25.4.10

חבר מביא חבר: קובי פרנקו מראיין את רחל דהן

קובי פרנקו שאל את היוצרת רחל דהן על המתח שבין דו-ממד לתלת-ממד ("מרתק אותי הקשר שבין חומר לבין הייצוג או הסימון שלו. מבחינתי כל דימוי דו-ממדי בא לייצג את העולם שלנו ואת תלת-הממדיות שבו"); על אימהות טרייה לבנה אורי ושילוב עבודה ("בניתי לו לא מעט צעצועים אנטי-'שילביים‫'‬ ומבחינתי זו יצירה לכל דבר‫"); ועל יחסה לחומרים ("דבק הוא חומר שמעורר תלות, אתה צריך לסמוך עליו שידביק, ואילו תפירה או מסמור הם הרבה יותר נאמנים").

"זה כמו שיחה, גם בעבודות היותר גדולות יש עבודה ברזולוציה גבוהה שמאפשרת אינטימיות, התקרבות וגילוי פרטים גם במיקרו. זה מה שהופך את זה לאינטימי בעיניי."



את בעלת תואר ראשון מהמחלקה לתקשורת חזותית ותואר שני מהמחלקה לאמנות, שניהם בבצלאל. כיצד מתבטאים העיצוב והאמנות בעבודתך?

‎ראשית, למען הגילוי הנאות, לא סיימתי את לימודי התואר השני (נשארו כמה חובות עיוניים). מבחינתי תמיד עשיתי את שני הדברים באיזושהי דרך. בלימודי התואר הראשון עבדתי באופן שהתפרש רבות כאמנותי, ואילו בלימודי התואר השני "הואשמתי" לא אחת בעיצוביות יתר. אני די עסוקה בלא להגדיר את המצב. פניתי ללימודי האמנות כדי להכיר קצת יותר את העולם הזה ולבחון את התאמתי אליו ואת התאמתו אליי. התגעגעתי למערך של ביקורת והפריה הדדית כמו בימי התואר הראשון. מצאתי את עולם האמנות בלימודי התואר, לפחות בחוויה שלי, סגור, עסוק בעצמו ולא ממש מקבל את הערבוב הזה שאני מתקיימת בו. אני מגדירה את עצמי אדם שיוצר, מעניינים אותי הרבה תחומים בתוך יצירה. באותה המידה יכולתי לפנות ללימודים גם במחלקה לעיצוב תעשייתי או צורפות. אם אתה יוצר יצירתי ויצרי זה יתבטא בכל תחום בחייך, בין שזה עיצוב גרפי, אמנות, אפייה, בישול, גידול ילד או בניית משפחה.

יש לנו חלום משותף להעביר יחד קורס שייקרא "דו-ממד, תלת-ממד ומה שביניהם". המתח בין הממדים נוכח בחלק מעבודותייך. את יכולה להרחיב?

‎מרתק אותי הקשר בין חומר לבין הייצוג או הסימון שלו. אני רואה כל דימוי דו-ממדי כבא לייצג את העולם שלנו ואת תלת-הממדיות שבו. הכוונה היא לא רק לציור, לצילום או לעיסוק ברור בהעתקה, אלא לאופן שבו כל צורה גרפית ומופשטת ככל שתהיה נשענת על היכרותנו את העולם ועל סך החוויות החומריות-מישושיות שלנו, גם במובן של משקל, טמפרטורה, ריח וכד‘. ולכן הקשר בין השניים הוא ברור. דווקא ברוב העבודה שלי המשטחים הדו-ממדיים מצויים על מערך תלת–ממדי, ולכן לעתים הם נשארים מאוד יבשים, מייצגים. החומר והמרחב משלימים עבורי את המערך החושי. אני מעריצה את היכולת ליצור חוויה תלת-ממדית רב-חושית מורכבת על ידי צורה על דף בלבד, יכולת שאתה ניחנת בה לגמרי לדעתי. זה תמיד מרגש אותי ומעורר קנאה. וזו בעיניי הגדולה בטיפוגרפיה, שהיא ממש זיקוק של עיצוב בהרבה מובנים. דו-ממד מאפשר יצירת חוויה מרחבית שיכולה להתפרש כעצומה באמצעים זמינים שטוחים פיזית, אך לא שטחיים בהכרח.

מהם מקורות ההשראה שלך? מהו תהליך היצירה?

‎בדרך כלל יש לי מין חזון של משהו שאני רוצה שיהיה קיים בעולם. הטריגרים הם שונים ומשונים וקשורים בעיקר לחיים באופן הכי בסיסי שלהם. אני מחפשת את העיסוק באפשרי, בזול מול היקר. זו לחלוטין דרך לתקשר. אני שונאת להיות תלויה באנשים וזה נכנס לעבודה באופן שאני פותרת חיבורים ובגישה לחומרים – הכול יכול להיעשות בבית. אני אוהבת את הצניעות שקשורה בזה, למשל דבק הוא חומר שמעורר תלות, אתה צריך לסמוך עליו שידביק, ואילו תפירה, מסמור וכו‘ הם הרבה יותר נאמנים. בסופו של דבר הרבה פעמים צורת החיבור בין חומרים היא העבודה עצמה או חלק משמעותי בה. אני אוהבת למתוח את גבולות החומר, לראות כמה הוא יכול לספוג ועדיין להחזיק מעמד. המתח הזה ביני ובינו הוא משמעותי. בדיוק אתמול היתה לי שיחה עם ד"ר אריה רודר על הכוח שיש בחומרים שהופכים לאבקה, כלומר כמות האנרגיה המושקעת בהם לשם הפיכתם לאבקה. אני מרגישה את זה בעבודה שלי: כשמושקעת בה אנרגיה אינטנסיווית ועיקשת היא נטענת ומחזיקה בתוכה כוח. הדימוי הסופי יכול להיות צנוע, אבל כוחו בא מכמות העבודה שהושקעה בו ובטח לא משוויו החומרי.

מה בין האינטימי לציבורי?

‎הכול אינטימי לדעתי. כולם עוסקים או קשורים יותר ללחישה מלצעקה. זה כמו שיחה, גם בעבודות היותר גדולות יש עבודה ברזולוציה גבוהה שמאפשרת אינטימיות, התקרבות וגילוי פרטים גם במיקרו. זה מה שהופך את זה לאינטימי בעיניי.

פתאום שמתי לב שהשאלות מתייחסות לניגוד בין מושגים. את חושבת שאת חיה בין ניגודים או שאולי נעה בין קצוות?

‎ אני חושבת שאני עסוקה מאוד באיזון בחיים שלי, לא במובן הניו-אייג'י אלא בעיקר בחיבור שבין שכל לרגש. עד כמה שזה יישמע משעמם אני אוהבת היגיון בריא. אני מפוצלת ביחס שלי לדברים – האופן הרציונלי שבו אני תופסת את העולם מול האופן האמוציונלי. אני חושבת כמובן שזהו חיפוש תמידי בעבודה, אולי זה קשור ללימודים הכפולים. בתקשורת חזותית עסוקים במסר ברור, קוהרנטי ולעתים חד, ואילו באמנות העיסוק הוא לא כזה בהכרח. אז אני מנסה למצוא את המקום שלי שם באמצע גם דרך העבודה. אני לא חושבת שיש מלחמה בין השכל לרגש, זה יותר כמו יחסי משפחה מורכבים אך אוהבים.

את מלמדת כמעט כל יום. מהו היחס שלך להוראה?

אני מאוד אוהבת ללמד. אני נהנית בעיקר ללמד סטודנטים בתחילת דרכם. יש משהו מרגש בלהכיר לאנשים את העולם הזה, עולם העיצוב, את השפה ואת תפיסת העולם שהוא מביא אתו. סטודנטים בתחומים אלו עוברים מהפכים מעניינים גם אישיותית בזמן הלימודים, זה תופס אותם בתקופה משמעותית בחייהם, שהיא סוג מורכב של גיל התבגרות, והליווי מרתק. אני עסוקה בלהבהיר לסטודנטים שלי שאני מאמינה שעיצוב נוגע בכל תחום בחיים, אם זה הקשר בין אוכל וטעם לצורה ותרבות, בין העולם הצבעוני של מה שהם אוכלים לאיך שהם מעצבים, למזג אוויר ולגאוגרפיה. לכול יש משמעות. למשל, האם הצורך של אדם לצרוך טעמים חזקים מנוגדים קשורה למנעד הקולי שלו ולהיותו צרכן צבע קיצוני ונועז יותר? גם בסוג הלימוד שלי ניכר הרצון לטעום מהכול. אני מלמדת במחלקה לצורפות ולתקשורת חזותית בשנקר, בחוג לעיצוב במסגרת שעוסקת ברב-תחומיות בסמינר הקיבוצים ובמחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל.‬ כמו שאני אומרת תמיד לסטודנטים, להיות באקדמיה זה כמו להיות בחדר כושר, במובן שהיכולות משתכללות, מהירות החשיבה וקצב ההגעה לרעיון מתקצרים והעין מתחדדת. ההוראה מבחינתי היא חדר כושר רציני ביותר לעין‫,‬ ללב ולבטן היוצרת שלי‫.

את אימא טרייה לאורי המקסים. איך נעשה השילוב של משפחה ועבודה, משפחה ואמנות?

‎אני מודה שבואו של אורי לעולם הוא מעין הגעה הביתה‫.‬ אני מרגישה נכון מאוד בלהיות אימא שלו‫. הוא מקסים ומשמח אותי מאוד.‬ ברור שיש בזה תסכול שקשור לחוסר זמן‫.‬ אני מרגישה שבמובנים רבים כוחות היצירה שלי מנותבים למקום אחר כרגע, ואני מתחילה לחפש את האיזון‫. ‬אני מוצאת את עצמי מייצרת משחקים שישעשעו אותו‫,‬ מציירת על חולצות שישמחו אותו‫ וממציאה כל מיני דברים שקשורים  לגידול שלו‫.‬ כך למשל בניתי לו לא מעט צעצועים אנטי-'שילביים', וזו בעיניי יצירה לכל דבר‫.‬ גידלו אותי נטולת פחד מיצירה ומכישלון, וזו המורשת הכי משמעותית שאני מעבירה לאורי – שלא יפחד מהתנסות, מנגיעה, מכישלון ומיצירה. בתוך זה יש משמעת וגבולות ויכולת להיות אדם שמסתדר בעולם הזה ומבין אותו על רגישויותיו.‬‬‬

אנחנו מדברים הרבה על עבודה משותפת, פרויקט שנעשה יחד. אני זורק לך את הכפפה, מהו פרויקט החלומות שלך?
‎‫פרויקט משותף שלנו הוא בהחלט חלום וזרקת פה כפפה ענקית. אני חושבת שהעניין שבין השכל לרגש שדיברתי בו כאן מצוי גם אצלך. שנינו עסוקים במקום הזה ונראה לי שפרויקט שיאפשר לכל אחד מאתנו להיות רק רגש ורק שכל יהיה מרתק לשנינו. אני אנסה להגדיר את זה כך: בכל פעם מישהו אחר ייקח את מושכות השכל ובכך ישחרר לשני את רסן הרגש. זה יכול להיות נהדר. אני יכולה לדמיין דו-שיח מרתק בין תלת-ממד לדו-ממד. אתה מייצר דימוי דו-ממדי ואני מגיבה עליו בחומר ולהפך.

והלפיד עובר ל: ישראל דהן.

עוד ראיונות – כאן

תגובות

  • 01

    [...] והלפיד עובר ל: רחל דהן. [...]

  • 02

    נפלאה רחל.נפלאה.חכמה ועמוקה כמו הים.נדירה.מעריץ אותה.

    25.4.10
  • 03

    רחל מיוחדת במינה נהנתי לקרוא

    בתיה25.4.10
  • 04

    נשמעת מדהימה - ראיון משובח בהחלט

    עמוס25.4.10
  • 05

    ראיון מצויין :)

    דורון26.4.10
  • 06

    רב-מימדית.רב-שכבתית. רב-גונית. נהדרת...

    יפעת26.4.10
  • 07

    אין ספק, אחת המוכשרות - שתעשה כבר תערוכה!!!

    דוד26.4.10
  • 08

    רחל היא אחת הדמויות באקדמיה שאתה גם שמח לראות אותה ואתה גם נהנה לשמוע אותה, בשנה א ציפיתי לימי שלישי וכמוני כל חברי, היה מרתק. תודה

    מיכל29.4.10
  • 09

    אחרי שקראתי את הכותבים לפניי הבנתי שאני לא לבד. את הכי יפה בעולם.

    אנה29.4.10
  • 10

    מוכשרת

    נועם29.4.10
  • 11

    התענגתי על הראיון ...כאמא כאשה כיוצרת הזדהיתי עם כל מילה ...עןלם ומלואו...

  • 12

    אפילו אני למדתי המון ממה שאמרת והתמוגגתי

    ישראל2.6.10

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
3.2.10

בריאת עולם

The Third & The Seventh from Alex Roman on Vimeo.

סרטון מהפנט שמלטף חללים ארכיטקטוניים. קומפוזיציות פיוטיות, צורות גאומטריות מרגשות, טבע ומעשי ידי אדם באנימציית תלת-ממד מענגת. חובה לאדריכלים ולמעצבים שמן הסתם מתמודדים עם הקושי להמחיש ויזואלית את עבודתם באופן המדויק והמלהיב ביותר שיש. ביים: Alex Roman.

תגובות

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
27.7.09

חבר מביא חבר: מושון זר-אביב עם אריאל עפרון

"בכל חלל יש נרטיב ותמיד מעניין לספר סיפור על מקום – במקום עצמו", אומר היוצר אריאל עפרון. המעצב מושון זר-אביב בחר להפנות לו את השאלון ולבדוק, בין היתר, איך הוא מתמודד עם עיצוב מוזאון ההנצחה לאירועי 11 בספטמבר.

על כרטיס הביקור שלך כתוב: אריאל עפרון, designer/filmmaker ,Local Projects. מה זה אומר? אני מגיע מצילום וידאו-ארט. מצאתי את עצמי עוסק יותר בתחומים של עיצוב, אפילו שלדעתי הכלים והגדרות הז'אנרים מעורפלים כיום. אני חוצה את הגבול בין אמנות לעיצוב כמה פעמים ביום, כך שאני מתעסק פחות בשאלת ההגדרה העצמית. Local Projects היא חברת עיצוב בניו יורק שמעצבת מדיה לחללים ציבוריים ולמוזאונים. אנחנו מעצבים את מוזאון ההנצחה של 11 בספטמבר (יחד עם Thinc Design), את המוזאון היהודי החדש בפילדלפיה, ומעצבים תערוכות למוזאונים ולמרכזי מידע אינטראקטיוויים. בחברה עובדים כ-15 איש, ובהם מעצבי אינטראקציה, מעצבים גרפיים, מתכנתים, אנימטורים ותחקירנים.

בתקופת לימודיך ב-ITP ובפרויקט הגמר שלך במיוחד, עושה רושם שההתעסקות שלך היא צורנית, וכוללת הקרנות על משטחים תלת-ממדיים. מצד אחר, בעבודתך בסטודיו אתה לרוב נדרש לספר סיפור. איך מגשרים בין השניים?
תמיד עניין אותי איך וידאו וצילום נוגעים בחלל. בכל חלל יש נרטיב ותמיד מעניין לספר סיפור על מקום – במקום עצמו. אני מחפש איך דימוי מוקרן יכול לעבוד על משטח שאינו בהכרח דו-ממדי. את העניין הזה התחלתי לפתח עוד בארץ, כשהייתי עושה עבודות עיצוב וידאו להפקות מחול, תאטרון ומוזיקה. בשנותיי בניו יורק התחלתי לגלות עניין באדריכלות ובמרחב, ובו בזמן השתכללתי בטכנולוגיות של נרטיב כמו וידאו ואנימציה תלת-ממדית. בשלב מסוים הבנתי איך הדברים יכולים להתחבר. מדיה הופכת להיות אלמנט מרכזי בכל חלל ציבורי. אנחנו לרוב רואים זאת בחללים מסחריים כשמנסים למכור לנו משהו, אך אותי מעניין יותר להשתמש בדברים האלה כדי לספר סיפור על המקום, ליצור חוויה.

בלימודים יצא לך להתנסות, משוחרר מאילוצי מימוש והטמעת הניסוי לתוך פרויקט. האם זה משהו שאתה יכול לעשות גם בעבודה היומיומית? קודם כול, אני חושב שלימודים הם זמן להתנסות, לערבב את מקורות האינפורמציה ולנסות להגיע לאיזשהו שיא יצירתי המכיל חשיבה וביצוע. לשמחתי אני ממשיך בניסיונות הפורמליסטיים, כשבסוף התהליך עומד מוזאון/חלל/לקוח. הניסיונות כוללים גם את המשך החיפוש הפיסולי בתוכנות תלת-ממד, בסריקות תלת-ממד של מודלים פיזיים, ובהדפסות תלת-ממדיות. לפעמים אני מקבל משימה אבסטרקטית כמו "לך תתנסה במים, בסאונד ובזרימה של אוויר עם אור". אני הולך לסטודיו ובונה ברכות ומנגנונים שמטפטפים טיפות, סאונד שמזיז את המים, אור והקרנות וידאו, ובסוף התהליך מתגבשות סקיצות אחדות שהן הקרקע לדיון עם הלקוח. כך לדוגמה חלל ספציפי במוזאון היהודי החדש שיפתח בפילדלפיה יכלול עבודת קיר ושלוש עבודות רצפה שמבוססות על אותו תהליך של עבודה פיסולית והקרנות וידאו שמקורן בפרויקט הגמר. בהצעה לפרויקט חדש (שלב שהכול עוד אפשרי בו כי עדיין לא מדברים על תקציב) אנחנו משתמשים בטכנולוגיה של Motion Capture ליצירת אובייקטים פיסוליים שיהוו אלמנט מרכזי בעיצוב החלל.

אז הניסיונות הצורניים האלו מתבטאים גם בפרויקט עיצוב מוזאון הזיכרון ל-11 בספטמבר? שם זה קורה פחות, גישת המוזאון היא שמרנית הרבה יותר. זה עיצוב שמשתדל לתת לעדויות ולעובדות לדבר בעד עצמן בלי תחושת תיווך ובלי מניפולציה. מדובר בפרויקט של יותר מארבע שנים. כאן התהליך נחלק להרבה אבני דרך, שאנשים רבים צריכים לאשר. בעבודה על פרויקטים בסדרי גודל וזמן כאלה אנחנו שוברים את התהליך ליחידות קטנטנות של התקדמות. ראיונות של שעה וחצי מצטמצמים לכדי 40 שניות, שגם הן מהוות חלק מקולאז' שלא עולה על חמש דקות. ההתעסקות בחומרים ובעדויות של אנשים ובדימויים שמגיעים לאוסף המוזאון היא חוויה קשה. תהליך העבודה מתחיל בכמה ימים של שקיעה בתוך עצבות אינסופית, שרק לאחריה אני יכול להתחיל להתאזן ולעבור מצד המקשיב לצד מספר הסיפור.

הבניית הנרטיב הרשמי של אירועי 11 בספטמבר היא נקודה רגישה. 30% מהציבור האמריקאי מאמין שמסתירים ממנו את התמונה המלאה. מהי החוויה שלך מההתמודדות עם המשימה הקשה הזאת של בניית נרטיב רשמי?
זו שאלה קשה מאוד שאני לא בטוח שיש לי תשובה מלאה עליה. הדברים מתהווים גם בהבנה וגם בזיכרון. 11 בספטמבר היה האירוע המתוקשר ביותר, המצולם ביותר, המתועד ביותר בזמן אמת מהרגע שקרה. השאלה "למה זה קרה?" מפצלת קבוצות שונות בחברה האמריקאית ובעולם בכלל. אף שכבר עברו שמונה שנים, אני מאמין שאנשים עדיין סופגים את הכאב, עדיין חווים את היום עצמו, את הטרגדיה האישית. לספר את הסיפור ולשמוע את האנשים שהיו שם – זאת הנקודה החזקה ביותר, וממנה אני פועל. אני משתדל שלא להיכנס לפירושים גלובליים שאין לי את היכולת לעשות אותם. למוזאון יש אומץ לגעת בסיבות ולדבר עליהן, אבל אין ספק שמדובר בחומרים רגישים מאוד… אני רואה את זה גם במוזאונים שעוסקים בשואת העם היהודי. עברו הרבה שנים עד שהתפתח שיח גלובלי שנוגע בנושא של רצח עם, לא רק של העם היהודי, גם כזה שמתרחש היום. אני מאמין שזה תהליך של הבשלה והבנה שאנחנו עדיין נמצאים בתחילתו.

והלפיד עובר ל: עמית פיטרו.

עוד ראיונות – כאן

תגובות

  • 01

    אהבתי את הרעיון של הלפיד. אפשר להציע העברת לפידים גם כאן בטוקבקים?

  • 02

    תודה למושון ואריאל - מאד מעניין ומקצועי! מחכים לבאות

    admin28.7.09
  • 03

    אריאל בהצלחה, אתה מאוד מוכשר

    סיון28.7.09
  • 04

    פוסט מאלף- תודה

    גלי30.7.09
  • 05

    האם יש אתר לעיצוב מוזיאון ההנצחה לתאומים? סקיצות? מתי מתוכנן להיבנות?

    שמר3.8.09
  • 06

    איזה כיף לקרוא דברים כאלו

    מאור3.8.09
  • 07

    סחטיין

    noam5.8.09
  • 08

    כל כך הרבה אתגרים יש לך בעולם הגדול - אל תעשה את השטות הרומנטית-בגרוש ותחזור לארץ עוף גוזל!!!

    רותם8.8.09
  • 09

    תודה על ראיון מעמיק. בכלל הבלוג הזה הוא תענוג

    צבי גל10.8.09
  • 10

    [...] הוא יעניק לכם כלים שתוכלו בעזרתם להגיע לידי מימוש. אריאל עברון פגש אותו לראיון [...]

  • 11

    [...] (וגם הורות היא תחום שאשמח להתנסות בו). והלפיד עובר ל: אריאל עפרון. תגיות:Offf, Open Source Design, מושון זר אביב, עיצוב גרפי. [...]

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
23.12.08

פרפרי תעתוע

בגלריה המשרד בת"א, על שני חלליה הקטנטנים, משתרעת תערוכתה של לילך בר-עמי: בחלל אחד עבודות תלת-ממדיות, עמוסות בפרטי פרטים המשוכפלים ממגזרות נייר צבעוניות. דימויים יפניים וישראליים משורגים זה בזה בנפתלות בארוקית ססגונית המצריכה מצדנו התקרבות, זהירות, מבט נוסף. בחלל השני אנו מרפרפים על פני עשרות פרפרי נייר ושרשראות נייר השולחים אותנו באחת לילדותנו העמוסה במלאכת יד, בוועדות קישוט ובחג סוכות. בר-עמי, בתערוכתה "סאקורה", כולאת את האותנטי והאקזוטי בתוך רפיטטיביות מדיטטיבית וזה עובד! גלריה המשרד, שלמה המלך 1, ת"א. אוצרת: רחל סוקמן. עד 15.1

תגובות

  • 01

    פשוט פיצוץ!!!!!!!!!!!

    tam24.12.08
  • 02

    מוצ'ו נייס

    איתמר25.12.08
  • 03

    הייתה לי הפתעה נעימה לראות את העבודות של לילך. יש בהם מקצב ותנועה .אין סופית והם מזכירים לי את קצב החיים היום הכל דחוס כל המדיות ,טלפונים האינפורמציות בעד ונגד . הכל מתערבב לבלגן עליז ןציבעוני מלא צבע ושימחה אופטימית איטה

  • 04

    NICE ONE

    טסלה29.12.08

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.

תגובות אחרונות