הראיון - נדב: הראיון מעניין ביותר ומעלה נקודות חשיבה רבות בעקבות שאלותיך המכווינות. תענוג של הכתב.

    עינב18.1.11
  • 04

    I participated recently in a design Charette aimed at creating a community vision for a major road near Rochester, NY and found the experience to be highly engaging and beneficial to both the businesses and citizens residing there. Thank you for publishing this interview and great points in support of design - - - Dan

    Dan Harel18.1.11
  • 05

    שרון, אני מסכימה עם כל מילה. ורוצה להוסיף שאמנם והמראיין אינו יכול להיות אחראי למה שהמרואיין אומר בכתבה, אך הוא אחראי ליידע שיש חמישה מוסדות ללימודי ארכיטקטורה בארץ. הגיע הזמן לשים את המוסד לארכיטקטורה באריאל על המפה!

    יעל22.1.11
  • 06

    נורא ואיום.... למי שלא מכיר, ה-new urbanists הם קבוצה של פוסט-מודרניסטים חסרי כשרון שחיים בבועה רומנטית של מהי עיר ומונעים כל הסתכלות קדימה. פרויקטים ממש מכוערים

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
10.1.11

האבנים המתגלגלות

בניגוד למגלומניות האדריכלית שהורגלו בה, בעיקר בתחום הגשת הצעות בתחרויות (שרק מיעוטן זוכה להתממש), כבש משרד האדריכלים Jagnefalt Milton את לב כולם בתכנון קטן וצנוע, וזכה במקום השלישי בתחרות לתכנון עירוני של העיר הנורווגית Åndalsnes.
פיזור מוקדים קטנים, שיחד יוצרים איכות אדריכלית שמשרתת מקום ואנשים, הוא מסוג ההצעות שקופצות מול העיניים ומיד מעוררות התרגשות. ההצעה מורכבת מאולם קונצרטים, בית מלון, ספא ופונקציות נוספות, שכולם מתגלגלים על גבי מסילת הרכבת המתחדשת.

האדריכלים בחרו בגישה אורבנית מרעננת, תוך שימוש באלמנט עירוני עזוב בדמותה של מסילת ברזל ישנה כתשתית לתכנון נפחים דינמיים המחליפים מיקום על פי עונות השנה וצרכים מקומיים

אמנם הרעיון של מבנים בתנועה הוא יומרני, אבל הנפחים הצנועים המפוזרים בעיר על בסיס נתיבי המסילה מדגימים גישה מיוחדת לשימור וחלופה לתכנון המקובל של בלוקים עירוניים, כיכרות, טיילות ועוד.
האדריכלים חולמים בפסטורליות סקנדינווית, ויוצרים גישה עירונית מרתקת לעיר שקטה באמצעות טיפול נקודתי בנכס עירוני, ובתכנון צנוע המזכיר לנו כמה כוח גלום בפשטות.
מכיוון שבסגנון עסקינן קשה להתעלם מהאיכויות האסתטיות וההדמיות יוצאות הדופן, שיחד עם שרטוטים פשוטים לכאורה יוצרים פרויקט מעורר השראה.

עוד על הפרויקט כאן.

תגובות

  • 01

    לעתים רחוקות נולד פרויקט כזה שמפעים את לבי ומוכיח שלא הכל כבר עשו מקסים, מרענן קונספט מדויק וחזק

    מרב כץ10.1.11
  • 02

    ברכות לכותב/ת. כבר הרבה זמן לא נהנתי כל כך מפוסט אינטרנטי-אדריכלי הידד

    איתן14.1.11

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
6.1.11

צינה בכיכר: תמונת מצב

עולם הנדל"ן והשימור אינו מחכה למקבלי ההחלטות על דיוניהם המרובים והאמוציונליים ומצביע בכיס ובדחפור בכל הקשור לחידוש פני כיכר דיזנגוף. אז אמנם כרגע מדובר רק בכרסום המעגל החיצוני של הכיכר – אך הוא שיוצר את החלל העירוני הייחודי שהוא מסמליה של העיר תל אביב, והוא שיביא בסופו של דבר לשינוי המהותי בכיכר עצמה.
ואלה תולדות הכיכר על רגל אחת: כיכר צינה דיזנגוף תוכננה במקור על פי המתווה ההיסטורי של עיר הגנים בתכנונו של פטריק גדס. את הבניינים סביבה תכננה האדריכלית ז'ניה אוורבוך בסגנון הבינלאומי. על פי התכנון המקורי יועדה הכיכר להולכי רגל, ועד 1978 שכנה במישור אחד עם המבנים, המדרכות והכביש. עקב לחצי תנועה כבדים ורצון של מתכנני העיר להקל את עומסי התנועה, ובנשימה אחת לתרום להולכי הרגל כיכר רחבת ידיים עמוסת מצבי שהייה (שרובם אינם מנוצלים) – הוגבה המפלס, מה שיצר את שיא המחלוקת.
אז על מה המהומה?

הוויכוח הוא סביב סוגיה עקרונית בסיסית בבינוי ערים, העוסקת בחוויה המפלסית של הולך הרגל

המצדדים מצדיקים את הגבהת המפלס בכך שהכיכר משחררת את גודש התנועה הממונעת, ובד בבד מספקת בלב אחד הרחובות הראשיים בעיר אזור ציבורי רחב ידיים לרווחת הציבור. המתנגדים טוענים שהולכי הרגל מתקשים בהתמצאות ובשימוש השטחים הציבוריים המנותקים ממישור הרחוב, וזו הסיבה לכך ששטחי הכיכר אינם מנוצלים ומוזנחים (וכראיה, המזרקה המיתולוגית של יעקב אגם).
השינוי מתחיל בחיצוני: בעוד הצדדים ממשיכים להתנגח צדי הכיכר מתחדשים לאטם: בית קולנוע חן שופץ, ובית הקולנוע האחר (אסתר) הוסב למלון בוטיק. מבנה נוסף משתקם בימים אלו ובקרוב יהפוך לבית דירות יוקרתי. השינוי הפיזי של הכיכר יבוא במוקדם או במאוחר, והדרך לשם כבר נסללת ומאפשרת מקום לפשרה ולפתרון ביניים. דוגמה טובה היא הפרויקט של משרד SOMA, המציע משטח הומוגני של הכיכר והפיכת הכבישים למנהרות, בססמה: אבולוציה – לא רבולוציה.

תגובות

  • 01

    אני חושבת שזה הפתרון הנדרש כי הכיכר באמת עוזרת להפחתת תנועה.. זה השדרוג הנכון גם שטח ציבורי מקסים וגם ייעול צירי התנועה

    עינת25.1.11
  • 02

    לדעתי הפתרון המוצג כאן, המקודם על ידי העירייה, הוא טלאי אסטתי שאינו פותר את הבעיות האמיתיות של הכיכר - והם - השיפועים חדים מדי להולכי רגל ואופניים נתק וחוסר רציפות עירונית הנובעים מגובה ההגבהה של הכיכר. מפלס הכיכר העליון קטן ומנותק, שטחים ציבוריים נרחבים נעלמים במאסת המדרגות והרמפות דרוש שינוי אמיתי בכיכר - שינוי תודעתי - שיחסל את ההזנחה, את מרבצי הפאנקיסטים ותרבות השתן (הכיכר מסריחה!) ויחזיר את הכיכר להולגי רגל, לבתי הקפה ולחנויות לכן הפתרון הקוסמטי שהוצע כאן מונע מהעיר את החלל העירוני שמגיע לה יש שלל פתרונות שהוצעו בעבר (תערוכה שלמה בנושא של אורבניקה לדוגמא) ועוד יוצעו בעתיד. למה להתפשר על מקום שני כשאפשר לדרוש את הטוב ביותר!?

    איתי31.1.11
  • 03

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4022061,00.html

    אודי1.2.11
  • 04

    זה נכון שבסוף כוחות השוק קובעים וכשכסף נכנס יש שינוי הרבה יותר מהיר משינויים ביורוקרטים של עירייה אבל אז גם אין שליטה ולפעמים משהו שאמור להיות לציבור הופך למתחם לבעלי ממון, לגטו, לכיעור אדריכלי וכן הלאה - השוליים של הכיכר זה יופי אבל חייבים לבצע שינוי מבני אמיתי בכיכר לטובת התושבים

    מעיין1.2.11
  • 05

    השינוי נרמז בגוף הכתבה: אם זורם כסף לאיזור, יימצאו גם התקציבים לחפור את הכבישים עמוק יותר ולהשטיח את הכיכר. הגובה שלה כיום - גם בשינויים קוסמטיים - לא יביא את השינוי המיוחל.

    אורית1.2.11
  • 06

    אני חושב שהעובדה שיש מפלצת של אגם על הכיכר היא זאת שיוצרת את המבדיל , באם נוריד את המזרקה ונכניס דשא ועצים ונשפר את מרארה הבניינים הסובבים ,דבר זה כבר ישפר את הכיכר ברמה שלא צריך משהו אחר . אי אפשר לשפר את הכיכר ברמה של תחבורה באם נוריד את גובה הכיכר , צריך לשנות את הקיים ברמה הקיימת פרקטית ,ולא לשנות אותה כי זה" נכון ורצוי ", הכיכר מוזנכת ברמה של ניקיון ויזואלי , בואו , זה מה שעושה את הבעיה למורגשת מידית. ערןו ארלו - מעצב

    ערן6.2.11

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.

עקבו אחרינו

תגובות אחרונות