29.12.11

העיר כמצפן העתיד

12 מהוגי הדעות האירופאים המובילים בתחום הערים, נשאלו שלוש שאלות: מה צופן בחובו העתיד לערים? מדוע חשוב להשקיע בערים? ואילו שינויים  צריכים לערוך במדיניות ההשקעה בערים? reDesign מגיש לקוראיו בתרגום לעברית את מחשבותיו של האדריכל רינייר דה גראף (Reinier de Graaf) בנושא.

"ערים הן אוונגרד טריטוריאלי, המראה לנו איך אנחנו צריכים להתמודד עם דברים"

האדריכל ההולנדי רינייר דה גראף הוא אחד משישה שותפים ב-OMA – המשרד לאדריכלות המטרופולין שהקימו רם קולהאס ואיליה זנגליס, והוא מנהל את AMO – מוסד המחקר של החברה. הוא מעורב בפרויקטים בערים שונות ברחבי העולם, ויש לו חזון ברור בנושא התפתחות אורבנית ותפקידם של רשויות השלטון, גורמים פרטיים ותושבי העיר בפיתוח אורבני. לערים הוא קורא: "המצפן של העתיד".

השקעה בעיר היא חשובה, כי העיר היא שדה הקרב שבו כל סוגיות השעה מוכרעות. במונחים של פרופיל אוכלוסייה ובעיות כלכליות, הערים היו הראשונות לקום נגד אי-שוויון בחברה

ערים הן, כפי שהיו בעבר, אוונגרד טריטוריאלי אשר מראה לנו איך אנחנו צריכים להתמודד עם דברים. ממשלות, לעתים קרובות, מנסחות מדיניות מתוך יומרה ולפיה ידוע להן מה צריך להיעשות; בערים אתה יכול לראות את המציאות הטהורה. שאננות מוגזמת של השלטון תקבל סטירה מיידית מהתגובה של החברה עצמה. ממשלות יכולות לדבר על אינטגרציה כמה שהן רוצות, אבל העיר היא הזירה שבה אינטגרציה צריכה לקרות, שם היא יכולה להתרחש בדרכים בלתי צפויות. לערים יש כל כך הרבה לספר לנו.

השוק זקוק לתיקון
לטענת דה גראף אם מפסיקים להשקיע כסף בערים, הממשלה תידחק החוצה ממושב הנהג. "כממשלה, אתה זקוק לכסף כדי להשקיע, אחרת השוק ישתלט. השאלה היא אם זה מוביל לתוצאות הרצויות, כי השוק זקוק לתיקון מסוים. הממשלה יכולה לספק את התיקון הזה דרך השתתפות בפרויקטים או הובלה שלהם. כמו לדוגמה, באנגליה, שם אימצו את כלכלת השוק החופשי כמעט ללא הגבלה מאז תאצ'ר: קן ליווינגסטון (פוליטיקאי בריטי, היה ראש העיר לונדון בשנים 2000–2008) משחק משחק מתוחכם מאוד. הוא משאיר את היוזמה לשוק ומכריח את השוק לעשות את מה שהוא רוצה באמצעות כלים ורגולציות המעוגנים בחוק. נוסף על כך, הוא מחייב את השוק להשקיע בפרויקטים המשרתים אינטרסים רחבים יותר, כמו מבנה סוציו-אקונומי ותשתית פיזית. נוסחה מעניינת זו הוכיחה את עצמה כיעילה, ומבלי להצית מהפכה חברתית או לגרום להתמוטטות של השוק".
כמו כן, לאזרחים מן השורה אמנם אין את המשאבים למלא תפקיד מכריע בהתפתחות האורבנית, אבל הם בהחלט יכולים לשמש כבלם חשוב לקבוצות יזמים פרטיות, כי בסופו של דבר הסכמתם נדרשת.

ערים מתכווצות
הבעיה המרכזית בערים אירופיות היא לא רק שהאוכלוסייה אינה גדלה, היא אפילו מתכווצת. במקום גידול אוכלוסין, אנחנו צריכים להשתמש בקיטון אוכלוסין חלקי כגורם מניע. בחבל הרוהר (גרמניה) ובאנגליה, לדוגמה, כיווץ האוכלוסין הוא משמעותי. התוצאה היא שבמרכזי ערים מתפנים שטחים רבים ששימשו בעבר לתעשייה.
במצבים אלה יכולות תת-תרבויות העושות שימוש מתוחכם ב"חורים" הנוצרים בעיר לשגשג. ה"חורים העירוניים" יכולים גם לעודד אינטגרציה. מקומות שמתכווצים בקצב מהיר יכולים להיות חלוצי האינטגרציה החכמה, במצבים שהמיעוטים הופכים לרוב. במקרים שכאלה, צורות היברידיות מוזרות נוצרות, המשלבות בין העיר וסביבת הנוף.

תכנון כשאלה של הסתכלות, קלסיפיקציה והסתגלות
עיצוב חללי יכול להביא בחשבון תוצאות מכיוונים בלתי צפויים רק באופן מוגבל; חלק גדול מהאפקטים הם ספונטניים במקורם. "תכנון הוא בחלקו צורה של הסתכלות, ובחלקו צורה של קלסיפיקציה תיעודית, שבעקבותיה מבוצעות התאמות בנקודות אסטרטגיות. יישום תוכניות טוטאליות יהפוך יותר ויותר למשהו ששייך לבדיון. שימוש בכלים תכנוניים מסורתיים לא יאפשר התפתחות משום שכלים אלה עדיין מאמצים 'גדילה' כהנחה בסיסית. היום יותר מתמיד חשוב לעקוב אחר ההתפתחויות באופן שיטתי, ואז לבנות תוכנית". על השאלה אם ערים הן באמת נחוצות, דה גראף משיב כי באופן מסורתי, ערים בנויות על עוני. בנסיבות אלה, זה רעיון טוב לרכז מגורים ועבודה. "ככל שארץ נעשית עשירה יותר, כך יש יותר תת-אורבניזציה; ככל שהעיר מצטמצמת, כך קטן המרחב הנותר לציבור".

יותר מדי אגו באירופה

"ארצות אירופיות פועלות באופן אנוכי, ורואות בתכנון חלל עניין לאומי. הן לא מסוגלות להסתכל מעבר לגבולות שלהן"

לטענתו, שיתוף הפעולה הבינלאומי טעון שיפור. כבר הרבה זמן אנחנו רואים באירופה כמה מגמות אורבניות חוצות גבולות. "חשבו על פרויקט Stedenbaan. הבחירה למקם את בסיס הפרויקט בתוך גבולות הולנד מתעלמת מהפוטנציאל העצום של החיבור לפלנדריה (בלגיה), לחבל הרוהר ולאזורים בצפון צרפת. אף אחד לא רואה או מכיר בקומפלקס האורבני הזה, כי האובססיה שלהם לגבולות לאומיים מעוורת את עיניהם, והם לא יכולים, לא רוצים או מפחדים להסתכל מעבר לגבולות האלה. ואם הם כן יסתכלו, זו תהיה תנועה נגד מבני הכוח הקיימים. אף אחד לא יכול לפעול בקנה מידה כזה. תכנון חלל צריך להיות נושא שנידון ברמת האיחוד האירופי. זה יאפשר התקדמות".

לראיון המלא במקור: Stipo (תרגום: נעמי בורנשטיין)

תגובות

  • 01

    תודה על הבאת המאמר המעניין הזה. באמת צריך להבדיל בין אירופה עם הצמיחה השלילית והבניה המסורתית לבין ערים בארצות הברית ובעיקר בסין ובמזרח ששם הכי מסקרן לראות מה קורה

  • 02

    דברים מקוריים ומעניינים

  • 03

    הורס

    הורס2.1.12

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
25.12.11

אוטופיה לנצח

חוות ורטיקליות, חללי מגורים סלולריים, ערים בנויות באוויר, על המים ובתוכם, וגם כמה תרחישים מוזרים כמו ספרייה שטה בבידוד גמור, חור מגורים בקוטב הדרומי, הר מעשה ידי אדם בברלין, בית קברות תלוי בבגדד וקבוצה בדלנית בלונדון שגישתה הירוקה הופכת לשחורה עבור שאר התושבים – סקירת הספר הכי מושלם להצעידכם היישר אל 2012.

אדריכלות ואורבניזם: חקירה מעוררת השראה באוטופיות ובגישות רדיקליות לתכנון עיר

"בין שהיוצרים הם אדריכלים, תאורטיקנים ואמנים מוכרים, ובין שהם כישרונות חדשים בתחום, הפרויקטים ב'אוטופיה לנצח' הם זרזים חשובים לשינוי מהותי, ומשנים באופן רדיקלי את המושגים שלנו על החיים בעתיד. הפרויקטים והמושגים העכשוויים מתחומי האדריכלות, תכנון ערים, אורבניזם ואמנות שנאספו בספר, מצביעים אל מעבר למגבלות הקיים, ומנכיחים את הפוטנציאל של חזיונות קריאייטיוויים", כך מדברי המו”ל, Gestalten. לפניכם תמצית ביקורת שהתפרסמה על הספר.

בחירת הפרויקטים ב"אוטופיה לנצח", בעריכת Robert Klanten ו-Lukas Feireiss, נשלטת על ידי חמש תמות: "נופים" (Great Scapes) – פרק הבוחן הצעות למגורים בחללים לא ידידותיים, כגון מדבריות, מערות, אונליין והשחקים; "גאות עולה" (Rising Tides) הוא פרק העוסק כולו בפרויקטים המגיבים לעלייה במפלסי ים; "אקוטופיה בעלייה" (Ecotopia Emerging) מציג פרויקטים שמונְחים, לפעמים באופן קיצוני, על ידי אידיאלים אקולוגיים; "טכנולוגיה" (Technology Matters) הוא פרק המצביע על האופנים שבהם חידושים טכנולוגיים משפיעים על חזיונות אוטופיים של אדריכלים; והפרק האחרון – "השמיים הם הגבול" (Sky's the limit), עוסק כולו באדריכלות ורטיקלית.
עשרות הפרויקטים מלווים בשישה מאמרים שנעים בין הפרגמטי להומוריסטי. Dan Wood ו-Amale Andraos לוקחים אותנו לטיול באוטופיה האדריכלית של שנות ה-60 וה-70, ו-Geoff Manaugh מציע משחק הומוריסטי שיעזור לקוראים לבנות כל תרחיש אפשרי לאדריכלות אוטופית.

לא משנה כמה קונספטואליים או מוזרים עשויים להיראות הפרויקטים, הם מגיעים מצוידים באירוניה, צלילות ומיקוד בצרכים הדוחקים ביותר של האנושות, וככאלה הם מספקים חומר אמיתי למחשבה

חלק מהפרויקטים נראים כמו תרגילים בספקולציה, אחרים נטועים בקרקע. ולעומת פרויקטים שממש מתחשק לבצע אותם, אחרים עלולים לגרום לסיוטי לילה.
כמובן, אפשר למצוא פה את כל מה שספר שעוסק באדריכלות אוטופית ואשר מכבד את עצמו ראוי שיציע: חוות ורטיקליות, חללי מגורים סלולריים, ערים בנויות באוויר, על המים, בתוך המים, וכמובן, ערים מוצפות. אבל היו גם כמה תרחישים שלא שמענו מעולם:
ל-David A. Garcia כמה פרויקטים מסעירים, ביניהם "הספרייה המבודדת" (Quarantined Library), הממוקמת על אוניית מטען. משימתה: לאסוף ספרים נגועים ורדיואקטיוויים וספרים מצונזרים היסטורית. פרויקט אחר שלו הוא Iceberg Living Station, תחנה המיועדת ל-100 מבקרים בקוטב הדרומי ולה אימפקט סביבתי מינימלי. התחנה היא חלל שייווצר באמצעות חור בתוך קרחון ענקי, שבסופו של דבר יימס ויכלה עצמו לאחר כשבע עד עשר שנים.
"המקום שהדשא בו ירוק יותר" של Tomorrow's Thoughts Today חוזה קבוצת בדלנים אופוזיציונרים רדיקליים בלונדון, המאמצת את הקיימות באופן חריג, ומנהלת אורח חיים שמהווה ביב שופכין של פחמן – עבור שאר התושבים.
Mila Studio מציע לבנות הר שגובהו 1,000 מ' בשדה תעופה לשעבר בברלין, שיהיה ההר מעשה ידי אדם הגדול ביותר בעולם, וישמש מוקד משיכה לתיירות סקי בעיר נטולת המדרונות. משרד NaJa and deOstos מפתח קונספטים אורבניים ספקוליטיוויים ואלטרנטיוויים. אחד מהם הוא בית הקברות התלוי של בגדד, שבוחן תגובה אפשרית לאתגרים תרבותיים ופוליטיים קיצוניים כמו אלה שמציב המשבר במזרח התיכון. חזון הפרויקט, שהתחיל את דרכו ב-2004, הוא "נוכחות ענקית של סטרוקטורת לוויה תלויה המתפרשת על פני העיר ההפכפכה בגדד".

פרויקט "הגנה עצמית" של Stéphane Malka הופך את קשת ההגנה בפריז ל"קשת האחווה הגדולה", בשירותם של אנשי השוליים, הפליטים, המפגינים, הבדלנים, ההיפים, האוטופיסטים וחסרי המדינות לסוגיהם

Phyte של Nicolas Mouret הוא מגדל בגובה 380 מ', שאמור לנוע בכוח זרימה טבעית ולהציע ניגוד לקו הרקיע הסטטי של העיר. האנרגיה המכנית של המגדל הנע תייצר חשמל מספיק כדי להאיר את המבנה. פרויקט נוסף הוא Saturation City, שבוחן את עתיד החלל האורבני באוסטרליה בעוד 40 שנה. ההצעה כוללת משבר בדיוני – עלייה של 20 מ' במפלס הים באזור מלבורן ומפרץ פורט פיליפ. המשבר יוביל למהפך אורבני דרמטי, כשהפארקים, מרכז העסקים, הפרוורים ורצועת החוף – כולם נתונים לשינויים דרמטיים בתגובה ל"מבול".

Utopia Forever: Visions of Architecture and Urbanism
עורכים: Robert Klanten, Lukas Feireiss, הוצאת Gestalten (תרגום: נעמי בורנשטיין)

תגובות

  • 01

    הרוב מגלומני ומופרך ןאבל קידמה תמיד מתחילה עם יצירתיות חסרת היגיון

    סלעית30.12.11
  • 02

    [...] http://www.redesign.co.il [...]

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
31.10.11

יערות מאונכים

מתוך מנגנוני הרבייה של המרחב העירוני היברידיות נולדת מחדש

אין ספק שמי שיצליח לספק לעיר יערות ופארקים מבלי לגרוע משטחי נדל"ן ומבלי להפחית מתחושת הכרך שאנו כה אוהבים – ישבה את לבנו. ולא רק את שלנו: בתחילת אוקטובר הכריז הפייננשל טיימס על הבניין הכי מסקרן בעולם. משרד האדריכלים Stefano Boeri מבקש לספק בלב מילנו יער מטרופוליני רב-ממדים, שיתרום להתחדשות עירונית ולמגוון ביולוגי, ללא הפקעת שטחים אופקיים מהעיר. כ-900 עצים, נוסף על מגוון רב של צמחים ופרחים, ישתרעו על שני מגדלים בני 110 מ' ו-76 מ' (במקום על שטח קרקע של כ-10,000 מ"ר), וינסו להציע גשר ייחודי בין עיר לטבע.

לעומת בנייה הומוגנית, המאיימת לפורר את הרקמה העירונית לכדי "אנטי-עיר", המגדלים הללו מבקשים להוות אלטרנטיווה ולספק עורק חמצן חדש

בין שאר ההטבות שיציעו המגדלים: יצירת מיקרו-אקלים, סינון חלקיקי אבק, ייצור לחות, ייצור חמצן, הגנה מזיהום אוויר, בידוד רעשים, שיפור איכות החיים וחיסכון באנרגיה. כמו כן, מערכת סינון ושימוש חוזר במים אפורים תשקה את הצמחים.
המשרד מעורב במחקר בינלאומי המוקדש ללימוד בנושא תמורות עירוניות, ואמור להציג בתערוכת אקספו 2015, שתתקיים במילנו, את הקווים המנחים שלו לפיתוח החזון לטרנספורמציה אורבנית. מסקרן. (אור ארנסט)

תגובות

  • 01

    I'm really impressed! it is rare to see a nice blog like this one these days..

    Lionel Leota31.10.11
  • 02

    מאד יפה. קיים גם בארץ רחוב הירקון 181 תל אביב-הביית המשוגע

  • 03

    מה קורה עם השורשים? השטח שרואים בהדמיות לא יספיק לשום צמח

    אבי2.11.11

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
28.4.10

ראיון בלעדי עם משרד האדריכלים KCAP

משרד KCAP, המבוסס ברוטרדם ובציריך, הוקם ב-1989 על ידי האדריכל פרופ' קיס כריסטיאנסה, והוא מונה כיום כ-75 אדריכלים ומתכנני ערים, השומרים על מסורת רב-תחומית, על מעורבות ועל מחויבות כוללת לפרויקט בכל שלביו. המשרד עוסק בכל רמות התכנון, מעיצוב פנים ועד תוכניות אורבניות רחבות-היקף. עיקר המוניטין של המשרד הוא בפיתוחן וביישומן של תוכניות ייחודיות ומקוריות הנעות על התחום בין אדריכלות לאורבניזם. הם אחראים על הפארק האולימפי בלונדון, על פארק העיר רוטרדם, על תוכנית-אב "מורשת" בלונדון, וגם שולחים ידם לברזיל, לרוסיה, לגרמניה, לסין ולעוד מדינות. בישראל הם עדיין לא עבדו אבל יש להם כמה מילים לומר לנו. תפסנו את כריסטיאנסה לשיחה…

את רוב העבודה שיש לעשות כדי ליצור שינוי יש לרכז ב-99% מהמבנים האחרים, אותם בניינים מופלאים פחות שמהם מורכבת העיר

כמה זמן אתה עובד ב-KCAP, ומה תפקידך במשרד?
אני עובד ארבע שנים כמנהל הפרויקטים הבינלאומיים של המשרד. למעשה כל פרויקט מחוץ להולנד נמצא בתחום אחריותי, ואני אחראי עליו בשלב הרכישה. הדבר כולל נטוורקינג, חקר הזדמנויות עבודה, מתן הצעות והשלמת חוזים. כשהעבודה על פרויקט מתחילה חלקם עוברים לאחריות אדריכלים ומתכננים אחרים ב-KCAP, וחלקם נשארים באחריותי עד לסיומם.

זה בוודאי קשה כשיש כל כך הרבה פרויקטים הרצים במקביל. כיצד אתה והשותפים נשארים בשליטה?
למעשה זו יותר התפתחות של עשר השנים האחרונות, שבהן אנחנו פועלים הרבה בחו"ל. אולם דרכי הפעולה להתמודד עם זה התפתחו רק בשלוש-ארבע השנים האחרונות, והן עדיין לא מושלמות. אנחנו עובדים במקומות כמו ברזיל וסין, ולכן היה עלינו להקים מבנה שונה לניהול פרויקטים ולשמירה על קשר עם הלקוח. זה דבר שהיה עלינו לפתח, והתהליך לא הסתיים. דרכי הפעולה בכל מדינה שונות זו מזו. העבודה בסין מחייבת כישורים שונים מאשר בברזיל, לדוגמה.

ספר לנו על הפרויקט שאתם עובדים עליו בלונדון – שילוב הפארק האולימפי בעיר לאחר המשחקים האולימפיים.
שילוב הפארק האולימפי נעשה בכמה ערים בעבר, אך זה לא היה תהליך הנובע מהחלטה מתוכננת מראש. כך לדוגמה הפארק האולימפי במינכן משולב ברקמה האורבנית של העיר כתוצאה מהתרחבותה של העיר, ורעיונות דומים לאלה שהצענו ללונדון יושמו גם שם. לונדון היא העיר הראשונה שהפכה נדבך זה לחלק מההצעה שלה לאירוח המשחקים. הם התחייבו להותיר מורשת ארוכת שנים למזרח לונדון. כשמסתכלים על ההצעות לארח את המשחקים ב-2016 וב-2020, וגם בדיונים שנערכים כעת בנוגע להצעה של הולנד לארח את המשחקים ב-2028, כמעט כל עיר שרוצה להצליח בכך מחויבת לשלב מאפיין זה בהצעתה. יש לתכנן מה עושים עם ההשקעה לאחר תום המשחקים. מאחר שאין לכך תקדים, חלק ניכר מהדברים בלונדון הם חדשים ולא נוסו בעבר.

דרך הפעולה המסורתית בבניית תוכנית אב היא כמו תכנון עבודה אדריכלית רחבת היקף – מפורטת מאוד ומעוצבת. התמונה הנוצרת היא מה שאנשים מצפים לה, אולם באותה מידה היא אינה גמישה. אנחנו מתעניינים יותר במה שאנו מכנים "מחשבה מסגרתית" (framework thinking). אנו מציעים מסגרות שיכולות להתפתח לכיוונים שונים.

כשאנחנו מפתחים תוכנית שאמורה להגדיר מראש עתיד בן 40 שנה – כמו בפרויקט המורשת האולימפית בלונדון – ברור שאי אפשר לחזות מה יהיה אז, גם אי אפשר להגיד מה יקרה עוד חמש, עשר או 20 שנה. לכן אנחנו מנסים ליצור מסגרות גמישות דיין, שמאפשרות להכיל התפתחויות עתידיות ושינויים בפרוגרמות, אורח חיים, חברה, דרכי תחבורה, ועוד, ובה בעת מספקות הנחיה וכיוון מספיקים לעיר הנוצרת שתפעל באופן טוב ומוצלח ותייצג אורח חיים ותדמית מסוימים. הדבר מחייב גישה של מתכנן אורבני כפי שאנחנו מבינים זאת, להבדיל מגישת האדריכל, שהיא להתחבר יותר לתהליכים שמובילים ליצירתן של תכונות מסוימת מבלי למעשה לפרט את פתרונות הבנייה. יש בכך ויתור על השליטה המלאה על תכנון של כל מבנה ומבנה לטובת שליטה על המכלול כולו.

יש היגיון רב בתכנון מראש. בתוכניות האורבניות שלכם והשילוב בעיר יש משהו מרפא. אפשר לראות כיצד הדבר יוצר פרויקטים שאינם בהכרח בולטים מבחינה חזותית אבל מכילים גישה אנושית, בריאה יותר – זה מקום שאנשים חיים בו.
אנחנו מנסים לעבוד בכל קני המידה, מהמידות האדריכליות הקטנות ועד לקנה מידה אזורי. בכל הרמות הללו אנחנו מנסים לשמור על מה שציינת, ערכים שאנחנו רואים כמתאימים לסביבת מחיה איכותית. אנחנו לא אדריכלים כמו גהרי (Gehry) או חדיד (Hadid) שיוצרים יצירות מופת ויזואליות, מאחר שערים אינן מורכבות רק מיצירות מופלאות אלה. רובה המוחלט של העיר מורכב מחומר בנייה גנרי. אני חושב שכל "יצירות המופת" של עיר יהיו פחות או יותר בסדר. יש די תשומת לב ציבורית, תקציבים ואדריכלים מיומנים כדי שאסונות טוטליים יהיו נדירים מאוד. אולם את רוב העבודה שיש לעשות כדי ליצור שינוי יש לרכז ב-99% מהמבנים האחרים, אותם בניינים מופלאים פחות שמהם מורכבת העיר. לדוגמה, אם מסתכלים על מוזאון גוגנהיים בבילבאו: זה היה פרויקט ששינה את מעמדה של העיר. אולם למוזאון לבדו לא יכולה להיות השפעה כזו אלמלא השתמשה העיר במומנטום שנוצר כדי לשפר אזור רחב הרבה יותר, המכסה חלקים נרחבים ממרכז בילבאו. בתוכניות שלנו אנחנו מנסים להשתמש ביצירות מופת כזרזים לשאר האזור, ולא כמטרה בפני עצמה. כאן נכנסת לפעולה המסגרת שאנחנו יוצרים. היא מגדירה תכונות אורבניות מסוימות באופן גמיש לחלקים הגנריים של המרקם העירוני.
למרות הידע והניסיון הנרחב שלנו בנוגע לתכנון מכלול עירוני בתנאים שונים ובהקשרים והסביבות השונות שאנו פועלים בהן, אנחנו תמיד מופתעים מחדש מהדרך שבה דברים עדיין מתרחשים. מודלים של פיתוח הנוגדים לחלוטין כל סוג של חשיבה סביבתית – אזורים תלויי רכבים פרטיים בעלי שימוש יחיד שבהם אפשר פשוט למות ברעב ללא רכב פרטי, או שכונות חסרות כל סביבה קיומית- חברתית, שכונות שאין בהן שמץ של שילוב קבוצות משתמשים שונות או טיפולוגיות שונות או קבוצות סוציו-אקונומיות שונות. דברים אלה עדיין קורים, וקורים הרבה. זה כמובן מאתגר אותנו וגם מספק לנו תעסוקה לעוד הרבה זמן (צוחק).

כיצד אתה רואה את האורבניות הישראלית?
לא עבדנו עדיין בישראל, וזה נראה לי מקום מעניין לעבוד בו. יש בה רמת מורכבות שונה לחלוטין הקשורה לדת, לתרבות ולפוליטיקה, שהיא ייחודית לאזור זה. ואף שזו עשויה להיות התבטאות פוליטית מדי למי שרוצה לעבוד בישראל: גדר ההפרדה – האם היא פתרון בר-קיימא? האם היא פותרת את הבעיה, או דוחה פתרון שחייב להגיע?

אני נולדתי בגרמניה, ושם חומה לא פתרה דבר. אני חושב שיצירתיות רבה יותר עשויה להשיג יותר מאשר חומה בנאלית – יצירתיות שמטרתה ליצור חיים משותפים לכל הקבוצות הדתיות והאתניות.

אני לא זוכר מי אמר לי שמי שחי בישראל ולא מאמין בניסים איננו אדם מציאותי. אולם זה עדיין מדהים שכאשר רוצים להסתכל בדברים שנותרו מהמודרניזם, מיד פונים לתל אביב – זמן שבו היתה ישראל חוד החנית מבחינה זו. כרגע זה נראה לי כאילו משרד הביטחון הישראלי השתלט על התכנון העירוני המקומי. עדיין יש הרבה לעשות אצלכם וזה היה נהדר לו יכלו מתכננים אורבניים לעזור וליצור את הניסים שנראה שבישראל מאמינים בהם. (נגה ונדב לסר)

תגובות

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
25.2.09

ראיון עם האדריכל אלפרדו ברילמבורג, קראקס

Alfredo Brillembourg מרצה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, עיר הולדתו, שם הוא גם מנהל יחד עם שותפו Hubert Klumpner פרויקט אקדמי בשם: The Slum Lab. שניהם חיים ועובדים בקראקס, ונצואלה, וייסדו את קבוצת Urban Think Tank, המשלבת בין מחקר לבין הצעת פתרונות חדשניים וישימים לסביבה המאתגרת של ונצואלה. ראיון על אידאליזם, אקטיביזם, תהליכים רב תחומיים ואדריכלות.

נגה ונדב לסר

נולדת בניו יורק, ושותפך הוברט קלומפנר נולד באוסטריה. מדוע בחרתם בקראקס, ונצואלה?
נולדתי בניו יורק כשמשפחתי עברה לארה"ב, ואחר כך חזרנו לוונצואלה. התפיסה שלי את המרחב האורבני התפתחה בשנותיי כבן עשרה בקראקס, העיר הפכה ללב ולנשמה שלי. מאוחר יותר למדתי בניו יורק, תחילה בקולג' ואחר כך באוניברסיטה, תואר ראשון באמנות ואדריכלות, ולמעשה לא עזבתי מעולם. אז חלק ממני עדיין נמצא בניו יורק ובאוניברסיטה, שבה הוברט ואני מלמדים ושבה הקמנו את The Slum Lab. הוברט ואני חזרנו לקראקס ב-1986. מאחר שהיו אלה שנות התפתחות כלכלית, שנות הנפט, חשבנו שנוכל לבנות הרבה דברים, אולם לאחר זמן קצר הוסתה ההתעניינות שלנו למאבקים פוליטיים, לאקטיביזם, למציאות של עיר שונה ממה שלימדו אותנו באוני' קולומביה. למעשה למדנו מחדש את המקצוע שלנו, ותחום המחקר שלנו הפך להיות העיר הלא פורמלית. מאז התפרשנו גם למקסיקו סיטי ולפראיספוליס, שכונת עוני בלב סאו פאולו, ברזיל. דרך החשיבה החדשה שלנו נוצרה ועוצבה על ידי מאורעות ותהליכים שחווינו באמריקה הלטינית.
פאולו מנדס דה רוצ'ה (Paulo Mendes da Rocha) ואוסקר נימאייר (Oscar Niemeyer) הם שני אדריכלים דרום אמריקאיים גדולים ובעלי חזון שלא עזבו את מדינתם (ברזיל) למרות הצרות שחוו בתקופת הדיקטטורה. אני לא רוצה לחזור על הטעות של אדריכלים מקומיים שעזבו את ארצם ולא חזרו מעולם. קולהאס (Rem Koolhaas) אמר שגבולות הם טפשיים, אבל אני חושב שהנושא הוא התערבות מקומית, להיות משהו באופן מקומי. כמו אבי, חוויתי גם אני גלות עצמית פעמים רבות. הגלות מביאה אותך לחשוב על השורשים שלך ועל ארצך כל הזמן.

כיצד אתם מתמודדים עם המצב הפוליטי בוונצואלה? יש בה שלטון בעל אוריינטציה שמאלית חזקה, ואילו משרדכם פרו-מערבי
אנו עובדים בתחושה של שליחות ודחיפות. העיצוב שלנו אינו עוסק בתהליך העיצוב אלא בעיצוב התהליך. זו אוריינטציה ממוקדת תהליך, ואנו לרוב במצב פוליטי מורכב מאוד. כך היה כשחזרתי לוונצואלה בגיל העשרה. עברתי שתי הפיכות צבאיות, אבי עזב ב-1958 לאחר הפיכה אחרת, והייתי עד ליציאה מדיקטטורה ולכמה נשיאים זמניים. יש בספרדית משפט שפירושו "עוד מאותו דבר". ייתכן שהיום יש לכך הקשר אחר. ונצואלה מתחברת לכמה עמדות מעוררות מחלוקת, אולם הוברט ואני הגענו להסכמה שאנו אדריכלים ולא פוליטיקאים. אנחנו יודעים לבנות דברים, לדבר על תשתיות, על גידול ערים, אנו מתמקדים בטכנוקרטיות, בפעולה בת קיימא, בתהליכי גידול לא פורמליים או בכל דבר אחר. במקצוע שלנו צריך להיות בעלי מומחיות, והמומחיות שלנו היא ליצור אבטיפוס לסוגים של בניינים, ליצור מרכזי נוער, אולמות ספורט ורטיקליים, מרכזי רכבלים, ודרכים חדשות להתמודדות עם עיר הנמצאת בלחצים של עוני ועושר קיצוניים.

העבודה שלכם אידאליסטית מאוד. כיצד אתם מצליחים, תוך ביצוע עבודות רבות עבור מלכ"רים ועמותות, לשרוד ולבצע אדריכלות טובה?
השאלה קושרת כמה דברים: 1. קראקס – עיר בעייתית, הנעה לכיוון של מגלופוליס; 2. העיר סובלת מעליות ומורדות כלכליים, בגלל שינויים במחירי הנפט והסחורות, דבר שיוצר משברים נוספים; 3. ראשי ערים ופוליטיקאים מתחלפים תדיר ולכן הזמן הוא נושא משמעותי; 4. אמנם כרגע עובדים אתנו עוד עשרה אנשים, אולם המשרד הוא הוברט ואני, ואנחנו לוקחים אותו אתנו, בשטח. אנחנו אנשי מכירות מדלת לדלת. זה אידאליסטי משום שאנחנו מאמינים שביכולתנו לשנות את העולם ולחבר בין חברות, שביכולתנו לגשר בין עושר לעוני. אנחנו חושבים שהאדריכל לא רק מייצר צורה, אלא שהוא גורם מתניע, גורם מחבר, סוכן חברתי. כל מה שצריך הוא מחשב, רעיון וחלום, כדי לראות איזה סוג של מבנה אפשר ליצור והיכן. באוניברסיטה לימדו אותנו היטב כיצד ליצור פתרונות פוטושופ מהירים, ואנחנו אוהבים את שיטת המונטאז', אנחנו מאמינים שהיא מאפשרת לפתוח את מבטם של אנשים לחזון שהם לא הכירו. אנשים כיום אינם יודעים אפילו באיזה סוג של עיר הם רוצים לחיות, הם לא יודעים כיצד להשתמש בעיר, הם לא מבינים מה נגיש להם ומה הם רוצים ומסוגלים לקבל ממנה. זו משימתו של האדריכל, לגשר בין אפשרויות ורצונות.

העבודות עושות שימוש בפרויקט בסיסי ומשתמשות בו כפלטרפומה לשימושים שונים. האם זו החלטה מודעת, או משהו שפשוט נוצר תוך כדי ניסוי וטעייה?
אתן את פרויקט הר הקסמים (Magic Mountain) כדוגמה. הכל התחיל ברעיונות לשאלה כיצד אפשר להחדיר מערכת תחבורה לאיזור הררי בקראקס. עבדנו עם עמיתינו ומנהיגים קהילתיים, הלכנו לחפש מיקומים טובים. ידענו שיש רצון פוליטי לפתח כבישים, ושהדרך היחידה לעודד עיור היא לסלול כבישים. התחלנו לנתח את האזור כאילו הוא בניין אחד בגודל הר. ואם זה בניין אחד והכלל הוא שבכל בניין מעל ארבע קומות צריך להתקין מעלית, איזו מעלית תתאים לבניין בגודל הר שבו 40 אלף תושבים? חשבנו על סוג של רכבל או רכבת כבלים. התחלנו ליצור קולאז'ים עם מערכות כאלה ושלחנו אותם לפוליטיקאים מקומיים, לעמיתים שלנו ולמנהלי מלכ"רים ומנהיגים מקומיים, שהציגו את הרעיון לקהילות שלהם וארגנו פגישות קטנות על ההר. במקביל עבדנו על אקטיביזם קהילתי, פיתחנו תאוריה, מיפוי ובניית תאוריה, וגם יצרנו קשר עם Doppelmayr, חברת רכבלים אוסטרית, והתייעצנו אתם אם הרעיונות שלנו אפשריים. הם אמרו לנו לשכוח מרכבת הכבלים וללכת על רכבל. לרוע המזל, ראש העיר העליון של קראקס בזמנו (2000) היה מהאופוזיציה. ניסינו לעבוד דרכם, אך הממשלה המרכזית התערבה והשתלטה על התוכנית. יצאנו החוצה ואפשרנו לזה לרוץ ברמת המנהיגים המקומיים והקהילה. קישרנו אותם עם Doppelmayr וניסינו למזג בין הצדדים. פרויקט זה הוא דוגמה טובה לדרך שלנו לאחד בין תאוריה ופרקטיקה. עבדנו באופן אינטנסיבי עם רודי באואר משווייץ ועם Topotek1, ברלין, חברה לאדריכלות הנוף. נראה שאנשים אלה הולכים אתנו מפני שהם מאמינים במחויבות שלנו ומבינים שכדי ליצור חזון כלשהו עליהם לעבוד על פרויקטים שאינם למטרות רווח.

חלק ניכר מעבודתכם אינו מתאים להגדרה המסורתית של עבודת האדריכל. כיצד זה מתיישב עם התפקיד האסתטי המסורתי של האדריכלות?
בפרויקט הר הקסמים, שבו 70% מהרכבלים ומתחנות הממסר בנויים וקו חשמלית פועל באופן חלקי, רוב הנחת החומרים נעשה באמצעות מסוקים, כדי להקטין למינימום את הפגיעה במורפולוגיה של המגורים על צד ההר. היה צריך ליישב מחדש את התושבים שפונו בגלל הנחת התשתיות, אז יצרנו פרויקט שני על הקרקעות הזמינות בשיפולי ההר, ששם רכשה חברת המטרו קרקעות. לאחר מחקר ראשוני, הצענו לחברת המטרו ליצור באתרים שבהם יתחברו הרכבים עם קו המטרו מרכזי בריאות, מעונות יום, מעונות לקשישים, תחנות משטרה, ושיכוני מגורים מתקדמים שהם פרשנות של יחידת המגורים – Unite d'Habitacion – של לה קורבוזיה (Le Corbusier) במרסיי, בשילוב הפאבלות (שכונות עוני שנוצרות כתוצאה מבנייה לא חוקית מסביב לערים הגדולות). שילבנו יחידות מגורים עם חללים חברתיים בקומות שונות של המבנה, וכן גשר ציבורי ומדרגות שמאפשרים לחצות את הבניין כמו רחוב ציבורי. כך לקחנו את העיר האופקית והפכנו אותה לאנכית. השתמשנו בהר הקסמים כדי ליצור עניין, כדי לחבר את העיר בדרכים חדשות, והפרויקטים הללו – החדרת מערכת תחבורה להר ויישוב מחדש של התושבים שפונו – נבנים אחד באמצעות השני.

אתם שמים דגש רב בשימוש בסרטים במסגרת עבודתכם
בתחילת דרכי בקולומביה לקחתי קורסים אחדים בקולנוע. אני עושה שימוש בסרטים לא רק כאמצעי הקלטה ושימור, אלא גם כמו שעשו Team 10 כשהקליטו את כל הפגישות שלהם. לכן אנו קוראים לקבוצה שלנו Urban Think Tank, אנו רוצים להפריד בין האישיות שלנו ולהפוך את התהליך לקולקטיבי יותר, לקבל השראה וגם ללמוד מהכישלונות. אנחנו רוצים לא רק ללמוד ולתת פרשנות לבית החצר בדרך מודרנית פונצקיונלית, אלא גם לאפשר תהליכים של מה שאנו מכנים "הבית הגדל", הדרך שבה בית יכול להיות עמיד ולגדול ולהשתנות לאורך זמן. הדבר נובע במידה מסוימת מפרויקטים כמו שיכוני Previ של אלדו ואן אייק (Aldo van Eyck) בלימה, פרו, ופרויקטים אחרים בשנות ה-70, כמו של ג'ון טרנר (John Turner). אנחנו משתמשים בסרטים כדי להקליט וליצור ארכיון של תהליך קולקטיבי, שמטרתו ליצור עבודה אדריכלית בנויה. (נגה ונדב לסר)

תגובות

  • 01

    מעניין לאללה. רואים שהם תמיד בתנועה מתמדת של חיפוש ושיפור.

  • 02

    הם נשמעים מדהימים כל כך לא פשוט להתמודד עם הביורוקרטיה בונצואלה. מניסיון...

    מאיה ד26.2.09
  • 03

    מאד מעניין חבל שלא הבאתם קצת יותר תמונות שנתרשם מהפרויקטיים המסקרנים

  • 04

    היה מעניין לקרוא יותר על מעבדת העוני בקולומביה יוניברסיטי

    איתמר26.2.09

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.

עקבו אחרינו