עוד כתבות מאת נעמי בורנשטיין
29.12.11

העיר כמצפן העתיד

12 מהוגי הדעות האירופאים המובילים בתחום הערים, נשאלו שלוש שאלות: מה צופן בחובו העתיד לערים? מדוע חשוב להשקיע בערים? ואילו שינויים  צריכים לערוך במדיניות ההשקעה בערים? reDesign מגיש לקוראיו בתרגום לעברית את מחשבותיו של האדריכל רינייר דה גראף (Reinier de Graaf) בנושא.

"ערים הן אוונגרד טריטוריאלי, המראה לנו איך אנחנו צריכים להתמודד עם דברים"

האדריכל ההולנדי רינייר דה גראף הוא אחד משישה שותפים ב-OMA – המשרד לאדריכלות המטרופולין שהקימו רם קולהאס ואיליה זנגליס, והוא מנהל את AMO – מוסד המחקר של החברה. הוא מעורב בפרויקטים בערים שונות ברחבי העולם, ויש לו חזון ברור בנושא התפתחות אורבנית ותפקידם של רשויות השלטון, גורמים פרטיים ותושבי העיר בפיתוח אורבני. לערים הוא קורא: "המצפן של העתיד".

השקעה בעיר היא חשובה, כי העיר היא שדה הקרב שבו כל סוגיות השעה מוכרעות. במונחים של פרופיל אוכלוסייה ובעיות כלכליות, הערים היו הראשונות לקום נגד אי-שוויון בחברה

ערים הן, כפי שהיו בעבר, אוונגרד טריטוריאלי אשר מראה לנו איך אנחנו צריכים להתמודד עם דברים. ממשלות, לעתים קרובות, מנסחות מדיניות מתוך יומרה ולפיה ידוע להן מה צריך להיעשות; בערים אתה יכול לראות את המציאות הטהורה. שאננות מוגזמת של השלטון תקבל סטירה מיידית מהתגובה של החברה עצמה. ממשלות יכולות לדבר על אינטגרציה כמה שהן רוצות, אבל העיר היא הזירה שבה אינטגרציה צריכה לקרות, שם היא יכולה להתרחש בדרכים בלתי צפויות. לערים יש כל כך הרבה לספר לנו.

השוק זקוק לתיקון
לטענת דה גראף אם מפסיקים להשקיע כסף בערים, הממשלה תידחק החוצה ממושב הנהג. "כממשלה, אתה זקוק לכסף כדי להשקיע, אחרת השוק ישתלט. השאלה היא אם זה מוביל לתוצאות הרצויות, כי השוק זקוק לתיקון מסוים. הממשלה יכולה לספק את התיקון הזה דרך השתתפות בפרויקטים או הובלה שלהם. כמו לדוגמה, באנגליה, שם אימצו את כלכלת השוק החופשי כמעט ללא הגבלה מאז תאצ'ר: קן ליווינגסטון (פוליטיקאי בריטי, היה ראש העיר לונדון בשנים 2000–2008) משחק משחק מתוחכם מאוד. הוא משאיר את היוזמה לשוק ומכריח את השוק לעשות את מה שהוא רוצה באמצעות כלים ורגולציות המעוגנים בחוק. נוסף על כך, הוא מחייב את השוק להשקיע בפרויקטים המשרתים אינטרסים רחבים יותר, כמו מבנה סוציו-אקונומי ותשתית פיזית. נוסחה מעניינת זו הוכיחה את עצמה כיעילה, ומבלי להצית מהפכה חברתית או לגרום להתמוטטות של השוק".
כמו כן, לאזרחים מן השורה אמנם אין את המשאבים למלא תפקיד מכריע בהתפתחות האורבנית, אבל הם בהחלט יכולים לשמש כבלם חשוב לקבוצות יזמים פרטיות, כי בסופו של דבר הסכמתם נדרשת.

ערים מתכווצות
הבעיה המרכזית בערים אירופיות היא לא רק שהאוכלוסייה אינה גדלה, היא אפילו מתכווצת. במקום גידול אוכלוסין, אנחנו צריכים להשתמש בקיטון אוכלוסין חלקי כגורם מניע. בחבל הרוהר (גרמניה) ובאנגליה, לדוגמה, כיווץ האוכלוסין הוא משמעותי. התוצאה היא שבמרכזי ערים מתפנים שטחים רבים ששימשו בעבר לתעשייה.
במצבים אלה יכולות תת-תרבויות העושות שימוש מתוחכם ב"חורים" הנוצרים בעיר לשגשג. ה"חורים העירוניים" יכולים גם לעודד אינטגרציה. מקומות שמתכווצים בקצב מהיר יכולים להיות חלוצי האינטגרציה החכמה, במצבים שהמיעוטים הופכים לרוב. במקרים שכאלה, צורות היברידיות מוזרות נוצרות, המשלבות בין העיר וסביבת הנוף.

תכנון כשאלה של הסתכלות, קלסיפיקציה והסתגלות
עיצוב חללי יכול להביא בחשבון תוצאות מכיוונים בלתי צפויים רק באופן מוגבל; חלק גדול מהאפקטים הם ספונטניים במקורם. "תכנון הוא בחלקו צורה של הסתכלות, ובחלקו צורה של קלסיפיקציה תיעודית, שבעקבותיה מבוצעות התאמות בנקודות אסטרטגיות. יישום תוכניות טוטאליות יהפוך יותר ויותר למשהו ששייך לבדיון. שימוש בכלים תכנוניים מסורתיים לא יאפשר התפתחות משום שכלים אלה עדיין מאמצים 'גדילה' כהנחה בסיסית. היום יותר מתמיד חשוב לעקוב אחר ההתפתחויות באופן שיטתי, ואז לבנות תוכנית". על השאלה אם ערים הן באמת נחוצות, דה גראף משיב כי באופן מסורתי, ערים בנויות על עוני. בנסיבות אלה, זה רעיון טוב לרכז מגורים ועבודה. "ככל שארץ נעשית עשירה יותר, כך יש יותר תת-אורבניזציה; ככל שהעיר מצטמצמת, כך קטן המרחב הנותר לציבור".

יותר מדי אגו באירופה

"ארצות אירופיות פועלות באופן אנוכי, ורואות בתכנון חלל עניין לאומי. הן לא מסוגלות להסתכל מעבר לגבולות שלהן"

לטענתו, שיתוף הפעולה הבינלאומי טעון שיפור. כבר הרבה זמן אנחנו רואים באירופה כמה מגמות אורבניות חוצות גבולות. "חשבו על פרויקט Stedenbaan. הבחירה למקם את בסיס הפרויקט בתוך גבולות הולנד מתעלמת מהפוטנציאל העצום של החיבור לפלנדריה (בלגיה), לחבל הרוהר ולאזורים בצפון צרפת. אף אחד לא רואה או מכיר בקומפלקס האורבני הזה, כי האובססיה שלהם לגבולות לאומיים מעוורת את עיניהם, והם לא יכולים, לא רוצים או מפחדים להסתכל מעבר לגבולות האלה. ואם הם כן יסתכלו, זו תהיה תנועה נגד מבני הכוח הקיימים. אף אחד לא יכול לפעול בקנה מידה כזה. תכנון חלל צריך להיות נושא שנידון ברמת האיחוד האירופי. זה יאפשר התקדמות".

לראיון המלא במקור: Stipo (תרגום: נעמי בורנשטיין)

תגובות

  • 01

    תודה על הבאת המאמר המעניין הזה. באמת צריך להבדיל בין אירופה עם הצמיחה השלילית והבניה המסורתית לבין ערים בארצות הברית ובעיקר בסין ובמזרח ששם הכי מסקרן לראות מה קורה

  • 02

    דברים מקוריים ומעניינים

  • 03

    הורס

    הורס2.1.12

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
25.12.11

אוטופיה לנצח

חוות ורטיקליות, חללי מגורים סלולריים, ערים בנויות באוויר, על המים ובתוכם, וגם כמה תרחישים מוזרים כמו ספרייה שטה בבידוד גמור, חור מגורים בקוטב הדרומי, הר מעשה ידי אדם בברלין, בית קברות תלוי בבגדד וקבוצה בדלנית בלונדון שגישתה הירוקה הופכת לשחורה עבור שאר התושבים – סקירת הספר הכי מושלם להצעידכם היישר אל 2012.

אדריכלות ואורבניזם: חקירה מעוררת השראה באוטופיות ובגישות רדיקליות לתכנון עיר

"בין שהיוצרים הם אדריכלים, תאורטיקנים ואמנים מוכרים, ובין שהם כישרונות חדשים בתחום, הפרויקטים ב'אוטופיה לנצח' הם זרזים חשובים לשינוי מהותי, ומשנים באופן רדיקלי את המושגים שלנו על החיים בעתיד. הפרויקטים והמושגים העכשוויים מתחומי האדריכלות, תכנון ערים, אורבניזם ואמנות שנאספו בספר, מצביעים אל מעבר למגבלות הקיים, ומנכיחים את הפוטנציאל של חזיונות קריאייטיוויים", כך מדברי המו”ל, Gestalten. לפניכם תמצית ביקורת שהתפרסמה על הספר.

בחירת הפרויקטים ב"אוטופיה לנצח", בעריכת Robert Klanten ו-Lukas Feireiss, נשלטת על ידי חמש תמות: "נופים" (Great Scapes) – פרק הבוחן הצעות למגורים בחללים לא ידידותיים, כגון מדבריות, מערות, אונליין והשחקים; "גאות עולה" (Rising Tides) הוא פרק העוסק כולו בפרויקטים המגיבים לעלייה במפלסי ים; "אקוטופיה בעלייה" (Ecotopia Emerging) מציג פרויקטים שמונְחים, לפעמים באופן קיצוני, על ידי אידיאלים אקולוגיים; "טכנולוגיה" (Technology Matters) הוא פרק המצביע על האופנים שבהם חידושים טכנולוגיים משפיעים על חזיונות אוטופיים של אדריכלים; והפרק האחרון – "השמיים הם הגבול" (Sky's the limit), עוסק כולו באדריכלות ורטיקלית.
עשרות הפרויקטים מלווים בשישה מאמרים שנעים בין הפרגמטי להומוריסטי. Dan Wood ו-Amale Andraos לוקחים אותנו לטיול באוטופיה האדריכלית של שנות ה-60 וה-70, ו-Geoff Manaugh מציע משחק הומוריסטי שיעזור לקוראים לבנות כל תרחיש אפשרי לאדריכלות אוטופית.

לא משנה כמה קונספטואליים או מוזרים עשויים להיראות הפרויקטים, הם מגיעים מצוידים באירוניה, צלילות ומיקוד בצרכים הדוחקים ביותר של האנושות, וככאלה הם מספקים חומר אמיתי למחשבה

חלק מהפרויקטים נראים כמו תרגילים בספקולציה, אחרים נטועים בקרקע. ולעומת פרויקטים שממש מתחשק לבצע אותם, אחרים עלולים לגרום לסיוטי לילה.
כמובן, אפשר למצוא פה את כל מה שספר שעוסק באדריכלות אוטופית ואשר מכבד את עצמו ראוי שיציע: חוות ורטיקליות, חללי מגורים סלולריים, ערים בנויות באוויר, על המים, בתוך המים, וכמובן, ערים מוצפות. אבל היו גם כמה תרחישים שלא שמענו מעולם:
ל-David A. Garcia כמה פרויקטים מסעירים, ביניהם "הספרייה המבודדת" (Quarantined Library), הממוקמת על אוניית מטען. משימתה: לאסוף ספרים נגועים ורדיואקטיוויים וספרים מצונזרים היסטורית. פרויקט אחר שלו הוא Iceberg Living Station, תחנה המיועדת ל-100 מבקרים בקוטב הדרומי ולה אימפקט סביבתי מינימלי. התחנה היא חלל שייווצר באמצעות חור בתוך קרחון ענקי, שבסופו של דבר יימס ויכלה עצמו לאחר כשבע עד עשר שנים.
"המקום שהדשא בו ירוק יותר" של Tomorrow's Thoughts Today חוזה קבוצת בדלנים אופוזיציונרים רדיקליים בלונדון, המאמצת את הקיימות באופן חריג, ומנהלת אורח חיים שמהווה ביב שופכין של פחמן – עבור שאר התושבים.
Mila Studio מציע לבנות הר שגובהו 1,000 מ' בשדה תעופה לשעבר בברלין, שיהיה ההר מעשה ידי אדם הגדול ביותר בעולם, וישמש מוקד משיכה לתיירות סקי בעיר נטולת המדרונות. משרד NaJa and deOstos מפתח קונספטים אורבניים ספקוליטיוויים ואלטרנטיוויים. אחד מהם הוא בית הקברות התלוי של בגדד, שבוחן תגובה אפשרית לאתגרים תרבותיים ופוליטיים קיצוניים כמו אלה שמציב המשבר במזרח התיכון. חזון הפרויקט, שהתחיל את דרכו ב-2004, הוא "נוכחות ענקית של סטרוקטורת לוויה תלויה המתפרשת על פני העיר ההפכפכה בגדד".

פרויקט "הגנה עצמית" של Stéphane Malka הופך את קשת ההגנה בפריז ל"קשת האחווה הגדולה", בשירותם של אנשי השוליים, הפליטים, המפגינים, הבדלנים, ההיפים, האוטופיסטים וחסרי המדינות לסוגיהם

Phyte של Nicolas Mouret הוא מגדל בגובה 380 מ', שאמור לנוע בכוח זרימה טבעית ולהציע ניגוד לקו הרקיע הסטטי של העיר. האנרגיה המכנית של המגדל הנע תייצר חשמל מספיק כדי להאיר את המבנה. פרויקט נוסף הוא Saturation City, שבוחן את עתיד החלל האורבני באוסטרליה בעוד 40 שנה. ההצעה כוללת משבר בדיוני – עלייה של 20 מ' במפלס הים באזור מלבורן ומפרץ פורט פיליפ. המשבר יוביל למהפך אורבני דרמטי, כשהפארקים, מרכז העסקים, הפרוורים ורצועת החוף – כולם נתונים לשינויים דרמטיים בתגובה ל"מבול".

Utopia Forever: Visions of Architecture and Urbanism
עורכים: Robert Klanten, Lukas Feireiss, הוצאת Gestalten (תרגום: נעמי בורנשטיין)

תגובות

  • 01

    הרוב מגלומני ומופרך ןאבל קידמה תמיד מתחילה עם יצירתיות חסרת היגיון

    סלעית30.12.11
  • 02

    [...] http://www.redesign.co.il [...]

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
21.11.11

ראיון עם Bruno 9li

"רעיונות אמיתיים הם טהורים ומנפצים את הזמן"

המעצב הברזילאי מרקוס טורס מראיין את בן ארצו האמן הצעיר Bruno 9li, מהאמנים הידועים הפועלים כיום בברזיל. על ההבדל בין מעצב לאמן, על תרבות ניגודים מפרה, וכמה טיפים שיעזרו לכם להתקדם בחיים המקצועיים ובאמנות – בתרגום עברי לנוחות קוראי reDesign.

עולמו המטפיזי מורכב מרוחניות וטכנולוגיה, תרבות פרימיטיווית ומטרופולין, ולצד סימבוליקת "חזרה למקורות" או לגן עדן אבוד ניכרות גם השפעות פופיות כקומיקס ומדע בדיוני

תוכל לספר קצת על הרקע שלך, ומתי התחלת להתעניין באילוסטרציה ובאמנות? יצרתי קונספט של "אוניברסיטה חופשית". אני בוחר את המורים ואת הדיסציפלינות, ויוצר שיטת מחקר שמבוססת על חופש, ולעתים קרובות כרוכה בהצטלבות של נושאים שונים שאין ביניהם דבר במשותף. ולכן, נושאים יוצרים רמה גבוהה של אנטרופיה מדומיינת, שמלאה בבליטות ובניגודים. האמנות שלי מקבלת את הכוח שלה מהאנרגיה של הניגודים האלה. אני מאמין בלמידה דרך אינטואיציה ורגש – ידע אינטואיטיווי.

כשאתה לומד מרגשות, אובייקט המחקר והחוקר מקושרים באופן מטפיזי, וזה מקדם את חוויית הלמידה

למדתי ב-School of Visual Arts בניו יורק, ב-Atelier Livre da Prefeitura de Porto Alegre, ובבתי ספר לעיצוב נוספים בברזיל.

מי השפיע עליך? מי הם המעצבים והאמנים שאתה מעריך? אני אוהב נושאים כמו פילוסופיה, תרבות פרימיטיווית, גרפיקה, רישום, פוטוריזם, מיתולוגיה, אוקולטיזם, מוזיקה, דתות, טקסים…. וכיוון שאני מטא-גרפיקאי, אני משלב את האימג'ים הפראיים והפרימיטיוויים ומנגד אותם עם תפיסת המטרופולין האורבנית, כדי ליצור ממדים חדשים לחזון שלי. אני אוהב את אנשי החזון, המאסטרים של הציור הגותי של ימי הביניים מאירופה ואמנים פרימיטיווים לא ידועים מתרבויות שונות, מדרום אמריקה ועד לאפריקה – אמנים שהרבה פעמים יצרו אובייקטים כמו מסכות ובגדים למטרות רוחניות, בלי קשר לאמנות כפי שאנו מבינים אותה היום.

פיתחת סגנון ייחודי מאוד בעשר השנים האחרונות. איך היית מתאר אותו? כפי שציינתי קודם, אני מטא-גרפיקאי, העבודה שלי היא תוצר של התנגשויות ופרגמנטים שיוצרים מיתולוגיה עצמאית. אני חושב על האמנות שלי כשזירה של כמה חוויות לאימג'ים בעלי ממדים שונים. ככל שאני מתבגר, העבודה שלי נעשית חזקה יותר. האימג'ים שאני יוצר נמצאים בחידוש מתמיד, כי אני רואה בעיני רוחי חידוש. הכל על פני האדמה מתחדש.

מה גרם לך להחליט להתמקד באמנות יותר מאשר בעיצוב? אני מחפש משהו שיעצים אותי ושיהיה שדה חופשי שאוכל לפתח בו את הביטויים השונים שלי, ושדה האמנות יכול לאפשר לי את זה. כך לדוגמה, באמנות אני מרגיש חופשי ליצור התנגשות בין פרימיטיוויות ופוטוריזם, מיתולוגיה ופילוסופיה, קווים אורגניים וקווים ישרים. מעולם לא ראיתי את עצמי כמעצב, בעיקר משום שזה היה מאלץ אותי לעבוד בהתאם לאילוצים ולאבד את החופש. למעצבים יש פונקציה, הם קיימים כדי לייצג משהו, בשונה מהאמנות שלי. אבל בכמה מקרים נדירים עשו שימוש בעבודה מקורית שלי לאילוסטרציה.

מהם חמשת הדברים הקריטיים לחייך המקצועיים? חידוש, חקירה מתמדת, משמעת, חזון, חופש

מה אתה חושב על סצנת האמנות בברזיל, והאם לדעתך אפשר לחיות שם מאמנות? כן, אפשר להתפרנס מאמנות בברזיל. אני ברזילאי, ואני חי ועושה אמנות. יש נסיבות כלכליות שעשויות להפריע לאנשים שנמצאים על מסלול האמנות, אבל זו הבחירה שלך אם לעלות עליו. אמנות היא לא מוצר, היא לא צורך אנושי בסיסי, אבל אנחנו יכולים להגיד שאמנות הופכת אותנו לאנושיים, וסצנת האמנות, לא רק בברזיל אלא בעולם בכלל, היא נרחבת, מפוצלת, מגוונת. קשה להסביר את זה.

מילה למי שעושה את צעדיו הראשונים באמנות? הקשיבו לקול הפנימי שלכם. בחרו את המורים שלכם בשדה הזה. היו חופשיים. רעיונות אמיתיים הם טהורים ומנפצים את הזמן. היו מלאי חזון! שנו! חפשו!

ברונו נובלי, יליד 1980, הציג בתערוכות יחיד באמריקה, באירופה ובמזרח הרחוק.

בקרו באתר: Bruno 9li
לראיון במקור: abduzeedo

(תרגום: נעמי בורנשטיין)

תגובות

  • 01

    וואי, זה כל כך יפה !! אני מאוהבת .. .. .... .. .

    נעם30.11.11
  • 02

    מקסים ביותר. עולם מופלא בשלל צבעים נהדרים

  • 03

    מעניין יפה

    רבקה1.12.11
  • 04

    אהבתי ואפילו מאוד. מזדהה ומפנימה. אמנות היא חשובה לנפש ולנשמה. מצרך נשגב. אך לא מוצר. להגיע לרמות של ביטוי גבוהות כאילו זו ברכה!!

    סיגל5.12.11

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
13.11.11

ראיון עם דניאל ליבסקינד

לרגל עשור לנפילת מגדלי התאומים, ראיון עם מתכנן מרכז הסחר העולמי החדש

בגיל 13 עבר דניאל ליבסקינד עם משפחתו מישראל לניו יורק, ושם ביסס את מעמדו כאחד האדריכלים המובילים. יחד עם נינה אשתו הוא מנהל משרד אדריכלים משגשג שמטפל בעשרות פרויקטים בו-זמנית. ב-2003 זכה בתחרות לתכנון מרכז הסחר העולמי החדש, שנפתח לא מכבר. לזכר עשור לנפילת מגדלי התאומים, הוא עונה לשאלות בתחנת הרדיו WNYC.

מה למדת מלראות את מרכז הסחר העולמי הראשון הולך ונבנה? הייתי סטודנט ב-Cooper Union באותה תקופה. למדתי עד כמה רחבה התשתית, זו הייתה קפיצה קוונטית בקנה מידה של ניו יורק, קפיצה שלא הייתה פופולרית בקרב הרבה אנשים. כסטודנטים לארכיטקטורה, תמיד אמרנו "אלוהים, זה באמת הולך לשנות את ניו יורק באופן מהותי". וכמובן, זה מה שקרה. המגדלים הפכו לאייקון.

כשעבדת על תוכנית האב, זה היה לך בתודעה? אפילו יותר מכך. חשבתי למשל לא לבנות שני מגדלים ענקיים או אפילו שלושה, אלא לפזר את הצפיפות של החלל המשרדי. יש לנו עשרה מיליון רגל רבוע של חלל משרדי. במקום לרכז את הכל בשני בניינים, אמרתי שנחלק אותם בין חמישה בניינים. כך שהבניינים יכולים להיות נמוכים יותר, הם יכולים להיות בטוחים יותר, ולהעניק מראה טוב יותר לרחובות. אין להם את מנהרות הרוח האלה. ועבורי, הם קשורים יותר לדאון טאון ההיסטורי של ניו יורק.

האם ליום השנה העשירי יש סימבוליות מיוחדת עבורך? מובן שלתאריכים כאלה יש משמעות. לא היינו אנושיים לולא זכרנו, והטרגדיה הזאת, שאנשים רבים כל כך נספו בה, באמת שינתה את העולם. האירוע הזה שינה כל אחד מאתנו כתושבי ניו יורק, כאמריקאים, כמו שזה שינה אנשים בעלי רצון טוב בכל רחבי העולם.

התחייה של ניו יורק, עם מקום עירוני ציבורי חדש, עם חיים שנעים לתוך המאה ה-21, היא התגובה הטובה ביותר לטרור. יום השנה צריך לשלב זיכרון, אך גם להניע את ניו יורק קדימה

מה יראו אנשים בעוד 20, 100 שנה מהיום, כשיבקרו במרכז הסחר העולמי? המרכז יהפוך לחלק מהרקמה של ניו יורק. זו פיסת נדל"ן, אבל יש בה משהו מיוחד, זו קרקע מקודשת. זו הסיבה שבתוכנית האב שלי בניתי רק על בערך חצי מהשטח. חשבתי הרבה על הוריי, שעבדו בסדנאות יזע באזור מנהטן. הם לא נמצאים במגדלים הגבוהים, הם ברחובות ניו יורק, ברכבת התחתית. אנחנו נותנים להם, לתושבי ניו יורק, מקום יפה, מעורר השראה ומחובר להיסטוריה. לא תוכל לחוות את זה דרך הטלוויזיה או האינטרנט. תצטרך לעמוד בפארק, ולהרגיש שאתה יכול לרדת כל הדרך למטה עד ליסוד – כל הדרך עד למקום שבו התרחשה הטרגדיה. אני חושב שהמקום יהיה מקור השראה אפילו עוד 200 שנה.


מהי בעיניך המשמעות של "קרקע מקודשת"?

החלטתי לא לבנות במקום שעמדו בו המגדלים. זה חלל מיוחד שאתה חש בו את ההיסטוריה לעומק, כי אתה יכול לרדת 75 רגל עד ליסוד – לחוות את קיר היסוד המדהים

לו התמוטט הקיר, הוא היה מציף את הרכבת התחתית של ניו יורק בסוג של אפוקליפסה. אבל הקיר החזיק מעמד, וחשבתי לעצמי "מהיסוד הזה של הטרגדיה צומח הבסיס למגדלים". זה מקום שיש לו אור מיוחד. מיקמתי את המגדלים בשולי האתר, כך שלא יטילו צללים גדולים באתר עצמו.

הקיר הזה הוא החלק בעל החשיבות הסימבולית הגדולה ביותר? הקיר הוא בהחלט חשוב. בדרך כלל כשאתה רואה יסודות, אתה רואה את זה ברומא או אתונה, אלה יסודות של עבר מת. כאן הקיר הוא יסוד חי שתומך באתר. הוא עדיין ממשיך לעורר בנו השראה באמצעות זיכרון, אבל גם באמצעות העתיד.
ישנם אלמנטים סימבוליים נוספים: 1776, התאריך של הצהרת העצמאות, זו הפסגה של מגדל 1; אלומת האור. נוסף על כך, כשאתה מגיע מהצד המזרחי של האתר, בכניסה לאנדרטת הזיכרון יצרתי חלל שמוגדר על ידי שני קווי אור: 8:46 בבוקר, כשהמגדל הראשון נפגע, ו-10:28, כשהמגדל השני התמוטט, וזה הצוהר המרכזי של טרמינל PATH היפהפה שנמצא בבנייה. ככה שאפילו באור של ניו יורק יש זיכרון, בקו הרקיע ובשמיים, ואני חושב שאפילו נוסעים עסוקים בדרך לעבודה יגיבו לזה. הם עושים פעולות יומיומיות, אבל יש פה משהו משמעותי, משהו לחשוב עליו, משהו שלא הופך את ניו יורק לרשימה פסימית, אלא מעביר את האופטימיות הבלתי ניתנת לעצירה שמאפיינת את ניו יורק.

יש אמן מסוים או צליל שהיווה השראה למרכז הסחר העולמי החדש? חשבתי על צליל סימפוני, אתה יודע, דה-דה-דה-דאאאאם… אתה חושב על המרכז, ועוצמת הזיכרון צריכה להכות בך ובו-זמנית לאשר, כמו בסימפוניה החמישית של בטהובן. אבל אתה צריך להעביר גם את הרחובות, את האיכות הגרשווינית של ג'ז, המקריות של ההתרחשות. זה סוג צליל של מולטימדיה.

תוכל לקחת אותנו לסיור אודיו מודרך באתר? במרכז יש את האוברטורה. זו ההתחלה. זה הביט הראשון של החמישית, שגם מכין את הבמה לדממה של האתר. כשאתה מתקדם הלאה לרחוב, נע מזרחה, אתה מקבל את ברודוויי – בוגי ווגי, גיוון, טרמינל PATH, התחנה, רחוב צ'רץ'. מצפון לדרום וממזרח למערב – אתה מקבל מלודיות שונות בגריניץ', "אמריקאי בפריז", צלילי רחוב, בלוז. יש אלמנטים שונים, אבל אחדות הצליל של העיצוב משלבת אותם יחד, וזו מעין חוויה משותפת. נתתי לפרויקט את השם "יסודות זיכרון", כי בלב הזיכרון נמצא היסוד לניו יורק של המאה ה-21. הזיכרון הופך ליסוד, והיסודות הם בלתי נשכחים, זו הקומפוזיציה.

לראיון במקור (תרגום: נעמי בורנשטיין)

תגובות

  • 01

    I really dont see anything special in the design solution! it just another group of the same old buildings seen the last 20 years, surrounded by verbal nonsence

    elliot levert15.11.11
  • 02

    אני מאוד מתרגשת.

  • 03

    זה לא יפה. אפילו מכוער.

    אורי30.11.11

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
30.10.11

גיבור עיצוב: ראיון עם ראדים מליניק

על תעשיית העיצוב, מחסום יצירתי ועשרה שיעורים למעצב המתחיל

ראדים מליניק, ארט דירקטור, מאייר ומעצב לונדוני, הוא מהמצליחים והפוריים שבמעצבים המסחריים הפועלים כיום. עבודתו עטורת הפרסים ידועה בזכות החדשנות, הלהט ותשומת הלב לפרטים הקטנים. המעצב François Hoang מראיין את אחד מגיבוריו בעולם העיצוב: Radim Malinic aka Brand Nu

לכל מי שלא מכיר אותך, תוכל לספר קצת על עצמך? אני עובד תחת השם Brand Nu על עיצוב ופרויקטים של אילוסטרציה, ועובד עבור ספקטרום רחב של לקוחות, ממותגי בית יומיומיים ועד למוצרים ועסקים חדשים. במהלך עיצוב השפה והמוצרים של המותג, אני שם את הדגש בהיבטים צבעוניים ובמסרים חזקים. כפרילאנסר, לא תמיד אני יודע מה יהיה הדבר הבא שאעבוד עליו. נוסף על הפורטפוליו המסחרי שלי, פרסמתי שלושה ספרים במהדורה מוגבלת שמציגים את העבודה שלי, ניסויים שערכתי וקטעים אישיים. לאחרונה, אני גם כותב טורי דעה ורשימות מקצועיות עבור מגזינים בתחום העיצוב.

אתה גם האוצר של האתר ColourSpaces. איך הגעת לרעיון, ואיך אתה משלב את זה בעבודה על הבלוג שלך?

במקור רציתי ליצור מגזין אונליין שייראה כמו דפוס. רציתי להפוך תבניות קלאסיות של דפוס לאתר HTML5 אצילי ומסעיר, וכמו תמיד – יוצא דופן

לצערי, בשל קוצר זמן, הקונספט עדיין טעון בדיקה לעומק. בינתיים האתר הוא מקבץ השראה שגם הפך לספר. אנשים יכולים לראות בו פרויקטים שמרגשים אותי, ולעבור ישר לאתר של המעצבים, כדי לקבל מידע נוסף. יותר מכך, כאדם סקרן, תמיד רציתי לשאול מעצבים ואנשי קריאייטיב הרבה שאלות, רציתי לדעת מהם חושבים על נושאים שונים, פרקטיקות של עבודה וכד'. בקרוב מאוד, אני אכין את עונת הראיונות השנייה ב-ColourSpaces, עם כמה הפתעות בתוך המיקס.

מה דעתך על תעשיית העיצוב כיום? מה אתה חושב על הגידול במספר המעצבים ברחבי העולם? קצב ההתפתחות המהיר של כל תעשיות הקריאייטיב הוא מדהים. כולם מתחרים על תשומת לב, הכל צריך להימכר כדי להצליח. כשאתה מסתכל מסביבך, זה נראה כמו מרוץ מטורף בלי שום סימן של האטת קצב. עיצוב גרפי היה בסביבה מהיום הראשון, אבל הייתה קפיצה עצומה בעיצוב דיגיטלי ואילוסטרציה בעשור האחרון. עכשיו יש לנו את הכלים להפוך את הרעיונות הכי פרועים שלנו למציאות. יש לנו מזל שאנחנו חיים בתקופה שבה יש לנו את הכלים להגיע לתוצאות הרבה יותר מהר. הכל נעשה שקוף. אנשים מחפשים מערכי הדרכה, כדי לראות איך משיגים אפקטים מסוימים. אנחנו רוצים לדעת את כל הסודות, זה בדנ"א שלנו.

כשאתה משלב את התשוקה עם הרעב, אתה מקבל סצנת עיצוב בינלאומית תוססת – כשהכל מקושר להכל

אם אני גומר פרויקט ואני מת לספר עליו, אני יכול להגיע לאלפי אנשים ברחבי העולם תוך24 שעות. תעשיית העיצוב נהנית עכשיו מתקופת שפע. כל עוד אנשים ימשיכו להזין את הכלים שיש להם ברעיונות חזקים ומגובשים, אנחנו נמשיך לראות הרבה דברים טובים.

היה לך פעם מחסום יצירתי? אם כן, מה אתה עושה במצב כזה? כן, יש לי מחסומים יצירתיים, שאני רואה יותר כמו תחנות באבולוציה של הסגנון. העבודה הכי טובה נוצרת מתוך רעיונות חדשים ורעננים. כשיש לך חתימת סגנון שלך, זה יכול להיות קל מאוד ליפול למלכודת של לנקוט את אותה "גישה לעבודה". הרי הלקוחות שפנו אליך על בסיס עבודות קודמות יהיו מרוצים עם וריאציה על מה שעשית קודם. זה תלוי בך אם ליזום ולהעלות את רף הציפיות. הזדמנויות כאלה מספקות את התנאים המושלמים להתנסויות, ואתה גם מקבל על זה כסף. זה יהיה קל מדי "לשאול" רעיונות שנוסו ועמדו במבחן. כשאתה מנסה לפענח את הבריף של הלקוח, ולחשוב מה יהיה הפתרון הכי טוב, כמו גם האבולוציה הנכונה בסגנון שלך, אז אתה עלול להיתקל בקיר אחד או שניים. לפעמים, אם יש לי את האפשרות לכבות את הכל, אני יוצא החוצה ומנסה לא לחשוב על עבודה למשך יום אחד. ההשראה מגיעה כשאני מסתובב בעיר. כשזה קורה, פתאום הדברים נופלים למקום שלהם.

מהם עשרת השיעורים שלך למעצבים צעירים?
1. קחו את הזמן שלכם, תנו לעצמכם זמן לגדול ולהתפתח כשאתם מתחילים.
2. ודאו שאתם יודעים את הדברים הבסיסיים על התעשייה, לפני שאתם מתחילים להתנסות.
3. פורטפוליו טוב מגיע רחוק יותר מדואר ספאם.
4. עבדו בחינם עבור ארגונים שלא למטרות רווח. חשבו על נקודות לקארמה שלכם.
5. אל תגנבו רעיונות, יעלו על זה מהר מאוד.
6. היו נחמדים ללקוחות, הם יחזרו לעבודות נוספות.
7. חשבו צעד קדימה מאלה שחושבים שני צעדים קדימה.
8. קידום עצמי הוא המפתח, חשבו שוב!
9. שתפו פעולה, התנסו, ומפעם לפעם צאו החוצה מהמקום שנוח לכם בו.
10. תמיד השתמשו בכל הרעיונות שלכם, והתחילו מחדש בכל פרויקט.

מה התוכניות שלך לעתיד הקרוב? עכשיו, כשהשלמתי את העבודה על האתר שלי וסילקתי מהשולחן כמה קמפיינים גדולים, אני רוצה להתמקד בכמה פרויקטים שיתופיים שהם יוזמה שלי. החודש אני משתף פעולה עם הצלמת נטלי גורדון בפרויקט נחמד שאני מקווה שאוכל לשתף ברגע שיהיה גמור. ואז, צוות גדול אפילו יותר ייכנס לפעילות במסגרת עבודת הבימוי הראשונה שלי, קליפ עבור סינמטיק לייבל. יש לי רעיון לסרט קצר, שארצה גם לכתוב לו פסקול. כל הרעיונות האלה נמצאים בפנקס שלי כבר זמן מה. אני מוסיף הערות ורעיונות כל הזמן, הלוואי שהיו יותר שעות ביום, כך שאפשר היה לממש את כולם. מבחינה מסחרית, הייתי רוצה לפתח את החתימה הסגנונית שלי בעוד כמה תוספות, וליצור עבודות מסעירות חדשות עבור לקוחות מסעירים חדשים. בקיצור, עסקים כרגיל.

לראיון המלא באדיבות Abduzeedo (תרגום: נעמי בורנשטיין)

תגובות

  • אין תגובות, למה אתם מחכים?

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
10.10.11

ראיון עם משה ספדיה

שיחה עם משה ספדיה, אדריכל מטה מכון השלום של ארה"ב בוושינגטון, על האתגרים של תכנון אייקון שלום בתקופה של מלחמה, ועל מה הופך בניין לרגוע

נולדת בישראל, ולפני שהפכת לאזרח אמריקאי חיית בקנדה. איך הרגשת כשזכית בתחרות לתכנון מטה מכון השלום של ארה"ב? זה היה משמעותי עבורי. זו הייתה בעיקרון תחרות אמריקאית, לא בינלאומית, אז כשניגשנו אליה חשבתי שהשורשים שלי עשויים להיות בעיה. כבר הייתה לי אזרחות, אבל עדיין הייתי מזוהה מאוד כישראלי. כשזכינו, חשבתי כמה נפלא שזה כנראה לא משנה. גם העובדה שישראלי שמחויב כל כך לתהליך השלום קשור לפרויקט שימחה אותי.

האם העיצוב של מטה האו"ם תורם או מזיק לרעיון השלום? למטה האו"ם יש בעיה סימבולית: המטה הוא בניין משרדים בעל צורה פשוטה ומאות חלונות שחוזרים על עצמם. המסר שהוא מעביר הוא בירוקרטיה אחידה ובלתי נגישה. זה לא ממש משדר פתיחות.

איך מכון השלום של ארה"ב עוקף את הבעיה הזאת? ניסינו להפוך אותו למוחצן כמה שיותר. חדרי הישיבות למשל "נראים" כולם, הן במבט מבפנים החוצה, לעיר, והן מבחוץ – פנימה אל תוך הבניין.

רצינו שהבניין יהיה ההפך מהפנטגון, מקום שבו אתה אף פעם לא יודע מה קורה

ובכל זאת, שלום, לעתים קרובות, מצריך דיפלומטיה, וזו לא תמיד מתבצעת על הצד הטוב ביותר כשכולם מסתכלים. אמנם הבניין הוא פתוח מאוד ושקוף, אבל יש לו גם כניסה פרטית ומוגנת. נוסף על כך, רוב המשרדים הם קטנים ופרטיים, לא כמו החללים הפתוחים שתמצא בעמק הסיליקון.

איך הצלחת לגשר על הפער בין הצורך בפרטיות והצורך בשקיפות? יצרנו שני אטריומים (חללים מרכזיים). לחצי מהאנשים שעובדים בבניין יש משרדים שמשקיפים על אטריום אחד, כך שהם כל הזמן מודעים זה לזה. זה מאפשר תחושת קהילה ופרטיות גם יחד. האנשים שעובדים במטה אומרים שהם שמו לב איך הסביבה משנה את התפיסה שלהם.

אמרת שרצית שהבניין ישדר תחושה רגועה. איך עיצבת בניין רגוע? נמנעתי מצורות עוויתיות, והשתמשתי הרבה בצבע לבן – זכוכית לבנה, כיפה לבנה, מעטפת לבנה לבניין. כל אלה תורמים לתחושה של שלווה.

היה לך היתרון של אתר מדהים לפרויקט הזה. איך מקסמת אותו? חשבתי שאם זכה המכון לקבל את האתר המיוחד הזה – מול אנדרטת וושינגטון, אנחנו צריכים להעביר את המסר, הרעיון, שהבניין הזה ממוקם בבירת ארה"ב. כך שבכל הזדמנות אפשרית "מסגרנו" תמונות נוף: אטריום אחד משקיף על בית הקברות ארלינגטון, אחר על אנדרטת לינקולן, וחדר הישיבות משקיף על בניין הקפיטול.

תכננת גם את מוזאון יד ושם ואת מרכז יצחק רבין. האם אחד מהם השפיע על התכנון של הפרויקט הנוכחי? ביד ושם עניין אותי לבנות סביבה שתעודד השפעה הדדית בין האדריכלות והתצוגה. לרגעים, הקהל נראה כחלק מהתמונות על הקיר. את מרכז יצחק רבין תכננתי אחרי שהוא נרצח. רבין היה, אחרי הכל, משכין השלום, אז בעבודה על מכון השלום התחלתי לבדוק את צורות הגג של המרכז. כמו כן, הבניין מבוסס על אור, אור הבא מבפנים ואור מבחוץ. הוא קורן בלילה, וקולט ביום. פיתחתי עוד את הרעיון הזה במכון השלום.

הראיון פורסם ב-factodesign (תרגום: נעמי בורנשטיין)

תגובות

  • 01

    [...] ראיון עם משה ספדיה [...]

  • 02

    שאפו איזה התברגות למעלה

    מני10.10.11
  • 03

    I love 2 read redesign !

    yoav dov11.10.11
  • 04

    מרהיב ומעורר השראה. ממלא גאווה , כי משה ספדיה ישראלי! אסתי וולף

  • 05

    אני לא כל כך מרגיש שהצורות במבנה חיות בשלום , אבל גם שלום הכי גרוע יותר טוב ממלחמה .

    RON11.10.11
  • 06

    כבוד ישראלי-כל הכבוד! יפה ומרשים רק מזכיר יותר מדי את מרכז רבין... לא?!....

    לורה11.10.11
  • 07

    התמונות המוצגות ממחישות פרוייקט מרשים ביותר. שאפו

  • 08

    תגובה רק אני רואה סממנים ממרכז רבין על התל ברמת אביב, הכנפיים המעוגלות, החומרים האדריכל עצמו.... וזו לא ביקורת זו אמירה.

  • 09

    אדריכל מוכשר, מדהים כל הכבוד לך משה ספדיה

  • 10

    [...] 12 שנה את משרדו בירושלים לאחר עבודה ממושכת במשרדו של משה ספדיה, והיה שותף לפרויקטים מגוונים ובהם: מלון מצודת דויד, [...]

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
12.9.11

תריסר עקרונות לערים ירוקות

עיר קומפקטית כמודל לעיר בת-קיימא: חלוקה ליחידות עצמאיות, אינטגרציה, חינוך, שימור ודיאלוג אזורי

בהמשך לראיון שפרסמנו עם פרופ' וולף דסקינג, מתכננה של פרייבורג, אחת הערים הירוקות באירופה, אנו מביאים לכם את 12 העקרונות שהם ניסחו באמנה שקוראת לערים נוספות ללכת בעקבותיה ולקיים מודל משופר לעיר בת-קיימא.

עקרונות חלליים: מרחקים קצרים לנוחות האזרחים ולהפחתת שימוש ברכבים

1. שונות, ביטחון וסובלנות: יש לשאוף לאוכלוסייה מאוזנת מבחינת גיל ופרופיל סוציאלי בתוך שכונות קיימות. חשוב לדאוג למקומות עבודה ושירותים לכל הסקטורים, לעודד אינטגרציה של כל שכבות האוכלוסייה, בלי קשר למוצא, מין או גיל.
2. עיר של שכונות: "העיר הקומפקטית" כמודל בר-קיימא. חלוקת העיר לשכונות בעלות עצמאות אדמיניסטרטיווית. יש לעודד שלטון א-ריכוזי בעל סמכויות מוגדרות היטב. שלטון כזה חיוני לעיר, וחשוב בהקשר של אזורי מגורים ועבודה, תשתית סוציאלית, חינוך ותרבות, בילוי וכד'. ההגנה על זהות העיר היא תנאי מקדים לתכנון ולפיתוח אורבני בר-קיימא.
3. עיר של מרחקים קצרים: רעיון העיר הקומפקטית צריך לעמוד ביסוד קידום תשתיות קיימות ובניית תשתיות חדשות. גישה רגלית לכל מקום מורידה למינימום את תנועת המכוניות, ומשפרת את איכות הסביבה. יש להעדיף פיתוח תחבורה ציבורית ושבילי אופניים על רכבים פרטיים.
4. תחבורה ציבורית וצפיפות: תכנון התחבורה הציבורית יהיה באינטגרציה מלאה עם חזון העיצוב העירוני. התחבורה הציבורית צריכה תמיד לקבל עדיפות על התחבורה הפרטית. יש להגדיל את הצפיפות העירונית לאורך קווי התחבורה הציבורית באופן רגיש ותוך שימור עקרונות הקיימות.

עקרונות תוכניים: מבני תרבות, פיתוח עסקי, שמירת טבע והגנה על שטחים ציבוריים למען האזרחים

5. חינוך, מדע ותרבות: בתי ספר ואוניברסיטאות, מרכזי מחקר ומוסדות תרבות מטביעים חותם משמעותי על מידת האטרקטיוויות של העיר והאיכויות שלה. עיר חייבת ליצור הזדמנויות להתפתחות אישית וללמידה לכל אורך חיי אדם.
6. תעשייה ועבודה: המשימה החשובה ביותר לעתיד: שימור תעסוקה קיימת ופיתוח עסקים חדשניים ופורצי דרך. יש לאזן את הטרנד של פיתוח אזורים ירוקים וערי קצה עם חידוש הרקמה העירונית הקיימת.
7. טבע וסביבה: שימור מגוון מינים ביולוגיים, שימוש חכם במשאבים לטובת הדורות הבאים והגנה על סביבה בריאה שאפשר לחיות בה – כמטרות מפתח. יש לבחון את האזורים שבהם מתוכננת בנייה ואת השפעתם על הסביבה טרם יישום התוכניות, במטרה לשמר את סביבת המגורים הטבעית של בעלי החיים והצמחים, כמו גם נופים תרבותיים בעלי חשיבות היסטורית.
8. איכות עיצוב: רוב החלטות התכנון משפיעות על מראה העיר לדורי דורות. לכן החלטות צריכות לחזק את אופי העיר באמצעות קידום איכויות העיצוב הגבוהות ביותר. למקומות ציבוריים תפקיד מפתח: יחד עם הבניינים השכנים הם יוצרים את הפנים הציבוריות של העיר. זכויות רכש ציבוריות וסמכויות להסדרת שטח ציבורי חייבות להישאר בידי גוף פוליטי, שיתווך בין האינטרסים השונים ויעצור התפתחות בלתי רצויה. סמכות התכנון בעיר צריכה להוביל את ההתפתחות של כל פרויקט בנייה חשוב, משלב הרעיון ועד לשלב המימוש. יש לעשות שימוש בכלים כמו תחרויות אדריכלים, מינויים ופאנלים של מומחים כעיקרון מנחה – כדי למצוא פתרונות למבנים חשובים ולמקומות ציבוריים.

עקרונות פרוצדורליים: לשמר את הישן – לחגוג את החדש. לא לאופנות ולגחמות פוליטיות, כן למעורבות ולשקיפות

9. חזון לטווח רחוק: תכנון ופיתוח עירוניים עקביים צריכים ללכת בעקבות חזון מאחד, שמביא בחשבון את עברה של העיר ורואה כמה עשורים קדימה. אסור שפני העיר יהיו משועבדים לאופנות מתחלפות או גחמות פוליטיות. תכנון תוספות לערים צריך לצפות את הצרכים של הדורות הבאים (לשמר את הישן ולחגוג את החדש). רק בדרך זו אפשר לפתח, לשמר ולקדם את ייחודיות העיר.
10. תקשורת והשתתפות: קהילות צריכות לעבוד באופן עקבי על החזון הקולקטיווי שלהן לעיר באמצעות שיח ציבורי. דמויות מפתח ובעלי מניות בקרב האדמיניסטרציה של העיר ומחוץ לה צריכים לתמוך בתקשורת רציפה. את תוצאות הדיונים יש לשלב בתהליכי התכנון, כדי לעזור ביצירת שקיפות ולצורך עדכון החלטות פוליטיות. יש להזמין את כל קבוצות האוכלוסייה לקחת חלק בדיון, ולהיות פעילות בכל שלבי ההתפתחות, החל מהחזון הראשוני, דרך תכנון מפורט, וכלה בביצוע בשטח ובניהול. צריך לבסס תרבות של מעורבות תוך שימוש בכלים שונים הזמינים לרשויות העירוניות, האזוריות והכלליות.
11. אמינות, מחויבות והוגנות: קונספט החל על העיר כולה, ומושתת על עקרונות של קונצנזוס, יוצר את הסביבה הנכונה שבה כל המשתתפים בהתפתחות העירונית יכולים לפעול בזכויות שוות. כדי שהעיר תהיה שותפה אמינה לכל האזרחים ולכל המשקיעים, המדיניות העירונית צריכה להיות מבוססת על הסכמות בסיסיות, שמחייבות את הגוף האדמיניסטרטיווי. עקרונות צריכים לעמוד בבסיס ההנחיות לפיתוח אתרים וסטנדרטים של בנייה בת-קיימא. קווים מנחים כמו "עיר של מרחקים קצרים" צריכים להתבטא במדיניות הנוגעת לנושאים ספציפיים.
12. שיתוף פעולה ושותפות: שיתוף פעולה והשתתפות עוזרים לביזור ולחלוקת נטל התכנון והפיתוח העירוני בין אנשים וגורמים רבים. תמיכה פיננסית בפרויקטים מעודדת משקיעים, ויכולה גם לעזור להדריך אותם. פעולה לדוגמה של הקהילה לגבי עיצוב פני העיר יכולה לעודד פעולה פרטית, כמו גם לעזור ליצירת תהליכים המגשימים את עצמם. מוסדות מדעיים, אוניברסיטאות, תעשייה וגופים מקצועיים הם שחקנים חשובים בפיתוח עירוני חדשני.
אנחנו חותמים על זה. ואתם? (תרגום: נעמי בורנשטיין)

תגובות

  • 01

    אם מחסירים מעט פרטים אז התמונה הראשונה בסדרה נראית ממש כמו תוכנית נהלל..:)

  • 02

    [...] המלא במקור לקריאת 12 עקרונות לבניית עיר בת-קיימא (תרגום: נעמי בורנשטיין) אהבתם?תריסר עקרונות לערים [...]

  • 03

    אהבתי במיוחד את הרעיון המקורי של ערוגות הצמחים שמתרוממות על המדרגות בבילבאו ואת הקונטור האסטטי שלהן .

  • 04

    מלא השראה ורוח אהבת טבע ואדם מי יתן וראשי ערים במדינה יאמצו את העקרונות האלו. אחד! עדרון אחד - שיתחילו איתו ולא יזהמו אותו עם אינטרסים ורדיפת בצע

    נמרוד15.9.11
  • 05

    מהמם , מענין עם טעם של עוד!

  • 06

    כמי שתכנן עיר שלמה עבור משרד הבינוי והשיכון אתם צריכים לקלוט כי עיר עתידית אין בה אנשים והדו שיח התכנוני הוא שיח בין הפקידיםובין עצמם לכן כל מה שנכתב כאן הוא הזוי ורק האדריכל הוא קובע הכל בפועל ...

  • 07

    גדעון, אכן, מאוד קשה ליישם עקרונות כשיש ריבוי אינטרסים בכל פרויקט, לכן מומלץ ביותר לקרוא על פועלו של פרופ' דסקינג בפרייבורג, גרמניה - http://bit.ly/riq6l8 לפעמים כל מה שצריך זה האדם הנכון במקום הנכון, מצוייד ביכולת לדחוף קדימה.

    admin18.9.11

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
5.9.11

פרקטיס, פרקטיס, פרקטיס

המעצב, הבמאי והמוזיקאי אלקסיס פאפאגאורגיו פגש את המעצב והמאייר Mike Harrison בפסטיבל OFFF בברצלונה, והושיבו לראיון. לנוחות קוראי reDesign – בגרסה עברית

ספר על הרקע שלך באמנות ובעיצוב, ואיך הפכת לאמן ולמעצב?
העניין שלי באמנות התחיל לפני יותר מעשר שנים, כשפתחתי את אפליקציית ה-Adobe הראשונה שלי, פלאש. הזיכרון שלי בנוגע לאיך גיליתי את האפליקציה מלכתחילה מעורפל, אבל התחלתי לשחק בה ולעשות כמה עבודות אנימציה (די גרועות), ונהניתי מזה מאוד. אחי הגדול הראה לי כמה דימויים שהוא עשה בפוטושופ, והתחלתי להתנסות בתוכנה. במהלך לימודיי באוניברסיטה הזדמן לי ליצור כמה עבודות בקורס. לימדתי את עצמי פוטושופ, וגם כמה תוכנות אחרות ממשפחת Adobe. רציתי להתמקצע בכמה שיותר שדות. אחרי האוניברסיטה הייתי גאה להתחיל לעבוד כמעצב במשרה מלאה. כיום אני פרילנסר, חי ועובד בלונדון.

איך גובש הסגנון שלך, ומה לדעתך המאפיין העיקרי שלו?
אני אוהב להתנסות במגוון סגנונות; סגנון מועדף עליי מערב את הדיגיטלי עם המסורתי. במהלך השנים ניסיתי מבחר סגנונות וטכניקות, ומה שנהניתי ממנו הכי הרבה היה להשתמש בשילוב של מאגר דימויים, צבעי מים, טקסטורות צבע וסקיצות ידניות. הרגשתי שזה מעניק מראה ייחודי לעבודה שלי – כזה שמאפשר לזהות אותה כשלי.

איך היית מפרק את תהליך העבודה שלך לצעדים?
אני כמעט תמיד מתחיל מסקיצה ראשונית מאוד, רק כדי לבדוק את הרעיון בצורה הבסיסית ביותר שלו, כדי לראות אם יש לי בסיס לאילוסטרציה חדשה. אז אני מחליט באילו מדיה ותוכנות אשתמש, ואני מכין את כל מה שאזדקק לו בהמשך. משם אני עובר ישר לתהליך היצירה. אני אוהב לשמר אלמנט של סגנון חופשי בתהליך הזה, לא לנעול את עצמי בשלב מוקדם. אני אוהב יצירה שמתפתחת באופן טבעי, ואת התפניות הבלתי צפויות שעשויות לחול בה בדרך להפוך למשהו אחר ממה שדמיינתי בהתחלה. כשאני מרגיש שהשלמתי את העבודה, אני אישן על זה כמה לילות, ואחזור לזה שוב ושוב כדי לראות מה אני יכול לשנות או להוסיף.

חוץ מהרווח הכלכלי, איזו תחושת סיפוק גורמת לך העבודה שלך?
הרפתקת העיצוב שלי עדיין מרגשת אותי. אני תמיד מחכה לרגע שאני משחרר עבודה חדשה ומראה אותה לעמיתים כדי לקבל פידבק, זה דוחף אותי קדימה. יש לי תחושת סיפוק גם מעצם המחשבה על כמה בר מזל אני שזה מה שאני עושה כקריירה, כי זה התחיל כתחביב, וחלק גדול מהזמן אני עדיין מרגיש שזה ככה!

מהם חמשת האתרים המועדפים עליך?
טוב, אני נהנה מאוד מהרשתות החברתיות פייסבוק וטוויטר, אני מניח שאפשר להתייחס אליהן כאל אתר אחד.

אני מעריץ של Motiongrapher, אני אוהב לראות כמה מהאנימציות המדהימות שאנשים עובדים עליהן. האתר של Karan Singh הוא מקום שונה מבלוגי עיצוב סטנדרטיים, והוא כתוב מעולה

אני נהנה מאוד ממוזיקה, אז אתר נוסף שאני מבקר בו באופן קבוע הוא soundcloud. הרבה מהמפיקים והדיג'ייז שאני אוהב נמצאים שם, משתפים מוזיקה שלהם, ומשחררים שירים באופן אקסקלוסיווי מפעם לפעם. האחרון, אבל לא בסדר העדיפות, הוא Abduzeedo, שמעודכן באופן קבוע ומלא בדברים שמעניין לקרוא ולראות.

יש לך עצה למי שנמצא בתחילת דרכו? המלצות חשובות לאנשים שרוצים לעבוד בסגנון הזה?
אני תמיד אומר לכל מי שמתחיל: להתאמן, להתאמן ולהתאמן. תתנסו בסגנונות ובטכניקות, תיעזרו בניסוי וטעייה ופשוט תיהנו. במוקדם או במאוחר תגלו במה אתם טובים או ממה אתם הכי נהנים. תדבקו בזה, אל תוותרו, ובמהרה תגיע גם ההכרה. ללא ספק תפגשו אנשים שחושבים כמוכם לאורך הדרך, אנשים שאפשר לשתף פעולה אתם או לקבל מהם ביקורת. להט, מסירות ועבודה קשה – אלה שלושת המפתחות להצלחה.

לבלוג של הריסון, ולפורטפוליו.
לראיון המלא. באדיבות Abduzeedo (תרגום: נעמי בורנשטיין)

תגובות

  • 01

    hope to see the works of ur architects i.m principal architect speak only arabic -engelish

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
29.8.11

מודל לעיר ירוקה: פרייבורג, גרמניה

העיר פרייבורג הפכה למודל לעיר בת-קיימא, בין השאר תודות לוולף דסקינג, מנהל אגף התכנון מאז 1984. ראיון ירוק

תחת ידיהם האמונות של פרופ' דסקינג והצוות שלו, הפכו בור חצץ לפארק שעשועים אקולוגי, תחנת רכבת ישנה למרכז לאמנויות משגשג, ונבנו כפרים אקולוגיים: ריזלפלד (Rieselfeld) וּואובן (Vauban), שבהם החיים בלי מכוניות הם נושא לגאווה אזרחית. הישגיהם זיכו את פרייבורג בפרס עיר השנה של האקדמיה לאורבניזם אירופי לשנת 2010. הסופר וכתב Ecocity Builders סוון אברלין שוחח עם פרופ' דסקינג.

בשנים האחרונות קיבלה פרייבורג תשומת לב בינלאומית בשל החזון המתקדם שלה, המשלב היבטים פונקציונליים וחברתיים של קיימות. האם היה רגע שבו החלטת שפרייבורג תהפוך ל"עיר ירוקה"?
לא, ממש לא. צריך להבין שההיסטוריה של פרייבורג בתכנון עירוני מבוססת על יציבות והמשכיות. היו לנו רק ארבעה מנהלי תכנון עירוני מאז מלחמת העולם השנייה. הראשון, יוזף שליפּה, היה ממונה על בנייה מחדש של עיר שנהרסה כמעט לגמרי. רוב האנשים באותה תקופה רצו למחוק את זיכרונות העבר על ידי עיצוב חדש לחלוטין של העיר. למרות זאת, שליפה הכיר בכך שיש חשיבות לשימור התוכניות ואבני הדרך הישנות, והעלה קונספט תכנוני שלקח כמודל את התכנון המקורי מימי הביניים. האשימו אותו שהוא שמרן מדי, ובסוף פיטרו אותו. הישגיו זכו להכרה רק בשנות ה-70. לעומת זאת, קלאוס האמפרט, מתכנן חשוב נוסף שהיה ממונה בשנים 1970–1982, הביא סגנון בנייה חדש לעיר, כמו רחוב קונוויקט (Konviktstrasse), שהיה די מוזנח בשעתו. בערך באותה תקופה התעייפו בני המעמד הבינוני, שהיו חלק מגל הבריחה מהעיר אחרי המלחמה, מכיסוח מדשאות הפרוורים, וחיפשו דרך לחזור לעיר. אז הציע האמפרט לשמר את השלמות והנוחות של המתווה הישן, אבל לבנות בניינים חדשים לגמרי. העיקרון המנחה הוא פשוט ומבוסס על מאות שנות תכנון עירוני. זה לא שהיה לו חשוב להיות "ירוק", כמו שהיה לו חשוב להוסיף ארכיטקטורה מודרנית לתשתית הקיימת. ואז הגעתי אני ב-1983, וניגשתי קודם כל לפרויקט ריזלפלד.

פרויקט ריזלפלד (Rieselfeld) ידוע כראשון מסוגו, במונחים של בניית משהו חדש מאפס על פי עקרונות קיימוּת: צפיפות גבוהה, בתים שצורכים אפס אנרגיה במחירים סבירים, רחובות נקיים ממכוניות, נגישות, גיוון תרבותי, והכל במרחק של 15 דקות נסיעה ממרכז העיר. זה הכל רעיון שלך?
טוב, תמיד יש הרבה מקורות לרעיון. אחד הנושאים הבוערים באותה תקופה היה גידול האוכלוסין באזור, ולא רצינו שכולם יעברו לפרברים ולכפרים. ואז קרה צ'רנוביל, והלקח ממה שקרה שם היה שעלינו לצמצם את השטח שעושים בו שימוש כדי להפחית את צריכת האנרגיה. כשזה עומד לנגד עינינו, הצגנו 30 הצעות בנייה ראשוניות לשיכון האוכלוסייה הגדלה, במיוחד אנשים צעירים ומשפחות שאחרת לא היו יכולים להרשות לעצמם מגורים בפרייבורג. מתוך אלה התקבלו שלוש הצעות, וראש העיר סיפק את הגיבוי הפוליטי לקבלת אור ירוק לפרויקט ריזלפלד. ידענו שבבניית הפרויקט צריכים להתקיים שלושה תנאים: על השכונה להיות אמיתית וקומפקטית, לא פארק שעשועים, צריכה להיות בה גישה נוחה לתחבורה ציבורית, כך שהשימוש ברכבים יופחת, ושכל זה חייב לשלם את עצמו, בלי סובסידיות חיצוניות. ערכנו תחרות עיצוב ועלו הרבה רעיונות מדהימים, שהפכו את ריזלפלד לאזור אורבני שמושך תשומת לב ומבקרים מכל רחבי העולם.

אפשר לבנות כך בכל מקום, אבל צריך גישה ותוכנית לטווח רחוק. כדי ליישם את העיקרון שלנו לגדילה דרך צפיפות במקום דרך התפרסות על פני שטח גדול יותר, צריך להשקיע הרבה עבודה ולהתמסר לעניין

וכך נולד כתב האמנה של פרייבורג לאורבניות בת-קיימא?
כן, התבקשנו לנסח את עקרונות הבסיס שהובילו אותנו להצלחות האלה, וניסחנו 12 עקרונות ליבה שהנחו אותנו במהלך השנים. הנקודה החשובה היא שמדובר בעקרונות שמומשו ונבחנו במציאות, וזה מה שמבדיל את האמנה שלנו מאמנות אחרות.

פרויקט ואובן (Vauban) זכה למוניטין בינלאומי גדול אף יותר גדול משל ריזלפלד, בשל היותו כפר אקולוגי חי ונושם. איך זה קרה?
כשהסתיימה המלחמה הקרה ב-1989, להרבה בסיסים צבאיים כבר לא היה שימוש. ואובן היה בסיס צבאי צרפתי, וכשסגרו אותו הצרפתים, בפרייבורג עדיין הייתה בעיית דיור משמעותית. כמה קבלנים פרטיים פנו לממשלה הפדרלית בבקשה לקנות את השטח ולבנות עליו, מה שעורר דיון פנימי סוער במחלקה שלנו. בסופו של דבר הגיע ראש העיר להסכם עם הממשלה הפדרלית, שלפיו תועבר לעיר הסמכות על השימוש בשטח, כך שבלי האישור שלנו – דבר לא יקרה שם. כדי להמשיך מהנקודה שעצרנו בה בריזלפלד – בנינו תוכנית לאזור נקי ממכוניות, מה שכמובן לא התממש בסופו של דבר, אבל הפחתנו את השימוש במכוניות במידת האפשר. תחשוב שעל כל 1,000 איש בגרמניה יש 500–550 מכוניות. בפרייבורג הנתון הוא 430 מכוניות, ובוואובן – מתחת ל-100. חייבים לתת לאנשים תמריצים לוותר על מכונית. זה לא בהכרח אפשרי בכל עיר. ניגשנו לזה מתוך מחשבה על בניית שכונה חדשה לחלוטין, עיר קטנה שהמרחקים בה קצרים, שיש בה מרכזי קנייה טובים, מוסדות ציבוריים, גני ילדים, בתי ספר וכו'. מטרה נוספת הייתה שהכבישים בשכונה יהיו קטנים וצרים וישמשו בעיקר כדרכי גישה, כשזמן החניה בהם מוגבל. אתה לא יכול להשאיר את המכונית שלך ברחוב, כי הרחוב שייך לילדים שרוצים לשחק. אלה היו נקודות המוצא לדיון.

יחסית לשכונה שתוכננה ונבנתה בזמן קצר כל כך, אני מתרשם מאוד מהאסתטיקה ומההיצע התרבותי. איך מקנים תרבות ואופי לשכונה שנבנתה מאפס?
צריך לשלב יחד עקרונות תכנון ותרבות קיימת. צריך להושיב יחד את השכנים השונים שבונים בתים, לתת להם לדבר זה עם זה ועם האדריכלים, כך שכולם מביעים את עמדתם בנוגע לאיך תיראה השכונה ואיזו הרגשה היא תשרה.

פרויקט Wiehre Bahnhof (תחנת רכבת ישנה) הוא דוגמה טובה לאיך נמנעים ממונוטוניות סגנונית האופיינית בדרך כלל לבניית כמות גדולה של יחידות דיור

במקום לתת את זה למישהו שיתכנן, בפרויקט זה היו כל בעלי המניות מעורבים, וכך התנסינו בקואופרטיווים של בנייה. כולם יושבים יחד ובונים תוכנית שתתאים לטעם ולצרכים של כל אחד מהשותפים. הכניסה והמסדרונות משותפים, אבל לכל יחידת דיור אופי ייחודי. וכמובן, יחד עם זה גם כל ההיבטים האקולוגיים מכוסים: יעילות מבחינת צריכת אנרגיה, מיחזור מים, אזורים לילדים וכו'.

יש לך מוניטין של אדם שניחן במחשבה חופשית, מעין איש רנסנס של תכנון ערים. איך אתה מצליח להביא יצירתיות למקצוע שלעתים קרובות כרוך בבירוקרטיה וסלידה מרעיונות חדשים?
דבר אחד שחייבים להבין בעניין בירוקרטיה עירונית הוא שבמערכת כזאת מוחות יצירתיים הם תמיד אאוטסיידר. המפתח במקרה שלי היה התמיכה של צוות תכנון מעולה, שמצא את הדרך להגשים את החזון נגד כל הסיכויים. תסתכל על Stühlinger ועל הציר שמסביב לתחנה המרכזית שהערנו לחיים. תסתכל על סיפארק שהיה בעבר אזור שומם, או על הפארקים התעשייתיים שעכשיו יש בהם מפעלים לאנרגיה סולארית. אפשר באמת להגיע להישגים אם פועלים בתכנון. תכנון עיר הוא לא רק תצורה, תכנון הוא גם רעיונות ותכנים, מהות. בדיוק כמו שבאנשים לא רק החיצוניות חשובה. אנשי אדמיניסטרציה בדרך כלל לא רוצים לעבוד עם אנשים יצירתיים, כי הם לא משתלבים במערכת. וכאשר אדם יצירתי כמוני נזרק לתוך מערכת כזאת – הוא בדרך כלל נאבק במקום לתפקד. האדם היצירתי מודע מאוד למה שהוא עשה, בין שזה טוב ובין שרע, בין שהתוצאה הסופית עובדת ובין שלא, ואילו הבירוקרט עסוק בעיקר בשאלה אם זה נעשה לפי הספר.

מהן סוגיות הליבה שעיר העתיד צריכה לעסוק בהן?
קודם כל, אנחנו צריכים לתכנן מחדש את הערים שלנו כשעקרונות אקולוגיים עומדים לנגד עינינו. עוד סוגיה חשובה היא להמשיך לחתור לצדק חברתי ולשוויון כלכלי, לטיפוח שונות תרבותית, וכמובן לחינוך. כל הסוגיות האלה קשורות זו בזו, אוכלוסייה מגוונת ומשכילה בעלת אפשרויות כלכליות היא הבסיס לעיר מאוזנת מבחינה אקולוגית. יש הרבה עבודה לדורות הבאים, וזה מרגש אותי.

לראיון המלא במקור
לקריאת 12 עקרונות לבניית עיר בת-קיימא
(תרגום: נעמי בורנשטיין)

תגובות

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.
15.5.11

ראיון מיוחד: ג'ון ארמלדר

John Armleder via Bolero

John Armleder via Bolero

מגזין reDesign מתרגם לנוחותכם ראיון שערך המבקר והאוצר פבריס סטרון עם האמן הוותיק ג'ון ארמלדר במגזין Artforum

האמנות של ארמלדר (John Armleder) אף פעם אינה דומה לעצמה. כשהוא שואב ממה שהוא מכנה סופרמרקט של צורות, יצר האמן, במהלך קריירה בת 45 שנה, עבודות שיכולות להיתפס כציורים סופרמטיסטיים, כפסלים מינימליסטיים, כרהיטים בעיצוב-גבוה ועוד.

האובייקטים של ארמלדר מתויגים בקלות, אם כי בסילוף התפיסה המקורית, מה שמעכב את רגע הזיהוי

אכן, לפעמים האמנות שלו משלבת באופן חופשי יצירות של אחרים, אך הוא משוכנע שסוד ההפעלה – הן של האמן והן של הקהל – טמון בתהליך עדין זה בדיוק, תהליך הבידול העצמי, בפער בין הדבר כמות שהוא והדבר כסוג, בין הספציפי והכללי. עבודתו מוצאת חלל לנוע בתוכו, ומעוררת לחיים את דרך ההשתתפות הייחודית שהוא מפתח מאז המעורבות הראשונית שלו עם תנועת פלוקסוס (Fluxus). המבקר והאוצר פבריס סטרון (Fabrice Stroun) מדבר עם האמן על פרקטיקה של יצירה שאף אחד, לרבות האמן עצמו, לא הצליח לאפיין עד הסוף.

לעבודתך הודבקו תוויות שונות: פלוקסוס, נאו-גאו ועוד, כל אחת מהן מתמקדת בפן אחר של הפרקטיקה האמנותית שלך. למה אתה מייחס את היכולת של עבודתך להדהד הקשרים שונים כל כך?

האמת היא שאני תמיד שמח כשהעבודה שלי נכללת בתנועה חדשה, גם אם התווית מגבילה, ואפילו אם התנועה עצמה היא גחמה חולפת, כי עצם השיוך גורם לעבודה להשתנות; לא באופן פיזי, כמובן – אבל הבנת העבודה, ההבנה שלי אותה וגם ההבנה של אחרים אותה. בכל פעם שדבר כזה קורה אופק חדש נפתח, ואני מוצא את עצמי בסיטואציה שלא הייתי מחפש את דרכי אליה באופן עצמאי. אם לא היה אף אחד שניזון ממה שאני עושה, וגורם לשינויים הבלתי צפויים האלה לקרות, הכל היה הופך סטרילי מאוד עבורי. זה תהליך דינמי: מרגע אחד, קונטקסט אחד, מילייה אחד – לאחר, הכל זז.

עם זאת, אף על פי שאני נהנה מכך שאנשים תופסים את האמנות שלי בדרכים שונות כל כך, אני לא באמת מתעסק בזה. אף פעם לא בזבזתי הרבה זמן בתהיות על מה אנשים אחרים חושבים על העבודה שלי, כי גם אני לא יודע בדיוק מה אני חושב על העבודה שלי, ומה שאני חושב משתנה גם כך עם הזמן. והכי חשוב, מעולם לא האמנתי שיש קשר בין מה שאני חושב על העבודה שלי לעבודה עצמה. הצלחה של עבודת אמנות תלויה במובן מסוים ביכולת שלה לצרף אליה סיטואציה קיימת, ולהיות מצורפת בתורה. לכן אני די שמח לראות אנשים אחרים יוצרים מחדש את העבודה שלי בהתאם לצרכים שלהם, ולסגל אותה למסגרות ההתייחסות שלהם.

אתה מדבר על המרחק המפריד בינך לבין היצירה שלך ועל תשוקה נלווית לתת לאנשים אחרים להשתלט על היצירה. לכאורה אפשר לזהות את המקור לדחף הזה בשנות ה-60, כשהקמת בג'נווה את הקולקטיב Ecart יחד עם חברי הילדות שלך פטריק לוצ'יני וקלוד רייכנר, והתחלתם ליצור עבודות אשר, ברוח פלוקסוס, פיזרו את "חיבור היצירה" בין כל המשתתפים. האם אתה חושב שההסבר לאופן שבו היצירה שלך נענית לשימוש על ידי אחרים נעוץ בנוכחות או היעדר איכויות פורמליות מסוימות. בשנות ה-80 למשל, מבקרים דיברו על האיכויות הגנריות של העבודות האבסטרקטיות הנאו-סופרמטיסטיות שלך, המזכירות את האוונגרד הרוסי.

ובכן, לו היו יצירות אמנות גנריות לחלוטין או ניטרליות, הן לא היו קיימות. זה רעיון נחמד – קונסטרוקט אוטופי. אבל אם אתה מתעניין ביצירה שיש לה קיום, אתה חייב להתיישר לפי תקדים כלשהו, כך שבכל מקרה אתה צפוי למצוא את עצמך מוגבל במידה כלשהי על ידי רעיונות "מן המוכן". כמו שאמרתי בעבר, האידאל שלי הוא לא להיות מסוגל לזהות את היצירה שלי, כי זה אומר שיש בה משהו מעבר ל"רעיונות מן המוכן", מעבר למה שאני כבר יודע. באופן דומה, לו ידעתי הכל על יצירה שלי מלכתחילה, היה זה כמעט חסר טעם ליצור אותה. יצירה רק על עצמי היא משעממת.

אתה יכול לתאר את יחסך לרפרטואר הצורות האבסטרקטיות שהשתמשת בהן במהלך השנים, במיוחד אלה שהן ירושה מהמודרניזם?

כשהתחלתי לעבוד בשנות ה-60 המאוחרות במסגרת אקרט, צצו בכל חודש תנועות חדשות, כך שבסופו של דבר נותרת מבולבל לגמרי. באופן פרדוקסלי, התחילה להתעורר בי התחושה שאולי הכל כבר נעשה. במובן מסוים, פלוקסוס שחררה אותי מהבעיה הזאת לגמרי. החלטתי שזה בסדר לעשות עבודות שנראות כמו דברים שנעשו בעבר: אם היו אלה דברים שמצאו חן בעיניי, זו כבר היתה סיבה מספקת לעשות אותם.

אחרי הכל, זו דרך עתיקת יומין ליצור אמנות: אתה מסתכל על משהו שמוצא חן בעיניך, ואתה מנסה לעשות את אותו הדבר בדרך שלך, שאולי טובה יותר

תמיד ראיתי באבסטרקט הגאומטרי מעין שמורה, שהמודרניות הפכה לזמינה. המשיכה הראשונית שלי לצורות האלה נבעה מהזמינות שלהן. מעולם לא התייחסתי אליהן כאל צורות מקודשות או מסתוריות, ההפך הוא הנכון. זה נראה לי כאילו המודרניות מספקת לנו סימנים שנועדו לשימוש, בין אם כדי להבין את העולם, ובין אם כדי ליצור עבודת אמנות.

האם היתה לך אג'נדה ספציפית כשהחלטת להשתמש מחדש בחומר הזה?

כשיצרתי את העבודות הפרא-סופרמטיסטיות באמצע שנות ה-70, עניינה אותי השפה הסימבולית שרציתי להחזיר למשחק, כי מה שהיא ייצגה – חברה חדשה, מהפכה, וכך הלאה – נראה לי עדיין תקף. אנחנו נתקלים בצורות במעין סופרמרקט תרבותי או היסטורי. זיכרון, קולקטיווי או אישי, הופך את הצורות האלה לזמינות, והזמינות מייצרת משמעות. כשצפה המשמעות, היא מגדירה את המעורבות שלנו, את הפוליטיקה שלנו. כמובן, לא הייתי נאיווי. הייתי מודע לכך ש-5,000 איש עשו את הדבר הפנטסטי או הלא-פנטסטי הזה לפניי, מסיבות שונות ומשונות.

כשאתה משתמש בצורה מוכרת, כדאי לך לנצל את העובדה שהיא מוכרת. עוד מומלץ שתנסה לתקף את המשמעות המקורית של הצורה, בכך שתַראה שהמשמעות שלה עדיין רלוונטית, אם כי לא בהכרח מאותה סיבה

אם להגיד זאת בפשטות, הצורה נעשית אפקטיווית מעצם העובדה שאתה עושה בה שימוש מחודש. זה סוג של מיחזור. סוגיה מרכזית אחת היא די טיפשית: ככל שזה משתנה, כך זה נשאר אותו הדבר. כל מה שאנחנו יודעים, או מתיימרים לדעת, נמצא תמידית בתהליך עיצוב מחדש. אין הגדרות "מיושבות". כל צעד שאנחנו עושים משנה את הטעם שלנו ואת הרעיונות שלנו. דברים נראים דומים. אם הם לא נראים דומים – זוז צעד אחד אחורה – והם ייראו דומים. זוז עוד צעד אחורה – והם לא רק ייראו דומים, הם יהיו דומים באמת. זוז אחורה שוב, והם יפסיקו "להיות". שם אנחנו צריכים להיות, לפעמים.

לראיון המלא במגזין: Artforum

John Armleder and Gerold Miller via HEYOKA Magazine

John Armleder and Gerold Miller via HEYOKA Magazine

John Armleder via One Inch Ply

John Armleder via One Inch Ply

John Armleder, via HEYOKA Magazine

John Armleder, via HEYOKA Magazine

John Armleder, via Tokyo Weekender

John Armleder, via Tokyo Weekender

John Armleder, via HEYOKA Magazine

John Armleder, via HEYOKA Magazine

(תרגום: נעמי בורנשטיין)

תגובות

  • 01

    קלאסי

    ק15.5.11
  • 02

    אם המה היינו עושים בלי הפוסטמודרניזם והציטוט כפרשנות לגיטימית אומנותית? ראיון מעניין

הוסף תגובה

ישנה בעיה בשדות המסומנים.

עקבו אחרינו

תגובות אחרונות

עוד